על השכלה, אמונה, חכמה ואג’נדה (טור 328)

בס”ד

קראתי כעת מאמר של אביגדור פלדמן על פרופ’ רות גביזון ז”ל, שהלכה אתמול לעולמה.

מצאתי את עצמי מסכים כמעט לכל מהלכיה שהושמצו במאמרו.

דומני כי מה שהכי זכור לגביה הוא אמירתו של אהרון ברק שדחה את מועמדותה לבית המשפט העליון בטענה שיש לה אג’נדה.[1]

אני מקדיש את הטור הזה לזכרה, ובסופו אנסה לבחון את שאלת האג’נדה מזווית נוספת.

כמה פעמים בעבר (כמדומני שכאן הייתה הפעם האחרונה) נשאלתי על משמעותם של ממצאי סקרים שונים שמראים כי אנשים בעלי השכלה ו/או אינטליגנציה גבוהה, נוטים פחות להאמין באלוהים, או לאחוז בעמדות שמאליות. שאלו אותי מה זה אומר, והאם זה טיעון בעל משקל?

אפשר כמובן להכחיש את העובדות עצמן. למשל, אפשר לפקפק באמינות הסקרים הללו, בגלל חוסר מקצועיות או בגלל הטיה ומגמתיות (תופעה מאד נפוצה בסקרים כגון אלו). אפשר גם להטיל ספק בקריטריונים שלפיהם נקבעו רמות ההשכלה (אם כי, כאן זה קצת יותר חד משמעי) והאינטליגנציה (שזה באמת מושג חמקמק ותלוי תרבות). לפעמים שתי הטענות הללו מצביעות על נקודות שקשורות זו לזו (במקרים רבים המגמתיות גורמת להגדרה מוטה של הקריטריונים). אבל כאן ברצוני לגעת בשאלה האם בכלל זהו טיעון רלוונטי. כלומר גם אם נקבל את ההנחה, לפחות לצורך הדיון, שאכן הממצאים הללו נכונים, מה זה אומר? האם זו טענה רלוונטית נגד האמונה (או הימניות)?

הקשר לשאלת מחלוקות העמיתים

בטורים 247-8 עסקתי בשאלות משיקות לשאלה זו. שם דיברתי על מצבי מחלוקת בין עמיתים (peer disagreement), והשאלה הייתה למה להניח שדווקא אני צודק ולא עמיתי החולק עליי. ניסיתי שם להעלות טיעונים שונים שמסבירים מדוע עליי ללכת על העמדה שנראית לי ולתת לה עדיפות למרות השקילות. חשוב להבין שהדיון כאן הוא שונה. שם ההנחה הייתה שהמתווכחים שקולים, ואילו כאן הטענה היא שהיריב שלי עדיף עליי, או שלפחות יש רוב שעדיף עליי (חכם ממני). מעבר לזה, שם אני אחד מהצדדים בוויכוח, ואילו כאן אני מתבונן במחלוקת בין אנשים וקבוצות מנקודת המבט של האו”ם ושואל את עצמי כיצד עליי לגבש עמדה משלי לאור התמונה הזאת. אם כן, למרות שיש קשר כלשהו, מדובר בשאלות שונות.

אד הומינם

כמדומני שכבר סיפרתי כאן פעם על ספר שהתחלתי לכתוב לפני הרבה שנים עם שני ידידים, שמטרתו הייתה שיפור השיח, ניכוש כשלים וכדומה. בשלב כלשהו התייאשנו, בין היתר מפני שעברנו על רשימת הכשלים שמופיעה בתחילת כל ספר לוגיקה וראינו שרבים מהם אינם באמת כשלים. לדוגמה, הכשל שקרוי ‘אד הומינם’ (התייחסות לאדם, ולא לנושא) אינו בהכרח כשל. לעתים טיעון שמתייחס לאדם ולא  לתוכן הוא ענייני. כך, לדוגמה, כשאני אומר שאיינשטיין האמין באלוהים (או לא האמין), יש לכך משקל כלשהו. זה אמנם לא משקל מכריע, שהרי גם אדם חכם כמו איינשטיין יכול לטעות (ואף עשה לא פעם שימוש ביכולת הזאת), וגם לא ברור האם אינטליגנציה מדעית היא הרלוונטית לשאלת האמונה באלוהים (לדעתי האישית כן, במידה מסוימת), ועדיין יש לאמירה כזאת משקל. בכל זאת תמיכה מאדם חכם יש לה משמעות.

בספרי לוגיקה טיעונים כאלה מוצגים ככשלים, בעיקר מפני שהלוגיקה מתעניינת בתקפות של טיעונים (נביעה הכרחית של המסקנה מההנחות), ובטיעונים מסוג זה כמובן אין נביעה הכרחית של המסקנה. זה שאיינשטיין האמין (או לא) באלוהים אינו מספיק כדי להוכיח את קיומו, ולכן במישור הלוגי אין פלא שזה נחשב כשל. אבל במישור של השכל הישר זה לא בהכרח כשל. נכון שאין לגזור מכאן מסקנה הכרחית שיש אלוהים, אבל האם לדעתכם עמדתו של איינשטיין לא נותנת חיזוק, ולו כלשהו, למסקנה הזאת? אם כך, לפחות במישור של השכל הישר נראה שיש לטיעון כזה משקל. כך הוא לגבי כשלים רבים נוספים.

