על קהות חושים מוסרית: הפגנות, חובשי כיפות וזכויות בעלי חיים (טור 51)

בס”ד

בטור קודם (45) עסקתי באדישות שלנו לסבלם של בעלי החיים. במוצאי שבת האחרונה (פ’ וארא) החלטתי (בעזרתה האדיבה של בתי האלמותית רבקה הזכורה לטוב) לעשות משהו קטן בעצמי, והצטרפתי (יחד איתה ועם אחותה ברוריה ודפנה אשתי) להפגנה/תהלוכה בשדרות רוטשילד בתל-אביב כמחאה נגד “המשלוחים החיים”. הרי כמה מחוויותיי וכמה הרהורים.

כמה עובדות רקע

בשנה האחרונה הוסעו לישראל מעל חצי מיליון עגלים (!!!) בתנאי זוועה באוניות, רובם מאוסטרליה, מסע שנמשך כשלושה שבועות. הם מאוכסנים באוניה בצפיפות איומה, ולא מעט מהם נופחים את נשמתם בייסורי תופת בעת המסע בלב ים. יש שאבריהם נקרעים וכולם סובלים סבל נורא. המצב הסניטרי שלהם ושל אלו שעוסקים בעניין מזעזע. וטרינרית שליוותה משלוחים כאלה, וצוין שם שהיא לא טבעונית ולא פעילת זכויות בעלי חיים, כתבה זיכרונות שבהם היא מתארת מעשי זוועה איומים. שוחטים רבים מהם כשהם סובלים ומתפתלים בייסורים, וגוררים את גופותיהם וזורקים אותן לים (כמובן נגד תקני הבריאות של מי הים, נשפכת לשם כמות עצומה של פסולת, טונות רבות של שפכים ובשר נגוע ומזוהם). היא סיפרה שהדם שיצא מאחד הכבשים שנשחט על ידה גרם לה כווייה (!!!). היא מדדה את הטמפרטורה של הדם ומצאה שמדובר ב-47 מעלות (נשמע לכם מעט? יד סולדת בהלכה הוא חום של 45 מעלות. ראו חישוב מעניין על בסיס חום הדם של בעלי חיים בתחילת שמירת שבת כהלכתה). בין היתר דיבר שם מרצה בביה”ס לרפואה וטרינרית באוני’ העברית, שהיה אחראי על חוק צער בעלי חיים במשרד החקלאות, ואמר שהחוק פגום מיסודו מפני שאין שום סיכוי שבחוות גידול תעשייתיות למאכל יוכלו לשמור על תנאים מינימליים.

לשמחתי התברר שהגיעו לתהלוכה לא מעט אנשים. אני ציפיתי לכמאה איש (היה ערב רטוב, אם כי בזמן התהלוכה עצמה לא ממש ירד גשם), ובפועל להערכתי היו כאלפיים. נחשו כמה דווחו בחדשות? ככל שראיתי, כלל לא היה דיווח חדשותי (חיפשתי דיווח על ההפגנה ולא  מצאתי. היו דיווחים שעומדת להיות הפגנה כזאת. אמנם למחרת מצאתי כתבה אזוטרית בפינה על בע”ח של וואלה שכנראה אף אחד מכם לא קרא).

יחסי להפגנות

אני חייב להתוודות שאני לא נוהג להשתתף בהפגנות מכמה סיבות. ראשית, אני לא ממש אוהב שמדברים בשמי ומודיעים לעולם מה דעותיי בנושאים שונים. שנית, זו הרגשה די מבזה שאתה כאדם אינטליגנטי מוצא את עצמך מפגין כאחד האדם נגד אוסף השוטים שמקבלים כאן החלטות. שלישית, בהפגנה כזאת אתה חש כאחד מתוך המון, סוג של עדר, תחושה שלא חביבה עליי במיוחד. ובכלל, הפגנות בד”כ לא עוזרות, בפרט בנושאים שלא ממש מעניינים את התקשורת ואת הציבור, ובוודאי אם הנושא מנוגד לאינטרסים כלכליים (התעשיינים והמגדלים) ואנושיים (התאווה לבשר) מאד חזקים.

כאמור, הפעם החלטתי לצאת מגדרי ולהשתתף, ולו רק מתוך תחושת תסכול. כנגד ההכחשה הכללית במחוזותינו וכנגד ההתעלמות המחפירה (הם מגזימים, הם אינטרסנטים. ראו בטור ההוא), חשתי שאם אין לי יכולת להשפיע באופן אחר עליי לעשות משהו בכל זאת. המצב המזעזע הזה באמת דורש פעולה כלשהי.

