מחלוקת עמיתים (peer disagreement), או: למה האחר לא צודק כמוני? (טור 247)

בס”ד

בטור 244 עסקתי בשיפוט של אדם שפועל מתוך נקודת מוצא שונה מזו שלי. טענתי שם שבבואנו לשפוט אדם כזה (במישור הדאונטולוגי, ולא הטלאולוגי) עלינו לקחת בחשבון בעיקר את מניעיו ואת הדרך בה הוא גיבש את עמדתו, ופחות את דעתנו שלנו. דעתנו רלוונטית בעיקר לשיפוט טלאולוגי (האם המעשה שלו היה מזיק ומה היו תוצאותיו), אבל בשיפוט הדאונטולוגי שעוסק בו עצמו ובמניעיו אין לכך משקל רב. לכל היותר, אם עמדתי נראית לי מובנת מאליה יש לכך משקל כלשהו בגיבוש עמדתי כלפיו, כי אם הוא טועה טעות ברורה אז יש חשש שהוא לא שקל את עמדתו כמו שצריך, וגם מזה יש להיזהר (ראו למשל כאן ובתשובתי).

בטור הזה ברצוני לערוך דיון דומה, אבל מזווית שונה. כאן לא אשאל כיצד אני שופט את האחר, אלא כיצד העובדה שיש אחר כזה צריכה להשפיע עליי ועל עמדתי. כלומר האם קיומו של אדם או קבוצה שמאמינים באמת ובתמים בעמדה אחרת מזו שלי אמור להשליך עליי? האם אין זה אומר שאני עצמי צריך לפקפק בעמדתי, שהרי הם לא פחות חכמים ממני? זוהי השאלה שמכונה בספרות הפילוסופית Peer disagreement (=מחלוקת עמיתים), ובטור הנ”ל הבאתי שלוש הפניות למאמרים שעוסקים בה (דוגמא1, דוגמא2,  דוגמא3. כוונתי בעיקר למאמרים 2 ו-3.[1] מאמר 1 עוסק בשאלה של השפעת המחלוקת על הריאליזם האתי, כלומר האם קיומה של מחלוקת מלמד או לפחות מאשש את התזה שאין אמת אתית-ערכית אחת. רמז: ממש לא)[2].

השאלה הזאת מטרידה רבים, והתשובה אליה  ממש לא פשוטה. לכן לדעתי זהו טור חשוב וכדאי לחשוב על הדברים שאכתוב בו. כבר כאן אקדים ואומר שהמסקנה שלי תהיה שבלא מעט מקרים יש מקום להתייחס בפקפוק לעמדה שלי מעצם העובדה שקיים חולק משמעותי. השאלה שארצה לדון בה היא האם זהו המצב תמיד, ואם לא – מדוע, ומהם הקריטריונים לכך.

מחלוקת שקולה: האם אדם הוא מד אמת?

השאלה הזאת יכולה לעסוק במחלוקות בתחומים פילוסופיים שונים, אבל גם בהקשר המוסרי. גם בדיון על יגאל עמיר, שהוא לכאורה דיון אתי, ראינו שמעורבים שיקולים של הערכת מציאות (מה יהיו תוצאות הסכם אוסלו והאם הרצח יכול למנוע אותן) ביחד עם השיקולים הערכיים (האם מניעת התוצאות הללו מצדיקה רצח ופגיעה בערכי הדמוקרטיה ובזכות הציבור להחליט על גורלו). בהקשר המוסרי ברור ששאלה כזאת מניחה אובייקטיביות אתית, כלומר שיש נכון ולא נכון ביחס לערכי מוסר (אם אין אמת אתית השאלה מאבדת את עיקר משמעותה). בנוסף, שאלה כזאת מניחה גם שמדובר במחלוקת משמעותית, כלומר שהצד השני לא פחות חכם ומיומן ממני ולא פחות מצויד בנתונים הרלוונטיים ממני (לכן זה נקרא בספרות הפילוסופית peer disagreement, מחלוקת עמיתים. עמיתים לעניין זה הם אנשים בעלי כישורים וידע שקולים זה לזה).

הערתי שם שאני חושב שלא תמצאו במאמרים הללו טיעונים מעניינים ומחודשים. נדמה לי שמבין כולם יש רק טיעון מחודש אחד שמתיימר לתת סיבה כלשהי להעדיף את עמדתי שלי על זו של האחר. כוונתי לטיעון במאמרו של דוד אנוך לגבי התרמומטרים. הוא טוען שהשאלה הזאת מעיקרה מבוססת על הסתכלות על בני אדם כמו מדי-חום (thermometers). כאשר אנחנו רואים שני מדי חום, אחד מהם מורה על 35 מעלות והשני על 38 מעלות, ברור לנו שאחד מהם שגוי. אבל אם הם באותה איכות (peer thermometers) אין לנו דרך להכריע מי מהם טועה, ואנחנו נותרים בספק. במצב כזה לא סביר לאמץ את התוצאה של אחד מהם. הדילמה לגבי peer disagreement בעצם מניחה שבני אדם הם סוג של מדי-אמת (truthometers), כלומר מכשירים לגילוי אמת. בהנחה שיש לי שני מכשירים באיכות דומה לגילוי האמת (אנשים בעלי מיומנות וידע שקולים – peer), לא סביר להעניק מעמד מועדף לאחד מהם (=אני). אם הייתי מתייחס למחלוקת בין שני עמיתים שלי ששניהם ברמות חשיבה ומידע דומות, לא הייתי נותן עדיפות לדעתו של אחד מהם, בדיוק כמו בדוגמת מדי החום. אז למה כשאני עצמי אחד מבעלי המחלוקת יש מקום להעניק לי עדיפות על דעתו של האחר? לכאורה זו רק הטייה סובייקטיבית. המסקנה המתבקשת היא שבכל מצב של מחלוקת בין שני עמיתים כל אחד מהם אמור לוותר על עמדתו ולהיוותר בספק בסוגיא הנדונה.

