על ההפגנות נגד ‘היהודים באים’ וקצת על הפגנות בכלל (טור 329)

בס”ד

סערת ‘היהודים באים’ לא שוככת, וגם באתר נשאלתי על כך לא פעם. כתבתי את מה שהיה לי לומר בסוגיא ה”נכבדה” הזאת, ואת דעתי על ההפגנות נגד התכנית חשתי שעדיף לא לומר מפאת התחשבות ברגשות הקוראים הסוערים בלאו הכי.

כעת שלחו לי מאמר של ידידיה מאיר לגבי ההפגנה שנערכה נגד התכנית, ושמו בישראל ‘ברית המאמינים’. המאמר שלו עוסק בתועלת שמופקת מהפגנה כזאת, והוא עורר אצלי נקודה שקשורה להפגנות בכלל. אני ממליץ מאד לקרוא את המאמר כי הוא אומר דברי טעם ומתאר אל נכון תופעות והשלכות רלוונטיות של התכנית ושל ההפגנות נגדה. אבל בכל זאת יש לי כמה הערות על דבריו, ומדאתינן להכי, אני חש כי איני יכול להיפטר מדיון קצר גם בנושא עצמו.

האם יש סיבה להפגין?

לפני השאלה האם יש תועלת בהפגנה, יש בנותן טעם להעיר על השאלה האם יש סיבה להפגין ולהיעלב. אקדים שראיתי מעט מאד קטעים מהתכנית, וכולם היו חלשים למדיי וממש לא מצחיקים לטעמי. זה כמובן לא היה בגלל רגישותי הדתית הנודעת, ולו רק מפני שאין לי כזאת. להיפך, אני לגמרי בעד הומור עצמי ואחר, ולגמרי בעד סאטירה על התנ”ך ועל חז”ל חופשי חופשי (כדאי לקרוא על כך בטור 63). אבל מה לעשות, זה פשוט לא היה מצחיק.

אבל שאלת איכותה של הסאטירה אינה הנושא שלי כאן. טענתי היא שלפחות לאור מה שראיתי ממש אין כאן ממה להיעלב. רוב הקטעים שראיתי השתמשו באישי המקרא וההיסטוריה שלנו כדי להעביר מסרים על ההווה, והיו שהוסיפו קצת בדיחות על חשבונם. מה רע בזה? כאמור, התכנית לא מצחיקה וגם משתמשת בלשון גסה ומינית מדיי לטעמי, אבל זה עניין של טעם וסגנון. אני לא רואה בה שום בעיה מבחינת הפגיעה והזלזול.

יכולתי אולי להבין את העלבון של אנשים אם הקטעים היו מציעים פרשנויות מעליבות לאישים או לסיטואציות התנ”כיות. אבל למיטב הבנתי הקטעים שראיתי לא מתיימרים לתת פרשנות לאישים הללו ולמעשיהם (למרות שגם אם זה היה קורה זה היה לגיטימי בעיניי), אלא בעיקר להעביר מסרים שרלוונטיים אלינו, לעולם ולחיים שלנו. הקטעים השתמשו באישי התנ”ך ובמאורעות כדי להעביר את המסרים הללו. כעין זה עושים חכמים במדרש לכל מיני דמויות (זה מה שקרוי אנכרוניזם, שהוא כלי מדרשי נפוץ מאד). חז”ל במדרש לא אחת תלו באישי התנ”ך מעשים, אמירות ודעות שלא עלו על דעתם ושלא נעשו באמת רק כדי להעביר מסרים לבני דורם שלהם. זה גם מה שעושים יוצרי התכנית דנן. לכן השימוש  באישי התנ”ך ובמאורעותיו להעברת מסרים דווקא מעיד על קשר לעולם התנ”ך ולא על זלזול בו. עובדה שבחרו דווקא בו כמדיום. אבל גם הקשר שלהם לתנ”ך לא נראה לי מאד רלוונטי. זלזול איני רואה כאן. לכל היותר יש זלזול במאמינים שרואים באישים ובאירועים הללו מיתוס מכונן שראוי לחנך על פיו, וזו כנראה השקפת עולמם של יוצרי התכנית ואין פלא שהם מבטאים אותה באמצעותה (ראו על כך עוד להלן).

