קדושת יהודי שמת עקב יהדותו: “קידושי טעות” (טור 215)

בס”ד

רק עברנו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, והשבוע כבר מתרגש עלינו יום הזיכרון לחללי צה”ל. בין שני ימי הזיכרון הללו רציתי לעמוד על טעות נפוצה שחוזרת כל פעם מחדש בימים אלה. הנקודה רגישה וכואבת, אבל כמו שאמרו רבותינו: “אהוב אפלטון ואהוב סוקרט, אך האמת אהוב מכל” (מופיע בתשובות הרי”ד, בחוות יאיר ועוד הרבה).[1]

לעצם הבעייתיות

בשני ההקשרים הללו מדובר על אנשים שמתו בגלל יהדותם (לא כולם. יש חללי צה”ל לא יהודים) ובגין כך כל הזמן חוזרים ומתייחסים אליהם כקדושים. כאשר מביאים לקבורה חיילים שנהרגו במלחמה או באימון, או נפגעי פעולות טרור, אומרים לנו הספדנים הנרגשים שמדובר בקדושים. ב”אל מלא רחמים” אנחנו מדברים על הקדושים. אנחנו לא מפסיקים לשמוע על “קדושי השואה”, על “חיילינו הקדושים”, על “הנרצחים הקדושים” בפיגוע זה או אחר. בכל הספד על “קדושים” אלו אנחנו חוזרים ושומעים על קדושתו של מי שמת בגלל יהדותו, והמהדרין מזכירים שכך פסק להדיא הרמב”ם (ראו להלן). גם אם במקרה זה לא נאמר בפירוש – כולם מודעים להנחה הזאת שנמצאת בבסיס הדברים.

האמירה הזאת מופרכת לדעתי כבר ברמה המושגית-הגיונית. טלו לדוגמה אדם שמת בתאונת דרכים. האם מישהו יעלה בדעתו להתייחס אליו כקדוש? ודאי שלא. הוא אמנם שילם מחיר כבד, אבל הוא הרי לא עשה זאת למען ערך מקודש ולשם שמים, ובעצם בכלל לא עשה כאן מאומה מבחירתו. המוות הזה נכפה עליו. גם אם אחרי מותו הקימו בית מדרש והביאו כך עשרות אנשים להשתפר ולהתעלות בעבודת ה’ ובלימוד תורה – גם זה לא הופך את מותו למות קדושים. לכל היותר זה יכול אולי להרבות בדיעבד את זכויותיו. כעת חשבו על אדם שהלך לתומו ברחוב, או ישב בביתו, ונרצח בפיגוע טרור. האם יש הצדקה כלשהי לראות בו קדוש? מה הוא עשה כדי לזכות בתואר קדוש? אמנם הוא שילם מחיר כבד, כואב ומיותר, אבל כאמור יש עוד תנאים שצריכים להתקיים כדי שאדם ייחשב כקדוש. מה ההבדל בין נפגע בתאונת דרכים לבין אדם כזה? הראשון לא נרצח עקב יהדותו והשני כן. אז מה? ההבדל הזה נוגע לאפיון המעשה והכוונות של הרוצח ולא למעמדו ואופיו של הנרצח. הנרצח עשה בשני המקרים בדיוק אותו דבר, ולכן לא סביר לראות את מעמדו הרוחני של השני באופן אחר מזה של הראשון. האם כוונותיו של היטלר הפכו את כל הנרצחים לקדושים? אחרים שקרה להם אותו דבר אבל לא בגלל יהדותם הם פחות קדושים? למה?

הסבר נפוץ ושברו

הטענה הרווחת היא שהחייל המת וההרוג בפיגוע בחרו לחיות כאן בארץ תוך שהם לוקחים בחשבון את המחיר הגבוה, ואת הסיכון האפשרי. לכן, בהחלט אפשר לומר שהמוות היה על ערך מקודש, ולשם שמים. אבל זה מופרך בעיניי. הבחירה שלהם דומה בדיוק לזו שלי, רק אצלי מזלי גרם שלא נרצחתי (בינתיים). אז הבחירה שלי פחות משמעותית? למה התוצאה בכלל חשובה? מוסר נקבע על פי המוטיבציות ולא על פי התוצאה. הסבל לא קובע את היותך קדוש אלא אם קיבלת על עצמך את הסבל הזה למען המטרה. שלא לדבר על נרצחי השואה, שבמקרים רבים רציחתם לא הייתה קשורה לאורח חייהם ולבחירה לחיות כיהודים. זה היה רצח על בסיס אתני ולא על בסיס אורח חיים.