הטיעון של אנוך

הזכרתי בטור ההוא שאנוך טוען כי הפתרון לדילמה הזאת הוא בכך שאדם אינו מד-אמת, ולכן לא נכון להתייחס למחלוקת כזאת כמו סתירה בין שני מדי-חום. הטיעון שעליו הוא מסתמך הוא שאין לי, כאחד מבעלי המחלוקת, אפשרות (ולכן אולי גם לא נכון מבחינתי) להתעלם מהייחודיות שלי עצמי בדיון. בניגוד להתלבטות שלי בגלל מחלוקת בין שני אנשים אחרים, ששם לשניהם יש מעמד סימטרי לגמרי (כמו מדי חום) כמובן, במצב שבו אני אחד מבעלי המחלוקת הסימטריה הזאת נשברת.

כדי לחדד זאת (בטור הנ”ל עלו שאלות בטוקבקים שתהו על העניין), אוסיף כאן עוד הבהרה. מתמטיקאים ופיזיקאים מגדירים סימטריה באופן מתמטי כך: נניח שיש פונקציה של שני משתנים f(x,y), היא תוגדר סימטרית ביחס לשני המשתנים הללו אם כשנחליף ביניהם תתקבל תמיד אותה תוצאה, כלומר f(y,x)=f(x,y) (לכל ערכי x ו-y). במקרה של ויכוח בין ראובן (x) לשמעון (y), כאשר לוי (z) הוא האדם שצריך לקבל את ההחלטה, ניתן לסמן זאת כך: f_z(x,y). הפונקציה מתארת את הכרעתו של לוי כשיש ויכוח בין ראובן לשמעון והם בעלי מיומנויות שקולות. השאלה מה לוי צריך להחליט בהינתן שיש ויכוח. כעת ברור שאם נחליף את תפקידיהם של ראובן ושמעון, הפונקציה לא אמורה להשתנות, שכן בהינתן שהם עמיתים מתקיים: f_z(y,x)=f_z(x,y). במצב כזה לא סביר לתת לפונקציה ערך שהוא עמדתו של אחד משני החולקים (כלומר שהתוצאה תלויה ב-x ולא ב-y או להיפך). אבל אם אחד המתווכחים הוא לוי עצמו, הפונקציה שמתקבלת היא: f_z(x,z). כעת ברור שאם נחליף את המשתנים נקבל פונקציה שונה. כלומר ל-z יש תפקיד שונה מזה של x במשחק הזה, ולכן לא ניתן להניח סימטריה בין שני העמיתים המתווכחים.

מכאן טוען אנוך שמעמדו של האדם שאמור לגבש עמדה בעקבות הדילמה שונה  מזה של האחר שרק מביע עמדה. מבחינתי יש לעמדתי שלי מעמד ייחודי, ולכן לא נכון להתייחס לוויכוח כזה כמו סתירה בין תוצאות של מדי חום, שלא כמו במצב שהוויכוח מתנהל בין שני אנשים אחרים ממני.

שימו לב שאנוך בעצם לא באמת עונה כאן על הבעיה, אלא מערער את אחת ההנחות שלה. הוא טוען שההנחה העיקרית בבעיה (הנחת התרמומטרים) היא הסימטריה של הפונקציה, ומצביע על כך שלפחות במישור הפורמלי היא לא בהכרח קיימת כאשר אני עצמי אחד מהמתווכחים. אבל הוא רק מראה בכך שאין כאן סימטריה פורמלית. הוא לא מראה מדוע לעמדתי שלי יש עדיפות, ולכן הוא גם לא מראה בטיעון הזה שעמדתי לא אמורה להתערער בגלל קיומו של חולק עמית.

ביקורת על הטיעון

כפי שכתבתי בטור הנ”ל, לדעתי זוהי התחכמות בלבד. נכון שיש לי מעמד מיוחד וקשה לנטרל אותו במובן המתמטי-פורמלי, אבל כפי שהערתי בסוף הסעיף הקודם זה לא אומר שבפועל לא נכון לנטרל אותו. הרי בהסתכלות אובייקטיבית על המחלוקת שלי (=לוי) עם שמעון, כל אדם אחר (כמו ראובן) היה אמור להיוותר בספק מי צודק. אז למה אם ה”אחר” הזה הוא אני עצמי – המסקנה היא שונה. גם אם אנוך היה צודק ברמה הפסיכולוגית, כלומר שאני באמת לא יכול טכנית לנתק את מעמדי המיוחד (ואני לא בטוח בזה), עדיין אין בכך כדי לומר שזה גם מה שנכון לעשות בחתירה ישרה לאמת. לכאורה בהסתכלות שבה מחפשים אחר האמת האדם הוא אכן מד-אמת, וכך ראוי להתייחס אליו. לעניין זה, האדם, גם אני וגם בן פלוגתתי, הוא מכונת חשיבה שמטרתה הגעה לאמת. הא ותו לא. בניסוח שהצגתי למעלה, אני בעצם טוען שהאינדקס z של הפונקציה אינו רלוונטי ולא צריך להופיע שם. הפונקציות שמייצגות את נקודת המבט של כל העמיתים בקבוצה הן זהות: f_z(x,y) = f_w(x,y) = f_x(x,y) = f_y(x,y).