ישנן גם טענות שהתכנית נעשית במימון משלם המיסים, ואין רשות להשתמש בכסף למטרות שפוגעות בקבוצה כלשהי בציבור. אבל בה במידה יכול אדם חילוני להתמרמר על הקצאת משאבים לתכניות דת ומסורת, או אדם פוסט ציוני (או אזרח ערבי) שיתמרמר על תכניות שמנסות ליצור קשר להיסטוריה, לארץ ולציונות, לסמלי המדינה, או למורשת קרב. כך גם יהיו רבים (כמוני למשל) שיתמרמרו על כספים שמממנים רבנות צבאית ראשית ורבנות ראשית בכלל, או תמיכה בישיבות ובחינוך חרדי שנתפס אצל רבים כמוטעה ומזיק וכופה. חלק מהאמנה החברתית שלנו, עד כמה שזה מצער ומעצבן, הוא שכספי המיסים משמשים לעתים למטרות שנויות במחלוקת. לכן גם הטענה ה”מוחצת” הזאת רחוקה מלהיות משכנעת בעיניי. אם רוצים לעשות רק דברים שבקונצנזוס אנחנו מגיעים למדינה ללא תרבות ממלכתית ובעצם ללא שום תכנים (מה שקרוי ‘דמוקרטיה רזה’). נדמה לי שעסקה כזאת אינה ממש כדאית לחלק מאיתנו, לפחות לחרדים.

ובכלל, גם אם התכנית אכן הייתה מבטאת זלזול בתנ”ך ובמסורת, אז מה? זכותם. זו השקפת עולמם. כל אחד שהתכנית לא מוצאת חן בעיניו שלא יצפה בה. אני מניח שרוב המוחים באמת לא צופים בתכנית הזאת (עד כמה שהם בכלל צופים בטלוויזיה), שהרי היא סותרת את ערכיהם. אז מה הבעיה? מי נפגע כאן? הם נפגעים מעצם קיומה של התכנית ומזה שאחרים צופים בה ונהנים ממנה. אבל זה כבר ממש ניסיון לסתום פיות. בעצם אתה לא מוכן שפלוני יחשוב או ידבר בצורה שלא נראית לך, או ידבר עם אלמוני בלעדיך באופן שלא מוצא חן בעיניך. כל אחד יכול להחליט על מה הוא מדבר וכיצד, וכל אחד יכול גם להחליט האם להקשיב וכיצד להתייחס לדברים. זו תמצית הדמוקרטיה וחופש הביטוי. אגב, במקום זה אתם מוזמנים לצפות בעשרות תכניות הסאטירה המשובחות שמשודרות בערוץ 20 או בערוץ הידברות. בהצלחה.

ליצנות דע”ז

הגמרא במגילה כה ע”ב אומרת:

אמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא דכתיב כרע בל קרס נבו וכתיב קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו’ רבי ינאי אמר מהכא לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו אל תקרי כבודו אלא כבידו.

הפסוקים מלגלגים על האלילים, ומכאן לומדת הגמרא שליצנות על עבודה זרה היא מותרת (ורצויה). וכך גם שם בהמשך על מי שיצאו עליו שמועות רעות שמותר לגנותו (ואפילו את אמו, אפרופו הרגישות היהודית הנודעת וההתחשבות המדופלמת ברגשות האחר).

וביאור הדברים הוא שהליצנות נאסרה רק כאשר היא נעשית לשם הליצנות עצמה. אבל הליצנות כאן משמשת להעברת מסר ערכי חיוני ולכן היא מותרת. ר”י הוטנר בספרו פחד  יצחק על פורים כתב לבאר יותר. הוא מסביר שהליצנות עניינה הוא הוצאת אוויר מבלון, כלומר הפחתת חשיבותו של הדבר. עבודה זרה עיקר עניינה הוא החשבה של מה שאינו ראוי להחשיבו, ולכן ליצנות מותרת כשהיא פונה נגד עבודה זרה, שכן היא מתקנת את המעוות, ומורידה את החשיבות המעוותת ומחזירה אותה לגודל הראוי לה. העץ ואבן נותרים עץ ואבן ולא הופכים לאלים.