הרכב המפגינים

עקב תחביבי כאנתרופולוג חובב, התבוננתי סביבי בתהלוכה כדי לראות מי ומי ההולכים. ודאי לא תתפלאו לשמוע שרוב האנשים שראיתי היו תל-אביבים צעירים. אין צורך לציין שכמעט אף אחד שם לא חבש כיפה, והתחושה היתה שאנשים דתיים נעדרים משם כמעט לחלוטין. היו כאלה שניגשו אליי ושאלו אם אני צועד איתם (או סתם נקלעתי לשם במקרה), כנראה מפני שהחזות הדתית שלי לא נראתה להם מתאימה לאווירה הכללית.

תהיתי לעצמי מדוע באמת זה המצב? למה חובשי הכיפות שכה מורגלים בהפגנות נעדרו משם לגמרי? אחד ההסברים שעלו בדעתי היה שהם עוסקים בהפגנות אחרות (עמונה, שטחים, מחבלים) ולכן אין להם אנרגיה נפשית להשקיע בנושא הזה. ובכל זאת, גם אנשי שמאל תל-אביבים עוסקים בהפגנות די דומות (עמונה, שטחים, מחבלים), והם בכל זאת הגיעו. לא היה נראה לי שהנוכחים הם כולם אנשי מרכז (מצביעי יאיר לפיד) שעתותיהם בידיהם. אם כך, זה כנראה לא ההסבר הממצה לתופעה. אז למה בכל זאת לא היו שם דתיים?

באותן שדרות רוטשילד התרחשו לפני כמה שנים האירועים של הפגנות הדיור, וגם שם לא היתה נוכחות דתית משמעותית. אבל שם הדבר נבע כנראה מהתחושה שההפגנות הן נגד הממשלה ונערכות באוריינטציה שמאלית מובהקת (כמו קרנבלי רבין המאוסים למיניהם). מעבר לזה, לא כל כך מתבקש להזדהות עם צעירים תל אביבים שרוצים לגור דווקא בתל אביב ולא מטר ימינה או שמאלה (מחירי הדיור גבוהים גם בשאר הארץ, אבל ההפגנות היו תל-אביביות מובהקות). אבל כל זה לא נכון במקרה דנן. אז למה כאן לא היו דתיים?

קהות חושים מוסרית

דומני שאין מנוס מהמסקנה שיש בציבור הדתי קהות חושים מוסרית כלשהי. שאלות מוסריות שלא עוסקות בנו, לא זוכות לתשומת לב רבה בציבור הזה. דאגה לאנשים סובלים בעולם הרחב, נפגעי אסונות, נפגעי טרור ורציחות, או מלחמות אזרחים, מהגרים ופועלים זרים, לא ממש מעניינים אותנו. ובוודאי שהדאגה לבעלי חיים גם היא לא בראש מעיינינו.

יש לנו כמובן תירוצים לרוב. יש המון בעיות קרובות יותר שבהן יש לטפל. האם חיסלנו את בעיית העוני, את יישוב יהודה ושומרון, את השחיתות הציבורית (שגם היא לא ממש מעניינת, אלא אם היא במחנה הפוליטי האחר), את הבעיות במערכת הבריאות וכדומה? אבל אם נתבונן במצב ביושר, דומני שנסכים כי רבים מאתנו במוצאי שבת האחרונה לא עסקו בצדקה וחסד עם בני עמם, בטיפול בשחיתות הציבורית, במערכת הבריאות, או בעניי עירם, אלא ישבו בבית ועסקו בענייניהם. הם יכלו לבוא להפגנה הזאת והדבר לא היה פוגע בפעילות החסד המבורכת והענפה שלהם. אז למה הם לא באו? דומני שאין מנוס מהמסקנה בדבר קהות חושים.

שורש העניין

ניתן היה לתלות את קהות החושים הזאת בהתמקדות בהלכה. אנשים שמחויבים לערכים ההלכתיים כבר עסוקים בהרבה חזיתות ולכן יש להם פחות התפנות נפשית לחזיתות האוניברסליות. אבל דומני שהאדישות הזאת אינה נחלתם של הדוסים שבינינו. לא רק “יהודי השולחן ערוך” מפתחים את קהות החושים הזאת (אם כי נראה שאצלם זה יותר אידיאולוגי). ההסבר שלי לעניין הוא אחר.