ניתן כמובן לדבר על גיבוש עמדה עצמית בלי קשר לאמת האובייקטיבית, וניתן גם לטעון שאין לי דרך ליישם זאת (בגלל הטיות פסיכולוגיות), אבל איני רואה כיצד משני אלו יוצאת טענה שכך גם ראוי לעשות, כלומר שבאמת ראוי לתת לי עצמי מעמד מועדף כאשר מה שאני מחפש הוא האמת. זה לכל היותר הכרח שלא יגונה (בעצם: כן יגונה), או הצדקה פסיכולוגית, אבל לא הצדקה מהותית.

המשמעות של הדרך בה גיבשתי את עמדתי

בסוף הטור העליתי אפשרות שהטענה שהעליתי נגד יגאל עמיר (האם הוא לא היה פזיז בגיבוש עמדתו) אולי מהווה הצדקה להבחנה שעושה אנוך. הסברתי שבדיון ההוא השאלה אינה רק מי צודק, שלעניינה שנינו אכן מדי-אמת (ולכן במעמד שקול וסימטרי), אלא יש ברקע עוד מטא-שאלה: האם אותו אדם עשה את כל מה שדרוש בבואו לגבש עמדה ולקבל החלטה מסוג כזה. הרי יגאל עמיר ראה שיש חולקים רבים עליו, ולא ברור האם הוא לקח זאת בחשבון ברצינות הראויה. שימו לב שבמובלע יש כאן בדיוק את הטענה של peer disagreement שהוצגה כאן. ובעצם היא מניחה שהיה עליו לתהות שמא אינו צודק. כלומר עצם קיומה של דעה חולקת אמור לערער את עמדתו שלו. אבל בהפוך על הפוך, טענתי שם שטיעון זה רלוונטי רק ביחס לעצם העמדה שלו. אבל במישור המטא-דיון (שנוגעת אליי ולא אליו), כלומר בשאלה האם הוא עשה מספיק כדי לבחון את עמדתו, קיימת דווקא אסימטריה.

הסברתי זאת כך: אני לא אמור לעשות הכל כדי לבחון את עמדתי כי אני לא רק אומר שיגאל עמיר טועה. מה אני טוען הוא שמעבר לכך שלדעתי הוא טועה הוא עצמו גם לא יכול להיות משוכנע בכך שהוא צודק כי הוא לא בדק דיו. ואם הוא ישאל: ואולי אתה לא בדקת דייך? אומר שאכן כן, אולי לא בדקתי דיי. אבל מבחינתי די לי להימצא בספק, וכדי להימצא בספק חובת הבדיקה חלשה יותר. היא לא דומה לחובת הבדיקה שחלה עליו בבואו להסיק מסקנה פוזיטיבית נחרצת, בפרט כאשר הוא מחליט מכוחה לעשות פעולה כה קיצונית. הסברתי שכאן נשברת הסימטריה בינינו, מפני שהוא החליט ועשה מעשה ומבחינתי די רק להצהיר על ספק. אני יושב על כורסת השופט, ולכן מבחינתי די בהעלאת עמדה מסופקת.

בכך עצרתי שם את הדיון, אבל כאן רצוני להמשיך אותו הלאה מהנקודה הזאת.

שוב peer disagreement

השאלה הגדולה שמתעוררת כאן וטרם ענינו עליה היא: האם באמת כשיש מחלוקת ביני לבין מישהו אחר אני צריך להשעות את השיפוט או לוותר על עמדתי (או לפחות להחליש אותה). הרי אם הטיעון של אנוך, שכזכור הוא היחיד שראיתי שם, לא ענה על הקושי, אזי השאלה נותרת בעינה. שימו לב שבניתוח עד כאן הנחתי שזה אכן המצב (שהרי מודל התרמומטרים הוא המודל הנכון כשמחפשים את האמת ולא הצדקות פסיכולוגיות לטעות). במילים אחרות, לדעתי בהקשר של חיפוש אמת עלינו להתייחס לאדם כ-truthometter, ולכן לכאורה עצם קיומה של דעה חולקת של עמיתים אמורה להחליש את עמדתי שלי, ובעצם להכניס אותי למצב של ספק גמור (או שהוא צודק או שאני. אם אנחנו עמיתים, כלומר בעלי יכולות ומידע דומים, הסיכוי האובייקטיבי לשני הצדדים שקול). האם זהו באמת המצב? האם באמת אין עדיפות לעמדתי שלי במצב של מחלוקת? האם כולנו נדונים להיכנע לכל דעה חולקת (לפחות דעה של עמית) ולהיוותר בספק?

ניתן להמשיך את השאלה הזאת הלאה, כפי שהציג זאת אורן בטוקבק לטור ההוא:

זה מזכיר לי את הסיפור שאתה מרבה להביא על ר’ יונתן אייבשיץ שמספרים עליו שנשאל על ידי גוי מדוע אנו היהודים לא נוטשים את אמונתנו והולכים אחרי הגויים שהם הרוב, שהרי בתורתנו כתוב ‘אחרי רבים להטות’. ר’ יהונתן ענה לו שהליכה אחר הרוב היא כלל הנהגה במצב של ספק, ואילו אנחנו לא מצויים כלל במצב של ספק לגבי אמונתנו. בנושא שאנו בטוחים בו, אין כל מקום ללכת אחרי הרוב.