האם הרוב צודק?

נגעתי בשאלות דומות בכמה טורים בעבר. לדוגמה, בטור 69 הצגתי מודל שלפיו אם מתמקדים בחלק העליון של סולם החכמה/ההשכלה דווקא המיעוט צודק, ובחלקו התחתון המיעוט טועה. בסוף הטור הוספתי לאחר זמן הערה נכונה שקיבלתי מאריק שמסייגת מאד את המסקנה הזאת (אם כי גם היא מניחה הנחות ששוות דיון).

לא אחזור על כך כאן, רק אומר שעדיין צריך לבחון את האחוזון העליון של הציבור, ואולי דווקא ההתפלגות בו מהווה אינדיקציה (ולא ההתפלגות של העשירון או החמישון העליון). אולי רק אם ההתפלגות הזאת נשמרת בעקביות גם שעולים במעלה הסולם עד הסוף יש לה משקל. ראו על כך בדיון על הסרטון של  דה-גראס בסוף הטור.

הלחץ הסביבתי

מעבר לזה, מה עם כל הדורות מן העבר? הרי מיטב החכמים שבכל הדורות (לא רק היהודים כמובן) כן האמינו באלוהים (ולפעמים גם האמינו בעוד כל מיני שטויות). למה לא לצרף גם אותם למשוואה שלנו? ודאי תאמרו שאז כולם האמינו כי זו הייתה האופנה, או ההנחה המובנת מאליה. על כך ניתן לומר שבה במידה, לפחות בחברות מסוימות כיום (בעיקר בעשירונים העליונים מבחינת ההשכלה האקדמית), האופנה והבון טון הם לא להאמין באלוהים. חלק מזה הוא תוצאה של הרדיפות הדתיות של בעלי המחשבה החופשית, שכריאקציה אליהן נוצרה תחושה שחובה על אנשים בעלי מחשבה חופשית להתנגד לדתיות ולהיות אתאיסטים. במקרים רבים האתאיזם מתגלה בעצמו כסוג של דת. לכן יש קבוצות שבהן גם אם מישהו מאמין באלוהים הוא לא יוכל לומר זאת בקול רם (כך גם לגבי ימניות, אם כי בשנים האחרונות המצב משתפר בשני ההקשרים). מעניין לשים לב שגם כיום בחברות מסורתיות יותר (כמו החברה המוסלמית למשל) רוב החכמים עדיין מאמינים באלוהים ולא נוטשים את הקבוצות הללו. האם זו ראיה טובה? איני רואה הבדל מאד משמעותי בין חברה כזאת לבין חברה אקדמית מצויה. בזו כמו בזו יש עיקרי אמונה שקשה לאנשים שמשתייכים לחברות הללו לכפור בהם.

חשוב לחדד שאין בכוונתי לטעון שאנשים כאלה בהכרח משקרים מתוך פחד או חשש (אם כי אני מניח שגם זה קיים לפעמים), אלא לומר שלפעמים הם לא מרשים לעצמם לבחון את השאלה באופן ישר ולגבש עמדה בלתי תלויה, בבחינת “ליבא לפומא לא גליא”. כמו שאדם שגדל בחינוך דתי במקרים רבים לא יכול להרשות לעצמו להעלות, אפילו בתוכו פנימה, תהיות או עמדות שמנוגדות לסביבתו, ובוודאי להציגן כלפי חוץ, הוא הדין לגבי אדם שגדל בחברה חילונית. הלחץ שם אינו פחות בהכרח מהלחץ שקיים בחברה הדתית. ובוודאי שזהו המצב בלא מעט קבוצות ותרבויות אקדמיות. בעולם האקדמי אתה עלול לשלם מחיר מקצועי וכלכלי על החזקה בעמדות כאלה, שכן ההערכה של עמיתיך כלפיך עלולה לרדת פלאים אם יתברר שאתה מהפרימיטיבים שמאמינים באלוהים (או בימין הפוליטי). במצב כזה, לפחות באופן לא מודע, הקידום שלך יכול להיעצר והסיכוי שלך להתקבל ובוודאי להתקדם מקצועית יכול לרדת פלאים.

אגב, התופעה הזאת מוכרת גם בהלכה. בדיני נפשות פותחים בקטן, כלומר הדיין הצעיר והפחות מיומן וחכם אומר את דעתו ראשון, וזאת כדי שלא יתפתה לאמץ את דעתם של עמיתיו הבכירים יותר. כך גם בספירת עמדות הלכתיות או בהליכה אחר הרוב. גם שם לא סופרים אלמנטים שמועתקים. לדוגמה, כשבודקים גרסה באחד מספרי המקרא, כמו גם בכתב יד תלמודי, גם אם הולכים אחר הרוב (זה הכלל ההלכתי), כתבי יד שמועתקים זה מזה לא נספרים בנפרד. בבית דין לא סופרים את דעת התלמיד עם דעת הרב. כך אם יש אדם דומיננטי בתחום אקדמי מסוים, השפעתו יכולה להיות גדולה למדיי, ולכן לא נכון לספור את אלו הדוגלים בעמדתו בנפרד ממנו. השאלה איך נוצר הרוב שמתואר כאן היא רלוונטית מאד לדיון שלנו.[2]

