מבט על יהדות וזהות יהודית: חלק ב (טור 337)

בס”ד

בסוף הטור הקודם נותרתי עם כמה תהיות. תיארתי שתי שיחות של הרב הרפורמית בוכדל, ואמרתי שלמשמע הדברים עלו בי כמה הרהורים שכולם יחד יוצרים לימבו לכאורה לא פתיר: 1. תוכן דבריה לא נראה כמו יהדות, יען כי הדברים הללו יכולים היו להיאמר כלשונם בכנסייה (ליברלית) או בהרצאה לחילונים (צריך לזכור שיהדות היא גם דת. לגבי לאום יהודי נדון בהמשך). מדובר בערכים ותובנות אוניברסליים שאין להם קשר ייחודי ליהדות דווקא. 2. באופן מפתיע, הטענה שלא מדובר ביהדות לא קשורה לליברליזם שלה ואפילו לא לרפורמיות שלה, שכן גם שיחות בית כנסת של רבנים אורתודוקסיים, ואפילו של רבנים שמרניים למהדרין עם מסרים הפוכים לגמרי מאלו שלה, יכולות להיאמר בכנסייה (שמרנית). גם אלו לא יהדות בעיניי. הלימבו הזה מוביל אותנו לתהות מהי בכלל יהדות (ולאו דווקא מיהו יהודי, שהיא שאלה נגזרת). השאלה היא מה מייחד יהדות ויכול להוות קריטריון או אבן בוחן להשתייכות אליה.

כדי להעמיק ולחדד עוד יותר את הקושי, אזכיר את מה שכתבתי שם שאני לגמרי מסכים איתה שיהדות (להבדיל מיהודיוּת, כלומר שייכות לעם היהודי) לא יכולה להיות מוגדרת על בסיס אתני-גזעי. המונח יהדות אמור לכלול בתוכו תוכן או בסיס ערכי כלשהו והוא החלק המהותי שלו. אבל מהו אותו תוכן? מדבריה של בוכדל ניתן לכאורה להסיק שלדעתה מדובר במחויבות לערכי מוסר (נגד גזענות וכו’). אבל אני משער שאפילו היא לא מתכוונת לומר שכל מי שמתנגד לגזענות הוא יהודי, או שמי שתומך בגזענות אינו יהודי (אמירה שכל גוי, באשר הוא, תומך בגזענות, היא בעצמה גזענית, וסביר שבוכדל עצמה גם לא תקבל אותה). אדגיש שאיני מדבר על יהדות במובן האתני (שלדעתה כלל לא קיים). דבריי עוסקים במישור התוכני-מהותי של היהדות.

הבאתי שם קטע מדבריה של בוכדל, שבו היא מסבירה שיהדות מבחינתה זו כניסה למחויבות יהודית וברית סיני, אבל היא לא מפרטת מה פירוש הדבר. אם כך, אנחנו מעתיקים את התהייה מהשאלה מהי יהדות לשאלה מה כלול באותה ברית שמגדירה אותה. לשון אחר, לא ברור מה משמעותה של הצהרת הגר: “אני מקבל על עצמי מחויבות יהודית”, או “כניסה לברית”. ושוב, השאלה הזאת מופנית לליברלים, לשמרנים, לרפורמים ולאורתודוקסים כאחד. אין אפליות.[1]

בגלל שהנקודה הזאת חוזרת שוב ושוב בדיונים על זהות יהודית, ברצוני להקדיש את הטור הזה לחידוד נוסף שלה. העניין נוגע להגדרת זהות יהודית בכלל, אבל אני אתחיל כאן בבירור של זהות יהודית חילונית, שכן הדיון בה מחדד עוד יותר את הנקודות שברצוני להציג. בסוף אחזור לזהות הרפורמית שמציגה בוכדל, ואנסה לבחון את השאלה מה בינה לבין הזהות החילונית. בסוף הדרך אנסה להגיע למסקנות לגבי הגדרתה של יהדות, ולו אורתודוקסית, באופן שמחזיק מים.

את הדיון על זהות יהודית חילונית אני רוצה לפתוח דרך פולמוס בין קובי אריאלי לבין אסף ענברי שנערך ב-2004. יש מכם כאלה שוודאי שמעו ממני לא פעם על הפולמוס הזה, שכן כמה פעמים עשיתי בו שימוש לחידוד נקודות מתודולוגיות לגבי קריאה וחשיבה ביקורתית, אבל כאן אזקק לדברים ולטיעונים שלהם לגופם.

קובי אריאלי על תיקון ליל שבועות ב’עלמא’

בשנת 2004 כתב העיתונאי הדתי קובי אריאלי טור בעיתון מעריב על תיקוני ליל שבועות תל אביביים שנערכו בבית המדרש הפלורליסטי (חילוני) ‘עלמא’ ובבית דניאל הרפורמי. במקום לתאר את הדברים אביא אותם בלשונו:

יש קו משותף לשני לילות השבועות הללו, בצפון ובמרכז, שהופך אותם לטעמי למעוררי קריזה: חוסר האותנטיות. הזיוף הקליל. משחק ה”כאילו”. הטרנדיות השקופה. האופנתיות הנערית והבלתי מחייבת.

שניהם, גם בית דניאל וגם עלמא, מדברים על חוויה יהודית. זה אולי לא נאמר בפירוש, אולם ניחוח מתקתק של אלטרנטיבה ממלא את האוויר כל אימת שפרוספקט מעוצב של עלמא נפתח בפינת בית קפה. אלטרנטיבה יהודית. איני מוצא ברירה בנפשי זולת אחיזה באמנות אבותיי הוותיקה והיא לעטות רוח קנאות בוטה ומתנשאת כמו שרק חרדי שלמד בישיבה יודע לעטות על עצמו ולקבוע כי הסצנה התל-אביבית הפסבדו-דתית, זו של ההקראות והשולחנות המסתובבים, של ה”קריאות החדשות”, ה”תיקונים” והנרטיבים, שלא לומר סצנת השוליים הרפורמית והקונסרבטיבית, הן גבבה טהורה במובן התלמודי של המילה. הן אולי תרבות ישראלית, הן ללא ספק סוג של אמנות אבל יהדות? בחיים לא. ושלא ירמו אתכם.

לא יעזור כלום לאף אחד. עבור היהודי במדינת היהודים, שבה רוב מכריע של החנויות אינן מוכרות חמץ בפסח, חוויה יהודית היא עניין אלמנטרי של התחברות אל העצמי האישי, המשפחתי והעממי. חוויה יהודית לישראלי היהודי היא כמו מרקם של געפילטע פיש לאשכנזי וריח של חילבה לתימני. נכון שלא כולם חווים בקביעות את החוויה הזו ברמה סבירה ונכון שיש כאלה שאולי לא חוו אותה מעולם; כך או כך, בחוויה הדתית היהודית ולו החד פעמית יש משום התחברות פנימית אל הגנום הקולקטיבי שזקיק ממנו שוכן בלב כל ישראלי יהודי. איזה היגיון יש, איפוא, כשכבר כן מנסים לחוות אותה – לעשות את זה ב”שפה” ובמסגרת כל כך זרות, כל כך מנוכרות?