ולכאורה קשה, שהרי אם בני אדם הם מדי אמת, וכל אדם לא יכול להיות בטוח שכלי החשיבה שלו עדיפים משל חברו (כלומר יש פה ספק), מדוע שלא נלך אחרי הרוב גם במקום שאין לנו ספק (כי גם ההבנה שאין לנו ספק היא תוצר של כלי החשיבה שלנו)? ואולי יש לתרץ שאכן יש ללכת אחרי הרוב, רק שלא אחרי רוב הרגליים אלא אחרי רוב החוכמה. רק שעכשיו אותה שאלה חוזרת ברקורסיה לגבי איך ממשקלים את חוכמתו של כל אדם, ומכיוון שאין לדבר סוף, אדם חייב להתחיל מנקודת עוגן ראשונית שהוא עצמו ממשקל את החוכמה של כל אדם, ומכאן והלאה יכול לקבל החלטות לפי רוב החוכמה.

גם הוא בעצם מגיע בסוף לחוסר הברירה (חוסר היכולת לנתק את עצמי, וההכרח לתת לעצמי מעמד מועדף). אמנם ביחס להרחבה הזאת של השאלה (למה לא ללכת אחרי הרוב), יש עוד כמה נקודות שיש לקחת בחשבון (למשל, האם כל אחד מהרוב הזה מקבל החלטה באופן בלתי תלוי?[3] עד כמה חכמים יש באותה קבוצת רוב? וכדומה). אבל כאן לא אכנס לכל זה, מפני שאם אענה על הקושי או הטיעון היסודי, אני רואה עצמי פטור מלהתייחס לשאלה הרחבה יותר.

ניתן לתהות מדוע בכלל אני רואה את הטיעון הזה כ”קושי”? אכן אנשים הם מדי אמת, וכשיש  מחלוקת עליי להיכנס למצב של ספק ולא לאמץ עמדה משלי (בוודאי לא בנחרצות). הבעיה שיש בתמונה הזאת היא שהיא מובילה לפחות דה פקטו לספקנות. מתוכו עולה כי אדם לא יכול להאמין לעמדה שהוא עצמו מגבש רק בגלל שיש כאלה (עמיתים, כלומר ברמת חשיבה וידע דומים לאלו שלו) שחולקים עליו. זה מנטרל כמעט לחלוטין את היכולת שלנו לגבש עמדות ולפעול על פיהן. זה נראה לי בלתי סביר. כדי שאשתכנע בטענה כזאת היא צריכה להיות חפה מבעיות, וכפי שאסביר כעת לדעתי היא לא באמת נקייה מהן.

האם אי ההסכמה עצמה פורכת את הנחת העמיתות?

אנוך במאמרו מעלה עוד טענה כנגד הטיעון של peer disagreement. נניח שאכן הגעתי למסקנה X (נניח שמותר להפיל עובר בנסיבות מסוימות), וכעת אני פוגש עמית שלי שאוחז בעמדה הפוכה. האם לא ניתן להסיק מכאן שהוא אינו עמית, כלומר שהוא לא בעל כישורים ומיומנות דומים לאלו שלי. עצם העובדה ש-X נראה לי נכון והעמית שלי מגיע למסקנה אחרת יכולה ללמד שהוא אינו באמת עמית.

ניתן לשאול יותר מכך: מניין בכלל אני יכול להסיק לגבי מישהו שכישוריו דומים לשלי? איך אני מגיע למסקנה כזאת? לכאורה זה קורה רק בגלל שראיתי בעבר שהוא צדק. אם כן, גם הקביעה הזאת עצמה היא תוצאה של שיפוטים שלי (שוב נשברת הסימטריה בינינו). אם כן, המחלוקת בינינו בנושא הנדון כעת יכולה לערער את המסקנה הזאת, שהרי כאן השיפוט שלי אומר שהוא טועה. כך לכאורה אני נפטר מהערעור שמעמידה עמדה חולקת לגבי עמדתי שלי.

הטיעון הזה נראה על פניו כהנחת המבוקש. אני מניח שאני צודק, ומכיון שעמדת החולק מערערת על כך בהנחה שהוא אכן עמית (כלומר בעל מיומנות שקולה לשלי), אני דוחה את ההנחה שהוא עמית. לכאורה אני משנה את הנחת היסוד שלי רק כדי לשמר את המסקנה שאני חפץ ביקרה. אך יש לשים לב שהנחת המבוקש אינה בהכרח בעייתית בהקשר כזה. הרי יש לי עמדה כלשהי בסוגיא. כעת בא מישהו ומערער עליה מכוח קיומו של עמית שחולק עליי. אז אני ממשיך את הנחתי שהעמדה שלי היא נכונה ומסיק שהחולק אינו עמית. בכך הגנתי על עמדתי, ודי לי בכך. זה לא מוכיח שאני צודק כמובן, אבל זה כן דוחה את הפירכה על מסקנתי. אם זו אכן מסקנתי, אזי לפחות מבחינתי נטל הראיה הוא על מי שבא לערער עליה. אם כן, דחיית פירכה יכולה להיעשות באופן של הנחת המבוקש.

