אסימטריה בין השקפות (טור 348)

בס”ד

לאור ההצלחה האדירה של שני הטורים הקודמים, אני יכול להרגיע אתכם. הטור הזה הוא בעל אופי שונה.

ראיתי לא מזמן סקירה על תזה של הפסיכולוג ג’ונתן היידט שעוסק הרבה בפסיכולוגיה של המוסר. התזה שלו עוסקת באסימטריה בין שמרנים לליברלים, והיא עוררה בי כמה מחשבות לגבי אסימטריות דומות שקיננו בי עוד קודם לכן, וברצוני לשתף אותן עמכם. אבל לפני כן אנצל את ההזדמנות לשפוך עליכם כמה הגיגים מתודולוגיים על הפסיכולוגיה של המוסר.

מבט ביקורתי קצר על הפסיכולוגיה של המוסר

הפסיכולוגית סוזן פיסק מפרינסטון, שעוסקת גם היא בחקר הפסיכולוגיה של המוסר, טוענת שתחום המוסר נמצא בשנים האחרונות בפריחה. יצירות ספרותיות, סרטים, מחזות וגם דיונים ציבוריים, עוסקים לא מעט בשאלות מוסריות. היא מציעה לכך הסברים שונים, כמו אירועים שמתרחשים בכפר הגלובלי שלנו (פיגועים, אסונות ומלחמות), התלבטויות עקב פיתוחים טכנולוגיים ושינויים חברתיים (להט”ב, סחר בנשק, סמכות המדינה) ועוד. כל זה יוצר אצלנו צורך חזק למצוא לעצמנו מצפן מוסרי, ומביא אותנו לדון בשאלות מוסר. דומני שזה נכון בפרט בתקופה שבה המצפנים המסורתיים אבדו לרבים מאיתנו עקב התנתקות מהמסורת הדתית. בעולם נטול אלוהים, אנשים צריכים לחוש שיש להם מצפן אחר, שהם לא סתם אוספים של מולקולות. דיונים כאלה נותנים להם תחושת משמעות ערכית. בין היתר, לדבריה, ההתעוררות הזאת באה לידי ביטוי במחקר פסיכולוגי מאד אינטנסיבי של המוסר.

ניתן לראות במניפסטים השונים את התרומות שיכולות להיות למחקר פסיכולוגי (בתחום האישי והחברתי) על הבנתנו את המוסר. הוא יכול להאיר את עינינו בשאלות כמו מניין באות התובנות המוסריות שלנו, כיצד מתקבלות ההחלטות המוסריות והמעשיות שלנו, מה משפיע עליהן, ואלו שיבושים יכולים לקרות לנו בתחומים אלו. טרנד רווח הוא להראות לנו שהמוסר שלנו אינו כה רציונלי ושיטתי כפי שנדמה לכמה מאיתנו (או היה נדמה בעבר). החוקרים מצביעים על כך שמעורבים כאן גורמים אירציונליים רבים, כמו רגשות, השפעות חברתיות וכדומה. בין היתר, חוקרים מנסים להציג בפנינו מראה שבוחנת האם בפועל אנחנו עקביים עם אמונותינו (שבדרך כלל מראה לנו שאנחנו לא).

מה שרציתי לומר כאן הוא שלדעתי התחום הזה כדיסציפלינה לא באמת קיים (אולי אפשר להכניס אותו כענף של מחשבת ישראל, עוד תחום שלא קיים). הסיבה לכך היא שמוסר אינו קשור לפסיכולוגיה בשום צורה, לא יותר מאשר לפיזיקה, לבלשנות, או לארכיאולוגיה. אין זה אומר שאנשים שפועלים במישור המוסרי לא מושפעים מפסיכולוגיה. ודאי שכן. אבל הם גם מושפעים מהפיזיקה ומהבלשנות. מה שאני טוען הוא שההשפעות הללו לא קשורות למוסר כשלעצמו. פסיכולוגיה, כמו מחקר מדעי בכלל,[1] אמורים לעסוק בעובדות ובהסברים להן (המצוי), ואילו המוסר עניינו בנורמות (הראוי).