על חכמה והשכלה

שאלה חשובה לדיון שלנו היא האם השכלה היא אכן מדד טוב לחכמה. בדיונים על אמונה ישנם טיעונים שלגביהם ההשכלה באמת נותנת ערך מוסף (למשל ידע באבולוציה ובפיזיקה), אבל במקרים רבים (לדעתי, בשורה התחתונה, זהו המצב בכל המקרים) ההשכלה כשלעצמה אין לה ערך מוסף בדיונים אלו, והפרמטר החשוב הוא החכמה (ולא ההשכלה). כלומר גם אם נקבל את ההנחה שאדם חכם מגיע למסקנות נכונות יותר, עדיין לא בטוח שמי שיותר משכיל הוא יותר חכם. אני אפילו לא בטוח שיש קורלציה חיובית משמעותית בין שני המשתנים הללו.

אבל גם ההנחה שאדם חכם (לא בהכרח משכיל) אכן מגיע למסקנות נכונות יותר, אינה כה פשוטה. כידוע, יש שטויות אוויליות שניתן לשמוע רק מאנשים חכמים. אדם חכם יכול לשחק בלוגיקה וברטוריקה של הטיעונים ולהגיע כמעט לכל מסקנה. ושוב, אין כוונתי למזימה מכוונת. הוא עצמו משתכנע בשטויות הללו, שכן סוף סוף יש לו טיעונים טובים שתומכים בהן. אגב, כאן להשכלה יש לפעמים ערך מוסף שלילי. אדם משכיל מוכן לבחון עמדות שנראות במבט ראשון מוזרות (הוא לא שבוי של השכל הישר), ולא בכדי רבים מהם מגיעים למסקנה הפוסטמודרנית שרואה בעקביות את חזות הכל. אם תזה כלשהי היא עקבית, כי אז מבחינתם זו תזה שעומדת בכל מבחן ושקולה לכל תזה אחרת. במדד של עקביות ניתן להצדיק כמעט כל עמדה. לכן תוכלו לשמוע טיעונים מוזרים שמובילים למסקנות מופרכות, ואנשים אומרים אותם מתוך שכנוע פנימי עמוק, שכן הלוגיקה שלהם עומדת במבחן העקביות. רק השכל הישר מלמד שאלו שטויות. אבל אנשים משכילים וחכמים נוטים במקרים רבים לזלזל בשכל הישר ובאינטואיציות. מבחינתם המדע הוא שקובע.

אגב, ההיתלות במדע מובילה לעתים לשטויות הכי גדולות, שכן המדע נותן לאנשים צידוק לומר דברים חסרי שחר ולתמוך אותם בממצאים מדעיים או באנשי מדע (אד הומינם, כבר אמרתי?…). בספריי הבאתי לא מעט דוגמאות כאלה, וכאן למשל תוכלו לראות אחת בולטת במיוחד מהזמן האחרון. בסוגריים אומר שלמיטב שיפוטי גם טיעונים חכמים במיוחד וגם טיעונים טיפשיים במיוחד נאמרים בעיקר על ידי אנשים חכמים (בפרט אם הם משכילים). אדם פשוט יכול לטעות כמובן, אבל בדרך כלל הוא לא אומר דברים טיפשיים מאד. שטות גמורה היא פריווילגיה ששמורה בעיקר לחכמים, ואם מדובר באנשים משכילים כי אז ייתכן שיאמרו שטויות גדולות גם אם אינם חכמים.

הדרך הסיסטמתית לגבש עמדה: מבט נוסף על ‘אד הומינם’

נניח כעת לצורך הדיון שכל הטיעונים שהעליתי עד כאן אינם נכונים. עוד נניח שבאמת מצאנו כי רוב האנשים החכמים והמשכילים אינם מאמינים, ונניח גם שהסיכוי לזה שהם צודקים גדול מהסיכוי שהם טועים. האם תחת כל ההנחות הללו, בהכרח עליי לאמץ את המסקנה שאין אלוהים? לדעתי, התשובה שלילית.

לכל היותר יש כאן שיקול אחד מתוך כמה וכמה שעליי להתחשב בו בבואי לגבש עמדה משלי. אם נניח שיש לי טיעונים שנראים בעיניי טובים מאד לטובת קיומו של אלוהים, העובדה שרוב החכמים/משכילים סבורים אחרת ממני לא בהכרח תשנה את עמדתי. ראשית, מפני שכפי שהראיתי בטורים 247-8 יש טעמים טובים ללכת אחרי מה שאני עצמי חושב (למשל במצבים שלהערכתי יש טיעונים שרבים מן החולקים לא נחשפו להם ולא נתנו עליהם את דעתם די הצורך). אבל מעבר לזה, לא רק שהשיקול הזה הוא רק אחד מתוך כמה, אלא לא פחות חשוב שהוא אינו שיקול לגופו של עניין.

