על בתי דין והתנהלותם – אז והיום (טור 224)

בס”ד

לפני כמה חודשים התפוצצה פרשה לא נעימה לגבי הרב שמואל טל, ראש ישיבת “תורת החיים”. מתברר שהלה התנהל כאילו מתגלה אליו “רוח הקודש” וחילק לסביבתו הוראות והנחיות בשמה. לא זו אף זו, באחד  מהמקרים ההוראה נגעה לאישה שהוא היה איתה בקשרים רומנטיים, והוא אמר לה שרוח הקודש אמרה לו שאישתו עתידה למות והוא אמור לשאת אותה. לכן הוא הורה לה להתגרש מבעלה, וזה מה שהיא עשתה. מתברר שרוח הקודש קצת פספסה בעניין זה, ולמרבה הדאבון אשתו של הרב טל לא נפטרה (וכידוע, כבר כתב הגר”א שדברי מגידים לעולם בלולים בקורט תבן בתוך הבר, אם כי הוא דיבר על מגידי חו”ל). האישה, כאמור, התגרשה כבר מבעלה, וכעת התברר לה שלשווא. היא פוצצה את הפרשה והשאר היסטוריה.

במהלך הדברים עלו עוד חשדות לא נעימים נוספים, כמו הימצאות חומרי תועבה במחשבו של הרב טל, קשרים מפוקפקים עם עוד נשים, שימושים נוספים ב”רוח הקודש” ועוד. הרב שמואל אליהו יצא לתקשורת וטען שבדק את העובדות הללו, ואכן יש ממש בדברים. בעקבות הפרשה, התפרסם גם תחקיר של יהודה יפרח במקור ראשון שגם הוא מתאר התנהלויות בעייתיות מאד של קהילה תחת רב כריזמטי.

בשלב כלשהו הוחלט על כינוס בית דין מיוחד שיחליט מה לעשות בבעל רוח הקודש דנן. פנו לרב אשר וייס, והוא מינה שלושה דיינים שידונו בעניין. לפני כמה ימים התפרסמה החלטתם: הרב טל, שלטענתם חזר בתשובה, יכול להמשיך לכהן כראש הישיבה וכל המוסדות שלו, אם כי נאמר שם שאכן הוא היה בקשרים בעייתיים עם אישה נשואה. הם אוסרים עליו שימוש ברוח הקודש (אמנם קשיא לי: “דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?!”) וייעוץ לנשים בכלל, ומוסיפים שלא מצאו עדויות לקשרים עם עוד נשים וגם לא על תמונות תועבה במחשבו. אני חייב לומר שההחלטה הזאת נראית בעייתית מאד מכמה היבטים.

לאורך התהליך החלו שמועות על כך שהרב וייס עצמו עומד בקשרים הדוקים עם הרב טל, ולכן יצאו עסיקין על מינוי בית הדין והאובייקטיביות שלו. הדברים מתחזקים לאור ההחלטה, שכאמור נראית מאד בעייתית. אתמול שלחו לי כתבה של יאיר שרקי שעוסקת בהתנהלותו של הרב אשר וייס לגבי פרשת הרב טל, ובתוכה הקלטות שמצביעות על כך שהרב וייס לא התנהל ביושר בפרשה.

לפרשה הזאת יש כמה היבטים ששווים מחשבה והפקת לקחים. היחס המסויג שחייב להיות לכולנו אל רב כריזמטי מדיי, היחס ל”רוח הקודש” של אנשים ולהוראותיה, אין אפוטרופוס לעריות, הנהייה הבעייתית אחרי מיסטיקה, האם גדלות בתורה אינה ערובה להתנהגות מופתית ומה נותר מאותה גדלות אחרי שמתברר שההתנהגות אינה כזו ועוד. אבל כאן רציתי לגעת באספקט שממוקד בבית הדין, מינויו והתנהלותו.

