עוד על התפילה (טור 78)

בס”ד

הפוסט הקודם שעסק בתפילה, בבית הכנסת ובתופעת העלונים, עורר דיון ער ומרובה תגובות. הדברים חידדו אצלי כמה נקודות והבהירו לי שחלק מדבריי וממטרותיהם לא הובן וגם עזר לי לגבש עמדה יותר מחודדת. לכן החלטתי להמשיך את הדיון בפוסט נוסף. זהירות, יש טוויסט בעלילה.

שאלת העלונים

לא אעסוק כאן בתופעת העלונים. גם בפוסט הקודם היא הובאה בעיקר כדי לחדד את הבעייתיות שמשתקפת דרכה בתפילה שלנו. הוספתי גם בעיות בעלונים עצמם (הרמה, האיסור של שטרי הדיוטות, “ודבר דבר”, עובדין דחול וכו’, האינטרסים הפוליטיים והכלכליים וכמובן גם ההטפה החדגוניות ופשטנות הטיעונים בפרט כשהם מופנים לקהל שבוי שאין לו בחירה אמתית מה לקרוא), אבל לשמחתי לא בזה עסקו עיקר התגובות, ואני מניח שבעניין זה שוררת הסכמה די רחבה. אמנם חשוב להבין שאם אכן נסכים שזהו המצב לגבי העלונים, לדעתי הדבר מבטא בעייתיות בתפילה עצמה, ולגבי זה דווקא לא היתה הסכמה רחבה.

המוטיבציה, המטרות ומסגרת הדיון

בראש דבריי עליי להבהיר שלא באתי להורות הלכה ולקבוע שינויים אלא לשתי מטרות עיקריות: 1. להציף את הבעייתיות. 2. להציע כיוון חשיבה שבדרך כלל לא עולה בדיונים על התפילה, שלפיו גם אם מישהו לא מצליח במשימה לא בהכרח הדבר מצביע על בעיה שלו ואצלו, אלא אולי גם על בעיה בתפילה עצמה. זה לפחות מועיל לתסכולים שמלווים אנשים כמוני שלא מצליחים להתמודד.

אקדים עוד שגם לדעתי הוראות לרבים, בפרט בנושא רגיש ומרכזי כמו תפילה, צריכות להתקבל מתוך דיון ציבורי שמודע למכלול הטיעונים וההשלכות, ורצוי שתהיינה מבוססות על קונצנזוס כלשהו. איני רואה בעצמי מוסד מוסמך להורות הוראות לרבים בעניין זה (או בכל עניין אחר), ולכן עיקר מטרתי היתה לעורר את הדיון שעד עתה לא באמת מתנהל. במקרים רבים אנשים מעלים קשיים אך לכל היותר מקבלים בתשובה הצעות איך לפתור אותם ומסבירים להם שהבעיה היא אצלם וכיצד ניתן להתמודד איתה (=להתעלות). על כך רציתי לערער. רציתי לטעון שלא מתנהל דיון רציני באופציה שהקשיים הללו מחייבים אולי לבחון מחדש את עניין התפילה עצמו. בעיניי יחס מכבד ורציני לתפילה מחייב לדון בה ברצינות, ולא מתוך מחויבות אוטומטית להגן על כל מה שקיים רק מעצם זה שהוא קיים.

אני בהחלט מודע לזה שהצפה של הבעיות עלולה (או עשויה) להביא אנשים להסיק מסקנות (בפזיזות?), ואולי יש כאלה שרואים בי סמכות ויסתמכו על דבריי כדי לשנות ולגבש לעצמם תפילה אחרת. לקחתי את זה בחשבון ועדיין החלטתי לכתוב את הדברים, ואני אפילו מרשה לעצמי לא להתחרט על כך, וזאת מכמה סיבות: ראשית, עצירת הדיון בתואנה שאנשים עלולים להסיק ממנו מסקנות היא אבסורד כמובן. מטרת הדיון היא שיסיקו ממנו מסקנות. אבל יש חשש שנראה מוצדק יותר מפני הסקת מסקנות פזיזה. אך גם החששנות הזאת מוליכה לתשלום מחירים כבדים באי עריכת הדיון. חששות כאלה הם דרך קבועה לשתק כל דיון משמעותי. למיטב שיפוטי לא נכון להמשיך להפטיר כדאשתקד רק בגלל החששות הללו, ולכן המדיניות שלי היא בדרך כלל לומר הכל על השולחן ולנהל דיון פתוח, ומה שיהיה יהיה. שנית, אני חוזר ואומר תמיד שאינני ממליץ להסתמך על אף אחד, ובוודאי לא עליי. אדם צריך לקבל את החלטותיו בעצמו. רצוי וכדאי להתייעץ ולשמוע דעות שונות, אבל החלטותיך הן שלך בלבד. מי שמוסר לי את האחריות על החלטותיו אני מוסר כאן מודעא רבה לאורייתא שאין לי שום אחריות אלא אם כתבתי משהו באופן שהוא הוראה הלכתית למעשה (מה שבדרך כלל אני לא עושה). ושלישית, אם אדם אכן החליט בהתאם לטיעוניי – זו החלטתו. גם אם איני מסכים לה, זה מבחינתי לא שיקול. הרי אני מעורר דיון כדי שתהיינה לו מסקנות. אמנם אני לא רואה עצמי מוסמך לקבוע הוראות לרבים, אבל כשאדם יחיד מסיק מסקנות מהדיון (גם אם איני מסכים להן) זוהי גופא מטרתי. זו מבחינתי הצלחה (אם כי יכולים להיות לה גם צדדים בעייתיים כמובן). ובמישור הפרקטי אין לי הרבה חששות. בדרך כלל השמרנים לא יקשיבו לי (אני הרי אפיקורס ידוע), ולגבי הרפורמים (כמוני) הרי הם עלולים להסיק מסקנות יותר מרחיקות לכת (כמו לא לבוא בכלל לבית הכנסת), ולכן שם אני יכול גם להועיל (במקרים נדירים). ומה עם אלו ששוקלים את הדברים לגופם? אל הקבוצה השולית והזניחה הזאת אני מפנה את עיקר דבריי.