כעת עלינו לשאול מה היינו אומרים לעובדי עבודה זרה שהיו נעלבים מהליצנות שלנו? הרי אנחנו מזלזלים ופוגעים בציפור הנפש שלהם. זה לא רק מותר אלא רצוי. ודאי היינו אומרים להם שציפור הנפש שלהם מעוותת, ואנחנו לא מוכנים לשתף פעולה עם החשיבות שהם נותנים לה, גם במחיר פגיעה בהם. היינו בטח גם טוענים לזכות ולחופש לביקורת ולסאטירה. כעת נסו להכניס את עצמכם לנעליהם של אלו שרואים את האמונה היהודית ואת הערכים שמועברים במסורת שלנו, או לפחות חלק  מהם, כמשהו מעוות. לדידם, היא מחנכת לשוביניזם פגיעה בנשים ואפלייתן, אלימות ועונשי גוף ומוות, יחס לא נאות לגויים, משטר מלוכני מדכא, כפייה של ערכים דתיים, משטר מיני נוקשה, התנגדות ורדיפת הומוסקסואליות, הריגת תינוקות עמלקים ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין. אולי גם עצם האמונה באלוהים, בניסים, בנבואות וגם באמיתות ההיסטורית של סיפורי התנ”ך (לאור ממצאי הארכיאולוגיה וביקורת המקרא), נראית להם פרימיטיבית ולא רציונלית. כן, אולי זה חדש לכם, אבל יש כאלה שרואים כך את המסורת היהודית. יתר על כן, מכוח המסורת העתיקה והאנכרוניסטית (בעיניהם) הזאת כופים עליהם כיום כל מיני התנהגויות שהם לא מעוניינים בהן (גיור, נישואין על פי ההלכה, אי הכרה בזוגיות הומוסקסואלית ועוד). אם הם רוצים להביע את הביקורת שלהם על מערכת הערכים המעוותת (לשיטתם) בדרך של  ליצנות, הרי זה רק מתבקש. בלי קשר לשאלה האם לדעתי הם צודקים, מדוע להם אסור מה שלנו מותר? זכרו, הם רואים מול עיניהם מערכת שמעניקה חשיבות להבלים (לשיטתם), והרי המסורת שלנו בעצמה מלמדת אותנו שכשאתה רואה דבר שמוענקת לו חשיבות בלי שהוא ראוי לה, הדרך הנכונה היא להתלוצץ עליו.

אז אני שואל, גם אם היה בדבריהם זלזול והתלוצצות על התנ”ך ועל המסורת, מה פסול במה שהם עושים? שזה מעליב אותנו? וכי עובדי הע”ז שהתלוצצו עליהם לא נעלבו? וכי עובדי הבעל לא נעלבו כשאליהו הנביא התלוצץ והפציר בהם להמשיך ולקרוא לבעל שיענה להם כשההוא ממשיך לשתוק? המטרה של ביקורת היא לשנות ולהעמיד למבחן את הערכים המעוותים שכנגדם היא יוצאת, וזה מה שעושים כאן. האם הטענה שזה מעליב היא רלוונטית?

השוואות

כרגיל, הדוסים (ובעיקר החרדים) המתגוננים הם אלופי ההשוואות. הם תמיד מוצאים מדוע האחר אינו בסדר כי הוא עושה את זה רק להם ולא לאחרים. כך מסבירים לנו שלעולם לא  צוחקים על הלהט”בים, על השמאלנים, על הערבים, על הציונות, על סמלי המדינה, על השואה וכו’. על כך אומר שלושה דברים: ראשית, כולם עושים זאת (כולל אותנו). שנית, הם כן צוחקים גם על קבוצות ותופעות אחרות, ושלישית חלק מההשוואות הללו מגוחכות מצד עצמן. בהמשך גם אגיע למינון.

הטענה הראשונה היא שגם אנחנו עושים אותו דבר. כבר הראיתי שהתלמוד ממליץ ללעוג לעובדי עבודה זרה. אבל גם לאורך ההיסטוריה עד ימינו, החרדים לועגים למיזרוחניקעס, לחילונים ולציונות, ואף משמיצים אותם במרץ (בטענות שחלקן שקריות בעליל). הדוסים תמיד לגלגו על הכופרים השוטים. כל אחד צוחק על זולתו, וכך גם עושים החילונים והשמאלנים, והכל בסדר. אם הייתה תכנית סאטירה מקבילה מימין או מהצד הדתי בטלוויזיה אני מניח שהיא הייתה לועגת באותה מידה לאישי הצד השני, הגם שלהוותם אין להם אישים מלפני אלפי שנים שיוכלו להפגין על עלבונם (אולי נמרוד, עשיו ותרח). תשאלו למה אין תכנית כזאת (שתעשה סאטירה על נמרוד ותרח)? ראו להלן.

