על אמצעים ומטרות, כללים ומודלים (טור 119)[1]

בס”ד

מלאכת המשכן היא יצירה מאד מפורטת ומדוקדקת, והתורה מקדישה לה ארבע פרשות שלימות. על רקע זה מתחדדת שאלה מדוע לא עשו את הכל בצורה יעילה יותר שכנראה היתה מביאה את משה בקלות וביעילות למבנה המדויק.

בין המשכן לכליו

אחרי תיאור מבנה הכלים, התורה מסיימת בפסוק (שמות כה, מ):

וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר:

הגמרא במנחות כט ע”א לומדת מכאן:

תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים וראה משה ועשה כמותם שנאמר וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר.

ריבר”י לומד מהפסוק הזה שהקב”ה בנה מודל מאש של כלי המשכן (ארון, שולחן ומנורה) כדי שמשה יוכל להעתיק ולבנות בצורה מדויקת (אמנם מלשונו נראה שהמודל הוצג בפני משה בהר סיני ולא עובר לבנייה. כנראה הקב”ה סמך על זכרונו של משה).

מדוע היה צריך להראות למשה מודל ולא הסתפקו בהנחיות מילוליות? בתורה תמימה כאן מביא על כך:

בגמ’ איתא בשם תנא דבי ר’ ישמעאל שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא ציורה באצבע ויליף שם מר”פ בהעלתך וזה מעשה המנורה, והלשון וזה מורה על ההוראה באצבע כמש”כ בכ”מ [עיין מש”כ בס”פ בא בפסוק בעבור זה עשה ה’ לי], וכנראה כן דעת ר’ יוסי ב”ר יהודה לענין ארון ושלחן מפני שפרטיהן רבים, ויליף זה מפסוק שלפנינו דעומד בסוף הפרשה מענינים אלה רק לא ס”ל דהראה באצבע אלא דירדו מן השמים ועשה כמותן וכו’.

הוא תולה את דברי ריבר”י בדברי רבי ישמעאל. הוא מסביר שהצורך בבניית המודל הוא מפני המורכבות של הכלים (לכן משה התקשה).

בהמשך הגמרא שם מקשה:

אלא מעתה והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר הכי נמי הכא כתיב כמשפטו התם כתיב כתבניתם.

מה פשר הקושיא? רש”י שם מסביר:

הכי נמי – דמשכן של אש ירד מן השמים בתמיה.

הגמרא תמהה שלפי זה יוצא שגם עבור המשכן ירד מודל מהשמים. ועונה שלגבי המשכן לא, שכן בארון ומורה ושלחן התורה כותבת “כתבניתם” ולגבי המשכן היא כותבת “כמשפטו”. כלומר ההוראות לגבי המשכן ניתנו מילולית ולא על ידי מודל שמציג תבנית שלו מאש.

בתורה תמימה שם בהמשך תמה על דברי רש”י:

ולא אדע מה התמיה בזה יותר מבארון ושלחן ומנורה שאומר שירדו מן השמים, ובאמת איתא במדרשים שהראה לו הקדוש ברוך הוא בדמות אש כל תבנית המשכן, וילפו מדכתיב בראש הפרשה ככל אשר אני מראה אותך.

ובאמת לא ברור מדוע הגמרא לא מוכנה לקבל שההוראות למשכן ירדו גם הן בצורת מודל מאש. התו”ת שם באמת מציע הסבר אחר:

ולכן לולא פירש”י הו”א דכונת הקושיא למה לא חשיב ר’ יוסי גם משכן, ומשני התם כתיב כמשפטו, משמע דרק הלכותיו נאמרו לו ולא תבניתו, ודו”ק:

הקושיא היתה מדוע ריבר”י לא מונה גם את המשכן. אבל גם הוא  מסכים שבשורה התחתונה בניגוד לכלים לגבי המשכן לא ירד מהשמים מודל בנוי מאש. לכן הקושי לגבי ההבדל בינו לבין הכלים בעינו עומד גם לפי פירוש זה.

הקדמה: על אמצעים ומטרות

ישנם מקרים שבהם מוצבת בפנינו מטרה, כשבעצם מציב המטרה מתכוין שנעשה את הדרך אליה. המטרה היא בעצם האמצעי, והאמצעים הם הם המטרה האמתית (ראה על כך גם בטור 13). אתן שתי דוגמאות לבלבול כזה.

ישנה שאלה ידועה בתורת המשחקים איך נוכל לוודא ששני ילדים יחלקו ביניהם חתיכת עוגה לשני חלקים שווים. התשובה היא שניתן לאחד מהם לחלק את העוגה ולשני לבחור ראשון. מדוע זה פועל? הראשון שמחלק את העוגה עושה לעצמו חשבון כיצד הוא יקבל את החלק הגדול ביותר, והמסקנה היא שעליו לחלק אותה לשני חלקים שווים לגמרי (שכן אם אחד החלקים יהיה גדול יותר הילד השני יבחר אותו).