אחזור ואומר שבנושא הסגנון והציניות אני לא רואה בעיה אמתית. אבל גם אם אני טועה בעניין זה, היטפלות לסגנון היא התחמקות מעיסוק במהות. גם הביקורת על קריאת ספרי חול בתפילה או בביהכ”נ היא שולית לענייננו (מה עוד שאיני יודע אם ניתן להגדיר מהי ספרות חול, ואכ”מ).

התמונה הכללית

התפילה שלנו מורכבת משכבות שונות. לרוב הדעות תפילה היא מדרבנן (למעט אולי קריאה וזעקה בשעת צרה). אמנם לשיטת הרמב”ם יש חיוב תפילה מן התורה. אבל מבחינת גדרי ופרטי התפילה שבידינו ברור שהכל מדרבנן. זה מתחיל מתקנת אנשי כנסת הגדולה שתקנו את העמידה, ותקנות של תנאים שונים לגבי תפילה בציבור, ולאחר מכן תוספות שונות שנוספו לאורך הדורות (פסוקי דזימרה, קדישים, ואפילו קידושא דסידרא), וכמובן פיוטים שונים, וקטעים בודדים כמו מי שברך, אב הרחמים, יקום פורקן וכדומה. בתוכה משולבים גם חלקים שאינם באמת תפילה (כמו ק”ש וברכותיה, קריאת התורה, זכירות ועוד, שלגביהם התפילה היא בעיקר הזדמנות למסד את הביצוע שלהם כדי שלא נשכח ואולי כדי שיהיה לזה ערך ציבורי – “ברוב עם הדרת מלך”). מכאן אני מסיק שלא בהכרח הכל קדוש, ולא בהכרח הכל מחייב ולא ניתן לשינוי. בנוסף, הנחתי היא שמה שהיה נכון בדור אחד לא בהכרח נכון בדור אחר, וזאת גם בהנחה אופטימית שכל מה שנקבע בדור כלשהו אכן היה נכון לאותו דור (כשלעצמי, איני בטוח גם בזה). אבל עוד לא אמרתי מה הבעיה, כלומר למה בכלל אני מדבר על שינוי בתפילה.

למיטב שיפוטי, חלקים מסוימים של התפילה הם רלוונטיים אבל ארוכים מדיי. חלקים אחרים אינם רלוונטיים ו/או אנכרוניסטיים. ובכלל תפילת קבע, גם אם כולה היתה רלוונטית מקשה מאד על הכוונה ומתן משמעות לדברים. לא מעשי לנסות ולמצוא בתפילה רעיונות וממדים נוספים, שכן מדובר באותו טקסט עצמו שנאמר כל יום (ולפעמים שלוש פעמים ביום), ועלינו להספיק למלמל את כולו לפני שיוצאים לעבודה או לאכול. גם אם יש מעטים שמצליחים בכך, בפועל זה לא מעשי (ראה טור 76 על היחס לציבור לעומת היחס ליחידים).

בתוך תגובותיי לטוקבקים כתבתי כך:

חשוב על ילד שלך שחוזר מבית הספר ומספר לך שהמורה מלמד אותם בכל יום שני שיעורים על אותם שני מזמורים בתהילים, כל פעם באותו אופן, פעם בבוקר ופעם בערב. הם נדרשים להיות יצירתיים ולשמור על ריכוז ולהקשיב כל יום ויום לאותו דבר בדיוק. הרי היית פונה למשטרה על התעללות, לא?[1]

אי אפשר לצפות ברצינות שאנשים יתמודדו כדי להתכוין ולהעמיק בתפילה שנאמרת שלוש פעמים ביום כל יום. זה פשוט מנותק מהמציאות. אנשים טוחנים את התפילה כדי לצאת ידי חובה (או מתוך הרגל) וחוזרים לעסקיהם. בה במידה הם יכלו לדקלם את ספר הטלפונים כחובה דתית (כהצעתו הידועה של לייבוביץ). מזמורי תהילים עם כל יופיים ועומקם, מאבדים קצת (!) מזוהרם כשאתה חוזר על אותו מזמור שוב ושוב כל יום ויום כל ימי חייך. יש גבול, לא? האם כל כך מפליא שזה הופך אצל רובנו למנטרה (במקרה הטוב)?

