“השמרנות הדתית החדשה”: בין חדשנות לשימור (טור 249)
בס”ד
בטור 217 עסקתי בשני כנסים שהתנהלו באותו זמן, ואחד מהם היה כנס השמרנות. עמדתי שם על הסתייגותי משמרנות כמדיניות, ובעצם הבעתי הסתייגות עקרונית מכל מדיניות מסוג כזה. אני מתנגד עקרונית למדיניות אפריורית שקובעת עמדה ביחס לרעיון כלשהו רק בגלל שהוא כן היה פעם (השמרנים מחייבים והחדשנים שוללים) או לא היה פעם (השמרנים שוללים והחדשנים מחייבים). כל רעיון צריך להיבחן קודם כל לגופו, ורק משעה שהגענו למצב שאין לנו הכרעה ניתן אולי להיזקק לשיקולי מדיניות או לנקודת מוצא אפריורית.
בשנים האחרונות התפרסמו כמה מאמרים שעוסקים בזיקה החדשה בין דתיות לשמרנות. כך, למשל, לפני כמה שבועות שלחו לי מאמר של אהוד פירר מהעין השביעית (אני לא יודע למה זה נחשב ביקורת עיתונות), “מחשבות על השמרנות הדתית החדשה”, שעוסק בנטייה הציונית-דתית העכשווית לתפיסות עולם שמרניות. ואכן אין להכחיש שמדובר בתופעה שהולכת ומתעצמת (כך, למשל, דתיים הם בדרך כלל קפיטליסטיים ולאומיים יותר). רציתי כאן לגעת בתופעה הזאת, אבל לפני כן דרושים לנו סקירה ומבוא קצר (ופשטני משהו) לנושא השמרנות.
מה “חדש” כאן?
עצם המינוח “השמרנות הדתית החדשה” מעורר תהייה. לכאורה אך מתבקש הוא לזהות בין דתיות לשמרנות. דתיות משמרת עקרונות וצורות חשיבה ישנות, בניגוד לחילוניות שמטבע הדברים נוטה יותר לאמץ את מה שנראה לה סביר בלי קשר להיותו ישן או חדש. אז מדוע רואים משהו חדש בזיקה בין דתיות לשמרנות? קשה להכחיש שבתחושה הפשוטה יש כאן מידה של צדק. עובדתית, השמרנות בישראל ובפרט הרנסנס הדתי השמרני, הם באמת תופעות חדשות.
כדי להבין זאת, עליי להקדים ולהסביר מדוע הזיהוי הזה אינו טריוויאלי כפי שהוא נראה במבט ראשון. המושג “שמרנות” בהקשר העכשווי אין לו הרבה מן המשותף עם משמעותו המילולית. שמרן כיום אינו בהכרח מי שמשמר רעיונות ישנים, אלא מדובר בשם כולל לכמה רעיונות כמעט בלתי תלויים: חופש כלכלי-חברתי (קפיטליזם, ובמקור גם תפיסת עולם ליברלית), פטריוטיות ולאומיות ובעצם פרטיקולריזם (מול אוניברסליזם), תמיכה בערכי משפחה (והתנגדות להפלות), אמונה דתית, התנגדות לאימפריאליזם שיפוטי ועוד. אני מניח שיהיו לא מעט קוראים שיופתעו לשמוע שליברליזם (לא רק כלכלי) הוא במקורו חלק מהתפיסה השמרנית.
חלק מהרעיונות הללו מהווים אכן שימור של העבר, אבל אחרים לא בהכרח. וגם אם הם משמרים משהו, התמיכה בהם לא תמיד באה בגלל עצם התפיסה השמרנית. יכול אדם להיות קפיטליסט או לאומן מושבע אבל לא ממניעים שמרניים אלא מפני שהרעיונות הספציפיים הללו נראים לו, ולכן אין מניעה שבו בזמן הוא יהיה גם תומך נלהב בהפלות ובשוויון לנשים. המינוח ‘שמרנות’ מתקשר לדיונים הללו מסיבות היסטוריות. כל רעיון כזה היה בעבר מושא למתקפה של חדשנים ולכן התמיכה בו קיבלה את הכותרת שמרנות. כך, למשל, הליברליזם הכלכלי-חברתי הותקף בעבר על ידי הקומוניזם-סוציאליזם, וכך זכה להיכלל תחת הכותרת שמרנות עד עצם היום הזה. לכן ימין הוא שמרני ושמאל הוא פרוגרסיבי (=מתקדם). גם הכינוי “פרוגרסיבי” שמוצמד לגישות שמאליות הוא אנכרוניזם כמובן. כיום, אחרי סטלין, לכנות את הקומוניזם “פרוגרסיביות” ואת המתנגדים לו “כוחות הריאקציה” נשמע קצת הזוי. אך אלו דרכיה של ההיסטוריה. גם “צעירי המפד”ל” (שרובם הגדול כבר ז”ל) היו פעם צעירים, אבל כידוע הם חסו תחת הכינוי המחמיא הזה עד זקנה ושיבה. בהקשר זה כדאי לשים לב ש”מודרניזם” שפעם היה הכינוי לכל מה שמהפכני ומורד (הקומוניזם הוא ביטוי מובהק למודרניזם), וכעת תחת המתקפות הפוסטמודרניות הוא הפך להיות דגל השמרנות. היום להיות מודרניסט פירושו להיות שמרן (כלומר לא מודרני).