הטענה השנייה היא שאפילו ממיעוט הקטעים שראיתי נוכחתי שהם כן לועגים לסמלי המדינה ולמנהיגי הציונות, גם אלו שמשמאל (רוב מנהיגי הציונות והמדינה היו משמאל). כך גם יש שם סאטירה על התקינות הפוליטית שהיא תופעת שמאל מובהקת (עד לימי ההפגנות נגד ‘היהודים באים’, שם הצטרפו הדתיים והימין בעוז לשיח התקינות הפוליטית, שמטרתו השתקת האחר). יתר על כן, ישנם קטעי סאטירה (לא יודע אם בתכנית הזאת) אפילו על השואה ועל השימוש בה. לכן הטענה שאין סאטירה שפונה כלפי צדדים אחרים היא פשוט שקר.

לפני שאתם מסבירים לי ש”הם” נעלבים כשמבקרים אותם, אז למה הם עושים זאת לנו, מצאו לי מישהו מיוצרי התכנית שנעלב מביקורת שהופנתה אליו או לעמיתיו להשקפה ולאידאולוגיה (שמאל, להט”ב וכו’). ההכללות הללו שמדברות על ה”הם” הן התחמקות. אם תמצאו מישהו שמתנגד לסאטירה מצד אחד ומצדד בסאטירה לצד אחר ניתן לדון בזה. האמירות הכלליות מערבבות בין אנשים ולכן אין בהן ממש. רק להזכירכם יוצרי התכנית אינם ראשי עמותות הלהט”ב שעוסקים בהשתקה. אל תערבבו בין כל השמאלנים (המטפוריים), גם שם יש אנשים שונים עם תפיסות וגישות שונות.

הטענה השלישית היא שחלק מההשוואות הללו פשוט לא מחזיקות מים. אם הלמדנות של בני התורה הייתה נראית כמו ההשוואות האפולוגטיות שהם עושים בהקשרים אלה מצבנו היה רע מאד. הקורונה מזמנת לנו דוגמאות למכביר ל”למדנות” חרדית משובחת שבאה לידי ביטוי באנלוגיות מופרכות (ראו  את ההשוואות שעלו בעקבות הפוסטים שלי על החרדים בקורונה, והטענות “הנה, גם הם עושים כך ואותם אתה לא מבקר”, וכך גם כאן ועוד הרבה). כך למשל הטענות שמשום מה גם לדידם של יוצרי התכנית אי אפשר לצחוק על השואה. האנלוגיה הזאת היא באמת עלבון לאינטליגנציה. מעבר לזה שסאטיריקנים כן צוחקים על השואה, השואה הייתה אירוע מעציב ואנשים סבלו שם. לכן ניתן לטעון שלא ראוי לזרות מלח על פצעיהם, גם אם זו זכותי לעשות זאת. האם יש למישהו מהגולשים מידע חדש על חוויות קשות שעברו אברהם אבינו, בת שבע, או בני עלי ואנוכי לא ידעתי? האם הם צופים בתכנית (בשידורי HOT במתיבתא דרקיעא) ועלולים להיעלב?

המינון, או: למה אין סאטירה דתית?

ניתן להעלות טענות לגבי המינון של יעדי הלעג והסאטירה, כלומר לטעון שרוב הלגלוג והחלק הארסי ביותר פונה כלפי יעדים דתיים ואולי גם כלפי ימין, ולא כלפי שמאל, חילוניות, ערבים, להט”בים וכו’. איני יודע אם זה נכון (כי כאמור לא צפיתי מספיק), אבל אני מניח שכן. הלעג נשוא ההפגנות אינו הימין אלא בעיקר אישי התנ”ך ואישים דתיים בכלל (וגם אישי הציונות ועוד). אני מנסה לחשוב על מי בדיוק יכלו ללגלג בהיסטוריה שלנו שהיה לא דתי? על קורח? שפינוזה? ואולי על עשיו, תרח, או ישמעאל? אתם באמת חושבים שהם נמנעים מללגלג עליהם בגלל השקפתם? גם אם לא היו קטעים שעסקו בהם (איני יודע) זה כנראה מפאת משקלם היחסי בהיסטוריה שלנו. כאמור, מנהיגי הציונות היו רובם ככולם אנשי שמאל, והם בהחלט חוטפים.