שאלת הבקשות בתפילה עלתה אצלי כבדרך אגב. רציתי רק לטעון שמכיון שאנשים בדרך כלל לא באמת בונים על היענות לבקשותיהם (ולדעתי בד”כ גם אין בסיס לציפייה כזאת) זוהי עוד אינדיקציה לכך שהתפילה שלהם היא מנטרה בעלמא. אומרים אותה כדי לצאת ידי חובה ולא כי באמת מתכוונים למה שאומרים. כאן לא אכנס שוב לתפיסותיי הידועות בנושא זה כי זה לא באמת חשוב לדיון. אפשר כמובן גם להוסיף את הקטעים בארמית, את הקינות, או סתם משפטים לא ברורים, שרוב הציבור כלל לא מבין מה פירושם. גם אלו הן אינדיקציות לכך שאנחנו בעיקר מניעים שפתיים ולא מתפללים.

הערכת המציאות

בתגובות עלתה שוב ושוב ההערה שאני מתבסס על מדגם לא מייצג. לגלגו שם על בתי הכנסת שאני מכיר וטענו שמדובר בבתי כנסת לא רציניים. היו שטענו שבבתי כנסת ספרדיים המצב שונה (ראה בהמשך את התיאור של תפילת מנחה והכנת קפה בבית כנסת מרוקאי טיפוסי לגמרי, או תה של שחרית למבינים), כי שם יש יחס רציני לתפילה (שאולי נובע משותפות רבה יותר של הציבור בתפילה). בנוסף, טענו, יש בתי כנסת של אברכים שבהם יש יחס רציני יותר לתפילה. יש שהוסיפו שאצל חרדים אין את תופעת העלונים (אבל כמובן יש ספריות קודש עשירות), ועוד.

על כל זה אומר כמה דברים. ראשית, להערכתי המדגם שלי הוא דווקא מייצג למדיי. קשה לי להאמין שאוסף בתי הכנסת שיצא לי להגיע אליהם משום מה שייך כולו לפלח שולי אחד של מתפללים. שנית, יש נתח גדל והולך (לפי התרשמותי והתרשמותם של אחרים ששוחחתי איתם) של אנשים שלא מגיעים בכלל לבית הכנסת. הם ודאי לא נכנסים למדגם, אבל הם כבר הסיקו את המסקנות מחוסר הרלוונטיות של התפילה. חשוב לקחת גם אותם בחשבון כשמשרטטים את התמונה הכללית ושואלים האם יש צורך בשינוי.

שנית, גם בבתי כנסת שהיחס הוא רציני יותר הרי זה מפני שהם יותר יראי שמים (אברכים) או סתם בעלי יחס מכבד יותר (ספרדים). זה עדיין לא אומר שהתפילה בנויה נכון עבורם. בהחלט סביר בעיניי (וזו אכן הערכתי) שגם שם רבים לא באמת מתכוונים, אבל בגלל הכבוד הם מקפידים לא לקרוא את ספרי שלם (אלא רק ספרי קודש אחרים, או אפילו אותם לא). התשובה לשאלה האם התפילה בנויה נכון עבורם רחוקה מלהיות פשוטה לדעתי. אני מניח שגם מבחינתם היה עדיף משהו קצר ופחות חדגוני. הם אולי עומדים במשימה בצורה כזו או אחרת כי הם משוכנעים שזה הפתרון המושלם (אחרת למה רבותינו תקנו את התפילה כך? ובכלל, מה שהתקבל בציבור הוא כנראה קדוש), אבל למה להציב בפני אנשים אתגרים בעייתיים? למה לא לבנות תפילה שלא תציג אתגר כזה אלא פשוט תאפשר לאנשים להתפלל ביתר אפקטיביות? האם זה לא יועיל גם לבתי הכנסת הללו?

חזרתי בתגובותיי כמה פעמים על דברי הראשונים שמובאים גם ברמ”א סי’ קא, שמניחים שאנשים בד”כ לא מכוונים בברכת אבות בתפילת העמידה. צריך להבין שמדובר בברכה אחת בלבד, ושזו הברכה היחידה שהכוונה בה מעכבת,  ושזוהי הברכה העיקרית שתוקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה. במילים אחרות, אם יש חלק מחייב בתפילה שלנו הוא הברכה הזאת. בלשון הגששים, זהו הצנטרום של הפיילה. אם אפילו בברכה זו האנשים שסביב הרמ”א ושאר הפוסקים לא באמת מכוונים, קשה לי להבין את השיפור המדהים שעליו דווח בטוקבקים, שבבתי הכנסת בימינו ברובם מצליחים לכוין ברוב התפילה (ולא רק בברכת אבות). מאת ה’ היתה זאת היא נפלאת בעינינו, או לפחות בעיניי.

אכן נכון, הפוסקים הללו בכל זאת לא ויתרו על הברכה ועל הכוונה בה (אם כי הם כן ויתרו על הכוונה דה פקטו), אבל יש לזכור שמדובר בברכה העיקרית בכל התפלה שלנו. אני לא דיברתי על שינוי בעמידה, ובטח לא בברכת אבות, אלא בתוספות אחרות. יתר על כן, אני תיארתי חוסר יכולת לכוין במהלך כל התפילה ולא רק בברכה אחת, והרי הדברים קל וחומר. ומעבר לכל זה, גם אם הם לא ויתרו זה לא אומר שאנחנו לא רשאים לעשות שיקול דעת מחודש ולקבל החלטות יותר מרחיקות לכת מהם. דור דור ושיקוליו.