ובכל זאת, יש כאן משהו בעייתי. סוף סוף, עד עתה חשבתי שהחולק הוא אכן בעל מיומנויות דומות לשלי. זו תוצאה של ניסיון שלי במקרים קודמים. נראה מוזר שדווקא ברגע שנוצרת מחלוקת עמו אני מוותר על כך. זה יכול להיות תלוי בשאלה עד כמה הייתי משוכנע שהוא אכן עמית (אם זה קרה רק על סמך מקרה אחד, אז אולי ניתן לומר שיש מקרה אחד לטובת עמיתותו ואחר נגדה. אבל אם זה ניסיון ארוך שנים ומרובה דיונים, קשה יותר לטעון זאת), אבל עדיין נראה שאין כאן פתרון משכנע וכללי לבעיה.

הסבר לטעות

ישנו מהלך לוגי שנראה לכאורה די דומה, אבל בהבדל חשוב מהקודם. אני רוצה לקבל את התמונה של שני החולקים כמדי אמת, ולכן אם החולק עליי שקול אליי בכישוריו, הדבר אכן אמור לאיים על עמדתי שלי. אבל ישנה אולי אפשרות להמשיך לאחוז באותה עוצמה בעמדתי למרות קיומו של עמית חולק, אם אוכל להציע הסבר ספציפי מדוע הוא טועה בעניין זה למרות מיומנויותיו. אם יש לי הסבר כזה, אזי ניתן באופן סביר להמשיך ולהחזיק בעמדתי למרות המחלוקת.

ניטול כדוגמה ויכוח בין מאמין באלוקים למי שכופר בו. אם אני כמאמין הגעתי למסקנה שיש אלוקים, קיומו של כופר אינטליגנטי ומיומן בהחלט יכול לערער את בטחוני בצדקתי (וכמובן גם עמדתי אמורה לערער את ביטחונו שלו)[4]. אם אני רוצה להמשיך ולהחזיק בעמדתי באותה עוצמה עליי להציע הסבר כיצד עמיתי שאינו פחות מיומן פילוסופית ממני טעה בנקודה זו. שימו לב, אני לא דוחה את עצם ההנחה שהוא עמית, אלא להיפך: ממשיך לאחוז בה, אבל מציע הסבר מדוע הוא בכל זאת טועה בוויכוח המסוים הזה.

לדעתי זהו מהלך חזק יותר מקודמו (שהוצג בסעיף הקודם), והוא בהחלט רלוונטי ללא מעט ויכוחים. בהקשר הדתי-חילוני, למשל, כל צד יכול לטעון שהצד השני לא בחן ברצינות את העמדה המנוגדת מסיבות של השפעה חברתית, חוסר חשיפה לטיעונים הרלוונטיים, חוסר מוכנות ופתיחות לשקול אותם ברצינות (אולי עקב ההשלכות על חינוכו ואמונותיו) וכדומה. אלו טיעונים רציניים, ואני חושב שבשני הצדדים יש להם בסיס ממשי. זו בהחלט לא דחייה בקש.[5]

המסקנה מכאן היא שאם יש לי הסבר משכנע כיצד נוצרה אצל עמיתי המלומד, על אף מיומנותו, טעות בסוגיא המסוימת הזאת, יש לי הצדקה להמשיך ולהחזיק בעמדתי. במקום שאין לי הסבר כזה, אזי יש כאן שני מדי אמת חלוקים, וכאן עליי לשקול שוב את עמדתי בסוגיא.

לכאורה גם לגבי השיקול הזה עצמו יש סימטריה בין החולקים. הרי גם עמיתי יכול להציע הסבר מדוע אני טועה, וכאן שוב חזרנו למצב סימטרי ולשאלת ה-peer disagreement. אבל אני חושב שזה לא נכון. כדי להבין זאת, עלינו לזכור שני דברים:

1. לא תמיד כאשר לי יש הסבר טוב מדוע השני טועה גם לו יש הסבר טוב מדוע אני טועה. זה לא בהכרח סימטרי. זכרו שאני מדבר כאן על שיקול שנעשה בתוך תוכו של אחד הצדדים (=אני), ולא עולה בוויכוח עצמו. לא מדובר בהצעה שלפיה ראובן יטען נגד שמעון שיש לו הסבר מדוע שמעון טועה ובכך ינצח בוויכוח. ההסבר לטעותו של שמעון הוא הסבר שראובן מוצא כשהוא חושב על כך בעצמו בתוכו. עליו לבחון האם באמת יש לו שיקול משכנע לכך ששמעון טועה בעניין זה או לא. לא די שהוא יצהיר על כך כדי לנצח בוויכוח. זהו שיקול שכל אחד מהצדדים עושה עם עצמו, ואין שום הכרח שלשניהם יהיה הסבר טוב למה הצד השני טועה.
2. אבל גם אם לשני הצדדים יש הסבר כזה, עדיין מבחינתי יש לי הצדקה להחזיק בעמדתי (וכמובן גם לו מבחינתו). זאת מפני שבמישור של הסיבות לטעות לא קיימת הנחת ה”עמיתות” (כלומר ההנחה ששני הצדדים שקולים). גם אם שני הצדדים הם בעלי אותה מיומנות פילוסופית ואותו ידע, עדיין אין סיבה להניח שלשניהם יש סיכוי שווה לטעות מסיבות צדדיות (והרי כאן אנחנו עוסקים בטעויות מסיבות לא פילוסופיות, אלא בגלל הטיות שונות). לכן עצם העובדה שהלה מתווכח איתי, ואפילו אם יש לו הסבר מדוע אני טועה כאן, בכל זאת אני רשאי לראות בטיעונים שלי לטובת העמדה עצמה (שנראים לי חזקים) אישוש לכך שיש אצלו טעות בסוגיא זו. בגלל שכאן לא קיימת הנחת העמיתות, נראה שזו אינה הנחת המבוקש כמו שראינו לגבי דחיית עצם הנחת העמיתות עצמה (שנדונה בסעיף הקודם).