אם כן, המונח “שמרנות” במשמעותו המילולית הוא יחסי: בכל רגע נתון השימור מתייחס לרעיונות ששררו עד אותו רגע והחדשנות לרעיונות חדשים. אבל החדש של היום הוא הישן של מחר. ובכל זאת, המינוח “שמרנות” יש לו אינרציה משלו. גישות שנולדו כשמרניות ממשיכות לחסות תחת השם הזה גם הרבה אחרי שאין בהם שום דבר שמרני, ולהיפך. אין פלא אפוא שהשיח הרחב על “שמרנות” כמעט לא עוסק בשאלת השימור, אלא באוסף הרעיונות הללו לגופם. דיונים בשאלות כמו האם לנקוט מדיניות כלכלית שמרנית או סוציאליסטית, אם לתמוך בהפלות או לא, האם להיות אוניברסליסט או לאומי-משפחתי-קהילתי וכדומה, מזכירים כל הזמן את המונח “שמרנות”, אבל בדרך כלל נוגעים רק מעט בשאלת השימור והמסורת.
“השמרנות החדשה”
בארה”ב המאבק בין שמרנות לפרוגרסיביות הוא ישן ועז, ושני הצדדים מחזיקים במכוני מחקר, קרנות, כתבי עת והוצאות ספרים, ולשניהם יש גב אינטלקטואלי, למרות שגם שם ה”פרוגרסיביים” נוטים לזלזל מאד במתנגדיהם. בארצנו הקטנטונת, עד השנים האחרונות המצב היה שונה. הייתה שליטה כמעט מוחלטת של ה”פרוגרסיביים” בתקשורת, באקדמיה, במכוני המחקר, בהוצאות הספרים הגדולות, ובגלל גודל השוק לא הייתה אפשרות להקים קוטב שמרני משמעותי עם מנהיגות אינטלקטואלית משלו שתתחרה בשדה הזה.
אבל בשנים האחרונות היסודות השמרניים בישראל החלו להתארגן ולהגיב למתקפות של העידן הפוסטמודרני. גם בישראל מוקמים פתאום כתבי עת ועיתונים (תכלת, השילוח, מקור ראשון, ישראל היום ועוד), הוצאות ספרים (שלם, סלע מאיר ועוד), קרנות (קרן תקווה) בדיוק כדרכו של השמאל ה”פרוגרסיבי” כמאז. וזה אכן מצליח, בדיוק כפי שהצליח לשמאל. בעזרתם האדיבה של עשירים אמריקאים מיובאת לישראל הבשורה השמרנית, בדיוק כמו שהאיחוד האירופי והקרנות שלו מביאים אלינו את בשורת הפרוגרסיביות. בעידן הכפר הגלובלי גודל השוק הישראלי כבר לא מהווה מגבלה כה קשה על פתיחת שוק הרעיונות, שכן גם אנחנו הקטנים נעשינו חלק מהמפה הגלובלית. כך הפכה ישראל בשנים האחרונות לחלק מזירת המאבק הבינלאומית בין שמרנות לפרוגרסיביות, על כל היבטיהן. יש לכך היבטים פוליטיים (היחס לפלסטינים והשלום), היבטים אינטלקטואליים (הגות מודרניסטית נגד הפוסטמודרניזם), היבטים כלכליים (שוויון מול חופש), היבטים חברתיים (סוציאליזם ומדינת רווחה מול קפיטליזם) ועוד.