ג’ונתן היידט, שהוזכר כאן כבר בעבר (ראו למשל בטורים 86, 154, 201), עורך לא מעט דיונים מעניינים בתחום המוסר, אלא שלמיטב הבנתי הם לא קשורים לפסיכולוגיה בשום צורה. לחלופין, ניתן למצוא אצלו דיונים פסיכולוגיים מעניינים, אלא שהם לא באמת קשורים למוסר. אנשים רבים, וביניהם גם חוקרים בתחומים הללו, נוטים לא לשים לב להבחנה החדה שקיימת בין התחומים. בטוריי הנ”ל הזכרתי את הדוגמאות שהיידט מביא לערכים לכאורה ‘מוסריים’, שכיניתי אותם “ערכים אסתטיים”. הוא מצביע על כך שאנשים מתייחסים למעשים שונים כבלתי מוסריים, למרות שבמחשבה שנייה לא נראה שיש בהם פגם מוסרי כלשהו. חשבו למשל על אדם שבועל תרנגולת קפואה שנקנתה בסופרמרקט לפני שהוא אוכל אותה, או על אדם שמבשל את כלבו שנדרס למוות ואוכל אותו. בעצם, ניתן לחשוב אפילו על אדם שמקיים יחסי מין בהסכמה מלאה עם אחותו הבגירה (או אמו) וכדומה. כל אלו הם מעשים שלא פוגעים באף אחד, ובכל זאת רוב האנשים רואים בהם מעשים לא מוסריים. הבאתי את הדברים כאן רק כדוגמה לדיון שבהחלט קשור לפסיכולוגיה, אבל ממש לא למוסר.

חוקר יכול לבחון אלו תחושות יש לנו ביחסים למעשים כאלה, ואולי גם לתהות מדוע ולחקור מה גורם לכך. אבל השאלה האם תחושות אלה קשורות למוסר היא שאלה נורמטיבית כמובן, וככזו אין לפסיכולוג שום ערך מוסף לגביה. העובדה שהמצבים הללו מעוררים באנשים רגשות דחייה שייכת כמובן למישור העובדתי, וזה בהחלט נושא מעניין למחקר פסיכולוגי. אבל בדיוק בגלל זה שאלות כאלה לא שייכות לתחום המוסר. יתר על כן, אפילו תחושות הדחייה שאנו חשים ביחס למעשים בלתי מוסריים בעליל (כמו רצח, גניבה, התעללות וכדומה) אינן שייכות למוסר אלא לפסיכולוגיה. המוסר עוסק בשאלה הנורמטיבית האם מעשים כאלה הם ראויים, בלי שום קשר לתחושות שישנן אצלנו כלפיהם או לא.

גם אם מישהו מכם חושב שהתחושות שתיאר היידט אינן רגשות שמתעוררים בנו אינסטינקטיבית, אלא איתותים של המצפון שלנו (כלומר הכרה והכרעה מוסרית שלנו שיש לה ביטויים רגשיים), זה אמנם יחזיר מבחינתו את הדיון לתחום המוסר, אבל בו בזמן יוציא אותו מתחום הפסיכולוגיה. מי שרואה במוסר קטגוריה פסיכולוגית, בעצם תופס אותו כסוג של תחושה שנטועה בנו, ולא ערכים במובן שאדם מכריע לגביהם ומאמץ אותם מתוך שיקול דעתו. אם כך, חוקר כזה לא עוסק במוסר אלא בתופעות פסיכולוגיות דמויות מוסר. יכול אדם לטעון שאין מוסר במובן המהותי שאני מדבר עליו, ושבעצם מדובר באשליה. כשלעצמי אינני מסכים לטענה הזאת (ראו למשל בטורים 119-120 ו-122), אבל כאן לא אתווכח איתה, מפני שגם מי שטוען אותה מסכים לדבריי שאין לפסיכולוגיה דבר עם המוסר במובנו המהותי (אלא שלדעתו אין דבר כזה מוסר מהותי. יש רק תופעות פסיכולוגיות שאנחנו מתייחסים אליהן כמוסר).

מחקר בפסיכולוגיה של המוסר יכול לעסוק בתופעות א-מוסריות שבטעות מסווגות כתופעות מוסריות. זהו מחקר תיאורי, שכן הוא עוסק בשאלה מה אנשים חשים (בין אם לדעתם זה שייך למוסר ובין אם לאו) ומה מניע אותם וכיצד זה קורה. אבל גם מחקר כזה מניח הנחות מה שייך למוסר ומה  לא, והנחות אלו אינן עובדות אלא נורמות, ולכן הפסיכולוג בהכרח משתמש כאן בתפיסת עולמו שלו בלי שום קשר לכלים מדעיים. חוקר כזה יכול לבחון את העקביות שלנו ביחס למוסר (ההתאמה בין ההשקפה לבין אופן ההתנהלות בפועל), שכן זו שאלה עובדתית. הוא יכול גם לשאול את עצמו כיצד מעוצבות התפיסות המוסריות שלנו (מבחינה פסיכולוגית), אבל כל אלו הן שאלות תיאוּריות שנוגעות לעניינים שבעובדה. אבל מחקר מהותי שיעסוק בשאלה מהו מעשה מוסרי ומה לא, וכיצד עליי להכריע במצב נתון, שייך לאתיקה, שהיא תת תחום של הפילוסופיה. כאן לא מדובר במחקר אמפירי אלא בעיון פילוסופי-מושגי.[2] בהקשר כזה איננו עוסקים בשאלה התיאורית מה אנשים חושבים, אלא בשאלה הנורמטיבית מה נכון וראוי להם לחשוב.