האם זה באמת פתרון מספק לבעיה? ברור שלא. הפתרון המתמטי הזה אכן יביא אותנו לחלוקה מדויקת של העוגה בין הילדים, אבל לא זו באמת מטרת העניין. הרי אין לנו עניין שהעוגה תחולק בשווה ביניהם. מטרתנו האמתית היא לחנך אותם כך שיבינו שעליהם להתחלק בשווה. המטרה אינה חלוקת העוגה אלא עבודת המידות שתביא לחלוקה שווה. החלוקה השווה היא לכל היותר אינדיקציה לכך שהילדים מחונכים. אם ננקוט בדרך שמציעה לנו תורת המשחקים נגיע לתוצאה הפוכה. אנחנו נעודד את האגואיזם של הילדים, שהרי כל אחד מומרץ לדאוג לעצמו בצורה הכי קרה שיקבל כמה שיותר מהעוגה. אם במקום זו היינו נותנים לכל אחד מהם לקחת לעצמו חצי ואם הוא היה לוקח חלק גדול יותר היינו נוזפים בו ומחנכים אותו, היינו מגיעים טוב יותר למטרה החינוכית שלנו (אמנם במחיר של חלוקה לא שוויונית של העוגה).

זהו מקרה שבו מציבים בפני הילדים (או בעצם ההורים) את המטרה שהעוגה תחולק בשווה, כשבעצם זהו רק אמצעי. המטרה האמתית היא החינוך ועבודת המידות של הילדים, ואותה לא השגנו. ההיפוך בין המטרה לאמצעים מביא לפספוס המטרה האמתית, כלומר להשגת האמצעי על חשבון המטרה. החלוקה השווה היא המטרה הפונקציונלית (בפועל המעשים נעשים כדי להשיג אותה), אבל מהותית זהו האמצעי והדרך לקראתה היא המטרה.

דוגמה שנייה היא המחלוקת לגבי בעלי תשובה וצדיקים גמורים (סנהדרין צט ע”א):

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך ופליגא דרבי אבהו דאמר רבי אבהו (אמר רב) מקום שבעלי תשובה עומדין שם צדיקים אינן עומדין שם שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב ברישא רחוק והדר קרוב מאי רחוק רחוק דמעיקרא ומאי קרוב קרוב דמעיקרא ודהשתא ורבי יוחנן אמר לרחוק שהוא רחוק מעבירה קרוב שהוא קרוב מעבירה ונתרחק ממנה.

רחב”א סובר שצדיק גמור עדיף על בעל תשובה, אבל רבי אבהו סבור שבעל תשובה עדיף. קשה לדבר כאן על פסיקת הלכה, שכן לא מדובר בהלכה. אבל הראשונים והאחרונים נוהגים לצטט את רבי אבהו. כך או כך, דעת רבי אבהו, בין אם היא הלכה ובין אם לאו, טעונה הסבר. הרי התשובה גם אם היא נעשית בצורה הכי שלימה יכולה לכל היותר להביא את החוטא להיות צדיק גמור. איך ייתכן לומר שבעל תשובה עדיף על צדיק גמור?

על כורחנו שעניינה של התשובה אינו רק להגיע למעלת צדיק גמור. גם לדרך התשובה, זו שמובילה למצב של צדקות, יש חשיבות משל עצמה. בעל התשובה השלם נעשה צדיק גמור אבל בנוסף לכך הוא גם עשה תשובה, וזה יתרונו על פני הצדיק. שוב רואים שאמנם מטרת התשובה היא הגעה למצב של צדקות, אבל זו רק המטרה הפונקציונלית. מהותית עשיית התשובה שהיא לכאורה רק אמצעי, יש לה חשיבות כשלעצמה. גם היא בעצם מטרה.[2]

בניית המשכן

המשכן אינו פחות מורכב מהכלים, ולכן הקושי שמעורר בעל התו”ת אכן מתבקש. מדוע לא הורידו גם מודל שלו עשוי מאש כדי לוודא ביצוע מושלם? מסתבר שהקב”ה רצה שמשה יבנה את המשכן מדעתו (לאור ההוראות המילוליות) ולא רק יעתיק ממודל בנוי. לכלים יש מטרה פונקציונלית, כל אחד לעבודה שהוא מיועד אליה. לכן שם מה שדרוש הוא הבנייה המושלמת, והדרך הכי טובה להגיע לזה היא להציג לפני משה מודל בנוי. אבל המשכן כנראה מיועד גם לעצם בנייתו ולא רק לפונקציות שהוא ממלא.[3] לכן שם הקב”ה מעדיף לתת הוראות מילוליות ולא להוריד מודל בנוי. הוא רוצה שהמשכן ייבנה ביצירתיות של בני אדם ולא כהעתקה ממודל אלוקי. בעצם המשכן הוא מטרה שמוצבת בפני משה, אבל במבט המהותי היא רק אמצעי. המטרה היא הבנייה והיא צריכה להיעשות על ידו ומדעתו.