יש דיסוננס מביך באופן שבו הצליחה הסצנה הזו לחדור למרקם החיים התרבותי ולהתיישב על הנישה הפנויה של הכמיהה לתרבות יהודית-דתית. רב-תרבותיות היא דבר יאה ליחיד כמו לחברה. מצד שני, כשהיא באה בתמהיל לא הגיוני היא לא רב-תרבותיות, אלא משחק פוזה סר טעם. אתה יכול לקיים חיי משפחה בקצב ובריתמוס מרוקאי ובו בזמן לשחור אמנות באנינות אירופית; מותר לך לצאת במחול ים תיכוני על שולחן בשירה בציבור, ובו בזמן לנהל את חייך הכלכליים בסגפנות קומוניסטית. מה שאתה בשום אופן לא יכול זה לחיות את מכלול חייך הקולטוריים והספיריטואליים כמו מילואימניק לוונטיני צרוב מנגלים ובו בזמן לחוות את חוויותיך הדתיות באופן המאוד מסוים שבו חווה אותן פוץ כפול סנטר בקהילה הרפורמית של בוקה רטון, מיאמי, פלורידה. זה לא אמיתי, זה לא עובד וזה לא אנחנו.

בואו לא נבלף. כפלטפורמה לדיאלקטיקה תרבותית, מגילת רות, עם כל איכויותיה הסיפוריות, היא לא יותר מטקסט בסדר. מה שהופך אותה לאור גדול, נצחי ומקסים זו המשמעות המכוננת שהיהדות השורשית יוצקת לתוכה.

אינטלקטואלים חרדים בדור שלפניי נתנו נפשם על הפולמוס סביב האקדמיזציה של התנ”ך והתלמוד. אני גדלתי כמובן בסביבה תרבותית ששללה אותה מכל וכל. אבל זה בכלל לא העניין: לך תספר לאבא שלי ש-5,000 אנשים אינטליגנטים בתל-אביב הלכו בליל שבועות לשמוע את עינת פישביין ואילנה המרמן משוחחות על סחר בנשים, ושוכנעו שהם עכשיו בתיקון ליל שבועות. הוא לא יבין על מה אתה מדבר.

יש רק יהדות אחת אותנטית, שגם מתיישבת עם הגנטיקה הישראלית הקולקטיבית, עם השפה, עם קצב החיים ועם האמת. היא אמנם בבני-ברק ובירושלים, באפרת ובהר ברכה, בקרית-ספר ובנתיבות, מה לעשות. היא גם קצת מעצבנת ולצערי גם לא תמיד מסבירת פנים, אבל כל מי שרוצה יודע את הדרך. אני יודע שזה נשמע נורא, אבל מי שרוצה תרבות, פאן, בחורות וסימפטיה שילך לעלמא. מי שרוצה יהדות – שיבוא לעשות אצלנו שבת.

אז למה היה מפוצץ בעלמא בליל שבועות? כי כולם הולכים לעלמא, עלמא עלמא וכולם הולכים ליוגה, יוגה יוגה, וכולן עברו לגזרה נמוכה וחזרו עכשיו לגזרה גבוהה וכולם ברטרו, וכולם בקבלה, וכולם מתעניינים, וכולם נורא רוחניים. ביי. אני הולך להקיא.

יש כמה תמות בביקורת הבוטה של אריאלי, אבל אני אתמקד כאן בנקודה מרכזית אחת: מהי יהדות. אריאלי חש (כמוני) שמה שקורה שם אינו יהדות, אלא שלדעתי זה נכון באותה מידה לגבי שיחות הרב בבתי הכנסת השונים, רפורמיים ואורתודוקסיים, שתיארתי בטור הקודם.

נדמה לי שאריאלי לא דייק בתיאור תחושותיו. מעבר לזה שגם את עולמו היהודי שלו עצמו אביו כנראה לא היה מבין, להערכתי היה משהו לגמרי אחר שהפריע לו (וגם אם לו זה לא מה שהפריע, לי כן). אני שואל מה היינו אומרים על תיקון ליל שבועות במכינה בעלי, ששם היו לומדים את מגילת רות ומפיקים ממנה תובנות לגבי שמרנות וצניעות, לגבי מסירות נפש והקרבה, לגבי מוסד המשפחה, לגבי החובה לשרת ביחידות מובחרות בצה”ל וכדומה. האם זו כן הייתה יהדות? לדעתי לא. כפי שהזכרתי בתחילת הטור, כל המסרים הללו יכלו לעלות בלימוד כנסייתי ו/או חילוני של מגילת רות, אם מדובר בכנסיות או קבוצות חילוניות שמרניות. ועדיין, זו לא יהדות. יהדות לא מוגדרת כסט של ערכים ליברליים, אבל גם לא כסט של ערכים שמרניים. אומר יותר מכך, יהודים ליברליים אינם פחות יהודים מיהודים שמרנים. לא זה הפרמטר הקובע. בקיצור, תחושתי שלי עולה גם לגבי שיחות הרב בבית הכנסת שאריאלי עצמו מתפלל בו. ושוב אנחנו חוזרים לשאלה: אז מה כן קובע את היהדות?

תגובתו של אסף ענברי

אסף ענברי הוא סופר ואיש ספרות והגות רחב אופקים ומרתק. קראתי לא מעט ספרים ומאמרים שלו ובהחלט התרשמתי. הוא עוסק לא מעט ביהדות, ובפרט ביהדות חילונית. תגובתו (הצפויה, יש לומר) לדבריו של אריאלי פורסמה במעריב כשבוע לאחר מכן. דבריו נוגעים לנושא שלנו רק בעקיפין, אבל להשלמת התמונה וחידודה אביא גם אותם. יש בדבריו גם נימות של עלבון והערות על התנשאות וצורת השיח של אריאלי. אני אתעלם מהם כאן, שכן מבחינתי מה שחשוב הוא טיעוניו לגבי מהי יהדות:[2]

“יש רק יהדות אחת אותנטית”. והיהדות האחת, האותנטית הזאת, היא כמובן היהדות שלך. “לך תספר לאבא שלי”, אתה כותב “ש-5000 אנשים אינטליגנטיים בתל אביב הלכו בליל שבועות לשמוע את עינת פישביין ואילנה המרמן משוחחות על סחר בנשים ושוכנעו שהם עכשיו בתיקון ליל שבועות. הוא לא יבין על מה אתה מדבר”. אבא שלך לא יבין? תן לו קצת קרדיט. אם אבא שלך מכיר טוב ממך את “היהדות האחת, האותנטית של חז”ל”, הוא יבין גם יבין ששיחה אקטואלית על מגילת רות בתל אביב ב-2004 אינה שונה מהלימוד המדרשי של מגילת רות בטבריה ובפומבדיתא לפני אלפיים שנה, או בתפוצת אשכנז אשר בה נערך בימי הביניים “ילקוט שמעוני”. “דעתי להתגייר”, אומרת רות לנעמי, על פי מדרש חז”ל שבילקוט שמעוני, “אלא מוטב על ידך ולא על ידי אחרת. כיוון ששמעה נעמי כך, התחילה סודרת לה הלכות גֵרים. אמרה לה: בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קירקסאות של גויים. אמרה לה: “אל אשר תלכי אלך”.  אמרה לה: אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין בו מזוזה. אמרה לה: “ובאשר תליני אלין, עַמך עמי ואלוהיך אלוהי”. אילו היית בדור של מחברי המדרש הזה, היית קובל עליהם שהם אונסים על ה”יהדות האחת, המקורית-מקראית”, משמעויות שאין להן כל אחיזה בתנ”ך. וכי היו “הלכות גרים” בתקופת השופטים? וכי היו אז תיאטראות וקירקסים רומיים? וכי היו מזוזות באוהלי יהודה? חז”ל עסקו, באמצעות המגילה המקראית, בבעיות המטרידות של זמנם; באקטואליה. הם הוטרדו, למשל, מסכנת ההתפתות לקסמי התרבות המתחרה, הרומית (כשם שמוטרדים היום רבים מאיתנו מתרבות ההמונים שמפיצה ארצות הברית), והשתמשו במגילת רות לדיון בסכנה זו. השימוש המדרשי-אקטואליסטי בתנ”ך היה דפוס הדיון הרעיוני של חז”ל. אילו המשכת את דרכם היית מטפל בְנושא עוכר השלווה שעל סדר יומנו לאור המקורות. נניח, סחר בנשים.