אפילו הטענה הפופולרית כל כך בין חוקרים, שהמוסר אינו רציונלי, לא תמד מבטאת ממצאים של מחקר אמפירי. במקרים רבים היא משקפת מערכת הנחות וערכים של החוקר. במקרים רבים היא אפילו מבוססת על תפיסה הפילוסופית, שלפיה מוסר הוא סוג של רגשות שמוטמעים בנו ולא הכרעות רציונליות. חוקרים לא אמורים לעסוק בשאלות שתלויות בהשקפת עולם, אלא אם בכוונתם רק לתאר השקפות של בני אדם.[3]

לדוגמה, יש לא מעט מחקרים פסיכולוגיים שעוסקים בניסויי הטרולי ודומיהם, והם בוחנים כיצד אנשים מכריעים בדילמות מוסריות. זוהי כמובן שאלה עובדתית, שהרי לא דנים כאן במה נכון לעשות אלא בשאלה מה בפועל אנשים עושים. מחקר כזה אכן שייך לפסיכולוגיה תיאורית, אבל אין לו ולא כלום עם השאלה הנורמטיבית מה ראוי לעשות במצבים כאלה. בהקשרים אלו, לא מעט חוקרים מצביעים על האירציונליות של ההתנהלות המוסרית שלנו, כאשר רבים מאיתנו מעדיפים להניח לרכבת לדרוס חמישה בני אדם ולא להסיט אותה במו ידינו למסילה אחרת שבה היא תהרוג אדם אחד. רבים מהחוקרים (כולל דוקינס, שביקרתי אותו על כך בספרי, אלוהים משחק בקוביות) טוענים שזו החלטה לא רציונלית שהרי כך אנחנו מאבדים יותר נפשות ולכן ברור שזו החלטה לא מוסרית. אבל מי שמתייחס למעשה רציחה לא רק במישור התוצאתני, כלומר מבחינתו יש משמעות לשאלה האם חיים אבדו או שלי עצמי היה חלק במעשה, בהחלט יכול לראות בהחלטה כזאת הכרעה מוסרית רציונלית.

טוב, שפכתי עליכם (ועליהם) את מררתי, וכעת אפשר לגשת לנושא שלנו, האסימטריה בין השקפות.

אסימטריה בין דתיים לחילוניים

בעבר אמרתי וכתבתי לא פעם שיש אסימטריה בין דתיים לחילוניים. הדתיים מכירים את החילוניים ואת החילוניות הרבה יותר טוב מאשר החילוניים מכירים את הדתיים והדתיות. הסיבה לכך היא לא רק שהדתיים בדרך כלל פתוחים יותר (וזה לא נכתב לגמרי בצחוק), אלא בגלל עיקרון לוגי מאד פשוט, הגם שמשום מה הוא נראה לאנשים מקומם ומתנשא: החילוניות היא עגלה ריקה והדתיות היא עגלה מלאה.[4]

אין בכוונתי לטעון כאן שהחילוני הוא עגלה ריקה, אלא שהחילוניות היא עגלה ריקה. כלומר החילוני יכול להתנהג בצורה לגמרי מוסרית ולהיות מלא ערכים ותוכן תרבותי ואנושי, אבל כל זה לא קשור לחילוניות שלו. חילוניות פירושה היעדר אמונה באלוהים (לצורך הדיון. אפשר גם להגדיר: היעדר מחויבות דתית). הא ותו לא. כל מה שמעבר לזה אינו קשור לחילוניות ולא נגזר ממנה. אדם חילוני יכול להיות סוציאליסט או קפיטליסט, ליברל או לא, שמרן או לא, אוהב ספרות או מתמטיקה, להקדיש את חייו לאיכות הסביבה, לעזרה לנזקקים, לטיפול בסובלים ברחבי היקום, להצלת בעלי החיים ועוד כהנה וכהנה פעולות מבורכות. אבל כל אלה יכולים להופיע בדיוק באותה צורה גם אצל עמיתו הדתי. אין להם שום קשר לחילוניותו. לעומת זאת, הדתיות היא עגלה מלאה במובן הזה. מלאותה מתבטאת בכך שמחויבות דתית מחייבת תכנים ערכיים כלשהם (שיכולים להיות בעלי אופי מוסרי או דתי). הם נגזרת של הדתיות של האדם, ולכן אינם יכולים להופיע אצל אדם חילוני. ושוב, אדם חילוני יכול להיות מחויב לערכי מוסר (אם כי לא לערכים דתיים), אבל אלו אינם קשורים לחילוניות שלו. יהודי דתי מחויב לתרי”ג ערכים דאורייתא ועוד כמה וכמה ערכים דרבנן, וכל אלו קשורים בטבורם לדתיות שלו. ככאלו, הם לא יכולים להופיע אצל אדם חילוני.[5] אם כך, במובן הלוגי הפשוט הדתי הוא חילוני עם תוספות. בעצם החילוני עצמו הוא רק התוספות, שכן החילוניות כשלעצמה אין לה שום תוכן משלה.[6]

