במקום קינה: מקומה של הרליגיוזיות באמונה הדתית: ה. הרנסנס החסידי (טור 315)

בס”ד

בטורים האחרונים עסקתי במקומו של הרגש בעבודת ה’ ובכלל. הסדרה התחילה בעקבות תגובות שקיבלתי על הריאיון עם יאיר שלג במקור ראשון (ראו בטור 310). אבל הייתה לכתיבת הסדרה הזאת סיבה נוספת. כמה ימים לפני כן שלח לי גיל טור ובו תיאור בעייתי של החוויות של ארז משה דורון, מורה ברסלבי ידוע, סביב מנהיגותו הרוחנית. הטור ההוא מצטרף כמובן לסנסציות כמו זו של יובל דיין, גם הוא סלב ומנהיג רוחני ברסלבי ידוע וכריזמטי, ש”נגמר לו הסוס” ובשנת 2019 נטש בצורה זו או אחרת את חייו הדתיים. עניתי לו שם בכמה נקודות, וכאן ברצוני להרחיב מעט את הדברים כסיום לסדרת הטורים הזאת.

אין בכוונתי לעסוק באנשים הללו עצמם, ובטח לא בתופעת הנטישה של דיין, שבעיניי יש לה גם צדדים חיוביים (יושר אינטלקטואלי, מוכנות להסיק מסקנות לא פופולריות, שקיפות וויתור על מעמד מנהיגותי קוסם). ענייני כאן בכך שהתופעות הללו משקפות ממד בעייתי בצורת ההתייחסות הדתית שמשדרים האנשים הללו והקבוצות שהם משתייכים אליהן. האקזיסטנציאליזם והפסיכולוגיזם הדתי, החווייתי והרגשי שעליו הם מתבססים ואותו הם מובילים (שכמובן קשור בטבורו לרנסנס החסידי העכשווי), קשור לדעתי לבעייתיות ולחוסר הפרופורציה ביחס של בני הדור שלנו לרגש ולחוויה, שאותם תיארתי בטורים האחרונים. לכן החלטתי לסיים את הסדרה בטור נוסף שיוקדש לתופעות הללו ולמשמעותן.

הקדמה על ההקשר

תחילה, אקדים הערה על הקונוטציה שבה מופיעות התופעות הללו. מדובר בתופעה רחבה הרבה יותר משתי הדמויות שתיארתי כאן, ובחלקה היא מופיעה אצל מנהיגים רוחניים סטנדרטיים יותר. התחדשות דתית (מגמה חיובית כשלעצמה) מופיעה בהרבה מחוזות ובהרבה צורות, אבל בדרך כלל היא מתקשרת בצורה כזו או אחרת לרוחניות וחסידות. לאותם מנהיגים רוחניים (או סלבס רוחניים) יש מעריצים דתיים וחילוניים כאחד (במינונים ותמהילים שונים). חלק מהדתיים שבהם מדובר אינם מסורתיים, וגם לא נערי גבעות משולי החברה הדתית שמחפשים פורקן חווייתי, אלא אנשים רציניים, משכילים ונבונים, ששייכים ממש לליבתה של החברה הדתית. כמה מהם נוהים אחרי ארז משה דורון וחבריו, אחרים אחרי יובל דיין, אבל יש קבוצות יותר מיין סטרימיות שפועלות סביב הרב שג”ר ותלמידיו ובפריפריה שלהם, ובעצם מחפשים דברים די דומים (לא כולם). למיטב שיפוטי, השילוב הזה בין דתיים לחילוניים, שנראה לרבים מבורך ומעיד על התחדשות, בעיניי דווקא מעיד על כך שהדתיות שאותה מובילות הדמויות הללו היא חלק מתופעת הניו אייג’ (מה שאינו צריך לפנים כמובן), ולכן גם פחות קשורה לדתיות במובנה המהותי. זה כמובן קשר לשאלת היחס או הקשר בין דתיות לרוחניות (או רליגיוזיות), שבעיניי ודאי לא תתפלאו לשמוע הוא לא ממש מהותי. מי שרוצה את שניהם, באופן טבעי נוטה לחבר ביניהם, אבל לדעתי אין ביניהם קשר אמיתי (הסברתי בטור 310 שבנצרות כנראה כן קיים קשר כזה, ונראה לי שגם אלינו זה הגיע משם).