אכן נכון, שאם יש חייל שיוצא למלחמה מפני שהוא רואה בה מלחמת מצווה,[2] ומוסר את נפשו בגבורה, אולי יש מקום לראות אותו כקדוש. אך זאת רק מפני שהוא ביצע פעולה מיוזמתו ומבחירתו, בכוונה לשם ערך דתי ולשם שמים ושילם על כך מחיר כבד. לכן אולי יש מקום לראות את מעשהו כקידוש השם ואולי אף לכנות אותו בתואר קדוש. אבל איני מצליח לראות את ההבדל בין חייל יהודי חילוני-אתאיסט, שנהרג במלחמה תוך גילוי גבורה עילאית מיוזמתו, לבין חייל בלגי שנהרג תוך גילויי גבורה דומים? כל אחד משניהם מסר את נפשו מבחירתו ושילם מחיר כבד להצלת עמו. במקרים אלו אמנם מתקיימת הדרישה שהמעשה ייעשה מבחירתו ולמען ערך חשוב (הגנת העם והמולדת), אבל עדיין חסר כאן ה”לשם שמים”. אדם מוסרי ככל שיהיה, אפילו במעלה נשגבת ממש, לא יכול להיחשב כקדוש במובן הדתי. כדי להיחשב מקדש ה’ אדם צריך לעשות את מעשהו לשם ה’. אם מדובר בחייל חילוני אתאיסט, היעלה על הדעת שבמוסרו את נפשו הוא הופך לקדוש? הרי הוא לא מכיר כלל בקב”ה ובוודאי לא עשה את מעשהו בכוונה לקדש שם שמים. לכן אין שום אפשרות לראות במעשהו מצווה או פעולה בעלת משמעות דתית. מדובר לכל היותר בפעולה הירואית במובן המוסרי, או הלאומי, אבל לא במובן הדתי. אפשר כמובן לראות בו אדם נעלה ומוסרי, דוגמה ומופת לכולנו, ובוודאי חובה להכיר לו טובה על מעשהו ועל קרבנו. אבל מה לכל זה ולקדושה? כל אלו קיימים גם בחייל הבלגי. אין שום הבדל בין מעשהו של הראשון לזה של השני מבחינת העושה והמעשה. ניתן כמובן להשתמש במונח “קדוש” באופן מושאל, ולהתכוון בעצם למוסרי או נאצל. אבל זו לא הקונוטציה הדתית שאליה מתכוונים בדרך כלל. הדברים נכונים שבעתיים כלפי נפגעים בפיגוע חבלני. הם ודאי לא זכאים לתואר קדוש, שהרי רובם ככולם בכלל לא מסרו את נפשם מבחירתם.

יתירה מזו, גם אם יש חייל שיצא להילחם בגלל תודעה דתית ונפל, עדיין קשה לי לראות אותו כקדוש. הרי כל שאר החיילים קיבלו את אותה החלטה כמוהו (להתגייס ולצאת לקרב), אלא שלמזלם להם לא קרה מה שקרה לו. הוא הדין לגבי כל היהודים תושבי הארץ שהחליטו לחיות כאן (רובם כלל לא החליטו על כך). האם כולם קדושים כמו אותו אדם שנפגע בפעולת הטרור? מדוע העובדה שהוא נפגע  משנה משהו, אם אין לו חלק בעניין? ומה על מישהו שנהרג בתאונת דרכים או בנפילה לבור, או אולי מזיהום אוויר בארץ הקודש? כל אלו נהרגו מפני שהחליטו לחיות כאן בארץ. האם ראוי להתייחס לכולם כקדושים?! זו תפיסה אבסורדית בעיניי.

ובכלל, חייל שנהרג בצבא לא מת על יהדותו ובגללה. כאמור, יש לא מעט חיילים לא יהודים שמתו באותן נסיבות. גם האויב נלחם נגדנו כמו שמצינו מלחמות בין עמים שונים על טריטוריה ואינטרסים, אלא שבמקרה כאן מדובר במלחמה עם העם היהודי. קשה לי להתייחס לחלל כזה כמי שמת על יהדותו.

הזילות של התואר קדוש שגויה ומזיקה. אם כולם קדושים אז אין משמעות למושג קדושה. קדוש הוא מי שהוסיף קדושה בעולם והקריב קרבן משמעותי לשם כך מבחירתו, כלומר מי שקידש את שם ה’ במעשיו.