העולה מן ההקלטות

כששלחו לי את הכתבה ובתוכה ההקלטות, הכותרת של הוואטסאפ הייתה “הרב וייס שיקר במצח נחושה”. האזנתי להקלטה, ולמען האמת זו אינה המסקנה שלי מהדברים. מעבר לכך שלא שמעתי את התייחסותו של הרב וייס לדברים והמידע בכתבה הוא חלקי ולא בהכרח אמין. אבל גם אם נניח לצורך הדיון שמדובר במידע אמין ומלא, עדיין המסקנה המתבקשת אינה כה חד משמעית.

בהתחלה מובאים דברים שאמר הרב וייס כחלק מקמפיין התרמה לישיבת “תורת החיים”. אין שם אמירות על הרב טל, ולכן אני לא בטוח שניתן לגזור משם הטיות של הרב וייס ביחס למקרה ולאדם (הרב טל). לאחר מכן, מובאת הקלטה של שיחה טלפונית שמנהלת האישה הנפגעת עם הרב וייס, ואומרת לו שלאור השתתפותו בקמפיין ההתרמה אין זה ראוי שהוא  ימנה את בית הדין, מפני שיש שם חשש להטיות. הרב וייס מרגיע את  האישה ואומר לה שהוא אינו יושב בהרכב, והדיינים הם מומחים ומנוסים ואין לה מה לדאוג. ולבסוף מושמעת הקלטה שבה הרב וייס אומר שהחלטות בית הדין בהחלט מושפעות מעמדותיו, הדיינים הם תלמידיו ומתייעצים איתו והם לא יסטו מעמדתו, אבל ייתכן שישכנעו אותו שהוא טועה (במידה מוגבלת, 15% לדבריו).

הכתבה הזאת לוקה בשני דברים עיקריים: ראשית, הרב וייס  לא שיקר. כשאישה נסערת פונה אליו הוא מרגיע אותה שבית הדין יפסוק כראוי. זה דבר טבעי ומתבקש. הוא אומר לה שאינו יושב בהרכב, וגם זה נכון. עצם החשש שנובע מהשתתפותו בקמפיין בעצמו אין לו בסיס, כאמור. לאחר מכן הוא אומר בפורום אחר שהדיינים אכן מושפעים ממנו, והוא מנחה אותם, כמקובל בין תלמידים לרבם. זה אולי נראה קצת לא טוב, אבל רחוק מלהיות שקר במצח נחושה. לכל היותר דברי הרגעה שלא הקפידו על דיוק מושלם (אבל כך עושים כשמרגיעים את המעוקות). אין כאן שום אינדיקציה להטיית דין.

מעבר לכל זה, אני חייב לומר שלכל אורך התהליך מלווה אותי תחושה קשה ביחס לאישה. הציבור משדר סלחנות רבה כלפיה, כאילו היא הייתה קרבן לרב כריזמטי ול”רוח הקודש” שלו. לא פגשתי את האישה, ובהחלטת בית הדין נאמר שגם היא עוסקת ב”אנרגיות רוחניות” (מונח ניו אייג’י שמשמעותו חרטא ברתא. בן דוד של רוח הקודש). בכל אופן, מבחינתי חזקתה שהיא שותפה לעבירה. היא אישה מבוגרת ולא ילדה, שניהלה קשר בעייתי עם רב נשוי. היא הסכימה להתגרש מבעלה כדי להינשא לו. בקיצור, זהו רומן ככל רומן אחר. התואנה שכל זה נעשה בהשפעות מיסטיות שלו בגלל אמון מופרז ברוח הקודש והשפעות שאי אפשר לעמוד בפניהן, טעונה ראיה. מבחינתי, חזקתה שהיא עבריינית כמוהו. ובאופן כללי, אישה שמנהלת רומן היא בחזקת אשמה, ואני לא מתייחס מאד ברצינות לתירוצים שהיא מעלה לאחר מעשה. נוח מאד לתלות בו את כל האשמה, בפרט אחרי שתקוותה להינשא לו נכזבה.