אבל מעבר לכל זה, המינון ויעדי הלעג הם כמובן תוצאה של מי שמאכלס את הצוות בתכניות הללו. אם במקום להיעלב, הימין והחברה הדתית היו מפתחים סאטיריקנים ברמה טובה, הם יכלו לעשות תכניות סאטירה שיעסקו בשמאלנים, בחילונים, בלהט”בים, בערבים, עד תרח ועד בכלל. מה לעשות שהתכניות מצד ימין ומהצד הדתי יוצאות די עלובות וזוכות לרייטינג בהתאם. אמנם בשנים האחרונות יש קצת שיפור בתחומים הללו, ואני מקווה שבמהרה הדבר ייתר את ההפגנות מעוררות הרחמים נגד תכנית הסאטירה הזאת. אגב, גם אם השמאלנים והלהט”בים היו נעלבים ומפגינים נגד תכניות הסאטירה הללו בניסיון לסתום את פיותיהן, לא היה קורה כלום. התכניות היו ממשיכות וגם ההפגנות (אלא שהפעם הם היו נראים עלובים ומתקרבנים), וזה בסדר גמור.

אנחנו מצפים שהשמאלנים המוכשרים (אלו מ’ארץ נהדרת’, שהם באמת מוכשרים, לא מ’היהודים באים’ שלדעתי מתאימים יותר לרמת הסאטירה של ערוץ 20 והידברות) יעשו עבורנו את העבודה. אנחנו בעצם רוצים שהם יעשו סאטירה גם על עצמם, שהרי אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת. זה רציני?!

הרגישות והעלבון

רבים מעלים את הטענה שאם היו עושים זאת לאימא או סבא שלי לא הייתי שותק. היכולת ללגלג נובעת מניתוק של יוצרי התכנית ממהתנ”ך ואישיו, וכך גם האדישות של מי שמוכן לקבל סאטירה כזאת (כמוני), מצביעה על נתק וניכור בעולמו הדתי. לגבי יוצרי התכנית, ייתכן שהם יאמרו שאכן הם לא חשים קשר רגשי עמוק (לפחות לא מהסוג הדתי) לאישי התנ”ך. זו תפיסת עולמם והם לא  יראו בזה האשמה. זכותם. וכי הם אמורים לחוש את התחושות שלך?

אבל גם לגבי הדתיים שמוכנים לקבל סאטירה כזאת, כמוני למשל, כבר כתבתי בתשובה באתר שאני לא רואה בניתוק כזה בעיה דתית. מדוע אני צריך לחוש קשר רגשי לאישי התנ”ך? אני מאמין באלוקים ובתורה ומנסה לקיים את מה שכתוב בה. האם יש חובה לחוש קשר רגשי עמוק למישהו? בטור 22 עמדתי על כך שאפילו מצוות האהבה בהלכה לא פונות לרגש. אני כופר בחשיבותו של הרגש באמונה, ובהכרחיותו של הממד הרגשי אצל האדם המאמין. אני כאדם מאמין לא חש שום פגיעה ושום בעיה למראה סאטירה שעוסקת באישי התנ”ך (כל עוד היא ברמה טובה, אחרת פשוט לא אצפה בה).[1]

אוסיף כאן שהיו חכמים שראו באירועי התנ”ך ובחלק מאישיו אלגוריה, כלומר לא ראו באותנטיות ההיסטורית של התנ”ך תנאי הכרחי להשקפה דתית יהודית. אז אם מותר לומר שאברהם אבינו ושרה אמנו לא היו ולא נבראו, ושהם מייצגים את היחסים בין חומר לצורה, מדוע אסור ללגלג על אותן דמויות בדיוניות?! אוסיף כאן שהטענה הזאת מתחדדת בפרט כשהמחאה היא נגד דברים שבאים מפיהם של אנשים לא מאמינים, שכנראה לא מקבלים את אישי התנ”ך, או לפחות את חלקם, כאישים היסטוריים. אז מבחינתם הם מלגלגים על דמויות ספרותיות. כעת מאשימים אותם אלו שרואים באישים הללו דמויות היסטוריות בזלזול באישים היקרים להם. הדבר דומה בעיניהם למי שילגלג על סיר גלאהאד (מאבירי השולחן העגול של המלך ארתור), ויבוא בריטי נאמן וימחה על הפגיעה בקודשי האומה. לחלופין, מישהו ילגלג על אכילס או תטיס, ויבואו היוונים וימחו על פגיעה בקדשי המיתולוגיה שלהם. או אולי מישהו שבטוח שהוא תלמיד בהוגוורטס, וישמע אדם שמזלזל בפרופ’ מגונגול, וימחה על פגיעה בג’יי קיי רולינג ובקודשי המוגלגים.