מקורות אפשריים

הקביעה הזאת שאדם שמת בגלל יהדותו הוא קדוש היא מאלפת במיוחד, שכן ככל הידוע לי אין לה שום בדל מקור, לא בחז”ל וככל הידוע לי גם לא בראשונים. אציין שגם אם היה לה מקור לא הייתי מקבל אותו, אבל בוודאי כשאין לה מקור אין שום היגיון לקבלה.

רבים מצטטים את הרמב”ם שפסק כך, אך אשמח אם מישהו יביא לי את המקור לכך בדבריו. לענ”ד אין בדל מקור לזה בכל כתבי הרמב”ם, וזאת אני כותב לא בגלל בקיאותי המופלגת בכתביו, אלא בגלל הערכתי לרמב”ם. הדבר מזכיר לי את הסיפור הידוע על ר’ חיים מבריסק, שבתוך דיון תורני העלה אחד המשתתפים קושי בדברי תוס’ שראה באותו בוקר. ר’ חיים הכריז בביטחון שאין תוס’ כזה. הלה התעקש שראה את הדברים באותו בוקר, הלך לבדוק וחזר כולו מוכה תדהמה: אכן הוא טעה בקריאה, ותוס’ לא אומר את הדברים. לשאלתו הסביר ר’ חיים שקביעתו לא נבעה מבקיאות בכל התוס’ בש”ס אלא פשוט מפני ששטות כזאת לא יכולה להימצא בתוס’.[3]

נכתבו כמה מאמרים שמחפשים מקור ל”מסורת” הזאת, ובוודאי תופתע אם אומר שכולם עד האחרון מעלים חרס בידם. חלקם ברוב ייאושם ורצונם העז למצוא מקור כלשהו מגיעים לטיעונים שנגועים בשגיאות פרשנות גסות ובערבוב מין בשאינו מינו. כך למשל הרב מנשה הקטן מאונגוואר, בשו”ת משנה הלכות חט”ז סי’ קכא (התשובה ממוענת לרב יצחק זילברשטיין), דן במומר שנהרג עקב יהדותו האם הוא קדוש או לא (הנושא היה אחד מהרוגי טילי הסקאד מעיראק במלחמת המפרץ הראשונה. אגב, הכרתי אותו מבית הכנסת שלנו). הוא פותח את הדיון בסוגיית סנהדרין מז שם מתבאר שאדם רשע שנהרג על ידי גויים מתאבלים עליו כי התכפרו עוונותיו. לאחר מכן הוא מביא מחלוקות בעניין זה, וטוען שאם הוא נהרג עקב יהדותו אז לכל הדעות מתאבלים עליו ועוונותיו מתכפרים. טענתו זו מתבססת על כמה מקורות שבהם מופיע שהרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן (פסחים נ), לגבי רבי עקיבא ושאר הרוגי המלכות וכן הרוגי לוד (פפוס ולוליאנוס. ראה שם ברש”י). וכן הוא מביא מהרמב”ם באיגרת קידוש השם (זה כנראה רמב”ם שמציינים כולם) ועוד.

ושלילתם

אך כל דבריו שם תמוהים וחסרי שחר, שכן הוא מתעלם מממד הכוונה. הרוגי מלכות כרבי עקיבא וכהרוגי לוד היו אנשים שבחרו למסור את עצמם על קידוש השם (רבי עקיבא וחבריו) או להצלת עם ישראל (הרוגי לוד). מה לזה ולמי שנהרג סתם עקב יהדותו (כמו הרוג הסקאדים שהוזכר)? מי חלם בכלל לטעון שאדם כזה הוא מקדש שם שמים? למה העובדה שהטיל פגע בו הופכת אותו לקדוש, בעוד חברו שישב לידו וניצל (וגם הוא בחר לחיות בארץ ובכך הכניס את עצמו לסכנה) אינו קדוש? מה עשה הראשון שלא עשה השני?

לגבי הטיעון מסוגיית סנהדרין עולה קושי נוסף. אפילו אם נקבל שעוונותיו של אדם כזה מתכפרים, זה רק אומר שהמיתה מכפרת (כמפורש בסוגיית חילוקי כפרה בבבלי יומא פו ע”א). מה לזה ולקדושה או קידוש השם? לכל היותר הוא קיבל את עונשו ולכן התכפר, וזהו.[4] מה הופך אותו לקדוש? מניין צומחת המסקנה הזאת? אמנם המחבר מציג את הדברים כהלצת יושר על עם ישראל בימים נוראים, אבל גם טיעוני סנגוריה אמורים להחזיק מים.