יתר על כן, השיחה שהיא מנהלת עם הרב וייס מוקלטת. כלומר היא בישלה שם מראש טענות נגד בית הדין שהיא עצמה הסכימה למינויו. היא מעלה שם טענות בגלל הקמפיין, שבעיניי אינו סיבה מספיקה כדי להטיל ספק ביושרתו של הרב וייס ובית דינו. באפי עולה ריח של אישה שמנהלת רומן וכשהוא לא מתממש היא זועמת ועושה מניפולציות כדי לנקום בבן זוגה שהכזיב, וכל זאת באצטלה של אישה מסכנה שנבגדה. על כך אני אומר: הרצחת וגם ירשת?! אני לא ממש מבין את הסימפתיה שהיא זוכה לה. או שהיא שוטה שמתנהגת כמו ילדה קטנה, או שהיא סתם מניפולטורית. טוב היא לא יוצאת מכאן בשום מקרה.

אגב, זה בניין אב לכל מיני נשים במצבים דומים (כמו אצל עזרא שיינברג, או גואל רצון). אני לא מקבל אוטומטית את הטענה שכל אלו הולכו שולל. מדובר בנשים מבוגרות שאחראיות למעשיהן. כל זה כמובן לא מנקה את הרב טל, אבל מעורר סימני שאלה קשים ביחס לטענותיה של בת זוגו.

התנהלות רבנים ובתי דין

אך כאמור כאן רציתי לעסוק באספקט נוסף, והוא התנהלותו של הרב וייס. נכון שלאור הנתונים שראיתי כאן איני מוצא שקר בדבריו, אבל יש כאן התנהלות בעייתית, לפחות במישור של הנראוּת. אני מבין שהיה קשר טוב בינו לבין הרב טל, ושיש לו השפעה לא מבוטלת על בית הדין והחלטותיו (85% כהגדרתו). עובדה היא שההחלטות הבעייתיות הללו נראות בעייתיות עוד יותר לאור הקשר הזה. בשורה התחתונה, זה לא נראה טוב.

תחושתי היא שהרב וייס התנהל מכוונות טובות. רב שמנחה את תלמידיו זה מקובל וטוב שכך. הוא יוודא שלא ייעשו שם טעויות ושיילקחו בחשבון אספקטים שונים שעלולים להתפספס, בפרט לאור העליהום הציבורי שליווה את הפרשה. אבל לא הייתה כאן זהירות ביחס לאיך זה נראה, ואולי גם בעייתיות במישור המהותי (של הטיית דין). בעידן שלנו התפתחה מודעות גדולה לצורך בזהירות כזאת, ובבתי הדין ואצל רבנים נראה שזה לא חדר. כנראה מפני שבדורות קודמים במסורת הרבנית לא הייתה מודעות לנקיות הנדרשת.

כך למשל בהלכה תפקידים, רבניים ואחרים, עוברים בירושה, בעוד שבעולם שלנו זה לא בא בחשבון. בתפקידים רבניים גם בימינו זה עדיין קיים (כולל הרב הראשי לישראל, כידוע), ואנשים לא חשים בבעייתיות שבעניין. יש כאלה שרואים בזה מניפולציה אינטרסנטית (נפוטיזם), כלומר התעלמות ממינהל תקין בגלל הטיות אינטרסנטיות. אבל יש מקרים שבהם אני דווקא רואה בזה סתם אנכרוניזם תמים. רבנים חיים את התרבות הרבנית של הדורות הקודמים ולא מוכנים לקבל (או לא מודעים) את התרבות החדשה והנורמות הנהוגות בה. וכי אנחנו צדיקים יותר מהרשב”א, הרמב”ם או החתם סופר?!, הם חושבים לעצמם. ייתכן שגם אצל הרב וייס זה היה המצב. מה שהוא עשה מקובל בעולם הרבני לדורותיו ולכן הוא אינו רואה בזה פסול, למרות שבעיניים מודרניות שלנו זה נראה רע.