סיכום ביניים: קצת רפלקסיה רבותיי!

מכל האמור עד כאן עולה שהמחאות הללו מבטאות חוסר יכולת משווע להיכנס  לנעליו של האחר, ולראות את הדברים מנקודת מבטו. המוחים דורשים מכל הציבור לראות את התנ”ך כמו שהם עצמם רואים אותו, או לפחות להתייחס לאישיו באותה צורה. זה מוזר בעיניי, בעיקר כאשר תוכן המחאות הוא בעיקר דרישה מיוצרי התכנית להתחשב באחרים ובתחושותיהם.

כעת אני מגיע למאמרו של ידידיה מאיר.

תורף דבריו של ידידיה מאיר

ידידיה מאיר כעיתונאי וסטיריקן מנוסה מתאר את האיוולת שבקיומה של הפגנה כזאת. הוא מראה כיצד הפגנות כאלה רק מחזקות את מעמדה של התכנית, שכשלעצמה היא חלשה למדיי, ונותנות לה עוז ועיזוז. בגלל המחאות וההפגנות, יוצרי התכנית והשחקנים הופכים לגיבורי תרבות על לא עוול בכפם. הם מצטיירים כלוחמי חופש נשכנים ונועזים, מוזמנים לכל פאנל ומרואיינים בכל במה בטון אוהד ומעריך. מולם עומדים כמה מתקרבנים סותמי פיות עלובים, שמייבבים ונעלבים בשם הסבתא שלהם (מאמא רוח’ל) ומנסים לסתום את פיותיהם של אבירי החופש והסאטירה הנ”ל. ידידיה מאיר כותב שכך זה נתפס ולכן לא כדאי לעשות זאת, אבל לדעתי זה לא רק נתפס כך אלא שזוהי גם האמת. באמת מדובר באנשים חלשים ועלובים שבוחרים בדרך ההיעלבות במקום להתמודד בחזית האמיתית (לעשות סאטירה אחרת למשל). כך פלסטינאים או מזרחיים/נשים/להט”בים מעדיפים להיעלב ולסתום פיות של אחרים במקום להתמודד. העלבון הוא  נשקו של החלש, ובעיקר של זה שמלא ברגשי נחיתות וחסר יכולות וטיעונים ענייניים. זה ממש סוג (או סוד) שיח של תקינות פוליטית, כולל כל מה שכתבתי עליו.

המוחים הללו מעמידים את עצמם במצב כמו מוסלמים שמגיבים במחאות אלימות כלפי קריקטורות על מוחמד. כשאני שמעתי על המחאות המוסלמיות (ואני לא מדבר על מעשי האלימות והרצח) חשבתי לעצמי כמה טוב שאין חלקנו עמהם. פרימיטיבים ילדותיים שלא מסוגלים להבין סאטירה ולהיכנס לנעליהם של אחרים, ובמקום להתמודד בחזית האמיתית מעדיפים להיעלב ולהתקרבן. כעת אני חש שאנחנו היהודים כנראה לא יותר טובים מהם. גם אנחנו חסרי אונים מול עמדה אחרת, ומתקרבנים בגלל שאיננו מסוגלים להתמודד עמה באופן מבוגר. זה פשוט עלוב ומעורר רחמים. אנחנו אוסרים מיסיון (אלא אם הוא יהודי), אוסרים לקרוא ספרות פילוסופית עם טענות כפירה (אלא רק ספרות של הטפה יהודית דתית לחילונים), וכעת גם אוסרים ללגלג על “קודשי האומה” (אלא אם מדובר בקדשי החילונים).

