בית הכנסת כזירת הטפה לקהל שבוי: מבט נוסף על התפילה (טור 77)

בס”ד

אני משליך עליכם פוסט נוסף תוך יומיים, מפני שבתפילת שחרית בשבת האחרונה, תוך כדי קריאה של ספרו המונומנטלי של קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה (עוד מפעל תרגום מופתי של מכון שלם, תודה להם שוב ושוב על מילוי שהותי בביהכ”נ בתוכן אינטלקטואלי מענג), חלפו בי, ולא בפעם הראשונה, מחשבות על בית הכנסת בכלל, ועל מה שנעשה בו בפרט. עיניי חלפו על פני שלל העלונים והפמפלטים שממלאים את בתי הכנסת שלנו (הם מונחים  על השולחן כי אותם מותר לקרוא, לא כמו ספרי מכון שלם), והתמלאתי במחשבות נוגות על מצבנו העגום. רציתי לחלוק אתכם כמה מהן.

תופעת העלונים

עלוני בתי הכנסת הם תופעה בלתי נשלטת כבר מזה כשני עשורים. רבים הצדיקים שניסו להילחם בה ולא עלתה בידם. שוב ושוב מסבירים לנו שיש בזה איסורי שטרי הדיוטות ודבר דבר, וכמובן בזיון לתפילה, ולא עולה בידם. מסבירים לנו שמדובר בעמידה לפני ה’ בבקשות מעומק הלב על גורלנו, ואנחנו עושים זאת תוך קריאת פרסומות לטיולים בכשרות מהדרין לאינדונזיה במחיר מבצע ובאווירה תורנית (בליווי החזן/המרצה הידוע ואישי ציבור), או הטפה אידיאולוגית ומפלגתית (שכולה תורה כמובן) וכדומה. מביאים לידיעתנו ידיעות שאינן סובלות דיחוי על פשעי בית המשפט העליון, העיתונאים, החילונים והשמאל בכלל, וכך חוסכים מאיתנו לבזבז זמן על העיתון כשנגיע מבית הכנסת הביתה (וכך נוכל אז לגמור את הש”ס בנחת).

אני נזכר שכשגרנו בבני ברק הסבירו לנו שוב  ושוב שיתד נאמן אינו עיתון ומפלגות אגודת ישראל או דגל התורה אינן מפלגות. העיתונים והמפלגות הללו הם גופי תורה ומצוות דאורייתא, וההטפות הללו אינן הטפות מפלגתיות אלא עיסוק בתורה ובדעת תורה. מתברר לי שהטיעונים המשעשעים הללו חדרו לשוק הציוני-דתי ובעוצמה רבה כפליים. כאן זה נעשה תחת מעטה כלכלי ואינטרסנטי כבד, ואין פלא שזה מצליח פי כמה וכמה. דברי מרקס על הקפיטל הם נר לרגליי (מה שמראה שאפילו שעון עומד מורה פעמיים ביום את השעה הנכונה).

בעצם אנחנו יושבים בתפילה וקוראים עיתונים להנאתנו, מצפצפים על כל העניין, ואף צדיק ומטיף לא יכול לנו (אולי העצה היעוצה היא להוציא פמפלט שעניינו הוא מניעת קריאת פמפלטים, אבל לא לשכוח להכניס ידיעות על בית המשפט ורכילות על הנעשה מאחורי הקלעים בשאר הפמפלטים). אז מי אמר שחדוות הקריאה פסה מעם ישראל? יש לי יום יום שבוע הספר. כלך לך לבית הכנסת, אל בית המדרש הישן סור, ותראה שם את עם הספר שקוע איש תחת נרו וקורא את פמפלטו.

