לכו להצביע: על מדיניות ותגובתיות (טור 185)

בס”ד

אני לא  מצליח להתאפק לאור אירועי היום האחרון בעזה, אז הנה לכם שוב טור אקטואלי (שנכתב בעצבים).

בטור 149 כבר עמדתי על עליבותה של הממשלה ושל הצבא ביחסם לפלסטינאים ולטרור שלהם. האירועים של היממה האחרונה מול עזה מעוררים אותי לחזור לנושא הזה שוב. אפתח בזה שמה שקורה כאן בשנים האחרונות היה אמור בכל מדינה מתוקנת להביא לעריפת ראשים פומבית של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ”ל בכיכר העיר. אם על זה הם לא מתפטרים, איני יודע על מה החבר’ה הללו אמורים להתפטר. מדינה עם הצבא הכי חזק במזרח התיכון ועם כלי נשק מתוחכמים ואנשים “חכמים” שמנהלים אותם, ששולטת על כל האספקה (כולל חשמל ודלק) והכסף שעוברים לרצועה, עומדת חסרת אונים מול כנופיה של אספסוף שמצויד בעיקר בבזנטים מעופפים ועפיפוני תבערה. אותה כנופיה מחליטה האם ומתי יהיה ירי, איזה ירי, מה תהיה התגובה שלנו והאם תהיה, האם יעבירו להם כסף ואספקה או לא, וכן על זו הדרך.

אל תטעו, הם קובעים הכל, כולל כל התגובות שלנו. עד האחרונה. הם מחליטים אם לירות או לא. הם קובעים את עוצמת התגובה שלנו (על ידי איומים שמרתיעים את הגורמים המחליטים אצלנו שמחפשים רק שקט לטווח הקצר – ראה טור 149), וכמובן גם האם תפרוץ מלחמה או מבצע רחב היקף או לא. והם כמובן גם קובעים את התוצאה – שהיא תמיד ניצחון שלהם. דרך האלימות שלהם מצליחה בצורה פנטסטית מבחינתם ואין פלא שאין להם מניע ממשי להימנע ממנה.

לפני כמה ימים חשבתי לעצמי למה הם עדיין לא יורים טילים על תל אביב? (יש להם טילים – בזנטים מעופפים – שמגיעים גם רחוק יותר.) אנשים אמרו לי שזה בגלל שהם מפחדים מהתגובה שלנו (כי שדרות ויישובי העוטף לא ממש חשובים לאף אחד, כל עוד לא פוגעים בציפור הנפש של כולנו – תל אביב). אבל לדעתי זו לא כל האמת. אני משער שהם לא יורים כדי להשאיר בידיהם את הקלפים ולהמשיך לקבוע מה יקרה כאן. כיום הממשלה וצה”ל יודעים שאם הם יעברו את הגבול בתגובה שלהם, יהיה ירי על תל אביב ולכן הם ממשיכים להפציץ בתים ריקים כ”תגובה החמורה” שלנו למצב שנוצר (“אנחנו נעשה כל מה שצריך, במקום ובזמן שנחליט”). זוהי גם הסיבה לכך שאנחנו מגיבים בדרך כלל באופן של הפצצת בתים ריקים.[1] אחוזי פחד ואימה מפני אבדן השקט, אנחנו ניצבים מצוידים בנשק גרעיני ומיטב מטוסי החמקן, ולא מסוגלים להתמודד עם בזנטים מעופפים ועפיפונים. היינו למשל ולשנינה, ובצדק.

עוד נקודה למחשבה. כבר לפחות פעמיים שמעתי על הפצצת מנהרה שנעשתה כתגובה לירי טילים. ואנוכי שוב תוהה, אם ידעו שיש מנהרה למה לא הפציצו אותה במועד שהוחלט עליו? למה צריך לחכות לירי טילים שיצדיק תגובה? שוב, הפחד המשתק כמובן. אנחנו לא יכולים לעשות משהו כמדיניות. ה”מדיניות” שלנו היא תגובתיות צרופה.