בטורי הנ”ל הבאתי את דבריו של הראי”ה קוק שחושש מהדאגה היתירה לבעלי חיים, שכן היא עלולה להביא להשוואה מוחלטת בין בני אדם לבינם, ובכך לאבדן הפרופורציות המוסריות הנכונות. אם נדאג יותר מדיי לבעלי החיים נגיע לפגוע בבני אדם. כמעט כל מי שאני מדבר איתו על נושא ההתעללות בבעלי חיים עונה לי בדברי הרב קוק. דומני שהרב קוק היה מתהפך בקברו אם היה שומע שהוא נעשה הגורם העיקרי שמעכב את השיפור במצב בעלי חיים ובסבלם. הוא הציג בפנינו תמרור אזהרה בפני מדרון חלקלק ואנחנו גולשים בגללו בחוזקה ובעוצמה רבה לצד השני.

כך אלו החוששים מדיבורים על זכויות בעלי חיים ומקיצוניות שמביאה לפגיעה בבני אדם, נמנעים מפעילות למען בעלי החיים ומפתחים אדישות לסבלם. כפי שכתבתי בטור הנ”ל, לדעתי החשש הזה מוצדק. באמת דיבורים על זכויות של בעלי חיים הם אבדן פרופורציה מוסרית. אבל קשה להבין כיצד החשש המוצדק הזה מצדיק אדישות. האם אדישות כזאת היא מדרגה מוסרית נישאה יותר? המדרון החלקלק משתק אותנו ומביא לחוסר פעילות גם במקומות שבהם היא ודאי מוצדקת. הוא גורם לנו לקהות חושים מסוכנת מאד.

דומני שגם בנושא הסבל והמצוקות של בני אדם ממקומות ומעמים אחרים יש תופעה דומה. החשש של רבים מהציבור הדתי הוא שעודף דאגה לכל אדם באשר הוא עלול להביא לאבדן הלכידות הלאומית והאכפתיות לבני עמנו, בבחינת המרחם על אסקימוסים סופו שיתאכזר ליהודים. מי שרואה את כל באי עולם כשווים לנו יבוא לזלזל במחויבותו לבני עמו. שוב מדובר בחשש שיש בו מידה של צדק, אבל המדרון החלקלק הזה משתק אותנו ומקהה אותנו מוסרית. הוא גורם לנו לגלוש במדרון לכיוון השני.

עלה תאנה אורווליאני

דומני שמעבר לתוצאות הבעייתיות של החששות הללו (השיתוק שהם מולידים), יש מידה של חוסר יושר בחששות הללו עצמם. תחושתי היא שכל אלו הם תירוצים שמחפים על עצלות. נוח לנו להתעלם. אין לנו כוח להתייחס לכל זה. למי יש כוח לדאוג לבעלי החיים, ובוודאי כשהדבר יעלה לו בבשר שהוא כל כך אוהב לאכול? אנחנו מכחישים ומדחיקים, ומשתמשים בדברי הראי”ה קוק (שיש בהם משהו) כעלה תאנה. יש לנו אידיאולוגיה נוחה כל כך, שכן היא מאפשרת לנו להמשיך ולהפטיר כדאשתקד ועוד להיחשב צדיקים בעיני עצמנו. הרי כך ההתעלמות והאדישות שלנו נובעות מעודף רגישות מוסרית, כמה טוב ויפה… וכמה אורווליאני: מלחמה היא שלום; חירות היא עבדות; בערות היא כוח; וההתעלמות מהמוסר היא פסגת המחויבות והרגישות המוסרית. כך רבים מאתנו מסבירים לעצמם ולכולנו שדווקא אלו שמבטאים רגישות כזאת לוקים בחוסר מוסר או במוסר מעוות. כמה טוב וכמה נוח.

מודל המעגלים הקונצנטריים

אוניברסליזם הוא אכן מתכון בדוק לעיוותים מוסריים קשים, לדעתי לא פחות משוביניזם לאומי. הקומוניזם המיט על העולם לא פחות אסונות מהפשיזם. ההנחיה של חז”ל “עניי עירך קודמים”, וההעדפה המובנית של בני משפחתנו ובני עמנו לגבי צדקה ועזרה אינה עיוות מוסרי. להיפך, האוניברסליזם מביא למצב שבו אין לאדם סביבה תומכת, שכן כל אחד עוסק בכל העולם, וכך בעצם לא עוסק בכלום (כי מי יכול לדאוג לכל הסבל העולמי?!). אם כל אחד ידאג לסביבתו (לא רק הגיאוגרפית, אלא גם המשפחתית והלאומית) המצב של כולנו יהיה טוב יותר. אם מדינה תדאג לכל העולם ולא תעדיף את אזרחיה שלה, אזרחיה יהיו מסכנים. ואם כל מדינה תעשה זאת – אז כל העולם יהיה אוסף של מסכנים. הוא הדין למשפחות ולקהילות ולכל הקבוצות בכל היקף שהוא. יש היגיון רב בתפיסה של חלוקת הקשב, המשאבים והאנרגיה, לפי מודל של מעגלי קירבה. אני דואג יותר למי שמאכלס את המעגל הקרוב אליי ופחות לאלו המאכלסים את המעגלים הרחוקים ממני.