בין תפילה למצוות אחרות

חשוב להבהיר אי הבנה שחזרה שוב ושוב בתגובות. תפילה היא חריגה לעומת כל מצווה אחרת. יש מחלוקת בתלמוד ואחר כך בפוסקים האם מצוות צריכות כוונה או לא. הכוונה בה מדובר היא כוונה לצאת ידי חובה, הא ותו לא. רגשות וחוויות ושאר ממדים הם לכל היותר תוספות לא הכרחיות. לכן להלכה אם אדם נוטל לולב או יושב בסוכה אזי גם אם הוא לא התכוין אפילו לצאת ידי חובה יש עדיין ערך למעשיו. אם מצוות לא צריכות כוונה אז הוא יצא ידי חובה (הגם שמוסכם שזו לא מצווה מושלמת, אך לשיטה זו הכוונה לא מעכבת). וגם אם הן כן צריכות כוונה יש מקום לסברא של “סתמא לשמה”, כלומר שמעשיו מעידים שהוא עושה זאת לשם מצווה (אחרת למה הוא נוטל לולב או מניח תפילין?), ולכן ייתכן שהוא יוצא ידי חובה גם לשיטות אלו. אין פלא, אם כן, שלגבי המצוות הרגילות הבעייתיות אינה כה חריפה ולא מעוררת קושי מיוחד.

אבל התפילה, מעבר להיותה מצווה שדורשת כוונה ככל מצווה אחרת (לשיטה שמצוות צריכות כוונה זה גם מעכב), התפילה היא דיבור. דיבור אינו הנעת שפתיים אלא פעולה קוגניטיבית. הדיבור דורש כוונה במובן של הבנת המילים ובמובן של התכוונות למה שאני אומר (וגם כוונת עמידה לפני ה’, כדברי הגר”ח הידועים על הרמב”ם בהל’ תפילה). זה לא מדין מצוות צריכות כוונה אלא מעצם הגדרת התפילה כדיבור אל הקב”ה. לכן אם תפילה נעשית בלי כוונה למילים ולתוכנן (כלומר להתכוין לשבח את הקב”ה או להודות לו או לבקש ממנו), זו פשוט לא תפילה. אנחנו רק מניעים שפתיים, הא ותו לא. בתפילה הכוונה אינה פרט הלכתי, שולי יותר או פחות, אלא מהות העניין.

דברים של הרב עמיטל ז”ל על התפילה הוזכרו כמה פעמים בתגובות. אבל נזכרתי שיש לו עוד אמירה חשובה (מובאת בספר עולם בנוי וחרב ובנוי), שאמנם נאמרה ביחס לעבודת ה’ מתוך הכרת טובה אבל היא רלוונטית מאד גם לתפילה. הוא מביא שם את הגמרא ביומא סט ע”ב:

דאמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר האל הגדל הגבר והנורא אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו

הנביאים השמיטו משבחיו של הקב”ה, ועשו זאת נגד הנוסח שקבע משה רבנו גדול הנביאים. כיצד הם הרשו זאת לעצמם? אנחנו לא משנים אפילו מנהג עגלוני קהילת קראקא, והם ההינו לשלוח יד בנוסח התורה עצמה? הגמרא מסבירה זאת: “מפני שיודעין בהקב”ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו”. אין טעם לומר שקרים רק כי זה הנוסח הקבוע. שקר אינו דיבור. כשמדובר בדיבור הנעת שפתיים אינה מעשה מצווה בלי כוונה, אלא אין כאן מצווה כלל. אם כן, בה במידה אין טעם להניע שפתיים סתם בלי משמעות ובלי לכוין רק כי זה הנוסח הקבוע. הרי גם זה סוג של שקר. אגב, אנשי כנסת הגדולה החזירו את הנוסח למקומו, כשהבינו שהוא חזר ונעשה רלוונטי. זהו שינוי נוסף בתפילה כמובן.

הרב עמיטל, אגב, מסיק מכאן שאין היום אפשרות, וממילא גם לא חובה, לעבוד את ה’ מתוך הכרת טובה. זאת למרות פסוקים מפורשים (“הלה’ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם”) ומקורות אינספור. פשוט מפני שיודעים אנו בהקב”ה שאמתי הוא ושונא שקרים. המסקנות לגבי התפילה מתבקשות לדעתי.

מכאן נבין שכל ההשוואות שנעשו בטוקבקים לטקס יום העצמאות מחד, או לחוסר טעם בלימוד או בלולב או תפילין, אין להן שם משמעות. טענו כלפיי שאינני קורא לבטל מצוות לולב רק כי אנשים לא מוצאים בה טעם. אבל זוהי השוואת מין לשאינו מינו. הבעיה היא לא שהתפילה חסרה כוונה, אלא שספציפית בתפילה, כשהיא נאמרת בלי כוונה זו כלל לא תפילה. כאמור, תפילה שונה משאר מצוות.