בשנים האחרונות קמים אינטלקטואלים ימניים שמנסים להתחרות במגרש של הגדולים (=השמאל הפרוגרסיבי), ולהציג משנה סדורה משלהם (אגב, גם שם יש מעמד מיוחד לשמאלנים “שפויים”, כמו גדי טאוב וכדומה, שבדרך כלל מגלים בסוף שהם לא שמאל שפוי אלא ימין – ע”ע עירית לינור, יובל שטייניץ ועוד). הם עורכים סמינרים וכנסים, מפרסמים ספרים ומאמרים, ומנסים לגבש משנה הגותית ומעשית סדורה. גם למי שכמוני מתנגד לשמרנות (המילולית, כמו גם לפרוגרסיביות), זו כשלעצמה תופעה מבורכת, שכן חד שיח אף פעם לא מועיל לגבש עמדה שקולה ומאוזנת. חשוב להביא לידיעת הציבור שיש אלטרנטיבות כדי שהשיח יהיה פורה, מאוזן ומועיל יותר.
במסגרת זאת, מוקמת גם התנועה השמרנית בישראל, או “שמרנות ישראלית” (זו שערכה את הכנס הנ”ל), שמנסה לאחד את כל הרעיונות הללו תחת הכותרת השמרנית, וגם לצקת בהם תוכן שמרני אידיאולוגי (ראו בתכנית הכנס). כלומר הם (רובם, לא כולם) מנסים לקדם את עצם השמרנות כשימור, הוי אומר לצאת מנקודת מוצא שרואה בעבר מודל אידיאלי. כך מה שהיה מכונה פעם ימין, הופך אט אט לעמדה כללית (ומבוססת) יותר שניתן לכנות אותה אידיאולוגיה שמרנית.
אך אליה וקוץ בה. כאשר העימות מתייצב סביב שני קטבים אידיאולוגיים מרכזיים, ישנה נטייה לאמץ באופן גורף אחד משני הסלים הרעיוניים הללו: או שאתה שמרן או שאתה פרוגרסיבי (בהקשרים מסוימים זו כבר הפכה למילת גנאי, בדרכה העקלקלה של ההיסטוריה). תופעה זו מאד בעייתית בעיניי, שכן כפי שראינו אין קשר אמיתי בין כל הרעיונות הללו. הצבת העימות בצורה כזאת מסרסת את היכולת שלנו לקבל החלטות עניינית בכל שאלה לגופה. העמדת הרעיונות על פלטפורמה אידיאולוגית אחת, בעצם שוללת שיח ענייני, ומנסה לקדם דיון אידיאולוגי שמטרתו אימוץ גורף של סל שלם של רעיונות שאין קשר אמיתי ביניהם, וכך לכפות על כל אחד מאיתנו להחליט האם הוא “לנו” או “לצרינו”.[1] בדיוק נגד זה יצאתי באותו טור.
בחזרה לדתיים
מה לדתיים ולכל זה? מתברר שברוב הבמות והתנועות השמרניות החדשות שתיארתי עיקר הכוח שמוביל אותן הוא הכוח הדתי. יתר על כן, בלי לערוך מחקר מעמיק, אני מתרשם שכמידת הדתיות כן מידת השמרנות. הדוסים נוטים להיות שמרניים יותר, והליברלים הדתיים בדרך כלל מתנגדים לשמרנות ונוטים שמאלה (ברוב המישורים).
כבר אמרתי שאני אישית לא מוכן למקם את עצמי על המפה הזאת, ובעצם לא על שום מפה מהסוג הזה. בעיניי כל רעיון צריך להיבחן לגופו, בין אם הוא שייך לימין או לשמאל, לשמרנות או לפרוגרסיביות. לא השיוך והכותרת קובעים, אלא התוכן. פעמים לא מעטות אמרו לי אנשים שהם לא מצליחים למקם אותי על המפה הדתית: האם אני ליברל (שוויון לנשים, סובלנות ושינויים בהלכה, הפרדת דת ממדינה ונגד לאומיות-דתית נגד החרדיות והחרד”ליזם) או שמרן חשוך (רואה בהפלות רצח, מתנגד לגיור לאומי נוסח הרב דרוקמן, וימני כלכלית)? האם אני חרדי (דגל בבית הכנסת מעורר בי חלחלה, תומך בהפרדת דת ממדינה ובסגירת הרבנות הראשית) או ציוני (אומר הלל ביום העצמאות, נגד פטור גורף ללומדי תורה)? אני חייב לומר שאני רואה בתהיות הללו אות של כבוד, שכן כפי שהסברתי בכל סוגיא אני מנסה לגבש עמדה לגופה, בלי קשר לכותרות שתחתן היא חוסה.
כעת ברצוני לשוב לתמונה הכללית. אם אכן השמרנות לא באמת קשורה לשימור העבר אלא לאוסף רעיונות אקלקטי, מדוע בכל זאת יש זיקה בינה לבין דתיות? ייתכן שמדובר בארטיפקט (תוצא מלאכותי) של המינוח. כוונתי לומר שגם אם אין קשר אמיתי בין הרעיונות שמכונים “שמרנות” לבין שמרנות, ייתכן שרבים לא מודעים לתעלולי ההיסטוריה ולכך שאין קשר כזה. אבל אולי גם מי שכן מודע לזה, כאדם דתי הוא חש צורך וחובה לעמוד לצד השמרנים, שהרי דתיות פירושה שמרנות.