ניתן כמובן לטעון במידה רבה של צדק שיש ערכים ותובנות שבדרך כלל יופיעו על רקע חילוני. ערכים כמו שוויון, זכויות שונות, יחס לבעלי חיים ולסביבה, כנראה לא הומצאו על ידי חילונים, אבל אין ספק שהחילוניות מקדמת אותם הרבה יותר מאשר תפיסות וקבוצות דתיות (לצערי). אבל טענתי כאן אינה עוסקת במישור התיאורי (המדעי, פסיכולוגי-סוציולוגי), אלא במישור התיאורטי מהותי. במישור המהותי כל אלו לא קשורים לחילוניות ולא סותרים דתיות, ולכן אין מניעה שאדם דתי ידבק בהם גם הוא.[7]

ניתן לסכם זאת בכך שסל הערכים של האדם הדתי כולל בתוכו את הערכים הכלליים (אני נזהר מלומר ‘חילוניים’) ובתוספת להם גם ערכים דתיים.[8] המסקנה שעולה מכאן היא שבניגוד לתפיסה הרווחת, החילוני שהוא לכאורה (אבל במקרים רבים לא למעשה) פתוח יותר, דווקא מכיר פחות את הדתיות והדתיים מאשר להיפך. הדתי אינו צריך לקרוא ספרות כדי להכיר את התוכן הערכי (ובדרך כלל גם לא התרבותי) של החילוניות. הוא פשוט צריך להפעיל אופרטור שלילה על עולמו שלו, וזהו.[9] כל מה שמעבר לזה אינו קשור לחילוניות. אין ספק שאדם דתי, בדיוק כמו עמיתו החילוני, צריך לקרוא וללמוד כדי להבין תפיסות ערכיות, אידאולוגיות, אמנותיות, פילוסופיות ואחרות, אבל זו אינה היכרות עם החילוניות אלא עם תכנים ניטרליים. הרפואה שיצר הרמב”ם אינה רפואה דתית אלא רפואה שיצר אדם דתי. כך גם הפילוסופיה שיצרו בני אם יהודייה אינה מחשבת ישראל בשום מובן מהותי, אלא פילוסופיה שנוצרה על ידי אדם יהודי (גם אם הוא דתי, ואפילו תלמיד חכם). בה במידה, גם הקומוניזם שיצרו מרקס ולנין אינן אידיאות חילוניות (למרות שלפעמים הן מוצגות ככאלה) אלא אידיאות שיצרו אנשים חילוניים.[10]

למה כל הרע בעולם נוצר מתוך מניעים דתיים?

דוקינס, בספרו יש אלוהים?, כותב שבכל חברה יש אנשים טובים שמתנהגים טוב ואנשים רעים שמתנהגים רע, אבל רק בחברה דתית תוכלו למצוא רוע אצל אנשים טובים. זה כמובן תיאור מאד מגמתי ואף דמגוגי משהו, אבל על פניו נשמע שבכל זאת יש בו משהו. אציין כי דוקינס עצמו מצביע שם על פשעים שונים שעשו חילוניים. התברכנו אפילו ברוצחי המונים חילוניים, כמו סטלין, או פול פוט. אבל אז מתחיל אצלו פלפול מרשים בשאלה האם אותם פושעים אכן היו חילוניים או לא (יש שם כמה טיעונים שלא היו מביישים את פלפוליו המשובחים ביותר של רבי יהונתן אייבשיץ), ולאחר מכן הוא מעלה את טענת המחץ: בכל מקרה, הפשעים שלהם לא נעשו בשם החילוניות. הם פשוט היו אנשים רעים, וזהו. לעומת זאת, חברה דתית, לטענתו, מנוהלת לפי ערכים מרושעים, ולכן במסגרתה גם אנשים טובים מוצאים עצמם מחויבים לפעול בצורות מרושעות (ע”ע דעאש ואל קעאידה, אבל גם תופעות פחות קיצוניות שנמצאות בנצרות וגם אצלנו).