אם על כל זה לא עפים כאן ראשים, איני יודע על מה צריך להדיח ראש ממשלה או רמטכ”ל. בכל אופן, אני מתנחם בזה שלפחות יש כמה אנשים אינטליגנטים באזור שלנו, אם כי חבל שהם לא בצד שלנו. אצלנו יש רק את ביבי, ליברמן ואייזנקוט, שלשת חדלי האונים, שיאים לנו ואנחנו יאים להם.

כן כן, גם אייזנקוט, ואולי בעיקר הוא. אומרים שהוא איש אחראי וחכם, ואני הקטן לא מצליח להבחין בזה. לדעתי הוא (וכמובן גם אלופי פיקוד הדרום לדורותיהם)  נכשל את אחד הכישלונות הכי חמורים בתולדות צה”ל. וזה לא כישלון מקומי, אלא לאורך כל הקדנציה שלו. אם אכן הדרג המדיני קושר את ידיו, כפי שחוזרים ואומרים שוטי הסגידה לצה”ל, שיתפטר. אבל כידוע הצבא הוא זה שקורא למתן את התגובות (בטור 149 הסברתי מדוע. הרצון לשקט לטווח הקצר על חשבון הנצחת האלימות לשלבים שאחרי הקדנציה שלנו). אם הוא עצמו היה מציע בנחרצות דרך ומדיניות ברורה שיכולה להוביל לפתרון או לשיפור, אני משער שהממשלה הייתה מאשרת לו (ואם לא – שיתפטר, כאמור). אבל ברור שאין לו. צריך להבין שזה המנדט שלו והתפקיד העיקרי שלו, והוא לא ממלא אותו. הוא (והממשלה) מתחבא מאחורי עקרונות של טוהר הנשק, שבעצם מאחוריהם יש עליבות אינטלקטואלית ומקצועית מחפירה.

אורי מילשטיין כבר שנים רבות חוזר על כך שיש לנו צבא עלוב וגרוע. אף אחד לא מקשיב, כי נוח לנו להתבצר במיתוסים חסרי הכיסוי על ניצחונות הירואיים על שוטים יותר גדולים מאיתנו (צבאות ערב). אבל זה מוכיח את עצמו שוב ושוב. כדאי לשים לב שלא חווינו ניצחון מלחמתי מאז מלחמת יום הכיפורים. בכל אחד מהעימותים שהיו לנו מאז נחלנו תבוסה מרה, וזה רק ממשיך ומעצים. האם יש פלא שההרתעה שלנו נמצאת בג’אנטים?!

אז מהן דרישותינו?

אתם ודאי שואלים את עצמכם מה אני מציע. אני מציע שתהיה לנו מדיניות. של אחמד טיבי או של הרב כהנא, אבל שתהיה מדיניות ומטרה. אל תטעו. אני לא דורש להעצים את התגובה. ממש לא. אני גם לא בעצבים על המתינות. ממש לא. להיפך, המתינות הייתה עשויה להצביע על שיקול דעת מבורך, ועל אי כניעה לרוחות ציבוריות פופוליסטיות. כל זאת אם הייתי משוכנע שאכן יש מדיניות ויש תכנית. מצדי זה יכול להיות מהכרה בחמאס וסגירת המדינה, עד השמדת עזה. כל תכנית שהיא הייתה מספקת אותי באופן עקרוני (גם אלו שאיני מסכים להן), כל עוד יש תכנית. הבעיה שלי היא שברור שאין. הממשלה הזאת כמו כל קודמותיה עוד לא החליטה מה היא רוצה. אין להם מושג ירוק מה המטרות שלהם, מה הם רוצים, ואת מה המדיניות באה להשיג. לכן גם אין מדיניות. יש רק תגובות ספורדיות, חסרות טעם ושחר. תגובתיות כזאת לא מצדיקה קרבנות שלהם, ועוד פחות מזה קרבנות שלנו.