המודל אותו אני מציע הוא מודל של מעגלים קונצנטריים סביב ככל אחד מאתנו, כאשר הדאגה שלי למי שמאכלס אותם עומדת בפרופורציה הפוכה למרחק שלהם ממני. ועדיין יש להתחשב בפרופורציות. אם במעגל החיצוני אנשים נטבחים ובמעגל הפנימי אין להם גבינה צהובה אלא רק לבנה, יש היגיון להפנות משאבים ותשומת לב למעגל החיצוני. אם עם אחר עובר שואה, אז עם כל הכבוד למסכנינו שלנו, יש היגיון להפנות משאבים ואנרגיות לשם, גם על חשבון בני עמנו. זה לא מוחלט, כלומר לא נכון שכל עוד מישהו נרצח בעולם אין להשקיע ולו שקל בסבל מקומי, אבל בהחלט חשוב לשמור על פרופורציות סבירות בין המעגלים.

המעגלים הללו בנויים באופן שסביב כל אדם יש משפחה גרעינית, וסביבה משפחה רחבה יותר, ואחר כך ידידיו, ואחר כך בני קהילתו, בני עירו, בני עמו, דתו ומדינתו, ובני העולם כולו, ולבסוף החי, הצומח והדומם. כך כל באי עולם נמצאים בטווח רלוונטי כלשהו, אם כי ניתן לשמור על היררכיה ופרופורציות ולא להגיע לאבדן הדרך שממנו חוששים כולם. אחריות למעגל מצומצם מביא למחויבות אקטיבית, בעוד שאוניברסליזם הוא מתכון מסוכן לייאוש וחוסר מעש ולחלוקה לא נכונה של אנרגיות ומשאבים.

החשש מחששות

במונחי המודל הזה ניתן לומר שהרב קוק מצביע על סכנה אחת, שמחיקת הגבולות בין המעגלים תטשטש את המחויבות שלנו למעגלים הקרובים. מאידך, כאן אנחנו רואים סכנה הפוכה, שהתמקדות במעגל הקרוב מטשטשת את המחויבות למה שקורה במעגלים הרחוקים. למיטב שיפוטי המודל הנכון הוא לא הקיצוניות הלאומית ולא הקיצוניות האוניברסלית, אלא המודל הממצע והפרופורציוני של המעגלים. את החששות והמדרונות החלקלקים, גם אלו המוצדקים, בדרך כלל כדאי להניח בצד.

כל אחד מהצדדים, האוניברסלי והפרטיקולרי, מתבצר במודל הקיצוני שלו מחשש מפני סכנותיו של המודל הקיצוני ההפוך, וכך כולנו מוצאים את עצמנו אוחזים במודל קיצוני ולא סביר. אלו דואגים לכל העולם, גם על חשבון בני עמם, ואלו לא דואגים לאף אחד פרט לקרוביהם ובני עמם. אבל שני אלו הם מודלים מעוותים. כשהחששות מנהלים את העולם, אז מרוב מדרונות חלקלקים מתקיים בנו מאמר חז”ל “האמת תהא נעדרת”.

לסיום רק אציין שהתופעה הזאת של ניהול החיים לאור חששות מלווה אותנו בתחומים נוספים. אנשי שמאל לעולם לא יודו שהימין צדק מחשש למדרון חלקלק, ולהיפך. כל שאלה בעולם מחולקת בפריזמה של ימין-שמאל, ואי אפשר לשמוע עמדה עניינית ומורכבת יותר, ובוודאי לא הודאה בטעות. כך כולנו מוצאים עצמנו משויכים למחנות קיצוניים שגם אנחנו עצמנו לא באמת מאמינים בהם. החששות הורסים לנו את החיים ומונעים מאתנו לפעול נכון.

צריך להבין שאימוץ תפיסה לא נכונה בגלל חשש הוא אולי מוצדק, אבל יש בו מישכון של האמת בגלל חשש משקר, כלומר העדפת שמא על ברי. אנחנו מחליטים בנפש חפצה לפעול עכשיו לא נכון רק בגלל חשש שאולי נגיע לעמדות לא נכונות בעתיד. השמא גובר על הברי. התנהלות כזאת מוצדקת רק במקרים קיצוניים ובמשורה. בדרך כלל כדאי לפעול בדרך שאנחנו באמת חושבים שהיא הנכונה והראויה. ובוודאי כשיש חששות מוצדקות משני הצדדים, הדרך הסבירה יותר היא לפעול לפי הראוי ולא להתחשב בחששות.