כבר כתבתי לא פעם בעבר (למשל בטור 310), שבעיניי עיקרה של הדתיות (היהודית) הוא המחויבות ההלכתית. לא הפשר ולא המשמעות, לא ההשקפה, המוסר, החוויות, הרגשות ועוד, בין אם הם באים ממפרשי התנ”ך או מאגדות התלמוד, מספרי מוסר וחסידות ועוד, ובוודאי לא אלו שמשווקים לנו על ידי כל המנהיגים הללו וחבריהם. למיטב שיפוטי, חוויות ורגשות, מעבר לכך שאיני רואה בהם ערך (ראו בטורים הקודמים), הם גם אינם חלק מהעולם הדתי אלא משהו אוניברסלי (שכנראה יש לא מעט אנשים שזקוקים לו). כפי שחזר וטען לייבוביץ, דתיות (יהודית) לא באה לתת מענה לצרכים, רגשיים או אחרים, אלא לתבוע מחויבות ולדרוש התנהלות מסוימת. לכן לדעתי כל מה שיוצקים בה מעבר לזה, מוסר, תנ”ך, מחשבת ישראל, חסידות והמסתעף, אינו אלא שימוש במקורות ובמדיום הדתי לצרכים אנושיים כלליים. אין בזה שום דבר יהודי באופן מהותי. אלו תובנות, חלקן נכונות וחלקן לא, חלקן (הגדול) טריוויאליות וחלקן לא, חלקן חשובות וחלקן פחות, אבל זו לא יהדות. החלק (הקטן לדעתי) שרלוונטי ומועיל בכל זה, הוא רלוונטי ואקטואלי לכל גוי, בהודו, בישראל, או במערב בכלל, לא פחות מאשר ליהודים. כאמור, יש שרואים בזה את הקסם והחידוש המסעיר של התחדשות היהדות בזמננו, אבל אני רואה בזה מענה (לגיטימי) לצורך, הא ותו לא.

בעיניי זו בדרך כלל אינה דת, אלא ניו אייג’ בגוון דתי. מחפשי רוחניות רבים שמחים למצוא אותה במחוזות הבית שלהם. לא צריך כבר לטוס להודו, לשהות במנזר ולעשות מדיטציות אינסופיות. אפשר לקבל את אותו דבר בזול גם בפאב או מועדון בירושלים או בתל-אביב, בהרצאות של מנהיגים רוחניים ורבנים (עם או בלי מרכאות), תוך לימוד ספרים בכתב רש”י (לא תמיד), שנותנים לכאורה תחושה של חיבור לדת ולדורות הקודמים (מסורת אבותינו). תאמרו, הרי זה ממש רנסנס יהודי. מה יכול להיות רע בזה?! את דעתי על לימוד חסידות (כמו כל שאר הנושאים שפורטו קודם) כלימוד בכלל וכלימוד תורה בפרט, כבר הסברתי לא פעם, ולא אשוב לזה כאן. את המשך דבריי אקדיש לרוחניות היהודית החדשה, ולרנסנס החסידי שמלווה אותה.

כעת אעבור לדון בשני טורים מייצגים לתופעה הזאת. האחד הוא של יובל דיין והאחר של הרב ארז משה דורון. אקדים ואומר שאיני מכיר אותם ולא את כתביהם. אני מכיר את הכריכות של ספריו של דורון, ובדרך כלל נרתע מחיבורים כאלה ומניח שזה לא החומר שאני מחפש (אולי לא בצדק. באמת איני מכיר). אבל אני די מכיר את האווירה שהם משרים על הקורא והשומע ואת סוד הקסם שלהם על אנשים ששייכים לשכבות שתיארתי למעלה. ובעיקר אני רואה בהם הזדמנות לדון בכמה מההשלכות שאותן ארצה להראות כאן. זהו הרקע הנחוץ והגילוי הנאות ביחס לדיון שיבוא כעת.

יובל דיין

את יובל דיין אני מניח שאין צורך להציג (לפחות כבעלה לשעבר של נועה ירון דיין). הוא ידוע בציבור רחב עוד מתקופתו החילונית, ובוודאי אחרי שחזר בתשובה והפך לסוג של גורו ומחזיר בתשובה (כמדומני שאנוכי הקטן והמנותק בכל זאת לא שמעתי עליו עד שנטש ויצא בחזרה). בשנת 2019 דיין סיפר לעולם הרחב, במה שהוא עצמו כינה פוסט דרמטי, מדוע הוא מחליט לנטוש ולצאת בחזרה (בלי להגדיר בדיוק מה זה אומר). אני מציע לקרוא ולהתרשם ואז לשוב לכאן. אקדים שלדעתי הצעד וצורת ההצגה באמת ראויים להערכה רבה, על האומץ והיושר האינטלקטואלי, ולא פחות מכך על המוכנות לצאת עם כל זה החוצה לרשות הרבים (כחלק ממחויבותו למעריציו וחסידיו השונים שהיו כנראה מעורים בחייו גם קודם לכן וראו בו מודל לחיקוי ומורה רוחני).

אבל אחרי דברי ההערכה הללו, אם תעיינו בדבריו לא תמצאו שם הרבה על אמונה, ועוד פחות על טיעונים לטובתה או נגדה (ככל שהבנתי, הוא גם לא בהכרח עזב אותה). יש שם תיאורים של צרכים וחוויות, רגשות ותחושות, מימוש עצמי וציפיות שנכזבו. כל אלו בהתחלה מאד הלהיבו אותו, עד שבסוף נגמר לו הסוס, ואז הוא עזב. כמתבקש. ברגע שהוא הבין שהעולם החדש והמסעיר שהוא גילה לא “מספק את הסחורה”, כלומר לא מאפשר לו להיות מה שהוא רוצה להיות, הוא עזב. אני מתרשם שההחלטה להיכנס בסערה לעולם הזה (בצורה הכי קיצונית, להצטרף לחברה בקצה הפנאטי של הספקטרום, ושוב זה כנראה בגלל יושר וחיפוש אמיתיים), הייתה כנראה מתוך תחושת ואקום וצורך אקוטי במשהו שיספק לו את מה שחסר ויענה לו על חסכים רוחניים.[1] דומני שכך בדיוק נראית גם העזיבה שלו.