ברוב המקרים מדובר בצהובונים ברמה של גנון, שבחלקם יש ביקורת מסעדות ורכילות על סלבס שנראו כאן או שם. מרוב בהלה שמישהו יראה אותי קורא צהובון כזה אני לא מעז לגעת בהם. פמפלטים אלו יוצאים לאור על ידי גורמים אינטרסנטיים (כלכליים או מפלגתיים), וכתובים בצורה מגמתית להחריד. הם אפילו לא טורחים להסתיר את המגמות ולאזן את התמונה שמתוארת שם. הכל נעשה באופן גלוי ובוטה, עם אינטרסים כלכליים ופוליטיים שישראל היום וידיעות מחווירים לידם. וכל זה במקדש מעט שבו ישראל עומדים בתפילה ומתחננים בחיל ורעד בפני בוראם ומבקשים על גורלם (עאלק).

“את המנגינה הזאת אי אפשר  להפסיק”: הסיבה לכשל

במילה אחת: הבעיה היא השעמום וחוסר התוחלת. ישראל שעומדים בתפילה (או יושבים וקוראים עיתונות צהובה) שעתיים כל שבת בבוקר, כשאף אחד מהם לא מבין מה בדיוק הוא עושה שם. לכולם ברור שראשי גלויות שבבבל אינם נמצאים בינינו כבר מזה שנות אלף, וגם אם הם היו שם לבקשותינו לא היתה שום השפעה עליהם או עלינו. לכולם ברור שהתפילה היא ארוכה ומיותרת ואנחנו תקועים איתה סתם כך בגלל סיבות פורמליסטיות (אין לנו סמכות לשנות). לכולם ברור ששום דבר לא תלוי בתפילה הזאת, ובמקרה הטוב הם ממלמלים אותה בגלל שיש חובה לעשות זאת. במקרה הרע אפילו לא ממלמלים (אלא קוראים במקום זה את מדורי הרכילות).

המטיפים מסבירים לנו שהתפילה אצלנו היא מצוות אנשים מלומדה (מה שלגמרי נכון, ולא בכדי), וקוראים לנו לבחון את דרכנו הנלוזה (מה שלא נכון, ולא בכדי). כתוצאה מכך, לרוב הקוראים יש מדי פעם נקיפות מצפון על החיפוף הבוטה שלהם, אבל אין די בהם כדי לשנות את מנהגי הקריאה שלהם. לכאורה כולם מכורים לזבל הצהוב שמלעיטים אותם בו כל שבת. אולי זה במקום הסיגריות שאסורות עליהם באותו יום. אבל זו לא באמת התמכרות. הרי האלטרנטיבה לנקיפות המצפון היא שעמום חודר כליות ולב וחוסר תוחלת משווע. לכן אין ברירה אלא לחשוק שיניים ולהמשיך לקרוא. “את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק”.

המטיפים מחפשים פתרונות יצירתיים, כמו שירי קרליבך, הופעות חזנות, שירה בציבור (א-לי א-לי למה עזבתני בהתלהבות דקדושה), פעילות תרבותית בבית הכנסת, דברי תורה (משמימים בדרך כלל) אבל גם זה נגמר בסופו של דבר. מסבירים לנו שהפחת חיות בתפילה היא חשובה, אך דומני שזהו ניסיון להפיח חיים בפגר מת.

קצת יושר אינטלקטואלי

אז אולי הגיעה העת להפסיק עם הסיסמאות ולומר בקול רם את מה שכולם חושבים בשקט: שאין לכל זה טעם וריח. אין שום סיבה למלמל במשך שעתיים בכל שבת בבוקר דברים חסרי השפעה בעלי תוכן לא רלוונטי, ובפרט כשמדובר בתוספות לא מחייבות. מילא תקנות כנסת הגדולה אין לנו כוח הלכתי לשנותן, שהרי דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו (אם כי גם כאן יש מה לעשות, ואכ”מ). אבל כל התוספות שנוספו לאורך הדורות, מדוע להמשיך ולדבוק בכולן כשלכולנו ברור חוסר התוחלת שבזה.

כשאני כותב כאן על חוסר הרלוונטיות של התפילה וחוסר התועלת שבה, מסבירים לי שאני פוגע בקודשי האומה, ושדבריי הם ספקולציה חסרת בסיס. מבהירים לי שכל גדולי ישראל לדורותיהם אומרים אחרת, וכיצד אהין לחלוק עליהם. לא אכנס כאן שוב לוויכוחים המעצבנים הללו, רק אבקש מקוראיי לתת לעצמם דין וחשבון היכן הם עצמם עומדים בשאלות אלה. פעם אחת עמדו מול הראי ואמרו (לעצמכם, לא לי) בקול רם וברור מה באמת אתם חושבים בעניין הזה. האם אתם מדקלמים סיסמאות או שאתם באמת מאמינים בהן?