על התגובתיות

לפני כמה שבועות נפל טיל על באר שבע. הייתה שם אם גיבורה שהצילה את שלושת ילדיה הקטנים כשהעבירה אותם במהירות בעודם ישנים מחדריהם למקלט, וכך הצילה את חייהם. אחר כך כל העולם ואשתו חזרו על המנטרה שהיא בעצם הצילה במו ידיה את מדינת ישראל ממלחמה (כך!). אתם בטח לא מאמינים, אבל זה נאמר ברצינות גמורה ואפילו בפאתוס של יום הזיכרון והעצמאות לכבודה של האם העברייה הגיבורה. נראה היה שאף אחד אפילו לא שם לב לסאב הטקסט המזעזע של האמירות הללו. לכולם ברור מאליו שאם הילדים היו נפגעים הייתה מלחמה. אבל כיון שהייתה לנו אם גיבורה במקום ובזמן הנכון חסכנו מלחמה. איזה יופי! ממש נס!

ההחלטה של הממשלה האם לפעול ואיך לפעול היא אינסטינקט פבלובי של התוצאות. אין מדיניות ואין שיקולים ענייניים. רפלקס התגובה הפבלובי שמחליף את המדיניות הוא שאם כואב אנחנו כועסים ומחזירים (כמובן בפרופורציות המתאימות. לא שנגיע להישג כלשהו חס ושלום). משמעות הדבר היא שבעצם מי שקובע את מה שיקרה, מעבר לפלסטינאים כמובן, הוא הציבור והתקשורת ומחאותיהם. כשיש פגיעות בפועל הציבור צועק ומוחה, ואז הממשלה והצבא נאלצים לנקוט פעולה “משמעותית”, שכמובן לא הביאה וגם לא תביא בעתיד כלום. אבל אין מה לעשות, צריך להראות לציבור שאנחנו עושים משהו. ובשביל זה ימותו חיילים, יבוזבזו כספים, וכמובן גם ימותו ויסבלו פלסטינאים.

אגב, שאר האימהות בדרום הן לא פחות גיבורות. הן עושות כל לילה אותו דבר, על אף שהן לא מצוינות בשום מקום וגם לא נחשבות גיבורות. למה? מפני שאצלן לא ראינו את התוצאה. היא הייתה גיבורה באותם מעשים עצמם פשוט כי אצלה זה קרה. הכל אצלנו נקבע לפי התוצאה ומראה העיניים ולא לפי העניין.

כבר לפני חמש מאות שנה מקיאוולי הבין ואמר שמלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות. מלחמות ופעולות צבאיות אמורות להיעשות כדי להשיג מטרות כלשהן. נראה שאצלנו עוד לא הגיעו לתובנה העמוקה הזאת. זה לא מה שקורה אצלנו (אלא אם שקט ציבורי ליומיים הבאים היא מטרה מדינית). כפי שכתבתי, מלחמות לא פורצות כאן מתוך מדיניות כלשהי, או כדי להשיג מטרה זו או אחרת, אלא כתגובה פבלובית למקרה אכזרי יותר או פחות. אומרים לנו ששוב לא תהיה עוד שואה. שסוף סוף יש לנו צבא מופלא ועצמאות מדינית וביטחונית. שלקחנו את גורלנו בידינו. ולכן… עכשיו אנחנו מסורים ביד הגורל העיוור. אני לא בטוח שמצב בו גורלי נתון בידי הגרלה עיוורת עדיף על מסירתי לידיו של שליט גוי זה או אחר (השאלה האם אחוז השליטים הגויים הרשעים עולה על 50%).