יתר על כן, העולם היהודי שאותו החליט לעזוב, מתואר שם בצלמו כדמותו. מבחינתו היהדות היא אוסף האנשים שהוא ראה סביבו. זו לא תפיסת עולם ולא עקרונות, ובוודאי לא אמת או שקר. מדובר בחברה ובצורת התנהלות מאד מסוימות. אם אכן אמונתו הייתה מבוססת על טיעונים ושיקולים של נכון או לא נכון, הייתי מצפה שאם הוא מתאכזב מהעולם הדתי שבתוכו הוא חי, הוא יילך לחפש אלטרנטיבה דתית אחרת (ליטאית, ציונית-דתית, חסידות שפויה ומתונה יותר וכדומה), או ייצור לעצמו אחת כזאת (אני, למשל, מנסה לעשות זאת). הרי יש עולמות יהודיים אפשריים אחרים, שבהם אולי הוא עשוי למצוא שלא נכון:

שכל מה שאלוהים רוצה ממני מתמצה בזה שאהפוך את עצמי לבעל אישיות גבולית עד מחוקה מרוב קדושות וטהרות ודקדוקים וביטול לעליון והשוואת צורה וזה. מה נשאר שם בסוף מתחת לכל השכבות והבגדים והכיסויים וההסתרות והשקרים על שקרים על שקרים שמתחזקים קהילות שלמות. פעם חשבתי שמתחבא שם סוד גנוז גנוז, היום אני יודע שאין שם כלום מלבד כסף וכבוד וכסף וכבוד ותו לא.

אבל מבחינתו ברור שאין עולם יהודי דתי אחר. ברור לו שדתיות היא סיפוק צרכים רוחניים ולא עול מחייב. לכן יהדות פירושה ברסלב החדשה, הא ותו לא. משהתברר לו כי ה’יהדות’ הזאת לא נותנת לו את מה שחיפש הוא עזב.

אגב, דבריי כאן לא נכתבים כביקורת עליו. להיפך, אני מסכים איתו לגמרי. אני רק משתמש בו כדי לתאר דרכו את העולם הרוחני והדתי שהוא היה מצוי בתוכו. על העולם הזה יש לי ביקורת. בעולם כזה באמת אין טעם להישאר. זהו עולם פסאודו דתי שעיקר מטרתו ומגמתו היא סיפוק של צרכים רוחניים, ולכן יובל נמצא בו רק כל עוד הוא עושה את המצופה ממנו. לדידי, אגב, לאור מה שהוא מתאר, נראה שהוא מעולם לא היה אדם דתי (להבדיל ממאמין). גם בפאזה הקודמת שלו, עת קיים את תרי”ג מצוות ותולדותיהן בהתלהבות ובדקדוק רב והחזיר רבים מעוון, הוא מעולם לא עבד את ה’ אלא את עצמו. לכן אני מסכים איתו לגמרי, שראוי לעזוב את החברה שבה הוא חי. ואם לדידו זוהי הדתיות היהודית, אזי יש לעזוב את הדתיות היהודית בכלל.

כדי לחדד את טענתי אטול נקודה מבלבלת אחת ואעשה לגביה השוואה בינו לביני. הוא מתאר את תחושותיו הקיצוניות בתחילת הדרך במילים הבאות: “הייתי מוכן למות על קידוש השם, אבל לרוע מזלי אף אחד לא ביקש את זה ממני”. על כך אומר כי להערכתי המוכנות שלו למסור את נפשו לא הייתה עבור הקב”ה או התורה, אלא עבור תחושת המשמעות שהם נותנים לו. למזלו, בפועל זה לא נדרש ממנו. רק כדי לחדד אציב כאן אנטי תזה משלי. אני, לעומתו, כתבתי בטרילוגיה שלי בסימן קריאה את מה שהעלו רבים בסימן שאלה ביחס למשנתי: לא בטוח שאהיה מוכן למסור את נפשי גם במצבים שההלכה מחייבת אותי לעשות זאת. אני לא מתכוון לחולשה, או יצר, או לכך שלא אצליח לעמוד במשימה, שזה עניין טבעי. איני יודע להעריך כיצד אעמוד במצב כזה גם אם אחשוב שראוי למסור את הנפש. כוונתי הייתה לומר שיש לי ספק ערכי והלכתי אמיתי לגבי חובות כאלה, וכדי לממש אותן עליי להיות משוכנע ברמה שיש לי ספק אם היא מצויה אצלי (ראו מבט על העניין בטור 62, סביב תיאוריו של החסיד יעבץ לגבי ההבדל בין תלמידי החכמים והעמארצים בדורו ביחס למוכנות למסור את הנפש). רבים טוענים נגדי, ולא רק בגלל הנקודה הזאת, שאני עובד את עצמי, או את אלוקים שבראתי במו ידיי. אני כופר בזאת. אני עובד את הקב”ה לפי מיטב הבנתי את רצונו. אני רק לא מוכן לוותר  על השכל וההיגיון בפרשנות שלי לגבי מה שהוא רוצה מאיתנו. זהו הבדל דק וקל לפספס אותו, אבל בעיניי הוא מאד גדול וחשוב.