חשוב להבין ששיקול כזה רלוונטי אפילו לתפילות המחויבות. התוספות המאוחרות הן לכל היותר מנהג, וקל יותר לשנות אותן בעת הצורך (אם כי גם לזה יש כמובן התנגדות עזה), אבל מה נעשה עם החלקים המחויבים בתפילה? עם תקנות אנשי כנסת הגדולה? איני אומר באופן פסקני שצריך לשנות, אבל אני מסב את תשומת הלב לכך שאם אין כוונה ייתכן שבין כה וכה איננו מתפללים, לכן אין בהכרח הבדל בין חלקים מחייבים לבין תוספות.

איך מתמודדים עם קשיים?

טענו נגדי שכאשר יש לנו קשיים, בעבודת ה’ ובכלל, לא נכון לפתור אותם על ידי ויתור והורדת הרף. להיפך, חשוב לדרוש מהאנשים להתאמץ יותר. התקפלות היא כניעה למציאות, ומה שנדרש מאתנו הוא מאמץ ומאבק כדי לממש את ערכינו. אני לגמרי מסכים לגישה העקרונית הזאת, אלא שבכל זאת חשוב להבין שאם אכן הבעיה היא גם בתפילה עצמה ולא רק בנו, המצב הוא שונה. במקרה כזה הקשיים הם מוצדקים ועלינו לבחון גם את הערכים שאותם אנחנו מנסים ליישם ולא רק את אופני היישום ואת המאמצים שלנו. אם אכן יש חלקים בעייתיים בתפילה, לא בהכרח נכון להמשיך ולדרוש מאמץ, אלא צריך לשקול שינוי שלהם.

אבסורד בעיניי לצאת מנקודת מוצא שמדובר באתגר שעלינו להתגבר עליו בכך שנתאמץ להתרכז ולמצוא חידושים ומשמעויות נוספות בכל תפילה מחדש. למה להציב בפני הציבור משימה בלתי אפשרית ולדרוש ממנו מאמצים להיחלץ ממנה בשלום, במקום לבנות אותה בצורה הגיונית יותר ולא פחות מועילה (ואולי יותר), ואז נעמוד טוב יותר במשימה. אני לא חושב שנכון להתייחס לאתגר רק בשביל האתגר. צריך להציב בפנינו משימה אמתית ונכונה ואז ניתן וראוי לדרוש מאתנו להתאמץ ולא לוותר. בטור 62 הזכרתי שלפעמים המשוב שמקבלים מבעלי הבתים בשטח נותן תובנות נכונות לאנשי בית המדרש שלפעמים קובעים סטנדרטים לא נכונים כי הם מנותקים מהמציאות. לא תמיד הקשיים של האנשים בשטח הם חולשה שדורשת רק להתאמץ יותר. לפעמים הם מצביעים על כך שהדרך עצמה לא נכונה. הסברתי שם שמסיבה זו ההלכה קובעת שגזירה שלא פשטה בכלל הציבור בטלה.

טענות הנגד

היו שטענו נגדי שיש ערך גם ל”מלמולים”, כלומר הנעה טכנית של השפתיים, בשני מישורים עיקריים: 1. טכנאות קבלית (מלמול של פסוקי תהלים מסדר את הרקיעים והספירות. ראה פירוט בנפש החיים שער ג). זו בעיניי פרשנות די מרחיקת לכת גם אם מקבלים את הנחתו של ר”ח מוולוז’ין, שכן אם בלי כוונה לא יוצאים ידי חובה אז ספק בעיניי עד כמה זה מסדר רקיע או ספירה כלשהי. 2. ערך השגרה הדתית שלנו. טענו שגם אם אנחנו לא יוצאים ידי חובה ואולי אין ערך אמתי לתפילתנו, יש חשיבות לעמוד לפני ה’ שלוש פעמים ביום כדי להכניס את חיינו הדתיים למסגרת, ובעצם להכניס את חיינו הכלליים למסגרת דתית של עבודת ה’.

התפילה ובית הכנסת כמסגרת דתית

אתם יכולים להבין שאני לא נוטה להסכים לטיעון הראשון, אבל אני רחוק מאד מלזלזל בטיעון השני (בעצם זו הסיבה העיקרית לכך שאני עדיין נוטל חלק באופרציות הללו). בעיניי זה הטיעון העיקרי להמשיך כיום את מסגרת התפילה כפי שהיא (גם אם בשינויים כלשהם). לא מעט חברים בציבור הדתי מנהלים את חייהם כך שהאלמנט הדתי העיקרי בחייהם הוא התפילות הקבועות ובית הכנסת. זה שיקול חשוב מאד, וכששוקלים את מסגרת התפילה ושינויים בה אין מנוס אלא לקחת גם אותו בחשבון.

הבאתי באחת התגובות (לאיתן) הודעת ואטסאפ שקיבלתי ממישהו שקרא את הפוסט שלי ונקלע באותו יום לבית כנסת מרוקאי (ראו למעלה הערה על בתי כנסת ספרדים), וכך הוא כותב:

ערב טוב הרב, אני עכשיו בתפילת מנחה ארוכה בבית כנסת מרוקאי ואני לא יכול שלא להזכר במאמר שלך בעוד אני רואה את בחזרת השץ את הרב לומד גמרא ואחד המתפללים שהגדיל לעשות ואף הכין לעצמו ולחברו קפה תוך כדי.. מעלה חיוך..

