מכירת חמץ ופורמליזם הלכתי (טור 132)

בס”ד

אני רואה שהציבור קצת עייף ואין לו כוח לדיונים על חופש וחירות, אז הנה סוגיא אחרת מענייני דיומא: מכירת חמץ.

לפני כמה ימים שלחו לי דו-שיח מאלף בין עיתונאי מ”הארץ” לבין ערבי מאבו גוש שקונה את החמץ של המדינה:

ראשית, אני חייב לומר שחוסיין ג’אבר דנן הוא תלמיד חכם חריף ביותר. יודע בדיוק מה הוא עושה ומה משמעות הדבר, הרבה יותר מרוב היהודים שאני מכיר (נראה שזה גם כולל העיתונאי שמראיין אותו). אז קודם כל שאפו.

לעצם העניין, מדובר בשאלות שמטרידות לא מעט אנשים: מה משמעותה של המכירה הזאת? ראשית, במישור הספציפי, האם אכן מכירה כזאת בכלל תקפה הלכתית ומשפטית? שנית, גם אם כן, עדיין למה לעשות אותה? האם אנחנו עובדים על הקב”ה (=הפוילעשטיקים של הרבנים)? במה זה מועיל אם לא באמת עושים את רצונו? הרי הוא רצה שנבער את החמץ ואנחנו בעצם עוקפים אותו. זה כמובן מעמיד לדיון את כל ההערמות ההלכתיות (ויש לא  מעט כאלה) ולא רק את מכירת החמץ. יש תלות בין השאלות, וכאן אדון בשני סוגי השאלות בזה אחר זה. ראשית אעסוק במכירת חמץ כשלעצמה, ולבסוף אחזור למכירת החמץ של המדינה.

האם המכירה תקפה?

התשובה שלי היא: בהחלט כן. שני אנשים חתמו חוזה מכירה על משהו והחוזה תקף לפי החוק ולפי ההלכה. למה שהמכירה לא תחול?! מעלים כאן את שאלת הכוונה וגמירת הדעת, אבל גם אם נניח שיש חוסר בגמירת דעת (ולדעתי אין. ראה להלן) הרי דברים שבלב אינם דברים. יש כאן חוזה משפטי חתום ותקף, וכוונות כאלה או אחרות לא מעלות ולא מורידות. מעבר לזה, למה להניח שאין כאן כוונה למכור? נניח שיש לי שקית חמץ שמכרתי לגוי. מה אכפת לי שהוא ישלם וייקח אותה ואני אקנה במקומה משהו אחר אחרי פסח? למה להניח שאני לא רוצה למכור? להיפך, אני בהחלט רוצה לא לעבור על איסור “בל יראה”, ולכן אך סביר להניח שבאמת התכוונתי למכור.[1] נכון שגם הגוי וגם אני יודעים שהגוי לא ייקח את החמץ אלא יחזיר לי אותו אחרי החג. אז מה? בינתיים הוא שייך לו, ועקרונית הוא ודאי יכול לבוא ולקחת אותו אם ירצה, ואני נפטרתי מאיסור “בל ייראה”. ואפילו אם יש אנשים (ויש לא מעט כאלה. שלא כמו חוסיין ג’אבר דנן, שניכר כי הבין היטב את העניין) שלא מבינים את כל זה, ובאמת חושבים שהמכירה היא טקס ריק ולא חוזה משפטי תקף, ואפילו נניח שגם אם יאמרו להם שבלי מכירה הם יעברו ב”בל ייראה” ובכל זאת הם לא רוצים למכור (מי המשוגע הזה?), עדיין בטלה דעתם. הם חתמו על חוזה תקף ומחייב, והיה עליהם לבדוק את משמעותו לפני שחתמו.