טענתי היא שלמרות שאצל דיין מסירות הנפש הייתה מלאה וחזקה יותר מזו שלי, לדעתי אני אדם דתי והוא מעולם לא היה כזה. אני מחזיק מעצמי אדם דתי, כי ההיסוסים וההתלבטויות שלי האם למסור נפש נובעים מכך שלא זרקתי את השכל וההיגיון ואת הספיקות הבריאים שלי. למרות שאני מחויב לעבודת ה’ גם כשהיא לא מספקת את צרכיי, מטבע הדברים אני לא שש למסור את נפשי וגם לא בטוח שכל מילה שכתובה בכל ספר (כולל התלמוד) היא נכונה. אין כאן חוסר באמונה או עבודת עצמי במקום עבודת ה’, אלא ספק בריא לגבי תכניה של האמונה, כלומר לגבי השאלה מה הקב”ה מצפה ממני. לכן נדרשת כאן הכרעה, כי יש פה קונפליקט ערכי אמיתי. זה לא בין אינטרס לערך אלא בין ערך לערך.

הרב סולובייצ’יק מתאר בספרו איש ההלכה בצורה נפלאה את אהבת החיים והדבקות הגדולה בהם שתוכלו למצוא אצל איש ההלכה (שכידוע מתאר את סבו, רבי חיים). למרות כניעתו המוחלטת לקב”ה ולתורה ודקדוקו בכל תג בהלכה, למרות ההחמרות וראיית הכל כגזירות הכתוב (בבריסק לא שואלים “למה?”, אלא רק “מה?”), האיש ההלכה אוהב את החיים ודבק בהם, ולכן הוא לא יוותר עליהם כל כך בקלות. החיים גם הם ערך דתי ומוסרי, ואינם כעפרא דארעא גם במקום שעומד מולם ערך דתי (הגמרא ביומא פה ע”ב כבר אומרת: “וחי בהם” ולא שימות בהם). דיין, לעומת זאת, הוא איש החסידות ולא איש ההלכה. הוא הולך עד הסוף (בפאזה הקודמת שלו), ומוכן אפילו למסור את חייו בלי הרבה חשבון. ובכל זאת, לדעתי, בעומק בעומק הוא עושה זאת בשביל עצמו. זה מה שנותן לו תחושת משמעות ומספק את צרכיו הרוחניים, ולכן מבחינתו זה שווה גם מסירת נפש במקום שצריך (והכי טוב, והכי ממוזל, אם לא צריך). כמאמר השיר, עולם שאין בו שום דבר למות למענו הוא עולם חסר טעם ומשמעות. אין פלא שבשביל זה שווה להיות מוכן למסור נפש.

את המסרים הפופולריים (פופוליסטיים) הללו הוא מכר, ועדיין מוכר, להמונים בצורה של יהדות רוחניקית, ורבים ראו זאת (ורואים עד היום) כהתחדשות דתית מבורכת. אין פלא שלא מעט ממעריציו נותרו עדיין חסידים שלו, גם בפאזה החדשה. בסך הכל הוא ממשיך לתת להם את מה שהם חיפשו תמיד, בדיוק כפי שהוא עשה עבורם גם בפאזה הקודמת. מה זה משנה אם זה נעשה באיצטלה דתית או לא?!

כאן אני מגיע לקשר בין העניין הזה לבין סדרת הטורים הנוכחית העוסקת ברגש ובחוויה. אין צורך לומר שהצרכים הרוחניים שהדתיות הרוחניקית מספקת, עיקר עניינם הוא הרגש והחוויה. בעידן מות האלוהים המטריאליסטי שלנו, חסרה מאד לאנשים החוויה הרליגיוזית והקשר לכוחות טרנסצנדנטיים (וגם קהילתיות, מנהיגות כריזמטית ויודעת כל ועוד ערכים מוספים אחרים). משהו שמעל הדמוקרטיה ומעל העולם החומרי שכולנו פוגשים ורואים ביומיום. אין פלא שבכמה עשרות השנים האחרונות חלק מהאנשים ממציאים לעצמם תקשור עם חייזרים, טכניקות מדיטציה מזרחיות או אחרות, גורואים מסוגים שונים (רצוי מאד אוריינטליים עם אשראמים שונים). חלק אחר מהאנשים מעדיף לעשות זאת במסגרות שמאז ומעולם נתפסו כתשתית טבעית לקשר עם הטרנסצנדנטי, כלומר במסגרת הדתות השונות. להערכתי, זה מה שגורם לרנסנס הרוחניקי שעוברות גם הדתות (בעיקר היהדות, שבדרך כלל לא הייתה כזאת בעבר). זה חלק מהניו אייג’ הכללי, שעובר אידיאליזציה תחת הכותרת המלבבת והקוסמת “התחדשות דתית”.