בזה אפשר אולי להסביר את דרשת חז”ל על הפסוק (שמות כה, ח):

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

באבות דרבי נתן פי”א דורשים על כך:

תניא, ר’ טרפון אומר, גדולה מלאכה שאף הקדוש ברוך הוא לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

ובתו”ת שם תמה מה הקשר בין הפסוק הזה לבין החשיבות של עשיית מלאכה. אך לאור דברינו אפשר לומר שאין הכוונה למלאכה בעלמא אלא למלאכת המשכן. יש חשיבות בעשיית מלאכת המשכן בעצמנו ולא רק בתוצר של המלאכה הזאת. הוצבה בפנינו המטרה (המשכן), אבל בעצם החשיבות היא בדרך אליה, בבנייה.

ובאמת מלאכות המשכן הן המקור לאיסורי מלאכה בשבת, ובשבת המלאכות האסורות הן מלאכות יצירה. לכן סביר לפרש כאן שהיצירה הזאת גם היא מטרה בפני עצמה, ולא רק התוצר שלה.

הערה פרשנית

בפסוק ט שם התורה כותבת:

כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ:

לכאורה יש כאן אותו ביטוי על המשכן ועל כליו. את כל אלו הראה הקב”ה למשה, וזה לכאורה בניגוד לדרשת הגמרא במנחות שהבאנו למעלה. אולי זו מחלוקת בין הסוגיות,[4] אבל אולי החזרה כאן פעמיים על המילה “תבנית” אומרת שזה לא נעשה באותה צורה: הכלים ירדו כמודל בנוי והמשכן כהוראות מילוליות (אם כי את המונח “תבנית” קשה לפרש כך).

ובכל זאת השגת המטרה

כעת אפשר להמשיך צעד אחד הלאה ולטעון יותר מכך: גם אם המטרה היא אכן המשכן עצמו ולא רק תהליך הבנייה, עדיין נשיג אותה טוב יותר אם לא נציב בפני הבנאי מודל מדויק. יש חיסרון למודל מדויק שכן הוא מחייב אותנו להיצמד אליו ולא להפעיל יצירתיות. ומה נעשה כשניתקל במכשול כלשהו? הבורג לא נכנס, הקרש קצת קצר, נגמרו העורות וכדומה. דווקא כאשר המטרה הרצויה מורכבת מאד עדיף להימנע מלכפות מודל מדויק. מודל כזה אינו בר מימוש, שהרי לעולם תהיינה תקלות שלא יאפשרו לנו לעשות אותו כדמותו. לעומת זאת, אם נשאיר את המבנה ליצירתיות של הבונה, נקבל תוצר שלם יותר.

“פילוסופיה בפעולה”

פעם נפגשתי בבית של ידיד משותף לשיחה מרתקת עם דורון אביטל, שהיה מפקד סיירת מטכ”ל וח”כ מטעם קדימה (כיום מנהל בית הספרים הלאומי). אביטל עשה דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה בארה”ב, ובעקבותיו כתב ספר שנקרא פילוסופיה בפעולה. הספר מנסה להציג משנה צבאית וכללית יותר שמגובשת לאור הפילוסופיה של ויטגנשטיין. בפגישה עסקנו בכל מיני ביקורות שהיו לי על הספר, אבל אני ממליץ עליו בחום. ספר מעניין מאד ומעורר למחשבה.

אחת הטענות של אביטל בספרו היא שבפעולות מורכבות לא נכון ובעצם אי אפשר לתת הנחיות קשיחות מדיי. לדוגמה הוא טען שבהכנה לקראת פעולות צבאיות הוא התעקש שהמודל שאותו בונים לאימונים, לא יהיה מדויק. הוא התעקש שלא ישימו בו בובות מחלונות ראווה אלא מטרות דמות מקרטון (כמו במטווחים). המודל וההכנות צריכות להיות סכמטיות ולא מדויקות, שכן בשטח תמיד יש שינויים. לעולם הוא לא נראה כמו באימונים, והמפקדים והלוחמים צריכים היות מוכנים לאלתר ולהגיב לשינויים הללו.

המסקנה היא שכשיש לנו מטרה מורכבת לא נכון להתכונן אליה באמצעות מודל מדויק אלא באמצעות הנחיות סכמטיות יותר שמשאירות דרגת חופש לגורם המבצע.