“מי שרוצה יהדות”, אתה כותב, “שיבוא לעשות אצלנו שבת”. “אצלנו?” סליחה, אצל מי בדיוק? אצל הברסלבי בצפת? אצל החב”דניקי בברוקלין? אצל חניכי מרכז הרב בעופרה ובבית אל? אצל נטורי קרתא? אצל הבבא ברוך בנתיבות? אצל אברכי פוניבז’? אצל פרופסור חרדי מהאוניברסיטה העברית? או ש”אצלנו” פירושו אצל משפחת אריאלי, מחזיקת היהדות “האחת, האותנטית”?

הציבור החרדי והדתי למינהו איננו “אחד”, ומעולם לא היה. הפיצול המקראי בין כוהנים לנביאים ובין תרבות יהודה לתרבות ישראל, הפיצול ההלניסטי בין צדוקים לפרושים, הפיצול המִשנאי בין בית הלל לבית שמאי, הפיצול התלמודי בין הבבלי לירושלמי, הפיצול הימי ביניימי בין פזורות ישראל שבאירופה הנוצרית לבין פזורות ישראל שבארצות האסלאם, הפיצול בין חסידים למתנגדים למשכילים (המשכילים, לידיעתך, היו רובם ככולם דתיים ותלמידי חכמים מופלגים), ופיצולה של האורתודוקסיה במאה ה-20, לזרמים חסידיים וליטאיים למיניהם, שחלקם ציוניים וחלקם אנטי ציוניים, הוא רק חלק מפיצולה של הדת ה”אחת” בין הזרמים החרדיים לבין כל יתר הזרמים, החל בזרם הדתי ציוני (אשר גם הוא, כידוע לך אינו עשוי מעור אחד), המשך בקונסרבטיבים וכלה ברפורמים.

כל שלב בתולדותיה של דת ישראל היה מהפכני ביחס לקודמו. השלב הנבואי היה מהפכני ביחס לשלב הפולחני המוקדם, מוסד בית הכנסת חולל מהפכה (התפילה כתחליף לעבודת הקורבנות), ומוסד בית המדרש התַנָאִי-אמוראי חולל מהפכה. אתה שונא מהפכות.

לא זו בלבד שיהדות ההלכה החז”לית היתה מהפכנית, היא גם לא היתה “אחת”. אין דוקטרינה יהודית; היהדות אינה נצרות. הלכה היא הליכה – היא פעילות יצירתית – וככזאת, היא מנוגדת לקפיאה על השמרים. בחמש-מאות שנותיו של העידן התלמודי התפתחה היצירה ההלכתית והאגדית בתנופה בלתי פוסקת של חידוש יצירתי, תוך מחלוקות בלתי-פוסקות, מרתקות, בין חכמים.  היו שם אסכולות שונות ואף סותרות. היו שם שכלתנים כרבי ישמעאל והיו מיסטיקנים כרבי עקיבא. היו שם חכמים רציניים עד אימה, והיו חכמים חדורי רוח-שטות. אין בעולם עוד ספר חי ורב-קולי כמו התלמוד; אין עוד ספר הרחוק, כמו התלמוד הרב-קולי, מתפיסת ה”יהדות” המונוליטית שלך.

והיצירה היהודית לא נגמרה בתלמוד. היא נמשכה בימי-הביניים תוך שינוי בלתי-פוסק, ותוך פיצול בלתי-פוסק לזרמים מתנגשים. האם היהדות “האחת, האותנטית”, היא זו שהוצגה על-ידי הרמב”ם, חסידו של אריסטו ב”מורה נבוכים”, או שמא היא התֵזה האנטי-פילוסופית שהציג ר’ יהודה הלוי בספרו “הכוזרי”? ואיך מתיישבים הרמב”ם וריה”ל עם עולם המושגים שב”ספר הזוהר”? אלה שלושה דגמים שונים לחלוטין של “יהדות”, וכל אחד מהם שונה לא רק משני האחרים,  אלא מכל שלב קודם ביצירה היהודית .

שנמשיך אל האר”י? אל המהר”ל? אל רמח”ל? אל הבעש”ט? אל משה מנדלסון? אל רנ”ק? אל הרב קוק? אל הרב יוסף דב סולובייצ’יק? העולם היהודי של שומרי-המצוות לא היה מעולם אחדותי וקשיח. הוא היה תמיד עץ חי, מרובה ענפים. היהדות ה”אחת” הקשיחה, שהצגת, היא עץ שנכרת ונוסר לבול-עץ.

אני תוהה כמה מבין הכיוונים שהתפתחו ביהדות האורתודוקסית מחז”ל ועד הלום הם לגיטימיים בכלל, לשיטתך כרותת-העץ. על ניכורה מכיווניה הבלתי חרדיים של התרבות היהודית, איני תוהה; רק מצטער. אם ביאליק וגורדון, עגנון ואצ”ג אינם כלולים בחשבון עולמך היהודי; אם הרב קוק, וכל הציונות הדתית, אינם כלולים בסיפורך על התפתחות היהדות; אם לא מצאת בתרבות החילונית-ישראלית אף יצירה ספרותית, אמנותית או הגותית שמקורות-היהדות מהדהדים ומתחדשים בה – מה הפלא אם תיקון ליל-שבועות בנוסח עלמא מערער את עולמך הקטן והמוגף.

“כולם הולכי לעלמא, כי כולם הולכי ליוגה”, כתבת, והוכחת עד כמה אתה מוגף; עד כמה אינך מבדיל בין חילוני לחילוני. חילונים המטפחים את מורשתם היהודית וחילונים המטפחים את גמישותם בקורס יוגה, זה אותו ציבור עצמו, של עמי-ארצות, מזווית ראייתך. מזווית עִוורונך…

כאמור, תגובה צפויה, ואני מניח שרבות כמוה נאמרות במחוזות של היהדות החילונית (תופעת ‘ארון הספרים’ ובתי המדרש החילוניים). דווקא בגלל שהיא כה צפויה ויש לה קסם רב באוזניו של אדם בן ימינו, שווה לבחון את הטענה הזאת.