הסבר כזה בדיוק ניתן למצוא במאמר נוסף בנושא זה, מקיף הרבה יותר ומלא במקורות, שחובר על ידי רבי יהושע מנחם ארנברג, אב”ד בתל אביב, בספרו שו”ת דבר יהושע ח”ה סי’ לז (ראה גם שם ח”א סי’ לב סט”ו).[5] בשורה התחתונה, את הביטוי “קדושים” המוצמד לנספי השואה (הוא מדבר על אלו מהם שלא עשו מעשה מיוחד של מסירות נפש אלא סתם נרצחו) הוא מכנה “קידושי טעות”. מאידך, הוא עצמו עומד על כך שאכן עוונותיהם התכפרו כמו אדם (אפילו רשע) שנהרג שלא כדין בסוגיית סנהדרין מז הנ”ל.[6]

מקור מספרות הסוד

גרשום שלום בספרו דברים בגו ח”א עמ’ 272 מצטט מספר שולחן ערוך של האר”י סיפור על רב גדיאל נער. כאן אביא נוסח שונה וברור יותר של הסיפור הזה, שלקוח מאוצר המדרשים (אייזנשטיין), עמ’ פד:

בגן עדן יש ראש ישיבה בהיכל האגוז והוא היכל הנוגה הסתום וגנוז, סמוך להיכל קן צפור והוא נקרא רב גדיאל נער, וכל עומקי התורה וסתריה הוא מגלה ועל ידו נגלים, וכל הצדיקים תאותם אצלו. וזה נולד בימי השמד והיה לומד תורה במערה אחת והוא בן שבע שנים, ובאו האויבים ומצאוהו ועשאוהו חתיכות, ועלתה נשמתו למרום ואומרת כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה’, והעמידו הקב”ה לפניו ונשבע לו להנחילו היכל הנוגה ולגלות על ידו בגן עדן סתרים ועמוקות אשר הם בתורה שלא נגלו קודם לכן, וכל הצדיקים אשר בגן עדן מתאוים לראותו ושומעים ממנו עומקי התורה וסתריה. בשעה שהוא יוצא, אותיות שם המפורש בולטות ונוצצות על ראשו וכל הצדיקים שמחים. הוא נכנס ונופל על פניו גועה ובוכה על שלא זכה להיות לו בן בעוה”ז, ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול עומד עליו ואוחז בו ומעמידו על רגליו ואומר לו קום לך חוורי חוורי הם בניך! שבע תעניות התענה רבי יוחנן בן זכאי כדי לראותו, והראוהו גנזי שבעה רקיעים בחלום ובסוף כלם ראה אותו כזוהר הרקיע ושבעים מלאכים סביבותיו וחמשים מפתחות בידו, וכמה צדיקים כתות כתות לפניו ואותיות שם המפורש על ראשו, ונגנז מיד ולא ראהו. היה שואל עליו ואמרו לו עד כאן הורשית, זהו מראה הקשת אשר יהיה בענן. חזרו חכמים על אביו (לחקור אחריו) ומצאו שמעולם לא ראה צורת אדם [רשע] ולא נסתכל בקשת בריתו, ולא הוריד ידו מטיבורו ולמטה, ולא קם מן התורה להשתדל בדרכי העולם, לא היה צדיק בעולם בצער שלא היה עמו בצער, מעולם לא דבר דבר חוץ מן התורה או מן דרך התורה, הוא הוליד בן זה ומת, ילדתו אמו ומתה, ונשאר יתום וגדל הוא בצער ולמד תורה הרבה והרגוהו, וזכה לכל זה.

הילד הזה נהרג על ידי הגויים, ונראה שדי היה בזה כדי להנחילו את כל המגיע למקדשי השם. אמנם ייתכן שהדבר נובע מכך שהרגוהו על שלמד תורה, כלומר הייתה כאן מסירות נפש כלשהי.