אחרי הסקירה הקצרה הזאת, נוכל להפוך את הדיון לקונקרטי יותר דרך התייחסות למאמרו הנ”ל של פירר.
התקופה המהפכנית
אחרי מבוא כללי, פירר פותח בזה שהמסורת של הציונות-הדתית הייתה מהפכנית. האוונגרד שלה, גוש אמונים (אני עצמי עם כמה מחבריי ב”מדרשיה” מופיעים במאמר של פירר בתמונה המיתולוגית של הצהלות בסבסטיה), דיבר על מהפכות חברתיות ופוליטיות, בדומה לתנועת העבודה ההיסטורית. אמנם כבר כאן חשוב להבין שהכל יחסי. גוש אמונים היה מהפכן ביחס למצב הדתי והמדיני ששרר בזמנו, אבל הוא עשה זאת כדי להחזיר ערכים עתיקים (ערכי התורה, כפי שהוא הבין אותם). יתר על כן, משום מה התיאור של פירר מתעלם מהמצב ששרר לפני ואחרי קום המדינה (עד גוש אמונים), ששם המיזרוחניקעס היו סמל לשמרנות וקיבעון מחשבתי בורגני ונינוח.
השלב הבא שהוא מתאר הוא הקמת ישיבות ההסדר, שאת הלימוד בהן מתאר פירר כאוונגרד מהפכני. יש בזה משהו, כשמעמידים את הישיבות מול האידיאולוגיה של הנח”ל והחלוציות שהייתה מקובלת בבני עקיבא עד אז, אבל לראות בלימוד של כמה שנים בישיבה מהפכנות נשמע לי מאד מאולץ ומגמתי. אין ספק שיש כאן אימוץ ערכים ששלטו מאז ומעולם בעולם החרדי שבשמרנותו ליווה אותנו כל העת ויצר את רגשי הנחיתות (המוצדקים) שהביאו להקמת הישיבות. אנשים הבינו שלא יוצרים אידיאולוגיה וצורת חיים דתית מבוססת על ידי בעלבתים שאוחזים בטוריות. כדי לבסס את העמדה הציונית-דתית הישיבות היו צו השעה המתבקש, וזו לא נראית לי מהפיכה מי יודע מה. ללא גיבוי אידיאולוגי ותורני אין קיום לתנועה דתית אידיאולוגית שנמצאת בהתגוננות מול השמרנות החרדית מימין ומול המודרניזם החילוני משמאל.
השלב הבא שמתואר במאמר הוא התעוררות החסידות (ברסלב) המודרנית, שאני הייתי משייך אליה את התעוררות הקיומיות והפוסטמודרניות הדתית, אבל גם את נוער הגבעות והפיאות המסולסלות, טובלי המעיינות, שבאמת מהווים מרד דתי במובן מאד עמוק. זהו מרד הן כלפי החינוך הדתי שקיבלו, והם כלפי התיחום שזיהה דתיות רצינית עם מודל מאד מסוים. אמנם שימו לב שיש כאן כמה קבוצות שונות. החסידות ונוער הגבעות זהו מרד שבמובנים רבים דומה מאד למרד החסידי המקורי. אבל שוב קשה לקבל שמדובר באוונגרד שמוליך אחריו את כלל המחנה. ככלל קשה לדבר היום על מחנה כללי של ציונות-דתית. אבל גם במידה שמתייחסים לסוציולוגיה הציונית-דתית, מעט מאד ממנה הולך אחרי האוונגרד החסידי הפרוע הזה. יש כאן בהחלט מרד, אבל הוא שולי ואזוטרי.