ביקורת

אפתח בהערה מתודולוגית שתוביל אותנו לנקודה. ענברי נוקט כאן בטענה דמגוגית נפוצה ומעצבנת, שניתן לנסח אותה כך: “אין לך מונופול על ה_” (מלאו את החסר). הוא מצביע על כך שלמושג ‘יהדות’ יש מופעים שונים ומגוונים, ומשתמש בזה כדי לדחות טענה שמופע מסוים אינו יהדות. האם מושג שיש לו מופעים רבים ומגוונים הוא בהכרח פתוח לגמרי? האם די בהצבעה על מחלוקות בין גוונים ותפיסות שונות לאורך ההיסטוריה היהודית כדי להגן על טענה שגישה X גם היא יהדות, יהא X אשר יהא? לפי הלוגיקה הזאת גם אלו שהולכים לעשות יוגה עוסקים ביהדות. אז מדוע ענברי נעלב מההשוואה הזאת? ברור שגם הוא מניח שצריך להיות משהו משותף שחורז את כל המופעים והגוונים המפולגים הללו ושם אותם על אותה שרשרת שמכונה ‘יהדות’, ויוגה אינו נמצא שם. אז מהו אותו דבר משותף לדעתו? בלי שהוא מציע קריטריון, או לפחות אפיון כלשהו, טענתו היא דמגוגיה ריקה.

למען היושר יש לציין שגם קובי אריאלי לא מציע קריטריון. הוא טוען שליהדות יש ריח כמו גפילטע פיש שכולנו מכירים אותו, וחוש הריח האוניברסלי הזה אומר שהתיקון של עלמא או של בית דניאל אינו יהדות. עם זה קשה, ואולי גם לא צריך, להתווכח (למרות שגם חוש הריח שלי אומר זאת). לענברי יש חוש ריח אחר, אז מה אתה טוען כלפיו? אתה פשוט מצהיר איך חוש הריח שלך בנוי? קשה לקבל שהצהרה כזאת שווה טור פובליציסטי. חייבת להיות שם ברקע הדברים טענה כלשהי. במילים אחרות, גם קובי אריאלי היה צריך להציג קריטריון כלשהו בבואו לפסול משהו ולהוציאו מכלל היהדות. עליו להראות מדוע השיחה בבית הכנסת של אביו או סעודת שבת אצלם בבית היא יהדות, ואילו מה שעושים בעלמא ובבית דניאל לא.

ישנה תחושה שעיסוק בהתנגדות לסחר בנשים הוא ערך אוניברסלי. גם בלגים וזימבבווים יכולים לעסוק בזה ולומר אותו דבר בדיוק. אולי זהו פשר התחושה של קובי אריאלי. אבל מה היינו אומרים על שיחה שתוכנה הוא מידת הענווה? ודאי ניתנות כמוה גם בבית הכנסת של אדון אריאלי (האב). זה כן יהדות? ומה על שיחה שעוסקת בהתמודדות עם משברים (כמו השיחה הראשונה של בוכדל מהטור הקודם)? או שיחה על חשיבות המשפחה ה”יהודית”? אלו ודאי שיחות שניתנות פעמים רבות בבתי כנסת שמרניים לעילא. אבל כבר הערתי שגם שיחות כאלה יכולות להינתן בכנסיות. אז מה בדיוק מפריע לקובי אריאלי? אולי זה באמת היה רק חוש הריח. אבל אני שואל את עצמי מה מפריע לי, או מה הבסיס העקרוני לריח הלא יהודי שמתלווה לתיקון של עלמא?

אומר יותר מכך. לדעתי ענברי לגמרי צודק בטענה שגם חז”ל וגם החכמים לאורך כל הדורות עשו בדיוק אותו דבר. גם הם הוציאו ערכים ותובנות שנוגעים אליהם ולבני תקופתם מהמקורות, גם כאשר הם לא באמת נמצאים שם (ואני משתמש בלשון עדינה. ראו בטור 52 על דרוש ופלפול). אכן נכון. ולכן אין מנוס מלהודות שגם מה שהם עשו באופן כזה לא היה ממש יהדות. כאמור, הביקורת שלי אינה על תוכנם של המסרים, ליברליים או שמרניים, אלא על עצם הדיון והמתודולוגיה שלו. משהו שם במעטפת לא נראה קריטריון טוב ליהדות. זה לא אומר שיהודים לא עושים זאת, או אפילו שהם לא צריכים לעשות זאת. אני רק טוען שעיסוק כזה לא יכול להוות אבן בוחן שמגדירה יהדות.

מה שנותר הוא רק הטענה שהיהודים מוציאים את הערכים הללו ממגילת רות (עאלק),[3] והאחרים יוציאו את זה מהאופנישדות, מהברית החדשה או מאל תיגע בזמיר. לכן בוכדל טוענת שהעיסוק שלה בהתנגדות לגזענות הוא יהדות, ולכן ענברי טוען שהתיקון בעלמא שמוציא את ההתנגדות לסחר בנשים ממגילת רות גם הוא יהדות. וכך גם לגבי העיסוק במשפחה היהודית או בגנותה של הומוסקסואליות בבית המדרש בעלי. אני לא רואה שום קריטריון אחר שמצביע מדוע כל אלו הם יהדות. כעת אשאל אתכם: האם סביר לדעתכם שמה שמגדיר יהדות הוא רק הטקסט או המקור שמהם אתה מוציא את הערך שלך, בלי קשר אליו עצמו? תתפלאו אבל לא מעט אנשים יאמרו שכן (ראו על כך ביתר פירוט בטור הבא). אני באמת חושב שמי שיגדיר לימוד חסידות או ספרי מוסר בתור יהדות יטעה באותה טעות (לפחות לגבי חלק ניכר מהתכנים שלהם). מדובר בעקרונות שאינם ייחודיים לתורה וליהדות, ורק המקורות שמלמדים אותם כתובים בכתב רש”י. מדובר בעקרונות פסיכולוגיים, רוחניים ומוסריים, שלפחות ברובם כל גוי יכול גם הוא לעסוק בהם ולראות אותם כקניינו וכמשנתו שלו. לכן כל אלו לא יכולים לשמש כהגדרה מהותית של יהדות.

לקוראים שמכירים את משנתי לגבי לימוד תנ”ך אבהיר שאין בכוונתי להיכנס כאן לשאלה האם ניתן להתייחס לעיסוק כזה כלימוד, או כלימוד תנ”ך (לדעתי התשובה: ממש לא ולא). זה לא הנושא כאן (הרחבתי לגביו בספר השני בטרילוגיה). כאן אני מחפש הגדרה ליהדות. מה כולל המושג האמורפי והמעורפל הזה אם כל כך הרבה גוונים שונים ומנוגדים חוסים תחתיו? אם גם חסידות וגם מתנגדות, גם קבלה וגם אלו שמתנגדים לה, גם משכילים וליברלים, שמרנים ומהפכנים, כולם עוסקים ביהדות, אז מה תוכנו המהותי של אותו מושג אמורפי שנקרא ‘יהדות’? אבל יותר מכך אני שואל מהי אבן הבוחן שתהווה מדד שקובע מהי יהדות ומה לא.

סיכום ביניים

אין בכוונתי לטעון שאמירות כמו שהתורה או הקב”ה מצפים מאיתנו להתנגד לסחר בנשים, לתמוך או להתנגד למשפחות חדשות וכדומה, אינן נכונות. כל האמירות הללו יכולות להיות נכונות, אבל הן לא יכולות להיות אבן הבוחן ליהדות. יתר על כן, לדעתי גם לא סביר שעיסוק בנושאים הללו ייחשב כעיסוק בתורה, אבל זה לא מענייננו כאן.

כבר כמה פעמים הבחנתי כאן בין תורה בגברא לתורה בחפצא. יש לא מעט תכנים וערכים שלעיסוק בהם יש ערך חשוב, ואפילו ערך יהודי חשוב. אני מניח שרבים מאיתנו יסכימו שיהודי ראוי שיתנגד לסחר בנשים ולגזענות (לפחות בחלק ממובניה). בכל אופן, אלו ודאי טענות לגיטימיות. אבל כך הוא לדעתי גם לגבי גוי, ולכן לא ניתן לראות בערכים הללו את הבסיס המכונן להגדרת המושג יהדות.