מקובל בהלכה שלא למכור חמץ גמור אלא רק תערובת או חשש חמץ. בדרך כלל מסבירים זאת בחשש שהמכירה אינה תקפה. לדעתי אין חשש כזה, ואם לא מוכרים חמץ גמור הרי זה רק מפני שלא רוצים לבצע הערמה הלכתית על איסור חמור (ראה על כך בהמשך). ובאמת ביחס לעסקים ומפעלים מקובל להתיר להם למכור גם חמץ גמור. בדרך כלל התפיסה היא שזהו היתר בגלל הפסד מרובה, אבל לדעתי זה מותר מפני שספציפית לגבי עסקים מדובר בהיתר מרווח לגמרי. לגבי עסק, ברור שיש גמירת דעת מלאה לכל הדעות (גם מי שחושש לחוסר גמירת הדעת במכירה של יחיד). הרי מפעל שמייצר אטריות או לחם כל רצונו הוא למכור את הסחורה. אם הוא מצליח למכור את כל הסחורה שלו לגוי אין מאושר ממנו. למה להניח שיש כאן חיסרון בגמירת דעת במכירה? כאמור, לדעתי זה נכון גם ביחס למכירה של יחיד, אבל לגבי מפעל נדמה לי שאפילו לא נכון לראות זאת כהערמה אלא אולי במובן רחוק כלשהו (כי בפועל סו”ס החמץ יחזור אליהם אחרי החג).

ההערמה והאיסור

דומני שמה שבאמת מטריד את האנשים אינו תוקף המכירה אלא הקונספט. התורה ציוותה עלינו לבער את החמץ מבתינו, ואנחנו עובדים עליה, עושים פוילעשטיק כלשהו, ונותרים עם כל החמץ שלנו אחרי הפסח. כל מה שקרה באמצע הדרך הוא פיקציה, שכן בשורה התחתונה לא התקיים רצון התורה.

אבל נדמה לי שזו מחשבה שגויה. רצון התורה התקיים במלואו. כידוע, הראשונים והאחרונים דנים בגדר מצוות “תשביתו” וביעור חמץ. יש מהם שרואים אותו כמצוות תוצאה, כלומר שבסופו של דבר לא יהיה ברשותי חמץ בפסח, ויש שרואים אותו כמצוות פעולה, חובה לעשות מעשה ביעור על החמץ שברשותי. נדון במכירה לפי שתי השיטות.

בניסוח הראשון נראה שאין בעיה בכלל, שהרי בפסח לא היה ברשותי חמץ. אמנם אחרי הפסח הוא כנראה יחזור אליי, אבל חמץ שעבר עליו הפסח בעצמו לא אסור אלא מדרבנן. זה גופא מראה שלתורה אין עניין שלא יישאר אצלי חמץ אחרי פסח אלא רק בתוך הפסח, והרי בתוך הפסח באמת לא היה לי חמץ (כזכור, המכירה תקפה משפטית והלכתית. ראה בסעיף הקודם).

בניסוח השני יש חובה לעשות מעשה ביעור. אבל לרוב ככל הפוסקים ברור שאם אין לי חמץ אין עליי חובה לקנות חמץ כדי לבער אותו. החובה היא מותנה, שאם יש לי חמץ שאבער אותו. אבל אם מכרתי את החמץ והמכירה חלה, אז באמת אין חמץ ברשותי ולכן אין לי את מה לבער. אני לא אמור לדאוג לזה שיהיה ברשותי חמץ, אז למה שלא אמכור אותו לגוי? נדמה לי שהניסוח הכי סביר הוא שיש כאן כעין לאו הבא מכלל עשה, כלומר שאם יש ברשותי חמץ ולא ביערתי אותו עברתי על העשה של “תשביתו”. בניסוח הזה ודאי שאין מה לדבר, שהרי אין כלל חובה להשבית אלא רק איסור אם לא השבתתי והיה לי חמץ. אבל מצב כזה לא התקיים ולכן ברור שגם אם לא נסכים לומר שעשיתי מעשה ביעור, ודאי שאת האיסור לא עברתי. אגב, יש שמוכנים לראות במכירה עצמה מעשה של ביעור, כמו במצב שאוכלים את החמץ לפני פסח שהאכילה שלו היא ביעורו (האם יש מקום לאסור לאכול את החמץ שיש לי בי”ד בבוקר כי זו התחמקות מביעור שלו?). אני מזכיר שלהלכה לא פוסקים כרבי יהודה שהביעור הוא דווקא בשריפה, אלא אפילו מפרר וזורה לרוח (אם בכלל יש חובת ביעור לפני זמן האיסור).