פירר לא נגע משום מה בהתעוררות הפוסטמודרניות הדתית בשנים האחרונות, שאכן נראית יותר כמרד מרכזי ומשמעותי שרוכב על גלי הזמן. במסגרתו מה שהוגדר עד עכשיו כ”לייטיות” מקבל עוגן אידאולוגי. כך למשל ניתן כעת להבחין בדתיים רציניים שבכל זאת מרשים לעצמם לנהוג לא בהתאם למקובלות הרגילות (כולל זוגות מעורבים, השקפת עולם שמאלית, שוויון וליברליות, הומניזם, עיסוק בתחומים לא שגרתיים – כמו אמנות וספורט וכדומה). פעם אלו היו מאפיינים של שוליים דתיים, אבל כיום זה נודד יותר למרכז ונעשה נורמטיבי וגם מעוגן בתיאוריה דתית מודרנית יותר (בזמן האחרון ראיתי כמה מאמרים שמבחינים בין דתיות-מודרנית לציונות-דתית, שבעיניי נוגעים ישירות בנקודה הזאת). הנקודה הזאת נעדרת ממאמרו של פירר, וזה ממש מוזר מפני שדווקא כאן ניתן לראות מהפכנות דתית של ממש, והיא בהחלט מתרחשת עכשיו. לדעתי בהחלט ייתכן שהאופנתיות השמרנית העכשווית נובעת בחלקה מתוך חשש מהתופעות הללו.
כעת פירר עובר לתאר את התקופה האחרונה, שבה לטענתו הגלגל מתהפך לגמרי: השמרנות הדתית החדשה.
השמרנות הדתית החדשה
בשלב זה פירר עובר לתאר את התופעה של אחוז בעלי הכיפות הסרוגות בכנסי השמרנות ובפעילות השמרנית בכלל (כפי שתוארה לעיל), ומסכם זאת כך:
בקיצור, אם פעם המידה הטובה של הציונות הדתית היתה הרדיקליות או התלהבות הנעורים, הרי שבשנים האחרונות המידות הטובות – לפחות אצל חלק מהדוברים – הן הזהירות, המתינות, ההימנעות משינויים קיצוניים וההיצמדות לדרכי האבות. נראה שדור ההורים, אותם מזרוחניקים מושמצים מפעם, הפכו כעת להיות מודל לחיקוי. מעין דגם שיש לשאת אליו עיניים.
זו התופעה לה מוקדש מאמרו, ומיד גם יבואו הצעות ההסבר. אבל לפני שנעבור אליהן, אעיר שלוש הערות.
ראשית, כבר הזכרתי שדתיות מתיישבת היטב עם שמרנות. אם בכלל, התופעה של הרדיקליזם המורד שהתרחשה בשנים הקודמות דווקא היא דורשת הסברים. שנית, מעבר לתחושה של רדיקליות מתלהבת, ניתן לראות גם את התופעה החדשה הזאת (השמרנות הדתית החדשה) כחדשנות. זהו מרד נגד החדשנות והפוסטמודרניות שכל כך אהודות במקומותינו (ריאקציה אליהן). זהו ניסיון להציע עוגן יציב בעולם שאיבד את שורשיו ועוגניו. במובן הזה אין כאן תופעה שהיא באמת שמרנית. למעשה, האחיזה בערכים ובאידיאות שמרניות היום יש בה חידוש גדול בעולם האינטלקטואלי של ימינו, בוודאי בישראל. קשה לי להימנע מלהיזכר באפיזודת המופת של מונטי פייתון מהסרט בריאן כוכב עליון (ראו כאן בדקה 1:04:00 והלאה), שבה בריאן אומר לקהל מרעיתו שהם כולם אינדיבידואליסטים, והם כולם חוזרים אחריו במקהלה אחידה “כן אני אינדיבידואליסט”, ורק קול אחד בודד נשמע אומר בהיסוס שהוא כנראה לא. אז מי כאן האינדיבידואליסט?!… ושלישית, כבר עמדתי כאן על כך ששמרנות היא עניין יחסי לסביבה שבה היא מופיעה ופועלת. כמעט כל חדשן דתי חוזר לאיזו אוטופיה שהייתה פעם, והוא מורד נגד אלו בזמנו שנוהגים אחרת ממנה. במובן הזה השמרנות החדשה שהוא מתאר היא בהחלט אוונגרד שמורד כנגד הסביבה הדתית והחילונית כאחת, שלפחות במישור האינטלקטואלי נשלטה בשנים האחרונות באופן ברור (בוודאי בישראל) על ידי שיח של חדשנות. בעצם, בדיוק כמו שהרדיקלים של גוש אמונים מרדו נגד המזרוחניקיות השלווה שקדמה להם, השמרנים החדשים מורדים (בהתלהבות רבה) נגד גוש אמונים ואולי גם נגד התלהבויות אוונגרדיות בכלל. לדעתי שום דבר לא באמת השתנה מבחינה זו, וגלגל חוזר בעולם. כל הנחלים הולכים אל הים, ואל מקומו הולך סובב הרוח.
אבל פירר מניח שדווקא יש כאן מהפך, ומשום מה לדעתו דווקא השלב האחרון בתהליך הזה הוא שדורש הסבר. כאמור, אני לא מסכים לשתי ההנחות הללו, אבל נמשיך איתו. הוא מציע לכך כמה הסברים משלו, שנראה אותם כעת.