בכמה עשרות השנים האחרונות לא מעט אנשים נוטשים את המטריאליות הריקנית ונוהים אחרי משניות ניו אייג’ רוחניקיות מוזרות שכאלה. אליהם מתחברים דתיים שמאוכזבים מהדתיות נטולת הרוחניות (כפי שקאנט מתייחס ליהדות. ראו על כך בטור 310). בעולם ללא אמונה דתית וללא אמת הכל הולך, אפילו מה שמוצג כאמונה דתית ואמת צרופה. פולחן הקברים, הבבות, רועים רוחניים שונים, פסיכולוגים ומארגני סדנאות מסוגים שונים, רפואה אלטרנטיבית ושאר ירקות הם חלק מהתופעה הזאת. אין שום חובת הוכחה שמשהו מכל זה עובד, שכן הפלצבו יענה את הכל. כל עוד העסקים הללו מציעים ומספקים את הסחורה המבוקשת, ולא תובעים ממני להשתעבד ליעדים ערכיים שמחוצה לי (אלא אולי לעשות עבודה נפשית עצמית, שכשלעצמה היא דבר מבורך כמובן), ובפרט לערכים שכלל אינם מובנים לי.

הרב ארז משה דורון

הרב ארז משה דורון עדיין עמנו ברוך השם. הוא לא עזב, ואפילו כתב תגובה ונזיפה לעמיתו יובל דיין לאחר נטישתו. הרב דורון הוא בעל תשובה, חסיד ברסלב בערך בן גילי (שנתיים צעיר יותר), שמוגדר בוויקיפדיה כ’מורה רוחני’. יש בתחילת הערך שם לינק לערך ‘מורה רוחני’, שקושר זאת לעידן החדש – ניו אייג’. כדאי מאד לקרוא לפחות את ההקדמה לערך הזה כדי להבין במה מדובר. אגב, בלשונו בתחילת הפוסט זה נקרא “משפיע”, מונח חסידי שמקביל למורה רוחני. עוד תרגום חסידי למונח ניו אייג’י. הוא חיבר כשלושים ספרים על משנת ברסלב ומשמעותה לדורנו, שכנראה נקראים על ידי לא מעט אנשים מסוגים שונים. אני רואה שחלק מהספרים תורגמו לאנגלית, רוסית וספרדית, וזה בהחלט מעיד על הרלוונטיות שלהם בעיני אנשים רבים ומגוונים (אני לא מניח שהם מכוונים ליהודים שקוראים רק ספרדית, אלא לדוברי ספרדית בכלל). בין היתר הוא הקים ועמד בראשו של ארגון “לב הדברים”, שעורך ‘סדנאות שקוף’ לתמיכה ובנייה נפשית בדרכו של רבי נחמן מברסלב. שם הצטרף אליו יהודי בעל תשובה בשם גידי דבוש, שהמתח ביניהם הוא נשוא הטור שלו שאליו ארצה להתייחס כאן.

כאמור, לפני כמה שבועות נשלח אליי הפוסט שלו על גידי דבוש, תלמידו וחברו, ו’סדנת שקוף’ שלהם. גיל, ששלח אליי את הדברים, כתב שהפוסט הזה עורר סערות פייסבוק עזות (כמו הפוסט של יובל דיין). הוא העריך שזה עשוי לעניין אותי, והוא צדק בכך כמובן. בעיניי הדברים מבטאים כמה מהנקודות שתיארתי למעלה, ואנסה כעת להסביר זאת. בגלל אורכם של הדברים לא אכנס לפרטים (אני ממליץ לקרוא), אלא אציע מבט כללי על התופעה לאור דבריו.

מבט על הניו אייג’ הדתי

כתבתי לגיל שהפוסט מאד מעניין, אם כי לא ממש מפתיע מבחינתי. הוא מתאר שרלטנות רוחנית ותמימות שהולכת שבי אחריה, וכאן רואים שזה מאפיין את המורה הרוחני, אז למה בכלל ניתן לצפות מתלמידיו-חסידיו-מעריציו?! כמו אצל יובל דיין יש כאן הודאת בעל דין מפיו של אחד ממובילי התנועה והתופעות הללו, ולכן בעיניי יש לה משמעות חשובה מאד.