איך הלה הגיע לעמדתו?

הטיעון שיעלה כאן הוא מקרה פרטי של הסעיף הקודם, והוא יחזיר אותנו לטור 244. כאשר אני שומע שיש עמית בעל יכולות דומות לשלי או גבוהות ממנה שמחזיק בעמדה אחרת – בהחלט עליי לשקול שוב את עמדתי. מי שלא עושה זאת לוקה ביהירות וזו ודאי לא דרך מומלצת לגיבוש עמדה אמינה בנושאים חשובים. אבל אחרי ששקלתי שוב את עמדתי ואת טיעוניו של עמיתי והגעתי למסקנה שאני עדיין צודק והוא טועה, אני רשאי להחזיק בעמדתי אם לדעתי עמיתי לא עשה כפי שאני עשיתי. כלומר להערכתי הוא לא שקל ברצינות את עמדתי ואת טיעוניי אחרי ששמע אותם (הוא היה “נעול”). במצב כזה אני רשאי להחזיק בעמדתי וקיומו של עמית חולק לא בהכרח צריך לערער אותה.

זהו מקרה פרטי של הסעיף הקודם, שהרי יש כאן סיבה צדדית לטעות (“נעילה”, או חוסר שיקול דעת מספיק). לכן שני ההסברים שהבאתי בסעיף הקודם מדוע אין כאן סימטריה ולא הנחת המבוקש תקפים גם לכאן: 1. לא תמיד כשאני שקלתי שוב את עמדתי גם הוא עשה זאת. 2. אין סיבה להניח שהסיכוי שאני אשקול שוב ברצינות את עמדתי ולא אהיה “נעול” שווה לסיכוי שהוא יעשה זאת (הנחת ה”עמיתות” לא קיימת כאן, כי הסיכוי להיות “נעול” אינו בהכרח שווה בין עמיתים. לכן במקרה כזה עצם קיומה של מחלוקת יכול להוות בסיס שיראה על “נעילה” של עמיתי). צריך לזכור שהכי טבעי בעולם שאדם יהיה  נעול בעמדתו ולא קשוב לטיעונים מנוגדים. אין כאן הנחה לא סבירה. לכן אם אני בוחן את עצמי ומשתכנע שאיני “נעול” וששקלתי כראוי את טיעוני הצד השני ובכל זאת נותרתי בעמדתי, אין פגם במסקנה שהשני שממשיך לחלוק עליי כנראה “נעול”.

זה מחזיר אותנו לדיון בטור 244 לגבי יגאל עמיר וההפלות. סיימתי את דבריי שם בכך שהטענה שלי כלפי יגאל עמיר אינה על פעולתו לפי עמדותיו. זה מה שאדם אמור לעשות, בהנחה שאלו אכן עמדותיו. הטענה שלי הייתה כנגד הנחרצות וכנגד הדרך שבה הוא גיבש את עמדותיו אלו (בפרט כשמדובר בנושא כה קיצוני וחמור). במינוח שהצגתי כאן, מה שאני טוען הוא שיגאל עמיר לא שקל ברצינות את ה-peer disagreement כשגיבש את עמדתו. איך אני יודע? קודם כל, מעצם העובדה שאני בטוח שהוא לא צודק. מעבר לזה, כך אני באמת מעריך שהיה בפועל (לאור התרשמותי מאופן פעולתו, מהסביבה שבה הוא פעל, ומהגורמים שהוא דן עמם בנושא. ספק רב בעיניי עד כמה הוא שמע ושקל ברצינות עמדות של אנשים שחולקים עליו בלי להיות “נעול”). שימו לב ששם העליתי את השיקול הזה כבסיס לשיפוט דאונטולוגי של יגאל עמיר לגנאי, ואילו כאן אני מעלה אותו כהצדקה להחזקה שלי בעמדה שחולקת עליו (גם אם אנחנו עמיתים מבחינת המיומנות והידע). זו אותה לוגיקה אבל היא משמשת למטרות שונות.

המסקנה המפתיעה היא שהטיעון כלפי דרך גיבוש העמדה של יגאל עמיר שהוצג בסוף טור 244 כסיטואציה מיוחדת שמדגימה מצב שבו מודל ה-truthometters לא נכון, הופכת כעת לטענה כללית שרלוונטית לוויכוחים רבים. השאלה כיצד השני גיבש את עמדתו רלוונטית בכל סוגי הוויכוחים, ולכן היא רלוונטית בבואי להכריע לגבי הישארות בעמדתי שלי. כעת זו כבר לא סיטואציה מיוחדת, דוגמה חריגה שבה קיומו של עמית חולק לא משפיעה, אלא מדובר בשיקול שיכול לעלות בכל ויכוח. כמובן שלא נכון ליישם זאת בכל ויכוח. זה יכול להיות רלוונטי בכל ויכוח, אבל רק אם באמת הגעתי למסקנה סבירה שבן השיח שלי בוויכוח הזה לא גיבש עמדה מתוך בחינה רצינית של מכלול השיקולים. כפי שהסברתי למעלה, זה שיקול רלוונטי אך ורק אם באמת זהו המצב לדעתי, ולא כשאני מעלה את החשד הזה סתם כהצדקה אד-הוק לעקשנותי לאחוז בעמדתי. במצב כזה אני עצמי לוקה באותו כשל שבו אני מאשים אותו (שכן אני עצמי לא שוקל ברצינות את עמדתו של העמית החולק).