בפרק השישי של ספרי, אלוהים משחק בקוביות, טענתי שהתזה הזאת נכונה לגמרי, פשוט מפני שמדובר בטאוטולוגיה. אם חילוניות היא רק היעדר, אז מה הפלא שלא ניתן למצוא רצח בשם החילוניות. מישהו מכם מצליח לחשוב על אדם שרוצח בשם הוואקום?! ייתכן חילוני שרוצח דתיים, אבל בדרך כלל הוא לא יעשה זאת בשם ערכיו החילוניים,[11] אלא מכוח ערכים כלשהם שהוא אימץ (וגם אותם לא מכוח היותו חילוני), או סתם משנאת דתיים. אני מניח שכולנו נסכים ששנאת דתיים אינה ערך חילוני (ובוודאי שאינו מתחייב מהחילוניות). דוקינס עצמו מסביר שם שסטלין לא רצח בשם החילוניות. אז למה בכל זאת הוא עשה זאת? לא בהכרח רק בגלל הרוע האישי שלו. כנראה תרמו לכך גם ערכיו (הקומוניזם, שרואה באינדיבידואל שמן על גלגלי המהפכה, קידש בעיניו את האמצעים). כלומר דוקינס עצמו מודה בהודאת בעל דין שהקומוניזם אינו ערך חילוני, ושאם אדם מאמץ את הקומוניזם הוא לא עושה זאת כחילוני. בעצם מונחת כאן טענה רחבה יותר: החילוניות אינה קשורה לערכים של האדם אלא להיעדר אמונה (או מחויבות), וזהו. הערכים של האדם החילוני, בין אם מדובר בקומוניזם ובין אם זה כל ערך אחר, הם מילוי שאדם בוחר להוסיף לעגלתו החילונית הריקה ולמלא אותה. אבל התוכן הזה אינו תוכן חילוני. ומכאן שאדם חילוני לא ירצח בגלל החילוניות שלו, אבל בדיוק כמו עמיתו הדתי, הוא בהחלט יכול לרצוח בשם ערכים שהוא מאמץ, וזה גם קרה בפועל לא מעט לאורך ההיסטוריה.[12]

בקיצור, מה שדוקינס טוען הוא שרצח בשם ערכים (להבדיל מרצח בגלל רשעות גרידא) נעשה רק בשם ערכים ולא בשם היעדרם. זו אולי תזה מעניינת, אבל בעוניי איני מצליח לראות את החידוש שבה. אינני מתכוון להיכנס כאן לדיונים החבוטים, המשמימים וחסרי המשמעות לגבי שאלת הרוע הדתי. הרבה חילוניים מאד נהנים לערוך אותם, והם כרוכים בלא מעט כשלים לוגיים ועובדתיים. הבאתי את הדברים כאן רק כהודאת בעל דין של חילוני גאה שמאששת את התזה (הטריוויאלית) שחילוניות היא עגלה ריקה. אם דוקינס מודה בזה, מי אני שאחלוק עליו.

כאמור, היידט דנן הציג תזה שטוענת לאסימטריה בין שמרנים לליברלים, וכאן תוכלו לראות סקירה של טענותיו (שנעשית כדי להבין את תגובות השמאל לתוצאות הבחירות בישראל ובארה”ב). אני רוצה לגעת כעת בתזה הזאת על רקע הדיון שערכתי עד כאן.

התזה של היידט

טענתו היסודית של היידט היא שסט הערכים השמרניים מכיל את הסט הליברלי. ארסנל הערכים הליברלי הוא רזה מאד, והוא מכיל בעיקר ערכים של שוויון וצדק (הוגנות), הגנה על חיים ורכוש, ותו לא. השמרן, לעומתו, דוגל גם בערכים נוספים, כמו נאמנות, משפחתיות וערכי משפחה, פטריוטיות, לאומיות, צניעות, שמרנות כמובן וכדומה (הם מחולקים אצלו לשלושה סוגים: נאמנות, סמכות וטהרה). אבל צריך לשים לב שהשמרן דוגל בכל אלו בנוסף לערכי המוסר הליברליים, שהרי גם הוא מאמין בשוויון ובצדק, גם אם במינונים שונים מעמיתו הליברל. לעתים השמרן פוגע בערכים הליברליים ולכן הליברל רואה בו אדם לא מוסרי, אבל השמרן עושה זאת כדי לקדם ערכים אחרים שלו (שהליברל לא מכיר בקיומם או בתקפותם). היידט טוען שהמסקנה של ליברלים רבים שהשמרן הוא איש לא מוסרי היא שגויה. היא נובעת מבורות או חוסר הבנה של הליברל, שמסתכל על התמונה בפריזמה הצרה (במובן מילולי לגמרי) שלו עצמו.