שלום בהערה 24 שם (בעמ’ 277) מביא שרשרת שלמה של חיבורים קבליים שעוסקים במה שקורה למי שנהרג על ידי גויים. תחילת העניין היא בספר לימודי אצילות שמיוחס לרבי חיים ויטאל תלמיד האר”י, שכותב:

דע כשנהרג אדם מישראל על ידי אומות העולם אף על פי שאינו צדיק כיון קיבל ענשו בזה שנהרג בלא משפט, מיד בא אורפניאל ולוקח נשמתו תיכף מעורר יוצפחירון לקראתו ולוקח הנשמה ומכניסה בפתח שהוא ממונה עליו וחוקק נשמתו ומה שאירע בה בפורפירא דמלכא… ונשמה זו הואיל ונחקקה בפורפירא בו נזדככה ומתגדלת אף על פי שאין בה מעשים טובים ולטובתה נשברה ונהרגה…

עיין בכל דבריו שם. אני משער שמחברי המקורות הללו נאחזו בדמיונם כדי לנחם את קרובי אותם ההרוגים (שלום שם כותב ש”הדברים מלאי כוח דמיון”). יש לקבלה כוח מיסטי שמאפשר לנו לתלות בה כל מיני עקרונות שאין לנו מקור אחר עבורם. אבל על הקבלה נדבר בהמשך שיחותינו, אל דאגה.

קשר לשאלת ההשגחה האקטיבית

ברקע הדברים אולי עומדת התפיסה של ההיסטוריה והיקום כמגרש המשחקים של הקב”ה. בהספדים על אותם הרוגי מלכות נוהגים להביא את המדרש (ירושלמי ברכות פ”ב ה”ח):

נימר תלמידיה דבר נשא חביב עליה כבריה. עאל ואיפטר עילוי [שיר השירים ו ב] דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים לא צורכה אלא דודי ירד לגנו לרעות בגנים. דודי זה הקדוש ברוך הוא. ירד לגנו זה העולם. לערוגת הבושם אילו ישראל. לרעות בגנים אילו אומות העולם. וללקוט שושנים אילו הצדיקים שמסלקן מביניהן. משלו משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן והיה חביב עליו יותר מדאי. מה עשה המלך נטע לו פרדס. בשעה שהיה הבן עושה רצונו של אביו היה מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זו נטיעה יפה בעולם ונוטעה בתוך פרדיסו. ובשעה שהיה מכעיסו היה מקצץ כל נטיעותיו. כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו לישראל. כגון יתרו ורחב. ובשעה שהן מכעיסין אותו היה מסלק הצדיקים שביניהן.

השושנים שמלקט הדוד הם דווקא הצדיקים הגדולים. יש כאן הנחה שכשמישהו מת – הקב”ה הוא שלקח אותו אליו. ומכאן שאם נבחר דווקא פלוני למות בפיגוע, הדבר מעיד שהוא כנראה צדיק גדול (כמאמר הקב”ה לאהרון אחרי מות בניו: “בקרוביי אקדש”). לפי זה, יש מקום לטענה מתונה יותר שלפיה גם אם מיתה בפיגוע אינה מות קדושים ולא הופכת את האדם לקדוש, עצם העובדה שפלוני מת מעידה שהוא כבר היה אז צדיק או קדוש. בניסוח למדני נאמר שזהו סימן (אינדיקציה) ולא סיבה.

אבל גם לטענה המתונה הזאת אני מוצא עצמי מתנגד, שכן כפי שכתבתי כאן לא פעם, מיתה של אדם היא תוצאה של חוקי הטבע (במקרה של אסון טבעי) או של בחירה ברע של אדם אחר (במקרה של רוע אנושי). לא הקב”ה לקח אותו אליו. גם אם ניתן לטעון שלפעמים כן הקב”ה לוקח את האדם אליו, אין לנו שום דרך לדעת האם זהו המצב במקרה שלפנינו.

אז למה בכל זאת אומרים זאת?

ראינו שאין לאמונה התמוהה הזאת מקור. אין בה גם בדל היגיון וסברא. להיפך, ראינו שהיא ממש מופרכת. אז למה היא הפכה לעיקר אמונה? כיצד צמחה לה טענה מופרכת זו בערוגותינו? אני משער שיסוד הדברים בערך הפסיכולוגי של הטענה הזאת. אדם שיקירו או יקיריו מתו ללא כל סיבה וטעם, נמצא במשבר קשה. אם אין משמעות לאסונו, כיצד ניתן להתנחם ממנו?! אם נשכנע אותו שיקיריו הפכו במותם לקדושים שמתו על יהדותם, כלומר הם מסרו את נפשם על רעיון גדול כמו קיום האומה, מסירת התורה הלאה וכדומה, אין לך נחמה גדולה מזו.