חשוב לציין שהתופעה הניו אייג’ית הזאת אינה נטולת ממדים אינטלקטואליים. מדובר באנשים שלפחות חלקם חכמים, עמוקים ומשכילים מאד, ויש בדבריהם רעיונות שבהחלט שווים מחשבה ודיון. בחלק האינטלקטואלי של המנהיגות הזאת נמצאים אנשים משכמם ומעלה, כמו הרב שג”ר והרב פרומן ותלמידיהם. אני מתרשם שגם יובל דיין והרב דורון הם אנשים נבונים מאד. עם כל ההבדלים בין כל אלו, לדעתי גם הרבנים שג”ר ופרומן ותלמידיהם מהווים חלק מאותו רנסנס חסידי-אקזיסטנציאליסטי ולכן גם מהווים יעדים לביקורת שלי כלפיו. בטור 313 הסברתי שההבדל בין נפש בהמית לנפש אלוקית אינו במידת החכמה. יש חכמים יותר ופחות בשני הצדדים. מה שמייחד את ההתנהלות של נפש בהמית הוא שהשכל משמש את הרגש והחוויה ולא ההיפך. רעיונות מבריקים ועמוקים שעוסקים בשאלה איך לממש את עצמי, או בשורש המצוקות שחש האדם בעידן שלנו ובדרכים לטפל בהן (לפי רבי נחמן, חב”ד, ר’ צדוק, הרב קוק, מהר”ל, חז”ל, או משה רבנו), הם בדיוק מה שכיניתי שם היגיון ושכל בשירות הרגש והחוויה. הבעיה העיקרית שלי עם התופעות הללו אינה עם העומק של המחשבה והרעיונות שמופיעים בהן (אם כי גם זה בעייתי לא פעם), אלא יותר עם השורש שלהם. עם הרגשיות וחוסר האמון בשכל, עם מעמדה המרכזי של החוויה וההתרשמות האקזיסטנציאלית. בהחלט לא מדובר בטיפשות לעומת חכמה. ברסלב החדשה היא כמובן חלק בלתי נפרד מהתופעה הזאת. יש לה ביטויים נמוכים, נוסח “שובו בנים” וברלנד, ביטויים פופוליסטיים ורוחניקיים, כמו דיין והרב ארז משה דורון, וגם ביטויים אינטלקטואליים כמו אצל הרבנים שג”ר ופרומן. אבל כל תנועות ההתחדשות הללו שייכות להערכתי לאותן אופנות ותנועות ניו אייג’.

לדעתי קשה להכחיש שמשהו ברוחניקיות, גם בחלקים האינטלקטואליים שלה, הוא שרלטני. רעיון נבחן שם דרך השאלה האם אני מתחבר אליו והאם הוא מדבר אליי, ופחות דרך ראיות ונימוקים (זהו סוג של רציונליזם מול אמפיריציזם, אבל רציונליזם שלא בהכרח מתקשר לשכל אלא לתחושה קיומית). מה שעל פניו נשמע עמוק כנראה יתקבל, גם אם במחשבה נוספת מתברר שהוא לא אומר הרבה (ע”ע חסידות). ניתן לראות זאת בצורה מאד חדה בעיניי דווקא בחלק האינטלקטואלי של ברסלב החדשה (הרבנים שג”ר פרומן והמסתעף: הפילוסופים האינטלקטואליים של ר’ נחמן). יש שם משהו שעטוף במחלצות שנראות עמוקות, אבל זהו בעיקר עומק פסיכולוגי (במקרה הטוב), ובמקרים רבים (לא תמיד) אין לו כיסוי פילוסופי. למרות כל ההכחשות שעלו כאן באתר בעבר, ברסלב מציעה לאנשים ניתוק וניכור מהשכל, וזה נכון אפילו ביחס לאנשים המשכילים והנבונים שמובילים את החלק האינטלקטואלי של התנועה הזאת. הם בעצם משתמשים בשכל כדי לנתק אנשים מהשכל. בעיניי, פרט לכך שמדובר בנונסנס באיצטלה אינטלקטואלית, זה גם מאד מסוכן ומהווה מרשם לצרות (ראה טור 311).

כשמתנתקים מהשכל כל האפשרויות נפתחות (בפרט אלו שנשמעות עמוקות ומדברות לחוויה ולרגש). אם אתה הולך אחרי שרלטנים שמוכרים לך רעיונות בלי כיסוי, הצעד הבא הוא שימכרו לך נזקים וינצלו אותך כספית ונפשית. כפי שרואים בפוסט של הרב דורון, מדובר גם באישים ששייכים למנהיגות הרוחנית והאינטלקטואלית של התנועה הזאת ולא רק לצאן מרעיתם. כך בדיוק נוצרת כת. בהתחלה יוצרים הגות אינטלקטואלית שמנסה להחליף את הפילוסופיה בפסיכולוגיה ובחוויה, ואחרי שהפילוסופיה והחשיבה מאבדות את זוהרן, יכול להיכנס הכל. מתחילים ברב דורון, ומסיימים בגידי דבוש (לפחות לפי התיאור שלו. איני מכיר את העובדות שם כמובן). לפעמים מסיימים כמו יובל דיין, שביושרו חש כי הוא מוכר לוקשים ריקים ומתנער בעצמו מהכת שהוא עצמו סייע ליצור. הוא לפחות היה מוכן להודות בזה, ולכן בעיניי הוא איש ישר שראוי להערכה, הרבה יותר מאלו שמשתמשים בכריזמה שיש להם כדי להמשיך למכור את הלוקשים הללו כאילו היה כאן עומק בלתי מושג. יש רבים כאלו שממשיכים להאמין שיובל דיין מכר להם אמיתות עמוקות, גם כשהוא עצמו אומר להם שמדובר בהבלים אינטרסנטיים ומגלומניים. לא  יעזור לו כלום, כי הם מחפשים מענה לצרכים, והוא לא יכול לשכנע אותם שהם לא נענו. הם יודעים שכן.