ובכל זאת, גם אם לא עברנו על כלום, לא על לאו ולא על ביטול עשה, משהו כאן מסריח. התחושה היא שלא באמת קיימנו את רצון התורה אלא עקפנו אותו. אבל זה לא נכון, שהרי רצון התורה מוגדר בגדר ההלכתי של החיובים והאיסורים, ואם אותם קיימנו אז מה חסר? אם לא עברתי על לאו ולא ביטלתי עשה, מה הבעיה? יש איזה רצון של התורה שמעבר לחיוב ההלכתי הפורמלי? במקרים מסוימים ודאי שכן (זהו נבל ברשות התורה), אבל מניין להמציא דבר כזה כאן? למה להניח שהתורה רוצה שאעשה מעשה ביעור בידיים ולא אתחמק, אם היא עצמה מגדירה את האיסורים באופן שמתיר את ההתחמקות הזאת? הרי ברור שהתורה יכלה גם להגדיר את מצוות “תשביתו” כמצוות עשה חיובית גמורה, שכל אחד ייקח את החמץ שיש לו ויבער אותו באש, ואם אין לו אז שיקנה לפחות כזית ויבער אותו. סביר יותר שהתורה רק רצתה שלא יהיה לנו חמץ, זכר ליציאת מצרים. את זה קיימנו לגמרי. המכירה אפילו משאירה בתודעתנו את איסור החמץ, שהרי עשינו פעולה לא שגרתית כדי להיפטר ממנו (המכירה). אז אפילו זכרנו את יציאת מצרים ואת החמץ והמצה, מה רע?!

אז מה בכל זאת הבעיה עם הערמות?

אני חושב שהמושג הערמה בהקשר שלנו מבטא רק תחושה סובייקטיבית של האדם, ובעיקר ההדיוט, כאילו יש כאן עקיפה של רצון ה’ או של ההלכה. לכן חכמים אסרו להערים. אין כאן בעיה אמתית, שהרי לא נעבר איסור ולא בוטלה מצווה, ואפילו אין אינדיקציה לפגיעה ברצון התורה שמעבר להלכה. מה שיש הוא בעיה חינוכית שהאדם מתרגל לחיות בתודעה של הערמה על ההלכה. ההדיוט יכול גם להגיע לעשות מעשים שלא באמת מועילים ואז הוא ממש ייכשל באיסור. לכן חכמים אסרו להערים. אבל האיסור הזה מוטל עם הרבה סייגים. יש לא מעט מקרים שבהם אנחנו כן מערימים, כבר מדין התלמוד. מעבר לזה, התלמוד עצמו מדבר על כך שלתלמיד חכם מותר להערים. הסיבה היא שההערמה באמת פותרת את הבעיה, וכל העניין הוא רק חינוכי. תלמיד חכם יודע שאין כאן בעיה אמתית ולכן לא ייווצר נזק. רק עמי ארצות חושבים שיש כאן בעיה שאנחנו עובדים על הקב”ה, ולכן עליהם אסרו להערים.

אין כאן המקום להיכנס בפירוט לסוגיית ההערמה בהלכה, אבל בקצרה אומר שיש בהלכה כמה וכמה סוגי הערמות. יש מקרים שבהם ההערמה היא כמו אצלנו, פעולה שפותרת את הבעיה ומותירה רק את התחושה של “כשר, אבל מסריח”. יש מקרים שבהם ההערמה לא באמת פותרת את הבעיה, ובכל זאת בחלק מהמקרים מותר להשתמש בה. בדרך כלל זה כשיש הצדקה לעבור את האיסור אבל לא רוצים לעשות זאת בצורה בוטה בגלל שיקולים חינוכיים (כעין החובה לתת גט לאישה שבעצם מן הדין כלל אינה נשואה ולא צריכה גט. שם עושים זאת רק כדי שלא יאמרו אישה יוצאה בלא גט). דומני שמהדיון למעלה ניתן לראות שמכירת חמץ שייכת בעליל לסוג הראשון.

אגב, ההיתר להערים בדרך כלל מותנה בכך שהדבר נעשה למטרה ראויה או לצורך גדול. במקרה של מכירת הקרקעות בשמיטה יש צורך גדול שמתיר זאת. אבל שימו לב שבמכירת חמץ אין שום מטרה ראויה וגם לא צורך. כל אחד יכול לוותר על שקית של תערובת חמץ שעולה 10 ₪ במכולת. גורל של שום דבר משמעותי לא תלוי בכך שנמכור ולא נשרוף. אז למה באמת מתירים זאת? פשוט מפני שכאן אין בכלל בעיה ולכן אין צורך בהיתרים. חוסיין ג’אבר מבין מה שהכתב ניר גונטז’ לא מצליח (וכנראה גם לא רוצה) להבין.