אני מחפש כאן מהי אבן הבוחן התוכנית למושג ‘יהודי’, כלומר מהו יהודי ומהי יהדות במישור התוכני והמהותי (ולא יהודיוּת במשמעות האתנית-גזעית): מה אמור לקרות כדי שאומר שאדם או קבוצה הם או שאינם יהודים? מהרשימה של ענברי ניתן ללמוד שלא סביר לראות בשום סט ערכים שהוא, את אבן הבוחן הזאת. לא בסט ליברלי ולא בסט שמרני. לא חסידי ולא מתנגדי. לא משכילי ולא עגלוני. לא ציוני ולא חרדי. לא ימני ולא שמאלי. אף אחד מאלו אינו מועמד סביר להוות אבן בוחן ליהדות. אז אם אשוב כעת לבוכדל, אני חוזר ותוהה מה כן יכול להגדיר יהדות לשיטתה ובכלל.

יהדות חילונית בהכרח מוגדרת על בסיס גזעי-אתני[4]

בטור הקודם הבאתי את טענתה של בוכדל שלא נכון להגדיר יהדות על בסיס אתני-גזעי, וכתבתי שאני לגמרי מסכים לכך. למרבה האירוניה, דווקא ענברי הליברל והחילוני מציג תפיסה גזענית מובהקת: יהדות הוא כל מה שעושים יהודים. איני מצליח לראות בדבריו שום קריטריון אחר שחורז את כל הרשימה שהוא הביא (וצ”ע לגבי יהודים שעושים יוגה). מהעובדה שכל הזרמים והגוונים שהוא תיאר היו יהודים הוא מסיק כמובן מאליו שכל מה שהם עשו היה יהדות. ומכאן יוצא שהתיקון בעלמא או בבית דניאל גם הם בהכרח יהדות. כבר הסברתי שמהלוגיקה שלו עולה שכך הוא לגבי כל מה שעושים יהודים שהרי הוא לא הגדיר בשום מקום מה מייחד את העיסוקים שהוא מנה.

באופן מפתיע, גישתו היא תמצית מזוקקת של הגישה שנגדה יוצאת בוכדל. ענברי מציע הגדרה גזעית-אתנית ליהדות: כל מי שעוסק במקורות ובמחשבות שנוצרו על ידי מי שאימו יהודייה, הוא יהודי תוכני. מי שכותב ספרות ושירה בעברית (וביידיש), מי שמדבר על ציונות, הגויות מדיניות, תורת מוסר שונות (שמה שמייחד אותן הוא שלהוגיהן הייתה אימא יהודייה) וכדומה. דווקא הפתיחה הרחבה כל כך של ההגדרה שלו, משאירה לנו אך ורק את הקריטריון הגזעי-אתני. לפי ענברי נראה שאין שום מגבלה תוכנית על המושג יהדות ועל מיהו יהודי. מה שקובע הוא רק מוצאו (או אימא שלו).

אגב, זוהי נגזרת כמעט הכרחית מתפיסת עולם חילונית. יהדות במובנה החילוני לא יכולה להיות מוגדרת על שום בסיס אחר. אין פלא שאנחנו שומעים השכם והערב הגדרות של אנשים ליהדותם החילונית: היהדות שלי היא התנגדות לגזענות, שוויון, זכויות אדם ואזרח, שלום, נרדפות אנטישמית (סבא שלי נרצח על ידי הנאצים), או שימוש במקורות יהודיים (כמקורות השראה בלבד כמובן). הגדרות ריקות שכאלו הן מחויבות המציאות, שכן אין תשתית אחרת להגדרת יהדות חילונית. אם תשאלו מהי ההגדרה התוכנית למושג יהודי או יהדות? אין. ישנם מאפיינים טכניים (דיבור בעברית, קריאת ספרות זו או אחרת, שימוש במקורות מסוימים), אבל אף אחד מהם אינו חד משמעי. יש גוים שמשתמשים באותם מקורות ומחויבים לאותם ערכים ומדברים את אותן שפות. ולחלופין, יש יהודים שלא עושים את כל אלו ועדיין יסכימו הללו שגם הם בשם יהודים יכונו.[5]

בחזרה לבוכדל

כעת נשוב לבוכדל. שללנו את האפשרות לתלות את היהדות במחויבות לערכי מוסר. שללנו גם את האפשרות להעמיד יהדות על שאיבת ערכי המוסר האוניברסליים ממקורות תורניים. היא עצמה משתמשת גם במקורות אחרים (וכך גם רבנים אורתודוקסיים כמובן). בוכדל גם לא מקבלת יהדות שמבוססת על בסיס גזעי-אתני, בניגוד לענברי ולהגדרות החילוניות (לא בכדי היא רב, כלומר מחזיקה בכהונה דתית). נראה שלדעתה חייב להיות גם ממד דתי להגדרה של יהדות, ובמובן הזה אני מסכים איתה. אבל מבחינתה הממד הזה אינו הממד ההלכתי. אז מה כן?

אמונה באלוהים אינה מייחדת דווקא יהודים. יתר על כן, קראתי לא פעם סטטיסטיקה שלפיה יהודים וגם רבנים רפורמיים רבים לא מאמינים באלוהים. מבחינתם יהדות היא סוג של תרבות ומורשת ולא קשורה בהכרח לאמונה.[6] איני יודע מה עמדתה של בוכדל לגבי אלוקים, אבל שמתי לב שהוא לא הוזכר אפילו פעם אחת בשיחותיה ששמעתי.

אמונה במעמד הר סיני (לפחות כאירוע היסטורי), גם היא לא מועמד מוצלח, משתי סיבות: יש הרבה מאד גוים (נוצרים ומוסלמים) שמאמינים בו כאירוע היסטורי. היא עצמה כנראה לא מאמינה בו כאירוע היסטורי (או לפחות רבים מחבריה הרבנים הרפורמים. זה מעוגן בתיאולוגיה הפורמלית של הרפורמה. אלו שלא מאמינים באלוקים כנראה גם לא מאמינים במעמד הר סיני, אלא אם לדעתם מדובר בחיזיון סובייקטיבי סוגסטיבי). אז מה בכל זאת מגדיר יהדות לשיטתה? במה היא נבדלת מהגדרתו של ענברי החילוני, שהיא בהכרח גזענית ואתנית? היא טוענת שיש הגדרה תוכנית-ערכית. מהי?