ועל כך כתבתי שם:

למען האמת הדברים הללו דווקא עוררו אותי למחשבה הפוכה מזו של הכותב. פתאום ראיתי את הערך בשיגרה של תפילה בעיקר לאנשים פשוטים. אני עוד חושב על כל זה. הדיונים כאן עוררו אותי להרבה מחשבות, וזה כבר היה כדאי מבחינתי.

אני חייב להזכיר כאן את ההלצה המשפחתית שלנו לגבי דמויות טיפוסיות בבית הכנסת. בכל בית כנסת יש מחלק סוכריות לילדים, מי שמשתיק את המדברים, מי שלוחם נגד העלונים או בעדם, מי שזורק בדיחות קולניות לחלל האוויר, מי שמחלק תפקידים (גבאי), מי שמתחזן, מי שחותך קוגל והרינג או עורך שולחנות לקידוש כבר בקריאת התורה, מי שמבקר את השיעור של הרב (השיעור לא שווה כלום), ומי שמרכל על החדשות האחרונות אצל המתפללים, מי שעוקב אחרי תוצאות משחקי הכדורגל-סל, מי שמזרז את החזן או נוזף בו על מהירות יתר ועוד ועוד. המסורת יצרה מבנים קולקטיביים אוניברסליים, והם מוצאים פתרונות לכל טיפוס היפר אקטיבי שלא מסוגל להתפלל (ו/או לקרוא ספרי שלם במהלך הקטעים המעייפים בתפילה). כל אדם מוצא את מקומו במרקם המשעשע להפליא הזה, ולכן אין פלא שבכל בית כנסת ישנה כל אחת מהדמויות הללו (אצלנו במשפחה המינוח הוא: זה כהן של בית הכנסת הזה, וזה משה של בית הכנסת וזה ליפשיץ וכו’ וכו’. שמות בדויים כמובן).

אבל גם התופעה הזאת מעוררת בי תחושות מנוגדות. אחרי שמסיימים ללגלג על שלל התופעות והדמויות הללו, מבינים שיש להן תפקיד מאד חשוב. לכל אחד יש תפקיד במרקם הזה, וכך כולם מוצאים את מקומם בבית הכנסת. אמנם אין לזה הרבה קשר לתפילה וכוונות, אבל המסגרת הדתית של היחיד ושל הקהילה מוצאת כאן פתרון קסום ממש. חשבו על תפילה מרוכזת וקצרה שממוקדת בכוונות ובעמידה לפני ה’, אולי בתוספת לשיעור מעמיק בנושאים מגוונים. מה יעשה שם כהן חותך הההרינג? הרי הוא לא יכול לשבת על הכיסא אפילו דקה. ובמי ינזוף מושיקו על כך שהוא ממהר או איטי מדיי? זה ממש בלתי נסבל. מה טעם לסדר את השולחנות אם אין קידוש אחרי התפילה? מתי ואיך נשמע על התוצאות האחרונות בגביע אירופה? אגב, את כל זה אני אומר לגמרי ברצינות. אלו צרכים של קהילה, ובתפילה אידיאלית היא לא ימומשו, והדבר יאיים על עצם קיומה של הקהילה.

בנוסף לתגובות בטוקבקים שוחחתי גם בעל פה עם לא מעט אנשים, ורבים רבים הסבו את תשומת לבי לנקודה החשובה הזאת (תודה בעיקר לאיציק ביטון). למען האמת, אני נוטה לגמרי לקבל אותה. שינוי ממוסד במסגרת התפילה עלול להוביל לתוצאות הרות אסון לגבי חלק ניכר מהציבור והוא ממש לא יועיל לחלק ניכר מהציבור. טוויסט בעלילה, כבר אמרתי?

שורה תחתונה

בשורה התחתונה, למיטב שיפוטי רוב ככל טענותיי לגופו של עניין עומדות בעינן. התפילה שלנו מאד בעייתית, ויש בה חלקים לא מחייבים שבהחלט בני שינוי. חלקים אחרים שהם מחויבים גם דורשים שיקול דעת שכן אם לא מכוונים בהם אז בין כה וכה לא התפללנו. מאידך, שאלת המסגרת היא כבדת משקל. ספק רב בעיניי עד כמה אפשר לפגוע במסגרת הכללית בלי לשלם מחירים ציבוריים ואישיים כבדים. מה יישאר מהקשר של אדם דתי מן השורה לעבודת ה’ בלי מסגרת התפילות המוכרת לנו?

אמנם זה ממש מעצבן, כי שוב הסטנדרט הכללי נקבע על ידי המכנה המשותף הנמוך. אבל זהו מחירם של חיי קהילה. לעבודת ה’ ולהלכה האחידה יש ממד קהילתי וציבורי שאי אפשר להתעלם ממנו. לכן שינוי משמעותי בתפילה או בסידור כנראה לא יועיל ואף יזיק מאד. מעבר לזה שרוב הציבור, כולל רבים מאלו סובלים כמוני, לא יקבל אותו (אני חושש שאיגוד חותכי ההרינג יבואו לחסום כבישים בלוד עם קופסאות מלפפונים בחומץ).