אבל כעת אלך צעד אחד הלאה, ואטען שמצב כזה אפילו אינו בהכרח רע.

דיני ראיות בממונות

בתחילת פ”כ מהל’ סנהדרין הרמב”ם כותב כך:

אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה, אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג, וכן אם העידו עליו שנים שעבד ע”ז זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפין, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגוהו.

כלומר בדין הפלילי חותכים את דינו של אדם רק על פי שני עדים ולא על סמך ראיות נסיבתיות כלשהן, חזקות ככל שיהיו.

אבל בדיני ממונות לפי הרמב”ם המצב הוא שונה. וכך הוא כותב בתחילת פרק כד שם:

יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע, כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב”ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד. וכן אם יצא שטר חוב לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו אפילו אשה או קרוב זה פרוע הוא אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה, או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כפי מה שיראה, וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונתן סימנין מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל להכנס בבית זה האיש שמת, אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים, וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.

מעיקר הדין, דיני ראיות בדיני ממונות הם המלצה בלבד. עקרונית דיין אמור לדון לפי מה שדעתו נוטה בלי קשר לראיות. רק אם אין לו עמדה משלו, או אז הוא צריך לדון על פי עדים. דיני הראיות מחייבים רק במצב שאין לדיין עמדה משלו.

כדי להשלים את התמונה אביא כאן את דבריו בהלכה ב שם:

כל אלו הדברים הן עיקר הדין אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אשה או פסול וכן בשאר כל הדינין ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה, וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען, ואעפ”כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין.

כלומר בזמן הזה, עקב ירידת הדורות, קיבלנו על עצמנו לא לעשות זאת. בהלכה ג שם הוא מביא את “דין מרומה” (הסתלקות מהדין כשנראה לחוש הריח של הדיין שמשהו שם לא נכון) שרלוונטי גם לימינו.

כל זה מקורו ברי”ף בכתובות, ונפסק להלכה גם בשו”ע (חו”מ סי’ טו ס”ה). יש בנותן טעם להוסיף שנדמה לי שמכיון שהשו”ע מביא רק הלכות שנוהגות בזמנו, כנראה לדעתו הדין שנותן לדיין סמכות לדון כפי ראות עיניו בלי כפיפות לדיני הראיות עדיין רלוונטי גם בימינו, למרות שהוא לכאורה בוטל. הדיין בימינו צריך להשתדל לא לעשות זאת, אבל כשהשעה צריכה בי”ד יכול לעשות זאת. זה צריך לעמוד ברקע הדיון, גם אם לא עושים בזה שימוש. לא נכון להתעלם מהשכל הישר וללכת כעיוורים אחרי דיני הראיות הפורמליים. דומני שהדברים מכוונים נגד תפיסות שגורסות כי יש ללכת אחרי דיני התורה, וגם אם נוצר עיוות זהו דין התורה. הקב”ה כבר יתקן זאת בדרכיו שלו, בבחינת “בהדי כבשיה דרחמנא למה לך”. אני חושב שהמסר של השו”ע הוא בדיוק זה שאסור לפעול כך. דיין צריך לפעול כאילו הכל תלוי בו.

מעשה דרבא

מקורו של הדין הזה בגמרא עצמה, בסוגיית כתובות פה ע”א:

ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשודה אשבועה אפכה רבא לשבועה אשכנגדה.

אישה התחייבה שבועה בבית דינו של רבא. אשתו של רבא (בת רב חסדא) נכנסה לבית הדין ולחשה באוזנו של בעלה שאותה אישה חשודה על שבועה ולא כדאי לו להשביע אותה. רבא החליט בעקבות דבריה להפוך את השבועה, כלומר לתת לתובע להישבע וליטול ממנה את הממון.