אחת האינדיקציות לכך שהשני לא שוקל ברצינות את עמדתי שלי היא כאשר אני מעלה טיעון לוגי חזק והלה לא מקבל אותו בלי להראות היכן הוא כושל, או כשאני מצביע על פירכא לוגית בטיעוניו והוא בכל זאת לא נסוג. מדובר במקום שבו ברור לי שאם הוא היה שוקל ברצינות את טיעוניי הוא ודאי היה צריך לקבל אותם (להבדיל ממצב של מחלוקת בגלל נקודות מוצא או הנחות יסוד שונות). במצב כזה סביר מאד מבחינתי להניח, דווקא בגלל שאני מניח שהוא עמית (כלומר בעל מיומנות מחשבתית שקולה לזו שלי), שהוא “נעול”, כלומר לא שוקל ברצינות את הטיעונים שלי ולכן לא מגבש עמדה ברצינות הראויה. בטור הבא אביא דוגמה למחלוקת פילוסופית (לא בתחום האתיקה) כזאת.

אציין כי במאמרי על הסובלנות העליתי טענה דומה, שלפיה אדם שלא שוקל ברצינות את עמדתו לא זכאי ליחס סובלני כלפיה. ושוב, שם זה עלה בהקשר של יחסי לעמדתו של עמית שהיא שונה משלי, וכאן זה עולה ביחס לשאלה האם עמדתי שלי מתערערת מכוח קיומו של עמית שחולק עליי. אבל הלוגיקה בשני המקרים היא דומה.

דוגמה: מחלוקת בית שמאי ובית הלל

נדמה לי שכבר הזכרתי זאת כאן בעבר, אבל קשה להתעלם מהרלוונטיות של הסוגיא בעירובין לדיון שערכתי כאן, מה עוד שזה גם מביא אותנו לחג הסוכות.

הגמרא בעירובין יג ע”ב מביאה:

אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן כאותה ששנינו מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין אמרו בית הלל לבית שמאי לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית אמרו להן בית שמאי (אי) משם ראיה אף הן אמרו לו אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך ללמדך שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני שעה שעה עומדת לו.

בין בית שמאי לבית הלל ניטשה מחלוקת ארוכת שנים בנושאים רבים ושונים, והם לא הצליחו להגיע בהם להכרעה. לבסוף בת קול יוצאת מהשמיים ומורה שהלכה כבית הלל. הסברתי בעבר (ראו למשל כאן, כאן, כאן וכאן) את משמעות המחלוקת ואת ההיזקקות לבת קול במקרה זה, ולא אשוב לכך כאן.

מה שחשוב לענייננו הוא דברי ר”י קארו (“המחבר”) שמסביר את ההכרעה כבית הלל בהנחה מוניסטית (שיש אמת הלכתית אחת). הוא מסביר שהעובדה שהם הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם אינה רק עניין של נימוס. זוהי הדרך הטובה יותר להגיע להכרעה הנכונה. העובדה שאתה שוקל את דברי המתנגד שלך לפני שאתה מגבש את עמדתך שלך מביאה אותך בסיכוי גבוה יותר להתקרב לאמת (אפילו אם אתה  פחות חריף, כמו במקרה של בית הלל מול בית שמאי). לכן הבת קול פסקה הלכה דווקא כמותם. זה בדיוק מה שאני טוען כאן. כדי להגיע לאמת עליך להיות קשוב לדעת המתנגדים ולטיעוניהם ולשקול אותם ברצינות, ורק אז לגבש את עמדתך שלך. אם עשית זאת, יש לך יתרון על פני עמית שלא עשה זאת, גם אם הוא שקול אליך בחכמתו.

הערה לסיום

שימו לב שאין כאן טענה שרלוונטית לגורם שלישי. אם לוי רואה ויכוח בין שמעון לראובן, ובוויכוח הזה שכל אחד מעלה טענות וגם טוען שהשני לא שוקל ברצינות את טיעוניו ולא גיבש באופן רציני את עמדתו, אין ללוי דרך להכריע. הטיעונים שהעליתי כאן רלוונטיים אך ורק למצבים שבהם אני עצמי מעורב, וזאת מפני שביחס לעצמי יש לי את האפשרות לבחון האם הייתי קשוב דיי, כלומר שלא הייתי “נעול”. ביחס לאחרים יש לי רק אינדיקציות עקיפות לכך, ולעולם לא אוכל להיות משוכנע שצדקתי. כל מה שנותר לי הוא לשער שאם אני איני “נעול” אזי אם העליתי טיעונים טובים והשני לא השתכנע, כנראה שהוא היה “נעול”. בנסיבות כאלה, נכון מבחינתי לקבל החלטה להישאר בעמדתי. אבל כל זה לא ניתן להיאמר ביחס לגורם שלישי שמתבונן על מחלוקת בין שני עמיתים. במקרה כזה הוא אמור להעריך מה בליבו של כל אחד מהם, ואין כאן צד שחשוף בפניו (כמו במקרה שהוא עצמו מעורב בוויכוח). כמובן שאם יש לו אינדיקציות משכנעות לגבי אחד מהחולקים שהוא “נעול” הוא יוכל לאמץ את עמדתו של השני (כמו במקרה של מדי החום, כאשר יש אינדיקציה שאחד מהם מקולקל).