וכבר הבית יוסף סי’ תמח ד”ה ‘וכן נראה’ כתב על דברי רבנו ירוחם שהתנגד למכירת חמץ:

ואיני מבין דבריו, דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי! ואפשר ד’שלא יערים’ דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי.

הערה השוואתית

נוראות נפלאתי על אלו שלוחמים בעוז נגד היתר המכירה בשביעית אבל עושים בחדווה מכירת חמץ בפסח. בשמיטה יש צורך כלכלי גדול מאד של החקלאים ויש מטרה ראויה (שמירת הישיבה וההיאחזות בארץ), והאיסור הוא רק מדרבנן (שביעית בזמן הזה), והמכירה נעשית באופן ממוסד על ידי רבנים שמבינים את משמעות העניין (הערמה של תלמיד חכם), אבל למרות כל אלו זוהי כמובן כפירה, חוסר מחויבות להלכה, הרמת יד בתורת משה וחוסר אמונה וביטחון בקב”ה (ועוד ועוד פראזות על זו הדרך שאחסוך לכם אותן). לעומת זאת, מכירת חמץ נעשית כדי לעקוף איסור דאורייתא, והיא נעשית בלי צורך ובלי מטרה ראויה, והיא נעשית על ידי הדיוטות (או הרבה רבנים מקומיים) שלא תמיד יודעים במה מדובר ושזה לא באמת פוילעשטיק, ובכל זאת שם משום מה הכל בסדר. זהו מנהג ישראל סבא כשר וטהור.

אמנם במכירה בשביעית יש גם אספקט של “לא תחנם”, שכן אסור לתת חניה בקרקע בארץ ישראל ולמכור שם קרקע לגוי. לעומת זאת, במכירת חמץ המכירה אינה כרוכה באיסור כלשהו על עצם המכירה. אבל גם בשביעית הרי עוקפים את איסור “לא תחנם” באלף צורות, ובכלל המכירה נעשית באופן שלא באמת נותנים לו קרקע ובוודאי לא משאירים אותה אצלו לתמיד, ועוד שהמכירה שם נעשית כדי להגביר את אחיזתנו בקרקע (כי התפוררות של החקלאות היא עצמה מכה קשה הרבה יותר להיאחזות שלנו בקרקע). אבל כל הנימוקים הללו לא עומדים בפני השיקול הפוליטי.

מכירת חמץ של המדינה

במקרה שבו עסק גונטז’ מדובר במכירת החמץ של המדינה. שם המצב מעט בעייתי יותר. שם לא מדובר בעסק ולכן אין אינטרס ברור למכור את הסחורה. מעבר לזה, שם זה לא אדם פרטי והחמץ הוא בכמות מרובה ולכן סביר שהמדינה לא ממש רוצה לוותר עליו. לכן שם באמת יכולה להתעורר בעיה של חוסר גמירת דעת.

מאידך, גם אם במקרה ההוא מדובר בהערמה, הרי שם ההפסד הוא מרובה ולכן יש יותר מקום להתיר זאת. יתר על כן, שם המכירה נעשית על ידי הרבנות הראשית ולא על ידי אדם פרטי ולכן סביר שהם מבינים על מה מדובר ועושים את זה נכון (אם כי לא בטוח שהייתי נותן את ראשי על כך). כבר ראינו שהערמה מותרת לתלמיד חכם (?!).

אמנם יש עוד בעיה, שהרי בעל החמץ אינו הרבנות אלא המדינה. הרבנות היא רק השליח לעניין זה. אני לגמרי לא בטוח עד כמה ראשי המדינה מבינים על מה מדובר ומתכוונים ברצינות למכור את החמץ (בפרט על רקע מה שכתבתי למעלה). אבל כאמור למעלה, המכירה תקפה אם החוק מכיר בה, וגם אם הבעלים לא באמת מתכוון לה דברים שבלב אינם דברים. יתר על כן, אפילו אם אחרי הפסח הנכרי ירצה לקחת את החמץ ולשלם עבורו והדבר ייצור בעיה ברזרבות של המדינה, או כל בעיה אחרת, המדינה יכולה להחליט להלאים את החמץ של הנכרי ולהחזיר אותו אליה. ולדעתי אפילו אם ברור מראש שזה מה שיקרה אם הנכרי ירצה לממש את קנייתו, המכירה עדיין תקפה. בפסח עצמו זה היה של הנכרי. אבל באמת במכירה של המדינה ניתן לפחות לומר בבירור שאכן מדובר בהערמה.