צריך להבין שהחלטה כזאת היא בעצם הוצאת ממון ממוחזק נגד הדין. מדין התורה שבועה היא זכותו של הנתבע. הוא יכול להישבע ולהיפטר. בדרך כלל הוא גם פטור מעיקר הדין והשבועה רק באה לחזק את העניין. לתת לתובע להישבע וליטול זה בעצם להעביר את הכוח לידיו. אם הוא מוכן להישבע לשקר הוא יזכה בממון ויצליח להוציאו ממוחזק. זו החלטה מאד לא פשוטה.

רק להשלמת התמונה אביא מקרה נוסף שמובא שם מיד בהמשך הסוגיא:

זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנא אייתו ההוא שטרא גביה א”ל רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעא הוא א”ל איכא איניש אחרינא בהדי’ דמר א”ל לא א”ל אף על גב דאיכא מר עד אחד לאו כלום הוא א”ל רב אדא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא בת רב חסדא קים לי בגווה מר לא קים לי בגוויה אמר רב פפא השתא דאמר מר קים לי בגוויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס”ד אלא מרענא שטרא אפומיה.

כלומר רב פפא לא מקבל את אותו יחס כמו אשתו של רבא, מפני שרבא לא הכיר אותו מספיק כדי לסמוך עליו. רב פפא, מגדולי האמוראים ודיין מדופלם, לא מקבל את אותו אמון שזוכה לו אשתו של רבא, על אף שכאישה היא פסולה לדון ולהעיד.

ויכוח עם משפטנים בימינו

לפני לא מעט שנים הזמין אותי נחום רקובר להנחות סדנא למשפטנים (שופטים ועורכי דין) על משפט עברי. למדנו ביחד את הסוגיא הזאת, והשומעים היו מזועזעים. וכי בית המשפט הוא נחלתם הפרטית של רבא ושל משפחתו? כיצד ייתכן שאשתו נכנסת לשם ולוחשת על אוזנו והוא משנה בעקבות כך את פסק הדין? הרי זה פתח לעיוותי דין נוראיים. ואם רבא מאמין לה ולא לרב פפא, אזי מדובר בהעדפה על בסיס קשרי משפחה. הם לא היו מוכנים לקבל גישה כזאת בשום אופן.

הצעתי להם לנסות ולהיכנס לנעליו של רבא שיושב כעת בדין. באה לפניו אישה שנתבעת. נדמיין מצב שבו יש עד אחד שמעיד שהיא גנבה את החפץ מהתובע. כעת היא חייבת שבועת עד אחד כדי להיפטר (כאמור, השבועה רק מסייעת שכן מוציאים ממון רק על פי שני עדים)[1]. אשתו של רבא אומרת לו שהיא מכירה את האישה הזאת והיא שקרנית פתולוגית, כלומר אם הוא ייתן לה להישבע הוא כנראה גורם לכך שהחפץ הגזול יישאר בידיה ובעליו יחזור הביתה ריקם. כעת רבא עושה לעצמו את שיקול הדעת: הרי הוא מכיר את אשתו היטב, וברור לו שהיא לא משקרת (אנחנו אולי לא מכירים אותה, אבל הוא כן). לכן ברור לו שאם הוא ישמור על נקיות כלפי חוץ ועל הנהלים הראויים ולא יתחשב בלחישתה של אשתו, הוא מעוות דין, שכן בעצם הוא משאיר ממון ביד גזלנית, כלומר מסייע לה לגזול את התובע. לעומת זאת, אם הוא לא מתחשב בנהלים והופך את השבועה, כלומר נותן לתובע להישבע ולזכות, אזי לתובע יש חזקת כשרות, ולכן אם הוא נשבע אז כנראה באמת הממון היה שלו ונגזל ממנו. כאמור, בסופו של דבר רבא מחליט להקשיב לאשתו ולאפשר לתובע לזכות בשבועה.

כעת, שאלתי אותם, מה אתם הייתם ממליצים לו לעשות? ללכת אחרי הנהלים ולהיראות נקי כלפי חוץ, אבל לדעת שהוא כדיין נתן את ידו לגזל? או לפסוק לפי מה שלמיטב הבנתו היא האמת המשפטית והעובדתית? האנשים שם השתתקו וחשבו קצת, אבל לאחר זמן הם אמרו שעדיף לא להקשיב לאשתו כי זה פתח לשחיתות ומניפולציות, ועלול להביא להשחתת המערכת המשפטית כולה.