שמישהו יעדכן אותם שם למעלה שמדינה אמורה להתנהל לאור מדיניות שנקבעת לפי האינטרס ולאור הדרך האופטימלית להשיג אותו, ולא לפי ההתרגשות והמחאות של הציבור. אם ירו טיל וצריך להגיב אז תגיבו. מה זה משנה את הטיל פגע או לא? הטיל הבא יכול לפגוע. ואם לא  צריך להגיב – אל תגיבו. אם תשאלו לדעתי הקלושה, אין צורך להגיב לכלום. שורש הרע הוא התגובתיות שלנו. צריך להחליט מה רוצים לנסות להתקדם לקראת המטרות הללו.

גם בתחום המדיני וגם בתחום הביטחוני, אף אחד כאן מעולם לא החליט מה הוא באמת רוצה. כפי שכתבתי בטור 149, אין פלא שהעולם מאשים אותנו. בצדק גמור. אנחנו באמת אשמים בכל. סתם לירות ולהשתולל בלי תכלית ובלי מטרה זה לא מוצדק משפטית, מוסרית והגיונית. אם תהיה לנו מטרה ברורה אני משער שגם ההאשמות יהיו פחותות, ובוודאי שלנו יהיה יותר ביטחון לעמוד בפניהן גם אם הן תגענה. אבל במצב הנוכחי באמת אין לכך שום הצדקה. זה ממש  לא נכתב באירוניה.

על הסרבנות

בשורה התחתונה אני לא מצליח להבחין בטעם כלשהו לכך שחייל יסכים למלא פקודה בצבא מגוחך כמו שלנו. האם הגיוני להסכים לצאת למלחמה ולסכן את בריאותו וחייו, או לפגוע בחפים מפשע ולאמלל אותם רק כדי שביבי לא יספוג ביקורת ציבורית, או כדי שייראה כאילו הוא עושה משהו? זה לא נשמע לי כמו מטרה שלשמה אני מוכן להקריב את חיי, להרוג או ליהרג. כל עוד לא ישכנעו אותי שיש טעם למלחמות והמבצעים הללו, ושמישהו אי שם חשב למה ואיך עושים אותן, אין שום סיבה לא לסרב פקודה. זו הדרך ההגיונית ביותר.

במצב כזה, כאן אני לגמרי עם השמאלנים גם במישור המוסרי. אין שום הצדקה לאף מלחמה, מבצע, או הפצצה בעזה, אם אין ביסודה תכלית ומטרה בת השגה. חייל לא אמור למסור את חייו אלא להגנה על אזרחי המדינה ולא על האווילות של ראשיה. אני ממש לא כותב זאת באירוניה. זה אמיתי לגמרי.

פרדיקציה לסיום

הרשו לי לומר כאן את מה שכל ילד יודע היום בוודאות. אין לי מושג מה יחליט הקבינט ומה תעשה הממשלה, אבל משום מה אני יודע בדיוק מה יקרה. תהיה תגובה כזו או אחרת, כנראה לא יקרה הרבה לא לנו ולא להם (אלא אם יוחלט על מבצע רחב היקף, מה שיביא לעוד אבדות וסבל, אבל לא לשום תוצאה אחרת). למעט כמה אנשים וחיילים שיקפחו את חייהם, ולמעט עוד כמה מחוות שיינתנו כדי להשיג את תקופת השקט הבאה, הכל יימשך כרגיל. זו לא תחזית אפוקליפטית. זה מה שכל פרשן מתחיל וכל אזרח יודע וגם אומר. אלא שאנחנו לא שמים לב לעומק השערורייה, וממשיכים להפטיר כדאשתקד, לבחור בביבי כמר ביטחון ובליברמן כאיש החזק, ולשנוא שמאלנים/ימנים ולאהוב ימנים/שמאלנים. ליצור מחלוקות עומק על הסכמי שלום ומו”מ עם הפלסטינאים, כשכולם עד האחרון יודעים שלאף אחד כאן אין מדיניות ושלא יקרה כאן כלום. ועוד אומרים לי ששיקולי הביטחון הם הסיבות שבגללם צריך ללכת להצביע בבחירות. הצחקתם אותי.