טלו כדוגמה את הטענה הנפוצה שבגלל עקרון התער של אוקאם עלינו לאמץ תיאוריה עקב פשטותה. לכאורה, לפי זה היינו צריכים לאמץ את המכניקה הניוטונית ולא את תורות הקוונטים והיחסות שהן סבוכות ומורכבות הרבה יותר ממנה. אז מה הבעיה כאן? פשוט, התיאוריה הניוטונית לא עונה על כמה וכמה קשיים ולא מתאימה לעובדות תצפיתיות שונות. עקרון התער הוא קריטריון שבו אני משתמש כדי להכריע בין תיאוריות שיש להן בעיניי אותה סבירות ושכולן פתרו את כל הקשיים ומתאימות לכל העובדות הרלוונטיות. כשאני נמצא במצב כזה עקרון התער מורה לי לאמץ את התיאוריה הפשוטה ביותר מביניהן. אבל אם יש תיאוריה שהיא נכונה, סבירה או משכנעת יותר מהתיאוריה המתחרה, אזי עליי לבחור בה גם אם היא מורכבת יותר ממנה.

גם אצלנו, השיקול של רוב הדעות או דעת רוב החכמים יכול לבוא לכל היותר אחרי ששקלתי את הטיעונים והשיקולים לגופה של סוגיא. אם נותרתי בספק פחות או יותר שקול בין כמה אופציות, X או Y, אז ורק אז יש אולי מקום להתחשב בקריטריון שרוב החכמים סבורים X. אבל אם X סביר בעיניי הרבה יותר מ-Y אין שום סיבה שאאמץ את Y בגלל הרוב הזה. ניתן להביא כאן את הסיפור החביב עליי, המיוחס (איך לא?!) לרבי יהונתן אייבשיץ. יום אחד בא אליו הכומר ושאל אותו מדוע היהודים אינם מתנצרים, הרי הנוצרים הם הרוב ובתורה כתוב “אחרי רבים להטות”. ר”י ענה לו שכלל ההליכה אחר הרוב נאמר על מצבי ספק. אבל אם אני לא בספק מדוע שאלך אחר הרוב?! חשבו על מצב בו מצאתם חתיכת בשר מוטלת ברחוב עטופה וסגורה עם פלומבה של כשרות. רוב החנויות בסביבה מוכרות בשר לא כשר. האם החתיכה הזאת כשרה או לא? לפי ההלכה, כשמוצאים חתיכת בשר בשוק דינה נקבע לפי רוב החנויות שבסביבה הרלוונטית. אבל במקרה שלנו ברור שנתייחס לבשר ככשר, שהרי יש עליו פלומבה סגורה של כשרות. הכלל של הליכה אחר הרוב נאמר רק על מצבים שאנחנו בספק ואיננו יודעים מאומה על החתיכה. במצב כזה נלך אחרי רוב החנויות שבסביבה. אבל אם אנחנו יודעים איננו נמצאים בספק, ואז אין סיבה ללכת אחר הרוב. הוא הדין בנדון דידן. אם יש לי טיעונים טובים לטובת אמונה באלוהים אני לא רואה מדוע עליי להשתמש בכלל של הליכה אחר הרוב. מילא אם הייתה כאן דעת כל החכמים, אבל גם בין החכמים זהו רק רוב. כשיש לי טיעונים טובים לטובת X אני לא בוחר Y בגלל הליכה אחר הרוב.

בניסוח אחר שלקוח מהסברו של ר”ש שקופ לכלל שלא הולכים בממון אחר הרוב (ראו טורים 226 ו-237). ר”ש מסביר שהכלל הזה נאמר על מצבים שבהם הטענה שאני שייך למיעוט היא סבירה לגמרי. לדוגמה, יש אדם בחדר סגור ואני איני רואה אותו. חברי אומר לי שלא סביר שגובהו של אותו אדם הוא למעלה מ-1.90 מ’, שכן רוב מוחלט של האוכלוסייה הם מתחת לגובה הזה. אבל אותו אדם צועק אליי מתוך החדר שגובהו 1.95 מ’. האם נכון לדחות את דבריו כבלתי סבירים, כי הם נגד הרוב? זו כמובן שטות. הרי ברור לכל שיש בעולם אנשים גבוהים. אם אותו אדם אומר לי שהוא שייך לקבוצת המיעוט הזאת, מדוע שאטיל ספק בדבריו?! כלל הרוב אינו רלוונטי אלא למצבים שאין לי ידיעה נוספת על האופציות השונות. אבל כשיש לי ידיעות נוספות לא בהכרח נכון ללכת אחרי הרוב. גם אצלנו יש לי טיעונים טובים לטובת האמונה באלוקים, אז למה שאדחה זאת בגלל הליכה אחר הרוב?! בניסוח פורמלי אומר שבמקרה כזה הסיכוי האפריורי שהרוב צודק צריך להיות מוכפל בסיכוי האפריורי לכך שהטיעונים הטובים שלי שגויים. האם הסיכוי שמחושב על ידי המכפלה הזאת גבוה מ-50%? הדבר תלוי כמובן באיכות הטיעונים שלי (וגם בשאלה האם רוב החכמים שגיבשו עמדה אחרת משלי נתנו עליהם את דעתם בצורה רצינית. אם להערכתי הטיעונים הללו טובים, אזי עצם העובדה שהם הגיעו למסקנה שונה היא עצמה אינדיקציה מסוימת לכך שלא).