מסבירים לי שהתפילה היא פסגת עבודת ה’, ושהיא מעוררת רחמי שמים ומתקנת את כל הספירות העליונות. אומרים לי שהתפילה היא עמידה מול הקב”ה (ידועים דברי הגר”ח הל’ תפילה על שני דיני כוונה בתפילה), מוקד עבודת ה’ היומי שלנו. מסבירים לי שהתופעות שתיארתי הן מצווות אנשים מלומדה, ושאסור לתת לגיטימציה לחולשות. אני לגמרי מסכים, אם אכן הייתי משוכנע שמדובר בחולשה. הבעיה שאני חושד שזו לא חולשה אלא סתם אינרציה. אבל לא מדובר באינרציה שמובילה לקריאת הפמפלטים, אלא להיפך: האינרציה היא הדבקות בסיסמאות שתופסות זאת כדבר אסור ואת התפילה כעניין גורלי.

קשה לי לקבל שכולם באמת ובתמים מאמינים בסיסמאות הללו וחושבים שבאמת גורלם נקבע בתפילה, וביחד עם זה הם ממשיכים לעבור על מדורי הרכילות והפרסומות לטיולי מהדרין לתורכיה. אתם רציניים? אתם רוצים לומר לי שאתם באמת חושבים שמשהו תלוי במה שאתם עושים ובכל זאת עומדים לפני המלך עם פרסומת לטיול מאורגן? אה, אולי זה היצר של “מלומדה”? לא, אני לא קונה את זה. המסקנה שלי היא שרוב ככל הציבור בתוכו פנימה באמת חושב בדיוק כמו שתיארתי עד כאן, אלא שליבא לפומא לא גליא. אדם לא מוכן לומר זאת אפילו לעצמו ובוודאי לאחרים. הוא מעדיף לשמר את חוויית החוטא שלו כדי לשמור על קדושת המסורת שלנו (מחשש רפורמה ר”ל), וביחד עם זה לא להפסיק לקרוא כמובן. הרי “את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק”.

האם לא הגיעה העת לקצת יושר? אולי בכל זאת שווה לבדוק שוב את הסיסמאות שעליהן התחנכנו? הרי בפנים אנחנו לא באמת מאמינים בהן. חולשות לא בהכרח מעידות על תפיסת עולם, אבל לפעמים כן (כמו שנאמר: זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך). התנהלותה של החברה שלנו בבתי הכנסת מעידה כמשיחה לפי תומה על תפיסות והנחות העומק שלה. נכון, זה מכניס אותנו לקשיים תיאולוגיים וליחס קצת ביקורתי ופחות מקדש למסורת שלנו, והמחירים ידועים וקשים. חוזרים באוזנינו שוב ושוב על מחירי הרפורמה, ועל מה שקורה לצאצאי החוטאים הרפורמיים. אבל מה קורה לצאצאי האוחזים בסיסמאות שנמאס להם לקבל אותן? המחיר של הגישה השמרנית לעיתים אינו פחות כבד. הפיכת בית הכנסת למועדון קריאה של רכילות ופרסומות זה יותר טוב?! הניכור של רבים למה שנעשה בבית הכנסת שמרחיק אותם מהתפילה ומהמסורת המאובנת שהיא מבטאת, אינו מחיר כבד דיו?! ומעבר לכל זה יש את האמת. גם זה שיקול, לא? מעבר למחירים ולמדרונות חלקלקים, לשיקולים מה יקרה אם נחשוב כך או אחרת, יש גם שאלה מה נכון ומה לא נכון? האם תפילה באמת נחוצה ובאמת מועילה, או אולי לא? האם ראוי להתעלם מזה בגלל מדרונות חלקלקים? שיקרא לא קאי. אם האידיאות היסודיות לא נכונות, קשה למכור אותן לכל הציבור כל הזמן (אלא רק לכל הציבור חלק מהזמן או לחלק מהציבור כל הזמן).