משכון הווה ודאי למען עתיד מסופק

אמרתי להם שלדעתי הם שופטים את רבא באופן אנכרוניסטי. בואו נדמיין מצב שבו יש לנו אמון מלא בשופטים שלנו (כזכור, ישבו שם שופטים בקהל). אנשים נקיים ומורמים מעם, צדיקים גמורים שאין לנו ולו בדל חשש שהם יעשו דברים שלא כהוגן. האם, במצב היפותטי לגמרי שכזה, תסכימו שרבא צריך לשמוע לקול אשתו ולהפוך את השבועה? לפחות חלק מהם אמרו שכן. כעת אמרתי להם, היום אנחנו לא חושבים כך. אנחנו מבינים שהשופטים הם בני אדם כמונו, ואנחנו חושדים שהם עלולים לעוות דין ולעשות מניפולציות. לכן כיום נראה לנו שלא בא בחשבון לנהוג באופן שנהג רבא. אבל בעולם שבו יש לנו אמון בשופטים, ההיגיון אומר לנהוג הפוך. הרי רבא עשה את מה שמתבקש מבחינת האמת והצדק, אלא שלכל היותר מעשיו נראים לנו בעייתיים ואולי עלולים להוביל לתוצאות בעייתיות במקרים אחרים בעתיד. האם בהכרח הוא היה צריך למשכן את ממונו של הנגזל בהווה למען מניעת בעיות מסופקות בעתיד? אני לא בטוח.

ובכלל, אם נאפשר לשופטים גם כיום לנהוג באופן כזה, אני לא בטוח שזה ירע את המצב. בגלל החששות והרצון להיראות נקיים ולמנוע בעיות עתידיות, אנחנו כופפים את עצמנו לנהלים מכבידים ולא בהכרח מוצדקים, ומגיעים פעמים רבות לעיוותי דין. אנחנו שופטים לא תמיד בצדק אלא לפי הנוהל, ומשלמים  על כך במטבע של אמת וצדק. כדוגמה, במשפט הפלילי מקובל שדרושות ראיות מוחלטות (מעבר לספק סביר. כך ראינו למעלה גם ברמב”ם בתחילת פרק כ)[2]. נניח שלא היינו דורשים זאת. הרי ברור שמספר עיוותי הדין היה יורד. כשיש ראיות ברמה של 70% נגד הנאשם אז יש סיכוי של 70% שהוא אשם. אם כן, זיכויו (בגלל שעדיין יש ספק סביר) מביא לעיוות דין בסיכוי של 70%. נכון שבכך נמנע עיוות דין עתידי (יש חשש של 30% שנרשיע אדם חף מפשע), אבל אנחנו ממשכנים כאן את ההווה הוודאי למען עתיד מסופק. מקובל כיום במשפט לומר (וגם זה בעקבות הרמב”ם) שעדיף לזכות אלף אשמים מאשר להרשיע חף מפשע אחד. כשלעצמי, אני לא לגמרי בטוח שזה נכון, אבל בכל מקרה צריך להבין שההיצמדות לנוהל יש לה מחיר כבד במונחי האמת והצדק. במקרה העכשווי אנחנו מעוותים את הדין בצורה ודאית, מחשש שמא בעתיד יהיו עיוותי דין. זה בעצם מישכון של הווה ודאי למען עתיד מסופק.