ההסבר הראשון
ההסבר הראשון שהוא מציע מבוסס על האכזבה ממרבית הדגלים המהפכניים שהניפה הציונות-הדתית, ובפרט בעקבות ההתנתקות בשנת 2005. זה כמובן מקביל לאכזבה של גוש אמונים מהמיזרוחניקיות שקדמה להם, שהביאה למרד ההוא. לכן כאן איני רואה הבדל עקרוני בין התקופות (זה “‘הדור’ לדורנו”).
הוא מיד מוסיף עוד אספקט טכני. בסך הכל עברו שנים מאז תקופת ההתנחלות של גוש אמונים, ואותו נוער מורד מטבע הדברים התבגר והתברגן. על כך אומר שאני אפילו לא בטוח בזה. נראה לי שהמורדים של אז נותרו מורדים גם היום, אבל הצעירים של היום לא מורדים כמותם. מה שמביא כמובן לשאלה המתבקשת, מדוע הנוער של היום לא עושה אותו דבר (ואחר כך מתברגן)?! לא מצאתי בדבריו כאן הסבר לתופעה הזאת.
ההסבר השני
ההסבר השני שהוא מציע הוא בעל אופי פסיכולוגי-תיאולוגי. טענתו היא שהשמרנות החדשה נותנת מענה לשתי מצוקות עיקריות של החברה הדתית בת ימינו. מאמר ‘הדור’ הסביר מדוע חוסר הרלוונטיות של התורה חייב להוביל להופעת תורה חדשה ורלוונטית יותר, תורת ארץ ישראל. אלא שזו בוששה להופיע (לפי הנחתו של פירר, שאיני מסכים לה כלל ועיקר). לכן נדרשת הצדקה מדוע להמשיך וללמוד את אותה תורה לא רלוונטית (שוורים ופרות, כלי ראשון ושני וכדומה). השמרנות מציעה הצדקה כזאת: יש לעשות זאת כי כך עשו עד כאן, גם אם אין לנו הסבר מספק לגופו של עניין.
אקדים ואומר שאני חולק עליו מכל וכל כבר ביחס לתשתית העובדתית של ההסבר שלו. לדעתי בהחלט הופיעה וממשיכה להופיע כל הזמן תורה מחודשת, בכמה כיוונים ואופנים. זה קורה גם במחוזות היותר שמרניים, אם כי בקצב איטי יותר. אמנם אני לא חושב שזה קשור דווקא לארץ ישראל אלא יותר לתקופה התזזיתית והמשתנה שלנו ולכלים השונים שהתפתחו בהגות העולמית. אבל דל מהכא אלמנטים מיסטיים – המצוקה יוצרת לא מעט חידוש והתחדשות. אני ממש לא מסכים שלא נוצרו מענים למצוקות הללו. להערכתי יש הרבה יותר מענים והצעות ממה שהיה לנו אי פעם בעבר.
פירר ממשיך וטוען שביסוד הקושי הזה יושבת נקודה תיאולוגית עמוקה יותר: הרי לקב”ה לא באמת אמור להיות אכפת האם שוחטים מהצוואר או מהעורף (כלומר מפרטי ההלכה הטכניים שאנחנו עוסקים בהם). אז מה הרלוונטיות של כל מה שאנחנו עוסקים בו בעולם הזה? הוא טוען שהערכים והעקרונות הדתיים שלנו אינם רלוונטיים לא רק בגלל השינוי בעולם, אלא מעצם היותו עולם חומרי שבמידה רבה הוא שרירותי. קשה לקבל שהקב”ה מאד מתעניין בדינו של שור שנוגח פרה, גם במקום שלכולנו יש שוורים ופרות, או בבישול בכלי שני גם במקום שחושבים שיש הבדל משמעותי בין בישול בכלי ראשון ושני. או בשחיטה כזאת או אחרת וכדומה. כל זה לא נראה מועיל בשום צורה, ואפילו כנראה לא הופך אותנו לאנשים טובים יותר. השמרנות, לטענתו של פירר, מאפשרת לנו לדבוק בכל המערכת הזאת על אף אי הרלוונטיות שלה, רק מפני שכך עשו תמיד.