לסיום, אני לא יכול שלא להביא כאן במלואו טור של ניר יהב שנכתב היום בוואלה, בעקבות האירועים בעזה:

ערב טוב לכם, אנחנו במשדר מיוחד על רקע מתקפת הרקטות על הדרום. כל הכתבים והפרשנים כבר פרושים בשטח. אליך, דני קושמרו שמדווח מעוטף עזה. תודה יונית, המצב מתוח מאוד. מטח רקטות בלתי פוסק לאורך כל היום. לצדי אוהד חמו וניר דבורי עם הפרשנות המלאה. זה הולך לכיוון של הסלמה. אין ספק – הסלמה. תודה אוהד, תודה ניר, תודה דני. אליך, תמיר סטיינמן בשדרות. תודה יונית, שדרות ספגה את הירי המאסיבי ביותר, רקטה פגעה פגיעה ישירה בבית באשקלון, נ”ט פגע באוטובוס. רוני דניאל, מה הפרשנות שלך? הבלגנו והתאפקנו, פנינו היו להסדרה, אבל הגיע הזמן לנסות משהו אחר. אי אפשר להבליג יותר. תודה רוני, תודה יונית.

צבי יחזקאלי, מה אתה שומע? ארגוני הטרור בעזה מאיימים להרחיב את טווח הירי לעבר ישראל. תודה צבי, תודה תמר. ברק רביד, הסתיים כרגע הדיון בקריה של ראש הממשלה ושר הביטחון עם ראשי מערכת הביטחון. מה ידוע לך? גורם מדיני מבהיר שהתקבלו כמה החלטות מבצעיות, משמעות ההחלטה היא מעשית, כלומר שנראה תקיפות. איתנו באולפן יו”ר יש עתיד, ח”כ יאיר לפיד. שלום, תמר. כשצריך, אני נותן גיבוי מלא לראש הממשלה. ישראל חייבת להחזיר את החיסולים מהאוויר. ח”כ לפיד, זה מה שיביא לרגיעה? ישראל חייבת להחזיר לעצמה את ההרתעה וזו הדרך היחידה. לא תהיה הסדרה ללא הרתעה. אני תומך בהסדרה, אני תומך גם בתקיפה נרחבת. תודה יאיר, תודה תמר.

צריך לגבות מחיר גבוה מחמאס, זו טרגדיה בעיקר לאזרחים, הקבינט יתכנס מחר וידון במכלול התגובות האפשריות, מספר מבנים בעזה הותקפו מהאוויר על ידי מטוסי חיל האוויר, זה מה שקורה כשאין מדיניות אמיתית בנוגע לרצועת עזה, ישראל חייבת להחזיר לעצמה את כוח ההרתעה, מצרים פועלת ללא הרף להרגיע את הרוחות, לפי מקורות בעזה צפויה הכרזה על הפסקת אש בשעות הבוקר, גורמים בישראל מכחישים את הדיווחים על הפסקת אש מסתמנת, מה שהיה הוא שיהיה. תודה גאולה, תודה תמר, תודה יונית. בוקר טוב, לילה טוב, תודה לצוותי השידור שפרושים בשטח. וכעת לריאיון ראשון עם יובל שמלא, הזוכה הגדול של נינג’ה ישראל.

אל תטעו. הטור הזה לא מדבר על התקשורת. הוא מדבר עלינו. על כולנו. לשוטים שכמונו מגיעה בדיוק המנהיגות שקיבלנו. לא יותר ולא פחות. לכו להצביע…

[1] רק כעת קיבלתי בואטסאפ את ההודעה הבאה: 140 תקיפות ורק 3 פלסטינאים הרוגים. בענף הבנייה עושים את זה ביומיים ובפחות כסף.