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. דומני שכנראה אין מנוס מהפתרון העכשווי. הציבור ימשיך להתנהל על פי הנחיות לשכת חותכי ההרינג. בני עלייה שמנסים ומצליחים למצוא טעם, כוונות ומשמעויות בתפילת הקבע, שיהיו בכל יום בעיניהם כחדשות, ימשיכו וילוו בנעימה קדושה את החיתוך באולם שבחוץ. והנודניקים (כמוני)? הרי סוף סוף ברור שהנודניקים הם הצודקים באמת ולכן גם להם מגיע פתרון. הם כנראה יצטרכו להמשיך ולמצוא פתרונות יצירתיים, כמו דף יומי, ספריית שלם, שב שמעתתא, או סקוט ארונסון (בינתיים נשאיר את צ’יפופו ואגאתה כריסטי בצד. שיישאר משהו גם לדורות הממורמרים ולרפורמים הבאים). וכך ייוותר מקום ותפקיד לכל חבר בקהילה היהודית שלנו, ובא לציון גואל.

אסיים את דבריי בשני טוקבקים שמופיעים אחרי הטור הקודם, ומתארים שני פתרונות שחברים בקבוצת הנודניקים מצאו לעצמם. אין לראות בדבריי אישור לשום דבר מזה, וכל אחד ימצא את דרכו בעצמו. זה דינם של נודניקים שאין להם על מי להישען אלא על אביהם שבשמים…

קטן התלמידים:

לכבוד הרב (=זה כנראה אני J) שלום,

הבעיה שאתה מעלה מציקה לדעתי לרוב הציבור במידה זו או אחרת. אני רוצה להתמקד בפרקטיקה שאני אימצתי לעצמי.

א. תפילה במניין היא איננה חובה, כך עולה מפשטות לשון הרמב”ם. אני יודע כי יש על זה דיון באחרונים, אך עיון פשוט בתלמוד ובראשונים יעלה את המסקנה כי זו ‘מעלה בתפילה’ להתפלל בציבור. התלמוד מלא בסיפורים של אמוראים שהתפללו ביחידות, הרושם שעולה שזה לא היה מעיקרי התפילה. – משכך כל אדם יכלכל צעדיו האם תפילה במניין שע”פ רוב יכולה ‘לגזול’ שעה וחצי (כולל הליכה והגעה לביהכ”נ) חשובה ונחוצה לו. ואם כן מתי ובאיזה מינון.

ב. גם כשאני מתפלל יחיד, אני מאמץ לעצמי את נוסח רב סעדיה גאון בסידורו, הוא קצר ומתומצת, בדיוק לפי דרישות הגמרא [הוא מוסיף תחנון – שזו רשות, וכן קדושא דסידרא אבל גם היא היא רשות, אבל הנוסח שהוא מביא קצר בהרבה מהנוסח המקובל], למשל בפסוקי דזימרא – כמדוני הוא מביא רק את חמש מזמורי הללויה, כמובן שלפי הגמרא אין זו חובה ואפשר לדלג על כך לגמרי, כידוע ברוך שאמר וישתבח אינן מוזכרות בגמרא וכנראה הם תקנת הגאונים. או שאפשר לומר ברוך שאמר אשרי וישתבח בלבד. ברכת יוצר אור – קצרה משמעותית, הושמטו ממנה כל ענייני המלאכים שזו הוספה מאוחרת, וכן אמת ויציב ממקודת על יציאת מצרים בלי התפרסות רחבה מידי. תפילת העמידה קצרה משמעותית מהנוסח המקובל לדעתי הופחתו בה כ 70% מהמלל המקובל. בקיצור שווה צפייה.

נוסח רב סעדיה היה מקובל בשתי הישיבות בבל, וכנראה הוא נוסח קרוב מאוד לנוסח האמוראים. כפועל יוצא מובן שגם הם לא השקיעו בתפילה כל כך הרבה זמן כמונו. תפילת שחרית לפי נוסח רס”ג לא אמורה לקחת יותר מכעשר דקות עד רבע שעה. מנחה וערבית קצרות מכך משמעותית.

ג. אין ספק כי חזרת הש”ץ וריבוי הקדישים הם למעמסה, ולכן זה מוציא את הטעם מהתפילה.

ד. מניסיון כשאדם מפלל קצר ולעניין יש לו יותר יכולת לחוש כאדם העומד לפני מלך. תפילת עמידה של שלוש דקות עושה את העבודה.

ה. אין ספק שלהתפלל בבית כנסת אשכנזי [שאני חבר בו על פי רוב] זה מדכא ומשעמם. התפילה הספרדית ואף התימנית עם הנעימות המיוחדות של פסוקי דזימרא, ושאר התפילה + קיצור משמעותי על פי רס”ג, והשמטת החלקים המיותרים [חזרת הש”ץ קורבנות, אלפי מזמורים] תעשה את העבודה. [גם בנפש פנימה]. יתכן שיש לשקול גם גיוון בפסוקי דזמרא לא לחזור כל הזמן על אותם המזמורים זה מאבד את האפקט

ו. אתה כנראה שוכח כי רוב הציבור לא בנוי מהחומר [המשובח] שלך. אם אתה מאמין כי התפילה לא פועלת כלום ואתה ממשיך להתפלל בגלל אלמנטים אחרים, אשריך. אצל ההמון זה לא עובד. התפילה חייבת לשבת על משהו ‘אמיתי’ על עובדה קיימת, משהו שיש לה משמעות בעולם המעשה. רק אקט של עבודת ה’ זו דרגה גבוהה.