מעבר לוויכוח על העובדות, אני מפקפק מאד גם לגבי עצם ההסבר הזה. בראש ובראשונה מפני שהוא לא עקבי. אם אנשים מתרשמים שהתורה לא משפרת אותנו ולא מועילה לנו או לעולם, כיצד הטענה השמרנית עונה על המצוקה שלהם? השמרנות מסבירה לנו שהמוסדות שפעלו עד היום הם טובים יותר וכדאי לשמר אותם. אבל אם הגענו למסקנה שעובדתית הם דווקא לא טובים ולא מועילים (והרי זה יסוד המצוקה לטענתו של פירר), אין לך בסיס חזק מזה לחדשנות ולמהפכנות. זהו טיעון שפורך את השמרנות ולא מסביר אותה. יתר על כן, הטיעון השמרני אמנם מובל על ידי דוברים דתיים, אבל ברוב ההקשרים הוא לא עולה בהקשר הדתי דווקא, אלא יותר בהקשר החברתי-מדינתי. לכן קשה לי לראות מדוע מצוקה תיאולוגית מהווה הסבר עבורו.
הערה על הסברים פסיכולוגיים וסוציולוגיים
הצבעתי על חוסר עקביות של ההסבר הזה, אלא שאיני בטוח שהסברים פסיכולוגיים וסוציולוגיים דורשים עקביות. אם אנשים מאמינים בזה הם יפעלו כך, גם אם זה לא עקבי. זוהי בדיוק הסיבה לכך שאני מסתייג מסוג כזה של הסברים ומעדיף לעסוק במהות. בעיניי מה שחשוב הוא לשאול האם ולמה גישה או טענה כלשהן נכונות, ולא למה אנשים מאמצים אותן ועל אלו מצוקות הן עונות. ויכוח שמתמקד במענה למצוקות כהסבר לאידיאות, יכול להימשך בצורה מוזרה כזאת גם הלאה: כעת ישאלו השמרנים את פירר מדוע הוא מציע הסברים כאלה? אולי גם ההסברים שלו מיועדים רק לענות על מצוקות שהוא חש. וכך כל אחד יחפור במניעיו של האחר במקום לדון עניינית בטענותיו. זהו מרשם בדוק להסטת הדיון למחוזות לא ענייניים. חשוב להבהיר שאני לא טוען כאן שהסבר סוציולוגי-פסיכולוגי בהכרח אינו נכון, אלא שהוא לא הסבר (לפחות לא במובן שרלוונטי לדיון).
רדוקציות פסיכולוגיות וסוציולוגיות נתפסות כיום כעיסוק במהות, בערכים ובתכנים, בעוד שבעצם מדובר בהסטת הדיון למחוזות לא ענייניים. אפשר לטעון שהאידיאות הללו מאומצות מסיבות פסיכולוגיות או סוציולוגיות (כמו מצוקות), רק אחרי שהראינו שהן לא נכונות ולא הגיוניות. דיון חייב להתחיל בטיעונים לגופו של עניין, ורק אחר כך ניתן לטעון שאימוץ של עמדה כה מופרכת נובע מסיבות סוציולוגיות. אבל הסברים במישור הפסיכולוגי-סוציולוגי לא יכולים להוות הסבר לשיטה מחשבתית, ובוודאי לא טיעון בוויכוח אודותיה.
אני חייב לומר שזוהי רעה חולה במחוזותינו, ולצערי רבים הלוקים בה ועצומים כל הרוגיה. אנשים מסבירים את מניעיה של תנועה או של צורת חשיבה, במקום לדון בה עצמה (בעד או נגד). הסברים כאלו מוצגים משום מה כ”הסברי עומק” אינטלקטואליים, בעוד שהאמת היא שמדובר בהשטחה והסטה של הדיון (ראו על כך מזווית מעט שונה בטורים 238–9).
העניין הזה מזכיר לי מוסכמה שנהגה בקרב קבוצה חשובה בפורום “עצור כאן חושבים” (שבו השתתפתי עד לפני כמה שנים), ולפיה בדיון על טענה או שיטה מחשבתית כלשהי אין להביא כטיעון שום ציטוט או איזכור של מקור או הוגה זה או אחר. יש לדון בטענה ובשיטה עצמן באופן ענייני ולהעלות טיעונים לטובתן או נגדן, בלי להפטיר בארשת מלומדת וכבדת ראש שזו אמירה יומיאנית, קאנטיאנית, לוינסית או אקזיסטנציאליסטית. כל זה לא מעניין. תגיד אם לדעתך זה נכון או לא, ותציג טיעונים שיסבירו מדוע. אחר כך תוכל להעיר שלפי דבריך אפשר גם לזרוק את קאנט לפח, אבל זו מסקנה של הדיון ולא טיעון שעולה במסגרתו. להערכתי, אם היינו מקבלים את המוסכמה הזאת ניתן היה למחוק מעל פני האדמה כמעט את כל הספרות האינטלקטואלית שנוצרת בדורות האחרונים.