מכאן גוזר היידט כמה מסקנות. ראשית, הוא טוען שבגלל זה השמרן לעולם מכיר טוב יותר את הליברל מאשר ההיפך. הרי בתוך כל שמרן יש ליברל קטן (כמו שבתוך כל מאמין יש חילוני קטן, ובכל יהודי יש אדם קטן), לכן כדי להכיר את הליברל די לו בהיכרות שבין כה וכה יש לו עם מה שנמצא גם אצלו. שנית, זה גם מסביר למה הליברלים תמיד רואים את עצמם כמוסריים ונאורים ואת האחרים כמפגרים מבחינה מוסרית. כאמור, השמרנים נדרשים לפעמים לפגוע בערכים הליברליים, כאשר יש לכך הצדקה במונחי ערכיהם האחרים (ראו דוגמאות להלן). ושלישית, הוא מסביר כך גם את חוסר ההבנה של הליברלים מאופי ההצבעה ותוצאת הבחירות. בארה”ב, כמו בישראל, הליברלים שוב ושוב מופתעים לגלות את כמות המצביעים שנותנים את קולם למועמד לא מוסרי (שמרני). הם לא מבינים כיצד הציבור בוחר ושב ושוב מועמדים שמרניים שאינם מוסריים ושבסופו של דבר גם פוגעים בו. השמאל הליברלי בטוח ששלטון של מרכז-שמאל ייטיב עם העם ולא מבין מדוע העם שוב ושוב נותן את קולו למועמדים ומפלגות שמרניות. לליברל ברור מאליו שזה נובע מטיפשות ואדישות מוסרית (אחרת למה הם עושים זאת?!). הוא לא מוכן לקבל את העובדה (או שאינו מודע לה) שהמועמד השמרני פשוט מממש את הערכים השמרניים שהם מאמינים בהם, גם אם לשם כך הוא פוגע בערכים הליברליים (המוסריים). הוא דיבר על ארה”ב, אבל אני בטוח שזה מוכר היטב גם לקוראיי כאן.[13]

לטענתו של היידט, מחקרים בתחום הפסיכולוגיה של המוסר לוקים גם הם לא פעם בכשל הזה. רובם ככולם מתמקדים בערכי מוסר ליברליים ומתעלמים מהמחלוקת ומכך שלשמרנים יש בעולמם ערכים נוספים. לכן יש נטייה בין חוקרים (שרובם נוטים לצד הליברלי, או לפחות לא שמים לב להטיה הזאת בגלל האווירה הליברלית בעולם האקדמי) להתייחס רק לערכים הללו ולקבוע על פיהם קביעות שיפוטיות ביחס למוסריותן של הקבוצות השונות.

שתי דוגמאות

כבר עסקתי בעבר בביקורת מוסרית של חילוניים על ההלכה. בטורים 14-15 עסקתי בדוגמאות לכך ובהסבר מדוע הביקורת הזאת שגויה. כך, לדוגמה, ישנה ביקורת חילונית על אי הצלת חיי גוי בשבת. הטענה היא שההלכה או הדתיים מזלזלים בערך החיים, ובפרט בחיי גוי. אך זוהי טעות. בהלכה יש ערך אחר שגובר על ערך החיים, וזה מה שמאלץ אותנו לוותר על הערך של חיי אדם. אין כאן אדישות לערך של חיי אדם אלא ערך אחר (השבת) שגובר עליו. רק כדי לחדד את העניין, אביא כאן שלפי דעה אחת בגמרא גם מה שהתירו לחלל שבת כדי להציל חיי יהודי הוא בגלל השיקול “חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה”. הנימוק הזה גורס שמה שמתיר את חילול השבת הוא המצוות שהוא יוכל לקיים ולא ערך חיי היהודי כשלעצמם. היו באמת פוסקים שטענו שאין היתר לחלל שבת להצלת חיי חילוני (שלא עתיד לשמור מצוות), אבל גם רוב ככל הפוסקים שמתנגדים לזה מתבססים על כך שגם חילוני אמור לקיים מצוות (אנחנו צריכים להעמיד בפניו את האפשרות לקיים מצוות. מה שהוא יבחר לעשות עם זה – זה עניין שלו). אין כאן אדישות לערך החיים אלא התגברות של ערך השבת על ערך החיים, בין של יהודי ובין של גוי. איני אומר שאין אדישות לחיי גוי בעולם הדתי. יש ויש, והיא מופיעה מכמה וכמה סיבות. כאן אני רק טוען שזו לא גישת ההלכה, ושהמסקנה הזאת לא נגזרת מעצם ההתייחסות ההלכתית שאוסרת הצלת חיי גוי.[14]

בהסתכלות החילונית אין בסל הערכים את שמירת השבת, ולכן מבחינת אדם חילוני התנהלות כזאת מבטאת אדישות מוסרית. אבל בסל הערכים של היהודי המחויב להלכה יש ערך חשוב ביותר של שמירת שבת, ולעתים הוא דוחה את ערך החיים. זוהי דוגמה מובהקת לביקורת שגויה, שמניחה את הנחותיו של המבקר ושופטת את המבוקר על פיהן. אדגיש כי איני טוען כאן ליחסיות מוסרית או לפלורליזם. מבחינת החילוני ודאי שאם אין ערך לשבת אזי טועה מי שלא מחלל שבת להצלת חיים. אבל כשהוא בא לשפוט את האדם המאמין (לא את ערכיו אלא את התנהלותו), עליו לקחת בחשבון את ערכיו של הנשפט. הערכה מוסרית של אדם צריכה להיעשות לשיטתו. זה בדיוק מה שטוען היידט בדבריו כאן לגבי הליברליות והשמרנות. בהחלט יש מקום לבקר את ערכיו של אדם או קבוצה, ואת הוויכוח הזה חשוב מאד לנהל. אבל זהו ויכוח על ערכים, ולא שיפוט מוסרי של ההתנהלות. לא נכון לשפוט מוסרית את האחר לפי קני המידה שלי.