אתם יכולים להבין שמה שתיארתי כאן אינו אלא גרסה מסוימת וזהירה יותר של כשל מסוג ‘אד הומינם’, כלומר הסתמכות על אדם (ולא על טיעון לגופו של עניין). טיעונים שנסמכים על הכרעות מכוח שיקולים טכניים, כמו הליכה אחר הרוב, בדרך כלל מבטאים אוזלת יד. מי שאין לו טיעונים מהותיים (בפרט אם יש טיעונים טובים נגדו) שולף מהכובע את השפן הטכנוקרטי, כלומר גרסאות שונות של ‘אד הומינם’. למרבה האירוניה, האתאיסטים רגילים להאשים את המאמינים בהסתמכות על דמויות סמכותיות (רבנים, מסורת), אבל בו בזמן הם עצמם משתמשים לא מעט בטיעוני ‘אד הומינם’, כאשר הם מסתמכים על רוב החכמים/המשכילים וכדומה. אבל זה עניין נסלח, שכן מצב הטיעונים שלהם לגופו של עניין באמת חלש למדיי, ולכן אין להם הרבה ברירה. הבעיה היא שיש לא מעט מאמינים (חלקם מעלים את השאלות הללו כאן באתר) שמוצאים עצמם נבוכים מול הטיעונים הללו. אליהם מופנים דבריי בטור הזה.

צפייה ביקורתית

בשרשור שלינקקתי אליו בתחילת הטור מובא סרטון שבו מציג בפנינו בחור חביב בשם ניל דה-גראס טייסון את הטיעון לגבי האתאיזם של רוב המשכילים והחכמים. הסרטון מתורגם באדיבות מכון אתאיסטי כלשהו, כחלק ממאמץ האד הומינם האופייני שלהם. אני יכול להעריך שבאמת סרטון כזה עלול להביך לא מעט צופים מאמינים (כמו השואל באותו שרשור). לכן, לקינוח, אני מזמין אתכם להצטרף אליי לצפייה ביקורתית בסרטון הזה.