טוב, אין צורך לומר שהתיאור הזה מוגזם קצת, שכן קישורים אינטלקטואליים בהחלט יכולים להאיר את הסוגיות הנדונות. אבל חשוב להבין שיש בו משהו. הקיצוניות שדוחה היזקקות למקורות ולזיקות למשנה של הוגה זה או אחר, נוצרה כתגובת נגד לאינטלקטואליזם הריק שעוסק רק בקישורים וברדוקציות במקום לעסוק בנושאים עצמם.
המסורתיות
פירר מסיים את מאמרו בהערה על המסורתיות. זה לא נוגע ישירות לענייננו, אבל בכל זאת אנצל את ההזדמנות להעיר גם על הנקודה הזאת. המסורתיות הולכת ונוכחת יותר ויותר בעולם שלנו. מה שפעם היה בושה (ובצדק) כיום הפך לאידיאולוגיה (שלא בצדק). בתמצית, מדובר על תפיסה שדוגלת בשמירת ערכי המסורת רק מפני שמדובר במסורת. לא בגלל שהם נראים לי נכונים או מחייבים, אלא פשוט בגלל רגש נאמנות לאבותיי ולמסורת שקיבלתי. לפי ההיגיון הזה גם עובד אלילים אמור לעבוד בהתלהבות את אלוהיו בגלל נאמנות למסורת שקיבל מאבותיו. זוהי שמרנות פר אקסלנס, למרות ההבדלים שעל חלקם עומד פירר בסוף מאמרו.
אך זהו בדיוק שורש הביקורת שיש לי על הגישה המוזרה הזאת. אין לי בעיה אם אדם כלשהו חש משום מה שנעים לו לנהוג כפי שנהגו אבותיו. אם זה גורם לו לקשר כלשהו אליהם או לחמימות נעימה בבטן – יבושם לו. אבל קשה לי להבין כיצד ניתן לתת לדבר כזה ערך במובן המהותי. זו נטייה או טעם אישי, ותו לא. כיצד יכולה להיות לי ביקורת על מי שלא מאמץ את ערכי אבותיו, סתם כי לא בא לו, או מפני שאינו מסכים עמם. להיפך, אני מצפה ממנו לעשות בדיוק את זה ולהתגבר על החמימות שהוא חש בבטנו בעת שהוא ממשיך את דרך אבותיו. חשוב להבין שתמצית המסורתיות המתחדשת אצלנו היא הפיכת הנטייה והטעם האישי הללו לערך שיש לכבד ולחנך אליו (חלק מתנועת “יהדות כתרבות”). אני מוכן לקבל טיעונים לגבי זכותו של אדם להיות מסורתי (כלומר חפפן, לא ממש דתי, אבל חש קשר רגשי למסורת ולכן בוחר מתוכה את החלקים שמדברים אליו). לבריאות. אבל איני מבין כיצד ניתן להפוך את המסורתיות לערך ואלו טיעונים יכולים לתמוך בגישה מוזרה שכזאת.
כמעט כל מה שנאמר עד כאן על השמרנות יכול להיאמר באותה מידה על המסורתיות (למשל שהיא נולדה כהצדקה למי שלא רואה טעם וערך במעשים הללו כשלעצמם. שיש בה הצדקה שבדיעבד לחולשה וכדומה). לכן אין פלא שגם הביקורת שהעליתי בתחילת הטור כלפי השמרנות רלוונטית גם כלפי המסורתיות. רעיונות אמורים להיבחן לגופם ולא בגלל שכך היה או לא היה, ולא בגלל שהם ממשיכים או לא ממשיכים את המסורת. זה ממש לא רלוונטי לדיון ענייני, אלא אם מניחים שהשמרנות או המסורתיות הם טיעונים לטובת האמיתיות. זה לפחות עקבי, גם אם במקרים רבים לדעתי זה לא באמת מוצדק.
במובן הזה אני לגמרי שותף לביקורתו של פירר הן על השמרנות והן על המסורתיות. אני רק לא חושב שהוא עשה נכון כשניתח את התופעות בדרך של רדוקציה פסיכולוגית-סוציולוגית, לפחות כל עוד לא הקדים לזה טיעונים ענייניים נגד השמרנות שמראים את המופרכות שבה.
[1] אמנם ראה בטור 241 שבו עסקתי ביחס בין חסד לדין, ובקשר שלו לשאלת הקפיטליזם-סוציאליזם. אין בכך כדי לומר שאדם לא יכול להיות בעל תפיסה ימנית (חסד) בסוגיא אחת ושמאלית (דין) באחרת. הזיקה הזאת אינה מכריחה קשר רעיוני (אם כי לפעמים מאפשרת אותו).