אבל מעולם לא שמענו שערך פסיכולוגי של אמירה כלשהי הופך אותה לאמת.[7] ואם יאמר האומר שאין רע בשקר המעניק נחמה, אטען מולו כי למרבה הכאב והצער אין מקום להשתמש בשקר המנחם הזה ולו לצרכים פסיכולוגיים. נזקו רב על תועלתו, ולו רק בשל טמטום ההמונים וחינוכם לאמץ רעיונות תימהוניים ונטולי בסיס. אדם צריך להתמודד עם קשיים באמצעי-אמת (כדורי הרגעה אמורים להינתן על ידי רופאים ולא על ידי רבנים). גם אם יש לאמירות כאלה ערך מחנך או מרפא ומנחם (הנה הצורך שמקיים העיקרון הזה), לדעתי טוב נעשה אם נחנך את עצמנו לא להתנחם בנחמות שוטים ולא לחנך על תפיסות מעוותות ושגויות. אדם שמת מוות מיותר זה כואב ומרגיז ומכעיס מאד, אבל כל זה לא הופך אותו לקדוש. עדיף למצוא תרופה אחרת להרגעה ונחמה.

בספר השני בטרילוגיה הראיתי שזו אחת האמונות העממיות הרווחות שיש לדחות על הסף כנטולת שחר ובסיס, כמו רבות אחרות. הקריטריונים שאני ממליץ לבחון אמונות כאלה הם: מה הבסיס, עד כמה זה מוגדר, מה המקור, האם זה משרת צורך כלשהו, ולאור כל זה לבחון מדוע טענה זו נחשבת כעיקר אמונה שאין לחלוק עליו.

בשבת פרשת פקודי תשס”ח, אחרי פיגוע מחריד שהתרחש בישיבה לצעירים שליד “מרכז הרב” שבו נרצחו שמונה בחורי ישיבה,  נתתי שיחה בבית הכנסת שלנו. כדי לחדד את הדברים שנאמרו כאן אני מפנה את הקוראים לדברים שאמרתי ושכתבתי בעקבות האירועים. בקלות תוכלו להבחין בדבריי בכעס על הפראזות והנחמות הפלקטיות וחסרות השחר שניסרו אז בחלל האוויר.

[1] הדברים מבוססים על פרק מהספר השני בטרילוגיה שלי.

[2] כך הוא חושב. אינני מתכוון כאן לומר שמלחמות ישראל הן אכן מלחמות מצווה. לדעתי האישית הן לא.

[3] צריך להאמין שהסיפור הזה יכול היה להיות, כמו שנכתב בהקדמה לשבחי הבעש”ט.

[4] כמובן ההנחה היא שהמיתה הזאת היא עונש מן השמים, תפיסה בעייתית מאד (שכן היא עומדת בניגוד לגמרא בחגיגה ה ע”א: “יש נספה בלא משפט”, שמלמדת לפי הר”ח שם שהמוות אינו בהכרח תוצאה של החלטה אלוקית).

[5] נדפס לראשונה בירחון הפוסק, שבט תשו, כתגובה למאמר שהתפרסם בהפרדס (שנה יט, תש”ו, חוברת ח). בעל המאמר הראשון דן בהוראתו התמוהה של בעל ספר המקצועות (מיוחס לרבנו חננאל) שאם אדם קידש את השם אשתו לא תינשא לעולם מפני כבוד שמים, ורצה ליישם זאת גם על הנספים בשואה (ראה שו”ת מהר”ח או”ז סי’ יד שהביאו. וראה גם שו”ת מחנה חיים ח”ג אבהע”ז סי’ כז, ושו”ת מהרי”ץ דושינסקיא סי’ קכו היסס האם להתיר את אלמנות נספי השואה בגלל זה). קטעים ממנו מובאים בקובץ אורייתא גליון כא, עמ’ צד. ראה בעניין זה עוד במאמרו של יחזקאל ליכטנשטיין, דף שבועי של המרכז ללימודי יסוד באוניברסיטת בר אילן, “הגדרת קידוש השם בתקופת השואה”, פרשת שמיני תשס”ט. הוא מביא שם עוד כמה מקורות ומציע הצעה (בלתי סבירה בעיניי) להסביר את האמונה לגבי קדושת מי שנהרג כיהודי.

[6] כשלעצמי הייתי מסתפק גם לגבי זה, מכמה סיבות. ראשית, זו קביעה חז”לית שמבוססת על סברתם של חכמים (ההבחנה בין ארבעת חילוקי כפרה בכלל). שנית, בפשטות סוגיית סנהדרין עוסקת במי שמת על יהדותו בכוונה וביוזמה שלו.

[7] ראו על כך בטור 199, ובעיקר בציטוטים של סטיבן ויינברג בסופו ובהערת שוליים שם.