יאיר אטינגר, במאמרו שהוזכר כבר בטור הקודם, מביא בשמה כמה רמזים לפתרון התעלומה:

יהודים הם כל מי שהחליטו להשליך את חייהם, להימלט מהדיכוי ולהתכנס במקום שבו הם יכולים להיות חופשיים ולעבוד אל שיגאל אותם. זו המשמעות של להיות יהודי. ואפשר להצטרף למשימה הזאת. כל אחד יכול לקחת חלק בזיכרון היהודי. אם אתה רוצה להצטרף אלינו, גם אתה צריך לעמוד בסיני…

הופ, הנה כבר מוזכר כאן א-ל (אם כי איני בטוח שזו לא שיגרא דלישנא או א-ל סובייקטיבי כלשהו). טוב, אבל היא בטח לא מתכוונת לכך כהגדרה מחייבת וממצה, שהרי לפי זה כל נוצרי או מוסלמי שואפי חופש גם הם יהודים. גם הם רוצים להשליך את חייהם להימלט מהדיכוי ולעבוד אל שיגאל אותם. אני גם לא מניח שהמקום גורם (“להתכנס במקום”), שכן היא חיה בארה”ב יחד עם עוד חילונים ואתאיסטים רבים שלא מחכים שא-ל כלשהו יגאל אותם. שמא תאמרו אבל אצל הנוצרים או המוסלמים זה לא האל היהודי, אלא שעל כך אשאל: מיהו האל היהודי? זה שברא את העולם? שהתגלה בסיני? בקיצור, חזרנו שוב בדלת האחורית לשאלה מה תוכנו של המושג ‘יהודי’. אי אפשר להשתמש בו כדי להגדיר אותו עצמו.[7]

בקטע מאוחר יותר אטינגר שם מביא בשמה את התוספת הבאה:

באמריקה היתה תנועה בשם “תרבות אתית(Ethical Culture) . ייסדו אותה יהודים רפורמים שבסופו של דבר רצו לקחת את כל הערכים האוניברסליים החשובים ביותר של היהדות, כמו שכולנו נבראו בצלם אלוהים, ולהפריד אותם מהדת. אבל אתה יודע, זה לא שרד, כי אם אין לך את הפרטיקולריות של הטקסים, של החגים, של לוח השנה היהודי והשפה המשותפת, אם אין לך חלק מהפרטיקולריזם הזה, אז אין שום דבר שנותן לו דביקות שנשארת.

כאן כבר נכנסים ממדים פרטיקולריים כלשהם, מעבר לערכים האוניברסליים (“נבראנו בצלם” נאמר כאן כמובן במובן מטפורי, כמקובל אצל חילונים, שהרי חלק גדול מחברי אותה תנועה לא האמינו באלוהים בכלל). גם ההנמקה שלה היא שבלי זה העניין לא שורד, ואת זה קצת קשה לי לקבל כנימוק מהותי. האם הגדרת יהדות היא מה שמצליח לשרוד? אמורה להיות הגדרה תוכנית כלשהי. מה בדיוק אמור לשרוד כדי להיחשב יהדות? השאלה היא האם זה נכון ולא האם זה מועיל לשרידות. נראה ששאלת הנכונות אינה מעניינת מבחינתה.

כשהיא בכל זאת מתקדמת כאן לקראת הגדרה תוכנית ליהדות, היא מוסיפה תכנים דתיים כלשהם: ריטואלים, בית כנסת, חגים, לוח השנה וכדומה. אבל גם את זה די קשה לקבל ואפילו להגדיר. האם יהדות היא שימוש בריטואלים מסוימים? אלו ריטואלים? הרי הריטואלים שהיא משתמשת בהם אינם הריטואלים שלי. וגם אלו שלי אינם הריטואלים שבהם השתמש משה רבנו או רבי עקיבא, ואפילו לא רבי נחמן מברסלב, או רבי יהודה החסיד. ובכלל, קשה קצת לקבל שהגדרת יהדות מבוססת על ריטואלים ריקים, כלומר את ההגדרה שכל מי שעושה פעולה X בזמן Y הוא יהודי. הוא אמור להאמין במשהו או להיות מחויב למשהו, וזה מה שאמור לעמוד בבסיס הריטואלים הללו. אחרת יהדות היא ביצוע של אוסף קאטות סתמי. אז אני מתעקש שוב: מהו אותו משהו, אמונות, ערכים, או מחויבויות, שמכונן את היהדות?

משמעותה של ההלכה בדיון: מהי ‘יהדות’?

אין מנוס מהמסקנה שעליה כבר העירו כמה מגיבים לטור הקודם (מי שמכיר את השקפתי כנראה צפה שאגיע לזה). הגדרת יהדות היא מחויבות להלכה. הא ותו לא. כל מה שמסביב (כולל כל הרשימה של ענברי ועוד) הוא ציצים ופרחים במקרה הטוב, אבל ממש לא חלק מהליבה. ברית סיני שאליה אנחנו אמורים להשתייך ולהתחייב היא הברית לקיים את ציוויי הקב”ה שניתנו לנו שם. זהו. שום ערך, אמונה, תובנה או כל משהו אחר, לא יכול להיות חלק מאבן הבוחן ליהדות (ישעיהו השלישי כבר הקדימני בזה, בבחינת “מי הקדימני ואשלם”). אם תבדקו כעת תראו שהמחויבות הזאת היא אכן אקסקלוסיבית. אין גוי שמחויב לזה, וגם אם הוא יחוש מחויב לזה הוא יטעה. אם הוא רוצה להתחייב עליו לעבור גיור ואז הוא מצטרף ליהדות ומתחייב.

כזכור, יהדות לא מוגדרת על בסיס אתני וגזעי, ולכן כל מי שרוצה ברוך הבא. אבל זה כרוך בקבלת עול מצוות, ורק בזה. לימודי היסטוריה יהודית או תפיסות עולם כאלה או אחרות, ספרות ושירה, תנ”ך, ריטואלים ושאר ירקות, הם ציצים ופרחים, אבל לא חלק מעכב בתהליך הגיור. הגיור הוא קבלת עול מצוות. גר שיאמר שהוא מקבל על עצמו עול התנגדות לסחר בנשים, לאי שוויון, או לגזענות, יישאר גוי גמור (גם אם ימול ויטבול). כך גם לגבי גוי שיקבל על עצמו התבודדויות נוסח ברסלב או ריקודים חסידיים ולימוד תורות חסידיות כל יום כולל בירור של שורש נשמתו המקראי, גם הוא גוי מהודר. וכך גם לגבי גוי שיקבל על עצמו את מערכת הערכים הנעלה של רבני עלי והרב טאו ויהיה פעיל ויצביע למפלגת ‘נועם’. לעומת זאת, גוי שיקבל על עצמו עול מצוות, גם אם הוא יביע עמדות גזעניות ושוביניסטיות, ואפילו אם יתנכר לחסידות ולמתנגדות ולכל מה שתרצו מהרשימה של ענברי – הוא יהודי כשר (אם כי אולי בחלק מהמקרים רשע).

אפשר כמובן להגדיר את היהדות אחרת, כמו למשל כקהל עדת המתנגדים לגזענות או לשוביניזם, או קהל מוקיעי הלהט”ב ושומרי כבוד בת מלך פנימה. הגדרות של מושגים הן כחומר ביד היוצר. אבל זו הגדרה שרירותית שלא מתאימה בשום צורה למה שמקובל (וכאמור היא גם גזענית, ו/או פטרנליסטית, שכן היא קובעת על גוים מוצהרים שהם יהודים בעל כרחם, או לחלופין לא מכירה ביהדותם של יהודים כשרים ומוצהרים בעל כרחם). כאן אולי יכול להיכנס ריח הגפילטע פיש של קובי אריאלי, שכן ברור לכל בר דעת (או בעל חוש ריח) שזו לא הגדרה שמחזיקה מים.[8]