דוגמה נוספת היא החיוב ההלכתי על אשת כהן שנאנסה להיפרד מבעלה. גם בהקשר זה עלו לא פעם טענות בדבר אדישות ההלכה והפוסקים לגורלה של אותה אומללה (וגם של הבעל כמובן). לא רק שהיא עברה טראומה קשה, כעת אנחנו דורשים מהם לפרק את המשפחה ומביאים בכך סבל לזוג ולילדים שרוצים להישאר יחד. ושוב יש כאן אותו כשל אתי-לוגי: ביקורת מוסרית צריכה להיעשות לשיטתו של המבוקר. בעולמו של האדם שמחויב להלכה יש ערך של קדושת הכהונה, והוא דוחה את הפגיעה והסבל של המשפחה האומללה הזאת. החיוב שלהם להתגרש לא נובע מאדישות מוסרית לגורלם, אלא ממחויבות לערך אחר שמאלץ אותנו לדרוש מהם את זה. הביקורת החילונית מניחה את סל הערכים החילוני המצומצם (הסל המוסרי-ליברלי), שכמובן לא כולל את קדושת הכהונה, ומתעלמת מכך שהסל הדתי הוא רחב יותר. כפי שהסברתי כאן למעלה, אין בכוונתי כאן לטעון ליחסיות מוסרית או שאין מקום לוויכוח על ערכים, אלא רק להצביע על כך שהשיפוט המוסרי כאן שגוי.

שימו לב שבשתי הדוגמאות הללו מדובר על ערכים שאינם ערכי מוסר: קדושת הכהונה ושמירת שבת. מבחינת החילוני (או הליברל) ערכים אלו לא כלולים בסל הערכים, ואין פלא שמבחינתו התנהלות כזאת מבטאת אדישות מוסרית. אבל בסל הערכים של היהודי המחויב להלכה יש ערכים נוספים (בדרך כלל לא ערכי מוסר), והם אלו שמאלצים אותו  לפגוע בערך החיים (שכידוע גם הוא מקבל ערך מאד חשוב בהלכה). הליברל או החילוני שלא מודע לזה, גם אם הוא היה צודק בתפיסתו העקרונית (ולדעתי הוא כמובן לא צודק), לוקה בשיפוט כושל.

אסיים רק בדחיית טענות צפויות לגבי היטלר, מחבלים מתאבדים וכדומה. אכן לדעתי אין מקום לשפוט אדם אם הוא באמת ובתמים מאמין בדרכו. יש מקום לשפוט את ערכיו אבל לא אותו עצמו. הדברים אמורים גם כלפי היטלר או מחבלי דעאש, וכל גורם אחר, קיצוני ככל שיהיה. בהנחה שהם באמת ובתמים מאמינים בדרכם, אין מקום לשיפוט מוסרי ביחס אליהם.

שתי הערות מתודולוגיות

דומני שההתעלמות של חוקרים ליברליים מערכים שמרניים נובעת מהבחנה נכונה שהיידט עצמו לא שם את ליבו אליה: הערכים השמרניים הנוספים אינם ערכי מוסר אלא ערכים ששייכים לקטגוריה אחרת. ניתן אולי לדון על ערכים כמו נאמנות או פטריוטיות, שגובלים בקטגוריה המוסרית (השמרנית). אבל ערכים כמו צניעות וטהרה, שכלולים גם הם בסל השמרני, אינם קשורים למוסר. הם דומים למה שכיניתי בעבר ‘ערכים אסתטיים’, או ‘ערכים אנושיים’, ואולי ‘ערכים דתיים’, כלומר ערכים שמיועדים להשיג מטרות רוחניות או אנושיות, ולא בהכרח מטרות מוסריות. לכן לכאורה חוקרי המוסר שלא עוסקים בערכים הללו צודקים, ואין מקום לביקורתו של היידט.

אך למרות זאת, צודק היידט בביקורתו. גם אם ערכים אלו אינם ערכי מוסר, לא נכון לראות אדם שפוגע בערכים הליברליים בשם ערכים שמרניים מישהו שפועל באופן בלתי מוסרי. הוא פועל בשם ערכים אחרים שמאלצים אותו לזה, ולכן לא נכון להסיק שהוא אדיש (או אפילו פחות רגיש) לערכי מוסר. גם אם הערכים האחרים אינם ערכי מוסר, עדיין לשיטת השמרן המחויבות אליהם יכולה להצדיק במקרים מסוימים פגיעה בערכי מוסר.