[1] התראה: מאמרו של ואן אינוואגן (3) הוא ממש ילדותי. הוא שואל את השאלה בדיוק כמו ששמעתי אותה עשרות ואולי מאות פעמים מבני נוער שונים (וקצת גם ממבוגרים), ולא מוסיף שום דבר משמעותי מעבר לזה.

[2] במאמר מוסגר אציין שמאמרו של אנוך מוקדש לדחיית כל הטענות שמוצגות לערער על הריאליזם האתי מכוח תופעת המחלוקת. אבל היה חסר לי במאמר הטיעון הכי בסיסי לטובת התזה ההפוכה: קיומה של מחלוקת מלמד שלדעת שני הצדדים יש אמת אתית, שאם לא כן על מה הם מתווכחים?! נניח שאני חושב שמותר לעשות הפלה בעת מצוקה כלכלית של האם ומישהו אחר חושב שלא. אם אין אמת מוסרית אז אין בינינו ויכוח. הוא מרגיש כך ואני מרגיש אחרת, בדיוק כמו שאני אוהב שוקולד או אישה כלשהי והוא לא אוהב אותו/ה. זה לא ויכוח. אם אנחנו מתווכחים ישנה אצל שנינו הנחה סמויה שיש על מה להתווכח, כלומר שיש אמת אתית אלא שיש לנו מחלוקת מהי. כך גם במצב שיש לנו ויכוח בשאלה מיהו יהודי. גם כאן ההנחה של שנינו היא שיש דבר כזה ‘יהודי’ (כלומר שזו לא רק הגדרה שרירותית סובייקטיבית), אחרת אין כאן ויכוח ואין על מה להתווכח. לכן לטענתי קיומה של מחלוקת לא רק שלא מחליש את ההנחה של ריאליזם אתי, אלא אפילו מחזק אותה (זה ששני הצדדים חושבים שיש אמת לא אומר כמובן שבאמת יש כזו. אולי שניהם טועים בכך. אבל אם בכלל יש השפעה לעצם קיומה של מחלוקת זו כנראה לא בכיוון המנוגד לריאליזם האתי). ניתן אולי לחשוב שאמנם שני הצדדים חושבים שיש אמת אתית, ובמובן הזה יש כאן חיזוק כלשהו לריאליזם האתי, אבל עצם קיומה של המחלוקת בכל זאת מערער על כך. בעניין זה ניתן לראות במאמרו הנ”ל של אנוך.

[3] גם בהלכה כשנמנים למניין בבית דין, לא סופרים רב ותלמיד כשתי אצבעות שונות, כי אלו לא שתי דעות בלתי תלויות. כך גם בהכרעה לגבי טעות או שיבוש בספר תורה (או אפילו ספר הלכה), שם כתבו כמה פוסקים שיש ללכת אחרי רוב הנוסחים. אבל גם שם ברור לכולם שאין לקחת בחשבון נוסחים שהעתיקו זה מזה כנוסחים שנספרים לחוד. כך מקובל גם בפילולוגיה שמנסה לחשוף נוסחים מקוריים ואותנטיים יותר. ל”בן” (=הנוסח המועתק) אין מעמד שמוסיף משהו על ה”אב” (=הנוסח המקורי).

[4] אגב, במקרה זה נפוץ מאד בין שני הצדדים (אבל בעיקר בצד האתאיסטי) להסיק מהוויכוח הזה עצמו שהצד השני אינו עמית (כלומר אינו חכם כמוני). בצד הדתי נפוץ יותר הטיעון שאתאר מייד.

[5] שמעתי לא פעם אנשים שתולים את האמונה הדתית בחינוך הדתי, ורואים בכך טיעון נגדה. כביכול מדובר באילוף מגיל צעיר. זה עולה גם אצל אנשים שגדלו בחינוך דתי. כל אלו כמובן מתעלמים מהאילוף החילוני המקביל, ולא ממש ברור לי למה. יתר על כן, לדעתי בוויכוח הזה יש יתרון (גם אם לא מוחלט) לדתיים, כי החילוני באמת פחות מוכן לשקול ברצינות אמונה דתית. מבחינתו זה נראה הזוי לגמרי (בערך כמו שאני אשקול אמונה אינדיאנית או פגאנית כלשהי). כדי להאמין דרוש בדרך כלל חינוך דתי והתרגלות מגיל צעיר לרעיון של יישים טרנסצנדטיים, ואדם שגדל כחילוני דוחה זאת על הסף. להערכתי דווקא הדתי יכול לשקול ביתר רצינות את העמדה החילונית, שכן הוא מכיר אותה היטב. לא חסר לו מידע ולא הכנה נפשית לבחינה רצינית שלה. כמובן שאצל כולנו קיימות גם הטיות טבעיות אחרות, כלומר שאלת הפתיחות והמחירים, ואלו קיימות בשני הצדדים.