לכן טענתי היא כי אם הציבור יקבל את עמדתך [שאני ממש לא חושב שיש הכרח ‘להאמין’ בה, זו עדיין אמונה כמו אמונתם של המאמינים להפך] לבסוף הם לא יתפללו כלל.

נירם יהושע:

דברים נכוחים רבנו מיכי (זה כנראה שוב אני J).

ברוח הדברים אלו כתבתי בפוסט שפורסם היום:

מיסוד וחיוב התפילה וחזרת הש”ץ

א) תפילה היא פנייה לבורא עולם והאדם, בבקשה, בשבח ובהודיה – שיחה מתוך לבו של האדם. ביסודה היא אקט שמתעורר מבפנים – כפי היכולת והרצון של האדם, מתי שירצה (ע’ רמב”ם הל’ תפילה א,ג). תפקידה היסודי של התפילה היא הדבקות בבורא, ההתקרבות אליו, שכן התפילה החליפה את הקרבנות.

ב) מכיוון שנוצרה אנדרלמוסיה באופן הפנייה אל אלהים, חכמים, אנשי הכנסת הגדולה, החליטו למסד את התפילה –לחייב לקיימה, לקבוע לה עיתים מדויקים במהלך היממה, לקבוע נוסח אחיד ומעוגן ללא שינויים ואף הוסיפו את עניין ההשתדלות בתפילת הציבור. כל זאת על מנת לייצר סדר כדי שכל יהודי פשוט יוכל לפרוס את דבריו בצורה מתוקנת לפני הבורא.

ג) לכאורה זהו מהלך מבורך שנועד לתועלת עבור כל יהודי ויהודי, שידע מה לומר לפני קונו. אלא שלמעשה, עם השנים, המיסוד גרם לתפילה להיות לרוב אקט משעמם, בנאלי, ארוך, עם טקסטים שחלקם לא רלוונטיים לתקופתנו ושעם חלקם איננו מזדהים באמת. היא הפכה לטרחה, לעול שרוצים להיפטר ממנו ורק לצאת ידי חובה, בניגוד להדרכת החכמים עצמם שלא לעשות את התפילה קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא (אבות ב,יג). ולא זו אף זו, הוסיפו חכמים את תפילת הציבור, דהיינו חזרה על כל נוסח תפילת העמידה, לטובת האנלפבתים שאינם יודעים להתפלל בעצמם (תקנה שנעשתה מאוד לא רלוונטית עם הדפסת הסידורים ובפרט שאין כמעט אנפלבתים מצויים בינינו). הרמב”ם שחי למעלה מאלף שנים מאז אנשי הכנסת הגדולה, ראה רבים המזלזלים בתפילת הציבור – מפטפטים זה עם זה, מהלכים, יורקים ועסוקים עם עצמם. הוא נאלץ לשלב את תפילת היחיד עם חזרת הש”ץ כדי למנוע את הביזיון של תפילת הציבור. התפילה הממוסדת ובפרט זו הציבורית היא אחת התקנות שחסרונותיה כל כך בולטים, שספק אם התועלת שווה את המיסוד.

ד) הפתרון האישי שלי הוא לנהוג לפי הכלל המובא בשולחן ערוך בסימן הראשון: “טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה.” (סע’ ד) ולכן אני משתדל לקצר כמה שיותר במבנה התפילה – לפי הכלים ההלכתיים שבידי, וכן פועל לפי מה שכתב שם המשנה ברורה (ס”ק י”ב): “ומי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד יכול למנוע מלומר הרבה תחנות ובקשות הנדפסות בסידורים וטוב יותר שילמוד במקומם”.

ולכן לרוב אני מחזיק עמי ספר תורני טוב שאוכל לעיין בו במהלך סדר התפילה, כך אני מציל את עצמי מהשעמום (יש זמנים ותקופות שאני גם נהנה מהלחנים והנגינות פה ושם). בחזרת הש”ץ, אני משתדל לענות אמן לברכות, אך לא חושש ללמוד בעת ההיא (בניגוד למשנ”ב וכדעת הרמ”ע מפאנו) ולדעתי יש לבטלה או לכל הפחות לשלבה עם תפילת היחיד.

[1] דוגמה שקיימת בפועל היא לימודים גבוהים של תורת הנחליאלי והחצב, שמעסיק את ילדינו היקרים במהלך כל שנות לימודיהם הראשונות. הם מעמיקים שנים במשמעותם של הנחליאלי והחצב שמבשר את בוא הסתיו, שוב ושוב בכל יום ויום. מעבר לזה הם לא עושים שם הרבה (בניגוד לשנים שאחר כך שבהן בד”כ לא עושים מאומה).