• דה-גראס מתחיל בכך ש-90% מתושבי ארה”ב מדווחים על עצמם כדתיים. הוא מקדים הגדרה די מחמירה לתואר הזה (אנשים שמתפללים לאל שמעורב בחייהם). זה נתון די מדהים, בפרט מול התדמית (השגויה משהו) שיש לרבים מאיתנו על ארה”ב כארץ החופש והמתירנות. אין פלא שהאתאיסטים שם במצוקה והם נזקקים לטיעונים מפולפלים של ‘אד הומינם’ (רוב החכמים/המשכילים הם אתאיסטים).
• בשלב הבא הוא מציג סטטיסטיקות לגבי בעלי תואר PHD, כלומר דוקטורט. לכך כבר התייחסתי כשהערתי על הקשר בין השכלה לחכמה. יתר על כן, תואר שלישי הוא ערובה להשכלה בתחום מאד מסוים, מה שמעיב עוד יותר על הקשר בין דוקטורט לבין השכלה כללית. דה-גראס כמובן לא חוסך מאיתנו את ההערה על כך שיש כאלה שאין להם תואר שלישי ובכל זאת טוענים שהם משכילים, על אף שהם לא. הרי לכם דמגוגיה “מדענית” בגרוש. הסתמכות על תארים כמדד פורמלי להשכלה יש בה היגיון מה, ולו רק מפני שקשה להציע מדדים אחרים, אבל לא הייתי בונה עליה בניין גבוה מדיי. אם הייתי שואל כמה ספרים, עיון בתחום שאינו שלך או ספרות יפה, אתה קורא בשנה, זה היה מדד הרבה יותר טוב לדעתי. ועדיין בין בעלי תואר שלישי יש 60% דתיים אפילו לפי הגדרתו המחמירה הנ”ל.
• בשלב זה הוא גם טוען שדוקטורט הוא מדד טוב, כי הוא מייצג יכולת של חשיבה עצמאית. נדמה לי שכאן הוא ממש טועה, בטעות שמאפיינת דווקא כאלו שאינם בעלי תואר דוקטור. לדעתי הקשר בין דוקטורט למחשבה חופשית חלש למדיי. לפעמים זה אפילו קשר הופכי. כדי להתקדם, בוודאי בתחומים שאינם מדע מדויק (אבל גם בתחומים אלו), אתה נדרש למידה לא מעטה של קונפורמיות. נסה לפרסם מאמר שכופר בעיקר בתחום מדעי כזה או אחר, ותראה אלו מכשולים נערמים בפניך (ראו את המקרה של דן שכטמן, חתן פרס נובל לכימיה מהטכניון, וההתנגדויות בהן נתקל לגבי המבנה של קוואזי-גביש מחומש, ועוד הרבה דוגמאות דומות).
• אבל מעבר לשאלה זו, גם אם נניח שאותה אוכלוסייה אכן ניחנה בחשיבה עצמאית, האם חשיבה עצמאית נותנת בהכרח תשובה נכונה יותר? אני לא בטוח, ובכל אופן נראה לי סביר שלא בכל התחומים. יש משהו בחכמה המצטברת, שהנטייה לזנוח אותה יכולה אפילו להוריד את הסיכוי שלך להיות צודק. אני אמנם מתנגד לשמרנות (ראו טורים 249 ו-263), אבל גם לאנטי שמרנות. אני בעד חשיבה עניינית, ובחינת כל דבר לגופו. ניתן לטעון שזו גופא חשיבה עצמאית, אבל אז אני לא מקבל את ההנחה שאנשי אקדמיה הם אכן בעלי חשיבה כזאת. לבעלי מחשבה חופשית יש יצר לומר דברים חדשים (אם הם אנשי אקדמיה, אז מזה הם מתפרנסים). האם היצר הזה לא מביא דווקא לסטייה מהאמת? תוכלו לראות למשל בתחום הארכיאולוגיה וחקר המקרא, שחדשות לבקרים יוצאים שם מאמרים וטענות עם סנסציה מטופשת כזו או אחרת, חלקם ברמה של וורט לשבע ברכות. ככל שאתה קיצוני ונועז יותר תקבל כותרות בולטות יותר בעיתונות הפופולרית כמובן. רק כך תוכל לפרסם מאמר (ואחר כך יהיה כמובן עוד מאמר של מישהו אחר שמוצא את הטעות במאמר הקודם). בקיצור, ספק עד כמה נכון לייחס מחשבה חופשית לאנשי אקדמיה, וגם אם כן, מחשבה חופשית אינה ערובה הכרחית לתוצאות נכונות. הייתי אומר שמחשבה חופשית היא אולי תנאי (כמעט) הכרחי אבל בוודאי לא מספיק, ולפעמים הוא אפילו מפריע.
• השלב הבא בשיחה של דה-גראס עוסק באחוז המאמינים בין המדענים (אני מניח שכוונתו למתמטיקה ומדעי הטבע). כאן התוצאה היא 40%. הוא מוסיף שאצל מתמטיקאים ומהנדסים המספר הוא 60% ואצל ביולוגים ופיזיקאים 20%, כך שהממוצע הוא 40%. זה עצמו כבר אומר משהו. מדוע יש השלכה לתחום העיסוק המדעי שלך על השקפת עולמך הדתית? בהנחה שאין הבדל בכישרון בין מתמטיקאי לפיזיקאי, מאד מעניין שהמתמטיקאים נמצאים יחד עם כלל בעלי הדוקטורט (ששם רובם דתיים, גם בהגדרתו המחמירה של דה-גראס!!), והפיזיקאים והביולוגים הרבה מתחת. האם לא סביר יותר לפרש שתחום העיסוק מכתיב דרכי חשיבה מסוימות, והן לא קשורות להשכלה ולמיומנות מדעית? בעיני שוטה מאמין שכמוני זו לפחות פרשנות אפשרית, ובדיון ישר בהחלט שווה להתייחס אליה.
• השלב הבא בשיחה עוסק באחוז המאמינים בין המדענים הבכירים (אלו שהתמנו לאקדמיה הלאומית למדעים). כאן האחוז הוא 7%. אני שואל את עצמי האם אנשים אלו הם בעלי השכלה רחבה יותר או בעלי אינטליגנציה גבוהה יותר? בדבריו דה-גראס לא מבחין בין שני אלו, אבל בהקדמתי הראיתי שההבחנה הזאת מאד חשובה לדיון. גם אם נקבל שתואר שלישי מעיד על השכלה רחבה יותר, ההשתייכות לאקדמיה למדעים אולי מעידה על אינטליגנציה אבל לא בהכרח על השכלה. אז מהו הפרמטר הרלוונטי שמלווה את כל הציר שמשרטט בפנינו דה-גראס? הוא עובר באופן מתעתע בין שני הצירים הללו, או מפני שהוא לא שם לב או מפני שהוא מזהה ביניהם בטעות. בנוסף לכך, אני די מפקפק גם בעצם הטענה שלו. נכון שישנה קורלציה בין היבחרות לאקדמיה הלאומית לבין הישגים ויכולות מדעיות, אבל לא הייתי מקבל את הקשר הזה באופן גורף.
• דה-גראס עצמו מעלה כאן ביושר את הטענה שאולי יש הטיה (נגד אנשים מאמינים) במינוי למוסדות הללו, אבל טוען כנגד זה שההטיה יכולה רק להביא לכך שמישהו ראוי לא יתמנה לשם, אבל מי שהתמנה הוא בוודאי בעל הישגים מדעיים ללא עוררין. האסימטריה הזאת נתפסת אצלו כתשובה שמנטרלת את טיעוני הנגד, אך למען האמת להבחנה המלומדת הזאת, גם אם היא נכונה, אין שום משמעות לוגית בדיון שלנו. כדי להבין זאת, בואו נניח, ולו רק לצורך הדיון, כדבריו שכל אלו שהתמנו לשם הם בעלי הישגים יוצאי דופן, אבל יש הטיה שמונעת מינוי של אנשים מאמינים שגם הם בעלי הישגים דומים. האם תופעה אסימטרית כזאת לא מראה שאחוז המאמינים שם לא מייצג אל נכון את אחוז המאמינים האמיתי בין כלל המדענים הבכירים? מדוע האסימטריה הזאת פורכת את הדחייה לטענותיו?