ובכל זאת היצמדות לנהלים

כעת ניתן לשאול מה באמת נכון לעשות בפועל. שימו לב שכבר הרמב”ם, הרי”ף והשו”ע כותבים שבימינו ביטלו את הגישה ההלכתית הזאת. כיום הדיין צריך להיצמד יותר לדיני הראיות ולא ללכת אחרי נטיות הלב שלו. כלומר דיין בימינו לא אמור לנהוג כפי שנהג רבא. הם תולים זאת בירידת הדורות, אבל אני לא בטוח שזו באמת הכוונה. בהחלט ייתכן שכוונתם לומר שהיום אנחנו מודעים יותר לחשיבות הפעולה לפי נוהל קבוע, ולפחות הציבור כבר לא נותן אמון מלא בשופטיו (בין אם הוא צודק ובין אם לאו). לכן כיום לא נכון לפעול כך, לפחות משיקולי נראוּת. מאידך, ראינו שהשו”ע כן מביא את ההלכה הזאת, כלומר הוא טוען שהיא רלוונטית גם לימינו. הדיין כיום צריך להבין שאסור לו לעוות דין בבירור גם אם הנוהל מחייב זאת.

נראה לי שיש מקום לחלק בין מצבים שונים. אם בא לפנינו דין מסוים ויש התנגשות בין האמת לנוהל ייתכן שצריך להתחשב גם באמת ולא רק בנוהל. אבל ברור שכשקובעים נהלים עקרוניים שם אין קונפליקט אמיתי. למשל, כשקובעים איסור על נפוטיזם במינויים רבניים, הדבר לא כרוך בשום קונפליקט. אין כאן פגיעה באמת לטובת הנוהל, אלא נוהל שבא למנוע בעיות שונות והשחתת המערכת ואין לו מחיר בהווה. לא משלמים כאן מחיר במונחי האמת המשפטית, ולכן זה נוהל שוודאי ראוי לאמץ אותו.

בחזרה לרב וייס

ביחס למקרה של הרב וייס, לא פשוט לקבוע כיצד נכון לנהוג שם. לכאורה שיקולי הנקיות מחייבים שיסלק את ידיו מהמקרה. בית דין אחר ינהג בצורה אובייקטיבית יותר, ולכן אין כאן מחיר במונחי אמת וראוי לשמור על הנוהל. מאידך, אולי הוא ידע שהסערה הציבורית עלולה להביא לעיוות דין (הזכרתי שהיו רבנים ודיינים שיצאו נגד הרב טל), ואולי לכן הוא החליט למנות דיינים שהוא יכול לסייע להם בעצה כדי למנוע השפעות כאלה. במקרה כזה ייתכן שהוא רצה להרוויח את האמת גם על חשבון הנוהל והנקיות הנראית. כאמור, עדיין זה נראה רע, ונדמה לי שכן היה מן הראוי לסלק את ידיו מהמקרה. צריך לתת אמון בדיינים שהמקרה יבוא לפניהם שידונו בו בנקיות כפיים, שהרי יש להם חזקת כשרות.

רק בשולי הדברים אעיר שגם במערכת המשפטית הרגילה לא תמיד מקפידים על הנראוּת הזאת. גם שם שופטים לא מסתלקים כל כך מהר מדיונים שלכאורה יש להם נגיעה ביחס אליהם,[3] ושם נדמה לי שאין לכך הצדקה. אבל רף הביקורת של רבים מאיתנו על רבנים ודיינים לפעמים גבוה מזה שיש לנו כלפי המערכת המשפטית.

לאחר פרסום הטור, יאיר שרקי מחבר הכתבה שלח לי תגובה מפורטת וביקש שהיא תופיע בצד דבריי למען האיזון. צירפתי אותם כטוקבק כאן למטה, וגם עניתי לו בתגובה כאן (וגם במייל). זהו הלינק לדבריו.

[1] יש שתולים זאת בהבנות שונות בדין “מתוך שאינו יכול להישבע משלם”, ואין כאן מקומו.

[2] אם כי יש לדעת שראיות נסיבתיות לא בהכרח חלשות יותר משני עדים. לא בטוח שההבחנה של הרמב”ם מבוססת על עוצמת הראיה.

[3] ליבסקינד הביא כמה וכמה דוגמאות למקרים כאלה. ראו למשל כאן וכאן.