חשוב להבין שהיהודיוּת במובן ה’אתני’ גם היא מוגדרת על הבסיס הזה. קל להתבלבל כשרואים שיחס היהדות לחילונים הוא כאל יהודים למרות שהם לא נוהגים כיהודים (לפי הגדרה זאת אין שום הבדל מהותי בינם לבין כל גוי אחר), ולעומת זאת גוים, גם אם הם רוצים להתגייר ומאמינים בתורה, כל עוד לא עברו גיור אינם יהודים. לכאורה זה אומר שההגדרה שלנו ל’יהדות’ היא אתנית. אבל זו טעות. ראשית, הם יכולים להתגייר למרות מוצאם האתני השונה. אבל מעבר לזה, הגדרת יהדות היא מחויבות להלכה ולא התנהגות הלכתית. התנהגות יהודית היא התנהגות לפי ההלכה. אבל שימו לב שהגדרת יהודיוּת (כלומר מיהו אדם יהודי ולא מי נוהג כיהודי) נקבעת לפי מי שמחויב להלכה (גם אם הוא עצמו לא מכיר בכך), ולא מי שנוהג על פי ההלכה. התנהגות יהודית, כלומר יהדות, היא הישמעות להלכה. יהודיוּת, לעומת זאת, היא השתייכות (גם אם לא מודעת) לקבוצה שמחויבת להלכה. כאן עובר קו השבר בין יהודיוּת ליהדות. אדם יהודי יכול לנהוג בצורה לא יהודית. אם הוא לא נוהג כך בפועל אז הוא יהודי פושע (יהודי שלא מקיים את מחויבותו), כלומר הוא יהודי במובן האתני (במובן של היהודיוּת) אבל התנהגותו אינה יהודית (אין כאן יהדות). המחויבות הזאת כמובן באה על בסיס אתני (בן לאם יהודייה) או על בסיס גיור, אבל הגדרת ‘יהדות’ ממש אינה אתנית (הגדרת ‘יהודיוּת’ היא אתנית בחלקה). לכן כמו שטוענת בוכדל, ובניגוד למה שטוען ענברי, האתניות אינה מהותית ליהדות (ואפילו לא ליהודיוּת). לשון אחר, לא היהודיוּת מגדירה יהדות אלא דווקא היהדות מגדירה יהודיוּת.[9]

למיטב הבנתי אין שום הגדרה תוכנית אחרת ליהדות שמחזיקה מים. הוויכוח שלי עם הרפורמים והחילונים (וגם עם רבים מהאורתודוקסים שלא רואים את הזהות היהודית כבנויה על ההלכה באופן בלעדי) אינו ויכוח בין שתי עמדות. איני חושב שיש בנמצא עמדה אחרת שמחזיקה מים. ההגדרה ליהדות היא בהכרח דתית ויסודה הוא אך ורק ההלכה, ואין בלתה. הביטוי ‘יהדות חילונית’ הוא בעיניי אוקסימורון, ולא רק תפיסה שגויה, וזאת אפריורי עוד לפני ששמעתי את כל ההצעות למלא אותו בתוכן. ניתן כמובן להציע הגדרות לאומיות ליהדות, כמו לכל עם אחר. כאן אני עוסק ביהדות כדת ולא כלאום, בערכים ולא בעובדות. על הקשר בין שתי ההבחנות הללו ועל משמעותן אעמוד בטור הבא. אבל לפני כן עוד הערה חשובה.

יהדות בגברא ובחפצא

כמה פעמים בעבר הבחנתי בין תורה בגברא לתורה בחפצא (הרחבתי בזה בספר השני של הטרילוגיה). תורה בחפצא היא תורה במובן מאד מצומצם ביחס למה שמקובל להגדיר, כלומר ההלכה ופרשנותה ותו לא מידי. תורה בגברא היא תורה במובן רחב מאד, כל לימוד בעל ערך אנושי, הגותי, תרבותי ומוסרי וכדומה. זה כולל, ספרות, פסיכולוגיה, פילוסופיה, תחומים מדעיים שונים, חסידות, תנ”ך, מוסר, מחשבת ישראל (כן כן, גם כל התחומים הללו. אין הבדל בין לימוד של קאנט ללימוד של מורה הנבוכים או בין לימוד חסידות לקריאת החטא ועונשו של דוסטוייבסקי וכדומה. ראו על כך בספר השני). משמעות הדבר היא שלימוד הנושאים הללו יכול להיחשב תורה אם הוא נעשה כדי להעשיר את עולמך התורני, אבל הוא לא תורה במובן אובייקטיבי. אם אתה עוסק בו וזה לא תורם לך, לדעתי זהו עיסוק חסר ערך (ביטול תורה), מה שאין כן לגבי ההלכה והעיון ההלכתי.

עיסוק בתחומים של תורה בגברא כמובן לא ייחודי ליהדות. את כל התחומים הללו לומדים ומלמדים גם גוים. יתר על כן, גם התכנים שלהם אינם יהודיים. המוסר, הספרות, המדע והפילוסופיה, הם מעצם הגדרתם אוניברסליים. אני לא שופט טענה מדעית או מוסרית לפי הקריטריון האם היא יהודית או לא, אלא האם היא נכונה וראויה. וכך יעשה גם עמיתי הגוי. לכן לימוד כזה יכול להיות בעל ערך רב (אולי לא פחות מלימוד תורה), אבל הוא לא תורה בחפצא (לא תורה במובן האובייקטיבי). עד כאן טענותיי בספר השני של הטרילוגיה.

כאן אני רוצה להוסיף נקודה שנוגעת לענייננו. להגדיר את המושג תורה על פי תחומים של תורה בגברא זה מגוחך ברמה הלוגית. הגדרה אמורה להכיל את המאפיינים הייחודיים למושג המוגדר. אי אפשר להגדיר אדם דרך הקריטריון שיש לו אף, למרות שזה נכון. זאת מפני שלעוד יצורים יש אף. כך גם לא נכון להגדיר יהדות דרך עיסוק בחסידות או בתנ”ך, או ציות לערכי מוסר מסוימים (ליברליים או שמרניים). כל זה לא מייחד את התורה ואת היהדות ולכן לא נכון לבסס על זה הגדרה של המושגים הללו. משום מה, אנשים חושבים שאם עיסוק מסוים הוא חשוב זה חייב להיות תורה או יהדות במובן המכונן. אבל זה ממש לא נכון.

אם אשוב לבוכדל וענברי (וכנראה גם קובי אריאלי), זוהי הנקודה שאני חולק עליהם. הרשימה של ענברי לא מציעה הגדרה ליהדות כי היא מבוססת על קריטריון אתני. חלק מהקבוצות ברשימה גם לדעתי הן יהדות במובן התוכני, אבל זה רק מפני שהן כולן היו מחויבות להלכה (אלו שלא, אינן קבוצות יהודיוּת אלא במובן האתני. יש בהן יהודיוּת אבל לא יהדות). החילוניות, הסוציאליזם הקיבוצי, הספרות העברית, אינן תופעות ששייכות ליהדות (מבחינה תוכנית) אלא לכל היותר ליהודיוּת (כי הן נעשו על ידי יהודים). גם לגבי בוכדל, הנקודה בה אני חולק עליה היא שהיא וחבריה אינם מחויבים להלכה בשום צורה. לא שהם מציעים לה פרשנות אחרת (כמו הקונסרבטיבים), אלא אין שם שום מחויבות להלכה בשום מובן שהוא. יש ריטואלים טקסיים שהם עצמם מחליטים עליהם (בהשפעה מסוימת של המסורת שלנו) כפולקלור תרבותי ולא כמשהו מחייב. זו בעיקר המלצה תרבותית ולא תוכן ערכי. בנוסף, יש שם גם ערכים כמובן, כמו אנטי גזענות ושוויון, אבל אלו לא ערכים יהודיים (למרות שהקב”ה אכן מחייב אותנו בהם גם לדעתי).