השיממון וחוסר התוחלת מבצבצים גם מבין ניגוניו המרטיטים של קרליבך. בסוף אנשים בועטים (ועבדכם הנאמן לקח לעצמו את המשימה להיות להם לפה), ואז מתכנסת מועצת חכמי המסורת כדי לטקס עצה איזה מופע קרליבך יושיענו לעת הזאת. פעילויות חברתיות סביב ביהכ”נ, שירה בציבור, הופעות, קריאת מדורי רכילות ופרסומות, אבל בסוף בסוף אנחנו נשארים בלי התפילה, ורק לא אומרים זאת ולא מודים בזה. קדושת הסיסמא (החלולה) נותרת על כנה, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

הטפה לקהל שבוי

מעבר לחומר הירוד שממלא את הפמפלטים העלובים הללו במעטה של דברי תורה, יש נזקים נלווים רבים מספור. הקורא המצוי שמגיע כל שבת לשעמום מתמשך של כשעתיים הוא קהל שבוי. הוא מוכן לקרוא כל מה שמודפס, הכל עדיף על הסידור המשמים שהוא פוגש ג’ פעמים כל יום. וכך מנצלים את הקהל השבוי הזה כל מיני אינטרסנטים. אני כבר לא מדבר על פרסומות מסחריות. זה רק אינטרס כלכלי, ניחא. כבר אמרו רבותינו שהעולם צועד על קיבתו. אבל מעבר לאינטרסים הכלכליים יש שם הטפה אידיאולוגית לא מוסווית, שעושה שימוש ציני ובוטה בשעתיים של השעמום שבהן אנחנו כחומר ביד היוצר בידיה. הקורא הנאמן זוכה כל שבת להטפות חד צדדיות לכיוון אחד בלבד. הוא קורא עיתונים ללא שום אמת מידה עיתונאית, ללא שום יומרה לאיזון, ששוטפים את מוחו ויוצרים קהל מונוכרומטי. החומר הזה פונה לקהל שבוי ושובה אותו עוד יותר. אנשים יוצאים בתחושה ברורה שאנחנו צדיקים וצודקים, וכל האחרים רשעים וטיפשים. לא תקראו שם טיעון מורכב או מאוזן, משהו או מישהו שמבטא עמדה אחרת מהעמדות הפוליטיות שעומדות מאחורי תופעת הפמפלטים. אם העיתונים הרגילים פועלים תחת מעטפת של כללי אתיקה ונורמות עיתונאיות, אף שברור שהם עוברים עליהן ברגל גסה לא פעם, הרי שכאן אין בכלל נורמות. אפילו אם ירצו לעבור עליהם הם לא יודעים על מה צריך לעבור. זו עיתונות משולחת רסן וירודה, שכל כולה הטפה עלובה. אנחנו מופצצים מכל הכיוונים באותם דברים ירודים, והדבר יוצר מאיתנו אוסף של זומבים אידיאולוגיים שמונעים על ידי מערכות פמפלטים. הזומבים מצוידים באוסף עובדות וטיעונים מוטה וסלקטיבי, ואין פלא שכולם משוכנעים שהם לגמרי צודקים. איך בכלל אפשר לחשוב אחרת כשכל העובדות וכל מי שחושב באופן לא מוטה חושב כמונו?!

קוראי “הארץ” בוחרים את העיתון הזה בחנות או עושים עליו מנוי מבחירתם. הם החליטו להיות שטופי מוח וזומבים לכיוון מסוים. לבריאות. אבל הקהל השבוי בבית הכנסת לא בחר בזאת. הוא פשוט שבוי שם לשעתיים של שעמום נורא ולכן קורא ללא כל אבחנה את מה שיש שם, כלומר את מה שנותנים לו. אבל אין ב”חנות” הזאת משהו אחר. הכל אותו דבר. יתר על כן, אם מישהו יכניס חומר אחר הוא יהיה אסור בקריאה. וכי ממתי מותר להכניס חומר חולין לבית הכנסת?! הטפה של מפלגות ימין (רצוי מתובלת בפסוקים ואמרי שפר של גדולי הדורות וסיפורי חסידים תפלים) זו תורה, אבל טיעונים לכיוונים אחרים זה ביזוי בית הכנסת.