אני שואל את עצמי, אחרי שתי הודאות בעלי דין כאלה (של דיין והרב דורון), מדוע להניח שאלו שממשיכים בדרכו כן מוכרים רעיונות אמיתיים ועמוקים. אם מובילי התנועה הזאת מודים שלא כך הדבר, כיצד ניתן לתת אמון ברעיונות שהם עצמם מוכרים?! אחרי כל הביקורות שכתבתי על הרנסנס החסידי, כעת מגיעים שניים מבעלי הדבר ומודים בהודאת בעל דין. אבל, כאמור, אני בטוח שזה לא יעזור לשכנע את אלו שממשיכים להיאות לאורם.

על הפסיכולוגיזם

פתאום הבנתי שזה בעיקר מה שכל כך מעצבן אותי בפסיכולוגיזם בכלל, בעיקר זה האינטלקטואלי (נוסח הרבנים פרומן ושג”ר). מעודי חשתי אינטואיטיבית שזה כלי שבסופו של דבר מיועד לספק צרכים ולא ללמד או לדרוש משהו. הוא מוביל אותך לזרוק את השכל לפח, וכך מאפשר לכל שטות להיכנס. קפיצה לחלל הפנוי וחיים באחדות הניגודים יכולים להחביא מתחתם כל מה שאתם רוצים. כשאין בקרה הגיונית ונימוקים (כי הדת, אלוקים והחוויות הרליגיוזיות הן מעל השכל) – נוצר אקזיסטנציאליזם שהוא פתח לכל תועבה וכל רוע. במובן מסוים זה מה שהזהירו מפניו המודרניסטים, שכשנכנס הפוסטמודרניזם וזורקים את השכל, יכול להיכנס לשם רוע ושטויות, שכן אין לגיטימציה לדרוש עקביות וביקורתיות והיגיון מאף אחד. הפוסטמודרניות ניסתה להיפטר מהאמיתות המודרניסטיות הגדולות כדי שכולנו נהיה שווים ולא נתנשא ולא נילחם על האמיתות שלנו. כך ישרור כאן השלום הנצחי. מה שקרה בפועל הוא שכעת אין שם שום דרך להילחם גם נגד רוע ונגד אנשים שעדיין מאמינים באמיתות גדולות אחרות (אלו שראוי להילחם נגדן. ראו על כך בהקדמת ספרי אמת ולא יציב). כשכולם צודקים וכשהכל אלו נרטיבים בעלי מעמד שווה, אין דרך לשלול שום דבר. כולם רוקדים ב”מעגל השונויות” של הרב שג”ר (זהו תיאור ויזואלי לכך שכל העמדות נמצאות במרחק שווה מהמרכז – האמת). כל אחד והנרטיב שלו, כל אחד ומה שמדבר אליו (כלומר גורם לו חוויות, מעורר בו רגשות ומספק לו את צרכיו).

איבדנו כיום את ההערכה לנכון והלא נכון, שבימינו הם במעמד של מילים מגונות (ממש לשון לא נקיה. מי שמך לטעון שאתה צודק והאחר טועה?!). הדתיות, ובעצם הרעיונות בכלל, הם כעת כלי בשירותו של האדם, כלי שמיועד לשיפור מצבו ותפקודו, ומתן מענה למצוקותיו. האדם לא עובד אצל הרעיונות והערכים אלא הם עובדים אצלו. לכן כל אחד יכול לאמץ רעיונות ופרשנויות לפי מידת החיבור שלו אליהם ולא לאור מידת האמת שבהם. זוהי פריחה של גישת הפרשנות (ע’אלק) שמכונה דקונסטרוקציה, כלומר התפיסה שכל אחד יוצר פרשנות משלו ללא קריטריונים של אמת ושקר ובלי קשר הכרחי לטקסט, אם כי לא בהכרח מטעמה.

למרבה האירוניה, הפוסטמודרניסטים כמו החסידים החדשים (והישנים), הניו אייג’ הדתי והאקזיסטנציאליזם הדתי החדש נוהגים להעלות טענות כאלה כלפי הרציונליסטים (הליטווקים הקרים). הם חוזרים וטוענים שההיצמדות לשכל יכולה להכשיר כל רוע, ובלבד שיהיה עקבי ומרשים אינטלקטואלית. הם כמובן מניחים את ההנחה המופרכת שמקורו של המוסר הוא בלב (ע”ע ‘נפש בהמית’, ובטורים הקודמים). אבל מעבר לזה, אני טוען שהם פוסלים במומם. הם חושבים ששכל פירושו רק עקביות לוגית, וזה מה שמוביל אותם למסקנות שהשכל יכול להכשיר הכל. אבל זוהי בדיוק טעותה של הפוסטמודרניות, שבעצמה  מביאה להכשר לכל עמדה. אם זה  מדבר אליי ומעורר בי רגשות ומספק את צרכיי אז זה ראוי ונכון.