אתם יודעים מה? דברים של אנשים כמו אברי גלעד, שמרחם עלינו היהודים הפגועים וקורא ליוצרי התכנית לקחת צעד אחורה, לנהוג ברגישות ולא לפגוע, מחזקים אצלי עוד יותר את התחושה הזאת. אני לא רוצה שירחמו עליי ולא זקוק לרחמים של אף אחד. מי שרוצה שיירד עליי, בעוצמה ובכוח כמה שהוא רוצה, ושיעשה זאת לכל מה שקדוש לי ושיהיה לו לבריאות. אם זה יהיה  מוצלח (שזה בדרך כלל לא המצב כאן), אני אפילו אצפה בשמחה בתכנית וגם אצחק בקול גדול. אתם יודעים מה? אגלה לכם בסוד שאם היו עושים זאת לסבתא שלי, כנראה שגם אז הייתי צופה וצוחק, או אם הייתי חלש ואמוציונלי אז הייתי שותק. בכל אופן, לא הייתי יוצא להפגין בניסיון לסתום את פיו של היוצר.

להוציא את התיבה לרחובה של עיר

דבריו של ידידיה מאיר עוררו אותי לחשוב למה באמת נערכות הפגנות ומחאות כאלה. הרי הן מציגות אותנו כמו ילדים פרימיטיביים, ומאדירות את התכנית על לא עוול בכפה. ההפגנות הללו גורמות לסיכוי להוריד את התכנית מהמסכים לרדת פלאים. אם הפעולות הללו לא משיגות את המטרה שלשמה הן נערכות, ובעצם משיגות את ההיפך, מדוע המפגינים יוצאים להפגין? האם הם לא מודעים לכך? לדעתי, גם אם חלק מהציבור לא מבין את זה, מארגני ההפגנות מודעים לכך היטב. מטרת ההפגנה הזאת, ואולי הפגנות רבות אחרות, שונה לגמרי.

המשנה בתענית טו ע”ב מתארת שבימי עצירת גשמים היו מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, כלומר מתפללים ברחוב ולא בבית הכנסת. מדוע? האם הקב”ה לא שומע את התפילה שנערכת בבית הכנסת? יש עניין של נראות. כשהמצב קשה יש עניין להראות זאת בריש גלי. מטבע הלשון הזאת נפוץ מאד בעולם החרדי. כשיש תופעה שמציקה להם מאד (תמיד יש איזה צורר תורן) הם קוראים “להוציא את התיבה לרחובה של עיר”, כלומר לצאת בהמונים ולהפגין על כך ברחובות. מטרתה של הפגנה כזאת אינה לעצור את התופעה המציקה אלא להראות לקב”ה (ולעצמנו) שאיכפת לנו, ואולי גם לחזק את המודעות הציבורית לכך שמדובר בתופעה בעייתית. הוצאת התיבה לרחובה של עיר היא עניין תעמולתי שמטרתו היא בעיקר כלפי פנים ופחות כלפי חוץ. עניינה הוא לחזק את התודעה הקבוצתית ואת ערכי הקבוצה, ולגבש אותה סביבם. לתת למאמינים תחושת ביטחון וכוח ואמונה בצדקת הדרך. מארגני ההפגנה משתמשים בה כמניפולציה לעיצוב התודעה של צאן מרעיתם. כך פוליטיקאים ומנהיגים ציבוריים ורבניים מבלבלים את המוח בהפגנות הללו לאוזנו של הקהל השבוי שנוכח שם. בעקיפין ישנה גם התקווה שהקב”ה יראה עד כמה אכפת לנו ובזכות זה יושיענו.

דומני שגם ההפגנות נגד ‘היהודים באים’ מיועדות בעיקר לחיזוק הקשר ליהדות, למסורת ולדת היהודית, ולהראות שזה חשוב, ולא כדי להוריד את התכנית מהמסכים. רוצים להראות שלא כל המדינה שמאלנים חילונים ואנטישמים (כך הם מוצגים בהפגנה). את זה ההפגנות בהחלט השיגו. חיזוק המודעות הקולקטיבית של הציבור הימני-דתי ה”נרדף”. חשבו על זה: התכנית רצה כבר כמה שנים, ופתאום עכשיו נזכרו עשרות אלפי אנשים שהיא פוגעת בקדשי האומה. עד עכשיו זה לא הפריע להם? אני מניח שהתעוררות המחאה תרמה רבות ליצירת תחושת הפגיעה שכביכול גורמת למחאה. זו הוצאת התיבה לרחובה של עיר, והיא אכן פועלת.