מעבר לכל, כבר כתבתי בעבר כמה פעמים שהמדינה שלנו (ואולי מדינה בכלל) אינה גורם יהודי. לכן על החמץ שלה איני חושב שמישהו עובר בבל ייראה. זה אפילו גרוע יותר מהדיונים על אחריותם של בעלי מניות על חמץ של חברות בע”מ, שכן במקרה דנן זו אפילו לא חברה בע”מ אלא ציבור. אין כאן בעלים מוגדר, והיישות שהיא הבעלים אינה יהודית. לא רק בגלל שהוא מדינה, אלא בעיקר בגלל שזו המדינה שלנו שאין בה שום דבר יהודי במובן ההלכתי (למעט אמו של ראש הממשלה ורוב האזרחים). מאותה סיבה לדעתי אין בעיה של מכירת קרקעות של המדינה לגוי בשביעית, אבל גם אין צורך בכך. המדינה לא עוברת על איסור “לא תחנם” אבל בקרקעותיה גם לא עוברים על איסורי שמיטה. וכך גם לגבי מסירת שטח בהסכם שלום, הציבור של אזרחי מדינת ישראל לא עובר על “לא תחנם”.[2]

בחזרה ל”פוילעשטיק” של מכירת חמץ

מה שלא הבין כתב “הארץ” ובן השיח המוסלמי שלו הבין היטב, הוא שאפילו במקרה שמדובר בהערמה (כמו מכירת החמץ של המדינה) עדיין אין כאן פוילעשטיק. אם המכירה תקפה אז באמת לא עוברים על איסור חמץ. נראה שגונטז’ מתייחס לזה כהערמה לצורך העלמת מס שבה מוצאים פרצה בחוק ופועלים באופן לא ראוי כי עוקפים את התכלית של החוק כפי שקבע המחוקק. כפי שראינו, בהקשר של מכירת חמץ אין כאן הערמה אלא קיום של החוק כלשונו, מה שלא נכון לומר על ההערמות המכונות “תכנוני מס”. במקרה של מסים, הרי המחוקק ודאי לא חשב על כל האפשרויות, ולכן איש העסקים הערמומי יכול למצוא חורים ופרצות בחוק ולעקוף את כוונת המחוקק. שם זו הערמה פר אקסלנס, פוילעשטיק ממש, שכן מדובר בפעולה נגד כוונת המחוקק והחוק.

אגב, דווקא בנושא “תכנון מס” יש פסיקות של בתי משפט שהערמה מותרת כל עוד היא במסגרת החוק. שם הכל בסדר כי יש פרצה, למרות שברור שהיא נוצרה מבלי משים. ואילו אצלנו כשברור שההלכה עצמה פתחה בכוונה את ה”פרצה” הזאת (שהרי כפי שכתבתי היא יכלה להגדיר את “תשביתו” כעשה חיובי) כאן זה “פוילעשטיק של רבנים”.

יתר על כן, באיסור מכירת חמץ שנעקף (לא ב”אכ” אלא ב”עק”) כאן בארץ הקודש תחת כל עץ רענן, השופטים עצמם עושים פרשנויות מערימות. כך יכול בית משפט לקבוע שמכיון שהאיסור בחוק הוא “להציג חמץ במקום ציבורי”, מסעדה אינה מקום ציבורי וגם לא מציגה את החמץ. אבל בכתבה באותו עיתון (“הארץ”), זה כמובן לא מוצג כפוילעשטיק של שופטים, אלא פרשנות סבירה ומתבקשת לחוק. כידוע, אצלנו לא שואלים את המחוקק למה הוא התכוין (נחשו מה הוא היה עונה), כך שאנחנו לגמרי מכוסים. כאן הרי לא מדובר בהלכה אלא בחוק המדינה. יתר על כן, זהו חוק החמץ ולא החוק הבינלאומי של התייחסות לשטח כבוש (שעליו כמובן אין להערים בשום אופן ופנים).[3]

מה שלא מבינים כתבי “הארץ” ועוזריהם (!), הוא שהם לא יכולים לטעון שמדובר בפוילעשטיק של רבנים בלי לתת פרשנות לאיסור חמץ. האם יש לכתב “הארץ” משנה סדורה לגבי איסור “תשביתו”? האם הוא מבין מה האיסור הזה בא להשיג ומה גדרו? אם כן – אשמח שישתף אותי (ואת קוראיו) בעניין הזה. אבל אם לא – אז המסקנה שלו לגבי הפוילעשטיקיות היא עצמה פוילעשטיק של עיתונות פופוליסטית ומגמתית.