בגישה הסינתטית שהצגתי בכמה מספריי הראיתי ששכל הוא הרבה יותר מעקביות לוגית. הוא משתמש באינטואיציה שהיא כלי הכרתי (שהוא חלק מהשכל, ולא רגש. ראו בטורים 312–14). אלא שהשכל עוסק באמת ובעולם ולא בעומק הפסיכולוגי-נפשי שבאדם ובמה שמועיל או לא מועיל לו. ערכים באים לדרוש ממני ולא לספק את צרכיי. מה לעשות? אני מיושן, ולכן בעיניי טענות צריכות להיות מנומקות במונחים של אמת ושקר, היגיון וכדומה, ולא במונחים פרגמטיסטיים של כדאי ומועיל, במטבע של מה שמביא נחת וחיבור נפשי, מעורר בי חוויה מרגשת, נותן לי ממד קיומי או תחושת משמעות פסיכולוגית וכדומה. יודעים מה? אפילו אם גישה או מדיניות כלשהי מביאות ליראת שמים זו לא טענה שנוגעת לאמת או השקר שבהם. ייתכנו צעדים שמביאים ליראת שמים ובכל זאת לא בהכרח מבטאים אמת קוגניטיבית (כמו למשל לימוד חסידות), ולהיפך. אחדד, בהחלט ראוי לשאוף ליראת שמים, אבל זה אינו מדד הכרחי לאמת ושקר (בנוסף, עולה השאלה אילו שמים הם יראים שם).

אין פלא שכאשר בא גידי דבוש כזה ומהפנט אותך פסיכולוגית, אתה הולך שבי אחריו ולא בודק האם מה שהוא אומר סביר והגיוני. הרי בברסלב מלמדים אותנו שצריך לזרוק את השכל, לא? הפסיכולוגיה מחליפה את הפילוסופיה, ובפסיכולוגיה יש מניפולציות ולא טיעונים. אם זה מתחבר אליי אז זה נכון (עבורי). וכשזה מפסיק להתחבר, או אז אני מבין שכעת זה כבר לא נכון (עבורי), ממש כמו אצל יובל דיין. כשהאידיאולוגיה היא לזרוק את השכל, אין פלא שזה מה שיוצא. השתמש וזרוק.

אני חייב להדגיש שאני לא טוען כאן שגישה כזאת מביאה לחילון ולעזיבת המחויבות הדתית. אני בכלל לא בטוח שיש שם יותר עוזבים מאשר בגישה הרציונליסטית (להתרשמותי, המצב הוא דווקא הפוך). מה שאני טוען הוא שהעזיבה מעידה על כך שגם כשנשארים זה לא מהסיבות הראויות והנכונות. מי שפועל בתוך העולם הזה אינו עובד את ה’, ולכן גם מי שעוזב את העולם הזה אינו שונה ממנו מהותית. זו רק שאלה מה מספק בצורה המיטבית את צרכיי. כבר אמר מוהרר”ק מרקס, שהדת היא אופיום להמונים. תמיד חשבתי שהוא ראה בעיני רוחו את הניו אייג’ שיתפתח כמעט מאתיים שנה מאוחר יותר.

לסיום תגובתי, כתבתי לגיל שזה בהחלט שווה טור, אם כי נראה לי קשה קצת להגדיר ולחדד את הדברים, בפרט שהם הולכים חזיתית נגד הזרם בדור האקזיסטנציאליסטי שלנו. כחלק מהייאוש מהשכל,[2] הדור הזה מוצא את סיפוקו בעיקר בלימודי חסידות (שנותנים תחושת עומק, לדעתי בדרך כלל מזויפת, ובעצם מציעים לכל היותר מענים לצרכים פסיכולוגיים שלנו בחוויות ועוד), בלימודי תנ”ך (שנותנים תחושת זהות לאומית והיסטורית, שוב מענה לצורך), או מחשבת ישראל (שבדרך כלל עוסקת בנושאים עמומים ומושגים לא מוגדרים, ובמקרה הטוב מגיירת רעיונות פילוסופיים אוניברסליים ומכריזה עליהם כיהדות). לכן הגמרא והפילוסופיה מונחות היום מיותמות בקרן זווית (למעט משניות פסאודו פילוסופיות שבעצם עוסקות בפסיכולוגיה וקיומיות). גמרא ופילוסופיה הן בסך הכל היגיון ומשפט יבש ומנוכר (הן לא, אבל זה השם שיצא להן). מה זה לעומת תורות של רבי נחמן או שפת אמת, בתרגומם של גורואים כריזמטיים שמראים לנו את הרלוונטיות שלהן, שמחיות את הנפש?! אז הנה, זהו הטור שדיברתי עליו. הוא אשר אמרתי: במקום קינה.

[1] לפני כמה שנים התחלתי לקרוא את הספר מקימי, שכתבה נועה ירון דיין, אשתו דאז, ביחד איתו, ולמרות ההמלצות החמות ההתחלה של הספר ממש הגעילה אותי ולכן עזבתי אותו. התיאור של הוואקום החילוני וההתנשאות הסלבית שניכר כי לא עזבה אותם גם אחרי שחזרו בתשובה, דחו אותי עד כלות (למרות שגם בספר ניכרים יושר ושקיפות שראויים לציון).

[2] ידידי נדב שנרב כתב ביקורת על ספרו של הרב שג”ר, כלים שבורים, ושמה בישראל “מעשה מחכם שנתייאש מהתבונה”).