אם כן, מטרתה של ההפגנה הזאת, וכאמור גם של הרבה הפגנות אחרות, היא לא רק שינוי המצב שנגדו מפגינים, אלא הוצאת התיבה לרחובה של עיר. היא נערכת יותר כלפי פנים מאשר כלפי חוץ. אני חושב שהמונח ‘הפגנה’ פירושו המילולי הוא הוצאה כלפי חוץ של המצוקה הפנימית, להפגין אותה החוצה. המטרה היא יצירת קולקטיב מאוחד סביב הערכים והרעיונות הללו. לתת תחושה לאנשים שהם לא לבד, ושיש להם כוח קיבוצי גדול. לעצב את התודעה של הפרט ולהטמיע אותו בקולקטיב הזועם והנעלב. המטרה היא המפגינים עצמם ולא נמעני ההפגנה.

לכל אורך מאמרו של ידידיה מאיר חשתי שהוא מפספס את הנקודה הזאת. הוא דן בהפגנה הזאת ככלי להורדת התכנית מהמסכים, וככזו הוא הסביר בטוב טעם מדוע היא לחלוטין לא יעילה. תחושתי הייתה שהוא לא מבין שמטרת ההפגנה הזאת שונה לגמרי, להוציא את התיבה לרחובה של עיר. אמנם גם ידידיה מאיר בסוף המאמר הבין את זה, ופתאום חזר בו וחש שיש טעם להפגנה הזאת (האחדות והאמונה בצדקת הדרך). הוא הבין זאת לאור התוצאות (זה אכן השיג את המטרה), אבל כשמתבוננים רואים שמלכתחילה זו כנראה הייתה הכוונה בהפגנה הזאת ובהפגנות רבות בכלל.

למה אני לא הולך להפגנות?

לאורך חיי היו הפגנות מעטות בלבד שהשתתפתי בהן. במבט לאחור נדמה לי שאלו היו הפגנות שהיה להן סיכוי כלשהו להשפיע. דבר אחד ברור, גם אם יש להפגנה סיכוי להשפיע, אם חשבתי שעיקר המטרה היא הוצאת התיבה לרחובה של עיר, כלומר עיצוב התודעה שלי, ליכוד השורות וחיזוק הקולקטיב, אלו הפגנות שאני לא משתתף בהן. אני לא זקוק לתחושת החמימות הקולקטיבית הזאת. להיפך, היא מעוררת בי דחייה. אני לא רוצה שכל מיני מניפולטורים ומנהיגים מטעם עצמם יבלבלו לי את המוח עם ההטפות שלהם. זה נכון להפגנות רבות, ואולי לרובן הגדול. ההפגנות שאני זוכר את עצמי משתתף היו אלה שממש לא הזדהיתי עם המילייה שנכח בהן (כמו הפגנה נגד המשלוחים החיים של בעלי חיים. ראו על כך בטור 51).

ניתן לתלות זאת בנטייה פסיכולוגית. אני נרתע ממחיקת האישיות האינדיווידואלית ומהקולקטיביזם שנושב בהפגנות כאלה. אבל דומני שיש כאן גם מהות. אני באמת חושב שזה מזיק. זה הופך אנשים בעלי תפיסת עולם כלשהי לעדר קולקטיבי שניתן למניפולציות על ידי ‘מנהיגים’ (שבדרך כלל מינו את עצמם). זה גורם לאנשים לדקלם סיסמאות במקום לחשוב, ולערוך אנלוגיות מופרכות רק בגלל שהם חשים זעם ועלבון. כעת זה באמת הופך לעלבון לאינטליגנציה ולאינטגריטי.

בקיצור, צודק ידידיה מאיר שההפגנות הללו עושות שירות מעולה לתכנית החלשה הזאת. הוא גם צודק בכך שהן נעשות לאיחוד השורות (להוציא את התיבה לרחובה של עיר). אלא שהוא רואה בזה יתרון ומשנה את דעתו על ההפגנות, ומבחינתי זה רק מחזק את התנגדותי אליהן. מבחינתי, התיבה צריכה להישאר בביהכ”נ ולא להסתובב ברחובה של עיר.

למעוניינים, אחרי פרסום הטור, ערך ד”ר רועי יוזביץ ריאיון עמי בנושאים אלו.

[1] יש אחרים שכן חשים רגשות כאלה ונפגעים, אלא שהפגיעה בהם היא טענה אחרת שבה עסקתי בסעיפים הקודמים. בסעיף הזה אני עוסק רק בשאלה האם יש בדתיות שלי ושכמותי בעיה.