את “הארץ” או “ידיעות אחרונות” אף אחד לא היה מעלה בדעתו להכניס לבית הכנסת ולקרוא אותו שם. אז למה את “עולם קטן” או “ארץ ישראל שלנו” כן? יש פמפלטים שבאופן מתוחכם מעט יותר (אם כי לא הרבה יותר) נותנים תחושה של איזון ויושר. הם כאילו חושפים בעיות ומתמודדים איתן באומץ. אבל מהתרשמותי (אני באמת ובתמים לא קורא. לא בגלל צדקות, אני פשוט מתבייש מעצמי ומאחרים) זו אינה אלא כסות עיניים. דומני שאף אחד מהם לא באמת עושה זאת. הכל מסווה להטפה חד-כיוונית וחד-גונית. צריך להבין שכשמתמודדים עם בעיות כבר מניחים שהתופעה הנדונה היא בעיה. כשבני נוער מעלים בעיות ומערכת הפמפלט מתמודדת עמן ב”אומץ”, היא כבר עשתה צעד בכיוון הנכון. מכללא היא הגדירה את התפיסות הללו כבעיה, וכעת צריך להתמודד עם החולשות שלנו.

אני לא יכול לדמיין את אחד הפמפלטים הללו מעלה את בעיית התפילה ומתמודד עמה “באומץ” כדי שנוכל להתגבר על חולשותינו (אולי כן, כשהוא מסיים בהמלצה ליותר שירים ופעילות תרבות בבית הכנסת, להפוך אותו לרלוונטי). אחד הפמפלטים הללו (דומני שהוא הפופולרי שביניהם, שאף מציג לעתים מצג שווא של פתיחות ויושר יחסיים) שלח מישהו לפני כמה שנים לראיין אותי. אין צורך לציין שבסופו של דבר הריאיון לא פורסם. כנראה מפני שהמערכת לא ידעה כיצד מתמודדים עם הקשיים שאני מעלה תוך הצגתם במובלע כקשיים ולא כהצעת אלטרנטיבה מאיימת על האג’נדה של הפמפלט.

מה רע בספרים?

אני כבר מזמן הסקתי את המסקנות. מזה שנים אני מצטייד בספר טוב (בדרך כלל מספרי הוצאת שלם). מדובר בספרי עיון כבדים, שאין כמו תפילת שבת טובה לחסל אותם בזה אחר זה. ספר כזה ממלא אותי עונג אינטלקטואלי של ממש, והופך את השבת שלי לחוויה רוחנית של ממש. ביתיים גמרתי כמה וכמה כרכים עבי כרס שלא היה לי סיכוי לטפל בהם כראוי לולא התפילה בשבת, ונהניתי כמעט מכל אחד מהם. אז במטותא, אף אחד בל יעז לקצר לי את התפילה. מתי אכין שיעורים לשבוע הקרוב? מתי אספיק לעבור על כל המפלצות המודפסות הללו?

אודה ואבוש, זה לקח לי זמן. בהתחלה זה נראה  לי צורם. התחלתי עם קריאת שב שמעתתא וקהלות יעקב ובכלל הכנת סוגיות עיוניות בחזרת הש”ץ, ואז עברתי לקריאתם גם בפסוקי דזימרה. בסוף החלטתי שלא ייגרע חלקם של ספרי עיון ופילוסופיה כללית (בינינו, אם מורה הנבוכים שייך לבית הכנסת למה שביקורת התבונה הטהורה לא יהיה שם? מה אשם קאנט קשישא שהוא חי אחרי אריסטו ולא זכה שהרמב”ם יגייר אותו ויכניס אותו לבית הכנסת?!), ואף כרך מעניין להפליא באנגלית (באמת היה קשה, אבל בשבת יש זמן) שהורדתי מאינטרנט על חישוב קוונטי זכה לסיום (אמנם בלי קדיש של בני רב פפא). תוך כדי כך הוצאתי את הספרים מעטיפת הטלית או השקית והנחתי אותם בגלוי על השולחן עצמו. במהלך ההידרדרות תהיתי שוב ושוב האם אין גבול למה שנכנס לבית הכנסת? מה יאמרו צעירי הצאן? איפה האחריות שלי? הרי ידועים דברי הפוסקים על כך שלא ראוי ללמוד בחזרת הש”ץ (למה צריך אותה בכלל?) כדי שלא ילמדו מאיתנו לזלזל בה.