אגב, האם אותה הטיה שהוא מודה (במובלע) בקיומה ביחס לאקדמיה למדעים, לא קיימת במינויים אקדמיים בכלל? משום מה שם הוא בכלל לא נזקק לטיעון הזה.

• בהמשך דבריו הוא מעיר שהכותרת של המאמר שדיווח על הסקר הזה בכתב העת הנחשב nature, הייתה: 93% מהמדענים הבכירים שוללים את קיומו של אלוהים. הוא טוען כנגד זה שהכותרת היותר מעניינת הייתה צריכה להיות: יש 7% שלא שוללים את קיומו (למרות שזה כל כך מופרך). בשלב זה, מעטה הדיון הענייני נושל באחת, והברנש עובר מפסאדה של טיעונים ענייניים וכמותיים (רק לכאורה, כפי שראינו) לתעמולה גלויה על השולחן.
• בשלב התעמולה שמסיים את הסרטון הוא דן בשאלה: כיצד זה ייתכן? כיצד אנשים עם הישגים מדעיים ללא עוררין מאמינים באלוהים? (הייתי מוסיף עוד קושי: כיצד אותם שבעה אחוזים לא מבינים את הטיעון שלו, כלומר לא מתרגשים מכך שרוב עמיתיהם החכמים כמותם לא מאמינים באלוהים). אל חשש, יש לו הסבר משכנע לתופעה המרתקת הזאת: בעתיד כנראה יגלו שיש מבנה מוחי או גן שאחראי לתחושה המוזרה הזאת (=האמונה), וכך במקום להתווכח נלמד משהו חדש ומעניין על מבנה המוח שלנו.

משום מה הוא לא דן באפשרות שיגלו גן או מבנה מוחי שונה אצל ה-93% שלא מאמינים באלוהים שאחראי על האתאיזם שלהם (וכך נלמד משהו חדש לא פחות על המוח שלנו). אוסיף ואומר שבגלל שלדעתי הטיעונים לטובת קיומו של אלוהים הם טובים מאד, אני הייתי מחפש מבנה מוחי או גן מתאים דווקא אצל ה-93% הללו ולא אצל עמיתיהם, אחרת קשה להבין את ההתעלמות שלהם מטיעונים טובים. כאן שוב חזרנו לשאלות האם הרוב קובע, מה משמעותו של הרוב, והאם קיומו של רוב מחליף את הטיעונים והדיון הענייני בסוגיא.

• בסוף בסוף, מגיעים לדובדבן שבקצפת. דה-גראס מסיים את הדיון בציון העובדה שבין הפילוסופים יש רק אחוז אחד (!!) שמאמינים באלוהים. לכאורה הנתון הזה באמת אומר דרשני. אבל לפני שנדרוש אותו הייתי שואל מי בדיוק מוגדר אצלו כפילוסוף? אני מניח שהוא לא ספר את הר”מים לאמונה בהר המור, משגיחי כל הישיבות, משפיעי חב”ד וכו’. למה כל אלו אינם פילוסופים? ועוד לא דיברתי על חוסר ההבחנה בין פרופסורים לפילוסופיה (אנשי אקדמיה) לבין פילוסופים (שרובם אינם אנשי אקדמיה. בדקו את משנותיהם של מי חוקרים אנשי המחלקות לפילוסופיה). וכמובן לא עסקתי בשאלה כיצד הוא מנפה את כל יצרני הזבל חסר הערך במחלקות לפילוסופיה ברחבי היקום.

אבל מעל הכל, אני שוב שואל מה יוצא מהנתון הזה? למה באמת הפילוסופים הם חריגים כל כך בהחזקתם באמת הצרופה בטהרתה? לכאורה לטענתו הם נמצאים בפסגת הציר המונוטוני שאותו הוא מתאר כאן. לשיטתו יוצא שהפילוסופים (אפילו בלי לנפות את כל הזבל הנ”ל) זו הדיסציפלינה של האנשים הכי חכמים ביקום, אפילו יותר מהמדענים חברי האקדמיה, ולכן דווקא הם מגיעים לאמת באחוז כה גבוה. ספק רב בעיניי האם טענה כזאת תעמוד במבחני מדידת אינטליגנציה מול מתמטיקאים או פיזיקאים. אוסיף שזה לא נראה לי נכון גם לאור ההיכרות שלי עם הנפשות הפועלות בתחומים הללו. אפשרות אחרת היא להודות במה שטענתי קודם, כלומר בכך שבנתונים שהוא מביא ניתן לראות בבירור את ההשפעה של הדיסציפלינה והסביבה על צורת החשיבה והמסקנות התיאולוגיות שלנו. זה כמובן מעמיד בסימן שאלה גדול (זהירות, אנדרסטייטמנט!!) את משמעותו של כל הסרטון הזה.