אפילו לגבי ההיתר שהזכרתי למעלה שהמדינה, ואולי מדינה בכלל, אינה יהודית, זה עצמו נקבע בפס”ד של בית משפט בישראל שהכריז קבל עם ועולם שקיבוץ ואגודה שיתופית הם בני בלי דת ולכן על קיבוץ לא חל חוק שעות עבודה ומנוחה שאוסר על בית עסק יהודי לפתוח את שעריו בשבת. למה לדעתכם התכוין המחוקק בחוק הזה? נכון, צדקתם.[4] אבל בלי לבדוק אני מבטיח לכם שלא תמצאו כתבה בעיתון “הארץ” שמלגלגת על הפוילעשטיק של השופט. למה? אולי בגלל שבהקשר המשפטי הם מבינים בחומר, ובהלכה לא? אבל מי שמבין בחומר המשפטי יודע שמדובר שם בפוילעשטיק! טוב, אז אולי זו סתם מגמתיות? לא יכול להיות…

[1] זה לא גרוע יותר מתליוהו וזבין (ב”ב מז ע”ב), כלומר מי שמכריחים אותו למכור בכוח, שמכירתו נחשבת הלכתית כמכירה תקפה. ההסבר הוא שסוף סוף הוא רצה למכור, גם אם זה היה רק כדי להימנע מהאיום. כל עוד בשורה התחתונה זה היה רצונו – המכר חל, בלי קשר לסיבה למה הוא רוצה בזה (גם אדם שמוכר משהו בגלל מצב כלכלי קשה עושה זאת בצער בגלל אילוצים שלא תלויים בו). נדמה לי שהרצון להימנע מאיסור הוא סיבה לא פחות טובה לרצות למכור.

[2] אמנם לגבי פסח, מצאנו (פסחים עח ע”ב) שכל ישראל יוצאים בפסח אחד. אבל שם כל ישראל שותפים בהימנות עליו (כמו כל קבוצת מנויים). הפסח לא שייך לציבור אלא לכלל הפרטים. לגבי כל ישראל בסוכה אחת (סוכה כז ע”ב) המשמעות היא אחרת, ורק דרשנים קושרים זאת לכאן. לעומת זאת, אצלנו מדובר בבעלות של הציבור ולא של כלל הפרטים.

[3] נכון שבמקרה של חוק החמץ או חוק שעות עבודה ומנוחה מדובר על חוקים שחלק ניכר מהציבור מתנגד להם, ולכן אנשים רואים לעצמם לגיטימציה להערים עליהם. דומני שזו הסיבה היחידה שבתי משפט ומבקרים שונים מרשים לעצמם הערמות פרשניות כאלה, שכן לדעתם זה נעשה לתכלית ראויה. אבל מה יש לניר גונטז’ נגד התכלית של הערמת מכירת חמץ של המדינה? הוא כל כך מקנא להשם ולתורתו ולאיסור חמץ? אז למה הוא לא תוקף את פסקי הדין שמתירים למכור אותו בפסח ואת זה שלא אוכפים את חוק החמץ גם על מי שעושה זאת שלא כדין? אני תוהה אנה הלכה יראת השמים העמוקה שלו בהקשרים ההם.

[4] רק אבהיר שאין כוונתי כאן לדון בשאלה האם זו פרשנות נכונה וסבירה לחוק או לא (אני אישית חושב שלא). טענתי כאן היא שגם אם זו פרשנות סבירה היא נתלית בלקונה ובניסוח ונכנסת בפרצה שהותיר המחוקק. ואני שואל על כך בהנחה שזה אכן סביר ולגיטימי, למה כשזה נעשה בהלכה זה פוילעשטיק? בפרט שבהקשר המשפטי די ברור למה התכוון המחוקק אלא שהניסוח הלא מושלם מאפשר להכניס פרשנות יצירתית כזאת, ואילו בהלכה ברור שהפרצה הזאת אינה תוצאה של חוסר תשומת לב אלא הושארה במכוון. ובכל זאת דווקא כאן זה פוילעשטיק. אתמהה!