בחזרה למשכן וכליו

המסקנה היא שדווקא בגלל שהמשכן היה מורכב יותר מהארון, המנורה והשולחן, לא נכון היה להורות על בנייתו באמצעות מודל אלא באמצעות הנחיות מילוליות שמשאירות דרגות חופש לדרג המבצע. לא רק בגלל שיש ערך בבנייה עצמה, אלא גם כדי להגיע לתוצאות טובות יותר בתוצר הסופי.

השלכה: כללים בהלכה ובתלמוד[5]

נדמה לי שזו גם הסיבה לכך שהתלמוד וההלכה בכלל לא אוהבים כללים קשיחים. אנחנו כולנו מכירים את התופעה של חריגות הלכתיות מהכללים. כך לדוגמה יש מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים חייבות בהן, או מחלוקות אביי ורבא שפוסקים כאביי מחוץ ליע”ל קג”מ, או מחלוקות שלא הולכים בהן אחר הרוב, וכן פסיקות כב”ש נגד ב”ה ועוד ועוד. יש מהמפרשים שמקשים ומציעים הסברים שונים ומפולפלים והם כנראה מניחים שהכללים הללו קשיחים ומחייבים. אבל בעצם מדובר בתופעה טבעית ומובנת מאליה. כללים אף פעם לא עובדים, ובשטח לעולם יש צורך לסטות ולחרוג מהם. לכן גם אם מובאים בהלכה ובתלמוד כללים, אין ציפייה וגם לא נכון להיצמד אליהם באדיקות רבה מדיי.

דרך החשיבה האסוציאטיבית שנסמכת על מקרים ודוגמאות (בעולם המשפט קוראים לזה חשיבה קזואיסטית, כלומר הסתמכות על קייזים – מקרים) ולא על כללים, נראית עמומה ואלסטית מדיי, אבל בסופו של דבר בגלל שהחיים מסובכים היא מובילה אותנו למטרה בצורה טובה, נכונה ואפילו מדויקת יותר. מי שמיישם כללים קשיחים באדיקות בדרך כלל יחרוג מהשכל הישר ויטעה. כך למשל כשמלמדים שפה לא נכון להיצמד לכללים. אלו מיועדים למתחילים שלומדים את השפה באולפן. דובר ילידי שילמד אותה מהבית ויתרגל אותה בחברה בה הוא גדל, ידבר הרבה יותר טוב. בדרך כלל ה”שגיאות” שיאבחן בוגר האולפן אצלו, אינן שגיאות שלו אלא של המאבחן עצמו שלוקח את הכללים שלמד באולפן ברצינות רבה מדיי.[6] נסו לכתוב שיר באמצעות אוסף כללי השפה שנלמדו באולפן.

ההלכה כמו גם החיים הם תופעות מורכבות, וככאלה הן דורשות טיפול גמיש ואלסטי דיו כדי שיוכל להתמודד עמן. הקשיחות וההיצמדות לכללים תביא במקרים כאלה לטעויות ואף להרס.

[1] הטור הזה נכתב בעקבות דברים שאמרתי בביהכ”נ השבת (פ’ תרומה).

[2] זה אולי הסבר אפשרי לתפיסה שמובילה לאמירה “אחטא ואשוב”. האדם חושב שכך ישיג גם את מעלת בעל התשובה וזה מעבר לצדיק הגמור. לכן יש לו אידיאולוגיה לחטוא ולשוב ולא להישאר כל הזמן במצב של צדקות.

[3] יש אולי מקום לתלות זאת במחלוקת הרמב”ם והרמב”ן הידועה האם יש למשכן חשיבות מצד עצמו (להשראת שכינה) או שהוא רק “בית עבודה”, כלומר אמצעי לכלים ולעבודה בהם. ראה על כך כאן (במאמר לפ’ תרומה). אולי זה קשור גם למחלוקת משה ובצלאל האם יש להקים את המשכן לפני הכלים או אחריהם.

[4] לכאורה זו מחלוקת במציאות, ומקובלנו שאין מחלוקות במציאות. על כך אומר שה”מקובלנו” הזה נראה מופרך על פניו. יש לא מעט מחלוקות במציאות ואין בעיה עקרונית עם זה. מעבר לזה, סביר שגם ריבר”י לא באמת מתכוין לטעון טענה היסטורית על מה שהיה בסיני. הוא מתכוין לומר משהו עקרוני, ואולי את מה שהסברתי כאן למעלה לגבי אמצעים ומטרות.

[5] כאן אני רק מזכיר את הנושא הזה, ועסקתי בו בכמה מקומות אחרים. דומני שכאן למשל ניתן למצוא דברים שאמרתי לגביו. ראה גם בטור 93.

[6] כמובן שיש גם מקרים של שגיאות אצל דוברים ילידיים.