הייתי גם מוסיף כאן את התופעה שתיארתי למעלה, שלפיה יש שטויות כאלה שיכולות לצאת רק מכרסם של אינטלקטואלים. אנשים שרגילים לבחון אפשרויות היפותטיות בכלים של עקביות בלי קשר לשכל ישר, בהחלט ייטו לאמץ מסקנות מוזרות רק בגלל שהן נראות מעניינות ועקביות. בעיניי זה, ולא האינטליגנציה, מה שהכי מאפיין פילוסופים לעומת אנשי מדע. כעת צאו וראו מה משמעותו של הנתון הזה לדיון על אמונה באלוהים.

חשיבה אסימטרית לגבי אמונה דתית

אסיים בכך שיש לאנשים (דתיים ושאינם כאלה) נטייה לייחס מניעים זרים לאמונה הדתית, או לפחות לחפש כאלה, בעוד שחוסר האמונה לעולם נתפס כמסקנה שקולה והגיונית. כך, למשל, אנשים רבים מוטרדים מהשאלה האם אמונה אינה תוצאה של חינוך, סביבה ובית דתי, ואף מביאים כסיוע לכך את הקורלציה בין גידול בבית דתי לבין חיים בהשקפת עולם דתית. אבל משום מה מעטים בלבד מוטרדים מהשאלה האם חוסר אמונה הוא תוצאה של חינוך, סביבה ובית לא דתיים, שנתמכת גם היא כמובן בסטטיסטיקה דומה להפליא. עסקתי בזה בטור 294, וגם בטורים 265 ו-36.

בדומה למה שראינו שם, גם בדבריו של דה-גראס רואים חיפוש של גנים שאחראים על אמונה אבל משום מה אין אצלו חיפוש אחרי גנים שאחראים על חוסר אמונה. האם חיפושים וקשיים אלו בעצמם אינם הטיות חשיבה? הוא אפילו לא שם על השולחן את ההנחה שהאמונה היא בלתי סבירה, אלא מניח אותה כמובנת מאליה, ואז מחפש מה יכול להסביר החזקה של אנשים חכמים בעמדות כה מוזרות. מה שמדאיג אותי הוא שברוב המקרים לא מדובר בדמגוגיה מכוונת אלא בטעות תמימה. אנשים רבים אפילו לא מודעים לכך שהם מוטים, ומציגים את הטיעונים הללו כאילו מדובר בטיעונים מוחצים נגד האמונה הדתית, בעוד שהם יוצאים באופן דומה גם נגד האתאיזם.

דה-גראס מציג בפנינו נתונים שמורים לנו שרוב בעלי תואר הדוקטור מאמינים באלוהים, וכך הוא המצב בין המהנדסים והמתמטיקאים. אבל הוא בוחר להתמקד בפיזיקאים והביולוגים, כי כך נוח יותר. משום מה הצופה יוצא עם תחושה שהממצאים מציגים את האמונה כעניין טיפשי שנובע מחוסר השכלה: מי שמאמין לא מפחד ומי שמשכיל לא מאמין.

נדמה לי שדה-גראס, שעד כמה שראיתי הוא עצמו איש מדע בעל הישגים נאים, בשיחתו כאן נותן לנו דוגמה מופתית לחשיבה חופשית נטולת מגמתיות (בלי אג’נדה, אפרופו רות גביזון ז”ל) של אנשי מדע. אני חושב שאם תקראו היטב את דבריי כאן תראו שההרצאה שלו מפריכה את עצמה.

[1] אגב, זה אמנם ציטוט שגור, אבל הוא מגמתי ולא מדויק (יש בבסיסו אג’נדה), ואכ”מ.

[2] אם תבחנו נאומים של אנשים חשובים בכנסים שונים, תוכלו לראות שהם מרשים לעצמם לדבר יותר שטויות מאנשים פשוטים. שופט עליון או שר מרשה לעצמו לפלוט קלישאות חסרות ערך ושטויות חסרות בסיס, לספר סיפורים על סבתא שלו או על נהג המונית שהסיע אותו, מה שאף אדם אחר לא יכול להרשות לעצמו. אדם כזה מוזמן לדבר בגלל מי שהוא ולא בגלל שיש לו מה לומר. בדרך כלל לא תמצאו בדבריהם המשמימים שום חידוש, מה שלא מפריע לכל פורום שמכבד את עצמו להמשיך ולהזמין אותם שוב ושוב. אנשים מן השורה שנואמים בכנסים כאלו צריכים לומר דברי טעם כדי לקבל במה והקשבה. המעמד של אדם בעולמות האקדמיים מוגדר למדיי (הם עוסקים לא מעט בדירוג של אנשים והישגים), וההשפעה שלו על עמיתיו היא בהחלט פונקציה של המעמד הזה. שוב, הדבר דומה למדיי למה שקורה בחברה דתית (גם שם רבנים חשובים בדרך כלל אומרים דברים משמימים ולא מחדשים מאומה. חידושים תוכלו לשמוע בעיקר מאברכים מן השורה).

כלל יהא נקוט בידכם, אם אתם מתכוננים ללכת לכנס שמשתתף בו אדם חשוב, שופט עליון, רב ידוע, שר, נשיא, ראש ממשלה, או אפילו איש אקדמיה בכיר מאד, כדאי להגיע רק אחרי שהוא מסיים את דבריו (אלא אם אתם ממעריצי הסלבס המשחרים לעצם הנעת השפתיים שלהם ומראם הנאווה). בדוק ומנוסה.