אי אפשר לבנות הגדרה של יהדות כשאבני הבוחן שלה הם מאפיינים לא מהותיים ולא ייחודיים, גם אם נסבור שהם נכונים ואכן נדרשים מכל יהודי (וגם מכל אדם). בוכדל מציעה הגדרה ליהדות שבנויה רק על הרכיבים הסובייקטיביים (תורה בגברא) בלי הרכיבים האובייקטיביים הייחודיים (תורה בחפצא, הלכה). ניתן לכנות זאת ‘יהדות בגברא’, וזה דומה בעיניי להגדרה שמציעה אבן בוחן להיותך אדם, אם אתה בעל אף או שיש לך כליות. אני מוכן לקבל שאלו ערכים נכונים, ואפילו מאפיינים חשובים ליהודי, ואני גם חושב שראוי לכל יהודי לדבוק בהם (לפחות בחלקם, ובפרשנות מסוימת), ועדיין הוא אמור לדבוק בהם כאדם ולא כיהודי (כל יהודי הוא גם אדם).[10] יתר על כן, גם מי שלא דבק בהם, בעיניי הוא יהודי, גם אם רשע, ולא אדם שאינו יהודי. אני חולק עליו, אבל לא יכול להכחיש את היותו יהודי.

לסיום, אני בטוח שיש מהקוראים שיחושו שהדברים טריוויאליים משהו. אני חולק עליהם. שאלו את מי שלא קרא את הטורים הללו, וגם אם הוא אורתודוקסי בדרך כלל הוא יאמר לכם שיש ערכים שהם יהודיים במהותם, והם המכוננים יהדות. מקובל לחשוב (וגם אני מסכים לזה) שמעשי המצוות באים לבטא ערכים כלשהם, ולכן אנשים לא נוטים לראות בעצם קיום המצוות יהדות.[11] רבני עלי יסבירו לכם שמשפחה שמרנית, אפליית נשים, הצרת צעדי ההומוסקסואלים, לימוד מסודר של “הש”ס הלבן” (כתבי הרב קוק) ולהיות לוחם אמיץ בסיירת מטכ”ל, זו מהות היהדות, ובוכדל לעומתם תענה ותאמר לכם שלחימה בגזענות ולמען שוויון היא יהדות. כל אחד מעמיס על היהדות את ערכיו שלו ואז חושב שזו תמצית היהדות. טענתי העיקרית היא שכולם טועים באותה טעות. לכן עליי להדגיש שוב שדבריי לא קשורים לתוכן השיחות ואופי הערכים שמוצעים כאבן הבוחן להיותך יהודי, וגם לא לשאלה האם אני מסכים או לא מסכים לערכים הללו. אני לא מקבל את ההגדרות שמוצעות על ידי ליברלים ושמרנים, רפורמים ואורתודוקסים (לפחות רובם)[12], משכילים סופרים ומשוררים, חילונים וחרדים כאחד. אז מי אמר שאני לא שוויוני?…

[1] אל חשש, להלכה אגיע מאוחר יותר.

[2] ההעתקה של הטקסט הייתה כרוכה בהמון שיבושים שהשתדלתי לתקנם. במקרה הצורך, תוכלו להשוות למקור.

[3] איני נכנס כאן לשאלה הכאובה האם באמת ניתן להוציא את זה ממגילת רות. רמז: ממש לא. כולנו מבינים שאותם לומדים בעלמא הביאו איתם את ההתנגדות לסחר בנשים מהבית ולא הוציאו אותה מהמגילה. אבל זה לא רק לומדי עלמא, אלא כל לימוד תנ”ך. זה כמובן מכניס אותנו לוויכוח הבלתי פוסק האם ניתן ללמוד משהו מהתנ”ך (רמז: לא), והאם אי פעם מישהו הוציא מהתנ”ך מסר שלא מקובל עליו (אלא אם הוא בא לנגח).

[4] בעניין זה ולגבי זהות יהודית בכלל, ראו מאמרי כאן.

[5] מישהו שלח לי לפני כמה  ימים לינק לדיון הזה:

https://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=IDLKDL&c41t4nzVQ=FJF
יש כאן ויכוח שבו העיתונאי בן כספית לא מצליח לענות על השאלה “במה אתה יהודי?”. הוא כמובן בטוח במאה אחוז שהוא יהודי, אבל לא ממש  מצליח להציע הנמקה וביסוס (זה כנראה מתוקף חוש הריח של קובי אריאלי). בסוף
הוא מצליח להציע משהו: עובר אצלו בגנים העניין של החסד. זהו קריטריון מוזר, גם בגלל שהוא גזעני וגם בגלל שהוא תלוש מהמציאות (בטח בימינו). הייתי שמח לעמת אותו עם השאלה האם לדעתו אין גוים שנטוע בהם הגן הזה? ואפילו עם השאלה האם לדעתו ביהודים יש את זה יותר? אני בספק רב. בכל אופן, כדאי לשים לב לכך שהדבר היחיד שהוא מצליח להציג הוא הגדרה גנטית-גזעית (הוא כמובן יכול היה לטעון שהוא יהודי כי אמו יהודייה. זה קריטריון הרבה יותר משכנע, אלא שהוא עוסק ביהודיוּת ולא ביהדות. גם הוא הבין שצריך להיות גם ממד תוכני בהגדרת ‘יהדות’). והן הן דבריי.

[6] בעניין זה ראו סקירה (אמנם מגמתית) באתר רציו כאן.

[7] אם כי הלולאתיות הזאת נפוצה מאד בדיונים על זהות יהודית. חשבו כמה פעמים שמעתם מישהו שאומר: בעיניי יהודי הוא כל מי שתופס/מגדיר את עצמו כיהודי (והמהדרין מוסיפים: אין לכם ולאף אחד מונופול על היהדות).

[8] חלק מהקוראים ודאי שואלים את עצמם האם ייתכנו הגדרות נכונות ולא נכונות. לכאורה הגדרה היא עניין שרירותי. אז זהו שלא. ראו על כך בטור 251 וגם בטור 108 ועוד הרבה.

[9] בפרפרזה על דבריה  של בוכדל שהובאו בטור הקודם, לגבי היחס בין גזע לגזענות.

[10] זה מזכיר לי את הטיעון במאמרי על המשפט העברי, שם הסברתי מדוע שאיבת הלכות אוניברסליות מההלכה לתוך ספר החוקים הישראלי אינו הכנסה של המשפט העברי לספר החוקים (עד כמה שבכלל יש לזה ערך. לדעתי אין). הלכות אלו אינן ייחודיות למשפט העברי ולא נשאבות בגלל היותן חלק מההלכה אלא בגלל שהן מתאימות למחוקק הישראלי. ראו בדבריי שם.

[11] גם אני לא רואה בקיום לא מתוך מחויבות, נוסח אחד העם (שראה במצוות אמצעי תרבותי), יהדות. אני מדבר על קיום מתוך מחויבות לצו ה’.

[12] אלו הסוברים ש”יש זהב מתחת לבלטות”, כלשונו של ידידי נדב שנרב (שהזכיר זאת גם בטוקבק לטור הקודם, ופירט יותר בשרשור הזה בעצכ”ח). הטענה (שלי לפחות) היא שאמנם יש שם זהב, אבל הוא לא מה שמגדיר את המעשה כמצווה ואותנו כיהודים.