בסופו של דבר אין לי ספק שספרי עיון הם חומר ראוי שבעתיים מהזבל הרעיוני המצוי בבית הכנסת תחת כל כיסא רענן. ייתכן שבהמשך אגיע גם לאגאתה כריסטי וצ’יפופו. לדעתי זה בטח לא מתאים פחות לבית הכנסת מ”ארץ ישראל שלנו” או מהעלון של העמותה להשרשת ערכים יהודיים לאומיים בראשות עו”ד שמואל כהן שעד היום אני לא מצליח להוציא מראשי את הוורט הנפלא שקראתי שם פעם: “ויטע אברהם אשל בבאר שבע”, אש”ל – ארנס (מישה), שמיר (יצחק) לוי (דוד). עובדה שכבר משהו כמו עשרים שנה עברו ואני עדיין זוכר (על כך נאמר: “תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי”). הלוואי שאזכור כך גם את תוכנו של ספרו המאלף של סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, שסיימתי (שוב בלי קדיש ובלי בני רב פפא) רק לפני כמה חודשים או אוסף מאמריו המרתקים והמרעננים של אוקשוט שעליו עשיתי סיום (כנ”ל) רק לפני שבועיים (כעת, כזכור, אני באמצע החברה הפתוחה של פופר)…

פתרון

מעבר להלצות שנכתבות כאן בלב חצוי (משועשע ודואב כאחד), בכל זאת אסיים בכמה מילים רציניות. דומני שהגיעה העת לבחון את נושא התפילה לעומק. לא לחפש אקמול לסרטן, ולהמציא ריקודים מרטיטים, דברי תורה מלהיבים, או מדורי רכילות ממכרים. כל אלו לא יושיעונו מפני הבעיה האמתית. השעמום וחוסר התוחלת והרלוונטיות. כל זה מתחיל בהודאה על האמת והפסקת הרמייה העצמית. זה גם יועיל לנו להיפטר מתחושות האשם שמלוות אותנו חיצונית (כשבעצם ברור לכולנו שאין בהן ממש).

בצד דבריי אני חייב להוסיף ולומר שיש לתפילה ערך חשוב שלא הייתי מזלזל בו. זו באמת ההזדמנות שלנו להפסיק את המרוץ היומיומי שלנו ולעמוד לפני ה’. להודות לו על העולם שברא, לשבח אותו על מה שנתן לנו, ולהכיר בגדלותו ובחובתנו כלפיו. אבל אין פירוש הדבר היצמדות לנוסחאות ריקות מתוכן. אפשר לעשות זאת בצורה לגמרי אחרת. אולי אישית יותר, או לפחות מגוונת יותר, ובעיקר קצרה הרבה יותר. את פסוקי דזימרה, חזרת הש”ץ (וגם התפילה על ראשי גלויות שבבבל), יש בהחלט מקום לשקול מחדש. הוא הדין לגבי נושא הבקשות בתפילה (אם אכן מגיעים למסקנה שכנראה מצויה בתוך כולנו עמוק בפנים, אם רק נסכים להודות בכך, שהבקשות לא באמת עוזרות ברוב המקרים והתפילה לא באמת משפיעה משמעותית על חיינו). יש לתפילה מקום כלשהו בחיינו, אבל דומני שהיא חייבת ריענון דחוף.

כעת תורכם… (אייקון מרכין ראש ומתחבא מתחת לשולחן עם ידיו על ראשו)