כך או כך, זוהי דוגמה טובה להשפעה של חוסר ההבחנה התיאורטי על המחקר האמפירי. אם החוקר מתעלם משאר הערכים, בין אם הוא עושה זאת בגלל שלדעתו אלו לא ערכי מוסר (ולכך אני מסכים, אם כי זו לא קביעה מדעית אלא נורמטיבית-ערכית-פילוסופית) ובין אם הוא בכלל לא מודע לקיומם (וזה כבר כשל מחקרי), ברור שהוא טועה בכך שהוא מגדיר את השמרן כפחות מוסרי רק מפני שהוא עוסק פחות בערכים הליברליים. הממשק הזה שבו תפיסת עולם והנחות אתיות ואידאולוגיות עומדות בבסיס ממצאים של מחקר ‘מדעי’ (פסיכולוגי), מדגים את הבעיה עליה הצבעתי בתחילת דבריי בטור הזה.

האם הטענה של היידט בדבר אסימטריה בין ליברלים לשמרנים, בעצמה שייכת למחקר הפסיכולוגי (של המוסר)? זו שאלה מעניינת, ואין לי עבורה תשובה פשוטה. מחד, יש כאן תיאור עובדתי: אצל השמרנים סט הערכים רחב יותר. ועוד תיאור של עובדה: חוקרים נוטים להתעלם מכך (זה מחקר על הפסיכולוגיה של החוקרים והנחותיהם). מאידך, ברור שיש כאן ברקע קביעות ערכיות ששייכות למישור הנורמטיבי והאידאולוגי, ולכן הן צריכות להיבחן במישור הנורמטיבי-אתי ולא במישור העובדתי-אמפירי. טענתו של היידט חשובה לעיצוב המתודולוגיה של המחקר הפסיכולוגי, אבל בעצמה אינה שייכת לתחום הפסיכולוגיה.

הערה לסיום: בין הכלה לוגית להיכרות

אסיים בהערה לגבי המסקנה של היידט, שלפיה השמרן מכיר טוב יותר את הליברל מאשר ההיפך. נכון שיש יחס לוגי של הכלה בין סלי הערכים של שני אלו, אבל אין פירוש הדבר בהכרח שקיימת גם יכולת להכיר. היכרות טובה ועמוקה עם תפיסה ערכית ואידאולוגית ובוודאי עם חברה שמחזיקה בתפיסות כאלה, דורשת לא רק היכרות אינטלקטואלית אלא גם לחוות את זה באופן בלתי אמצעי. כדי להכיר את החילוניות נדרשת היכרות עם תחושת החופש וחוסר המחויבות, ולא די בהבנה אינטלקטואלית של החופש. לכן יש מקום לטענה שדתיים גם הם לא מכירים את החוויה החילונית (החילונים כמובן עוד פחות מכירים את העולם והחוויה הדתית)[15]. להכיר ולהבין את סט הערכים במישור הקוגניטיבי-אינטלקטואלי אין שום בעיה, בגלל ההכלה הלוגית. אבל היכרות כוללת משהו שמעבר להכלה ולהבנה הקוגניטיבית, ואת זה לא בטוח שאדם דתי יכול להבין עד הסוף. אבל חשוב לשים לב שכאן מדובר על אווירה תרבותית ופסיכולוגית ולא על ערכים. את הערכים של הליברל (והחילוני) אכן אין שום בעיה להבין ולהכיר, מה שאין כן ההיפך.

[1] אני מתעלם כאן מהשאלה האם פסיכולוגיה היא מדע. ככזו, היא לפחות מתיימרת לעסוק בעובדות ולא בפילוסופיות ודעות.

[2] בסדרת טוריי על הפילוסופיה (155 והלאה) עמדתי על כך שגם פילוסופיה היא תחום אמפירי, אבל לא מדובר על תצפיות חושיות אלא על הכרות אינטואיטיביות (תצפיות סינתטיות, כאלו שנעשות במה שמכנה הרמב”ם “עיני השכל”).

[3] אני מדבר על עמדה בכובעם כפסיכולוגים. כמובן שגם לפסיכולוג מותר לעסוק בפילוסופיה.

[4] אל תגלו לאביעד קליינברג, שחיבר את הספר מדריך לחילוני, כדי להראות שהדבר אינו כן (ובכך הוא מצטרף לרבים אחרים). כל אלו כושלים באותה נקודה (שתוסבר מיד): הם מזהים ערכים שונים כערכים חילוניים, ולא היא. להלן נראה כי הספר על התוכן והערכים של החילוניות אמור להכיל עמוד אחד ריק. כל מה שמעבר לזה, כולל התאריך ושם ההוצאה, לא קשור לחילוניות. ניתן לדון בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה של החילוניות, אבל לא בתפיסות ותכנים ערכיים שלה, יען כי אין כאלה.

[5] יש לכך קשר לתפיסתי שההלכה, כולל המצוות ה”מוסריות” שיש בה, אינה קשורה למוסר.

[6] בהתחלה ניסחתי זאת שהדתיות מכילה את החילוניות, כי יש בה בנוסף לחילוניות את הממדים הדתיים. אבל לאחר מכן הבנתי שזה ניסוח חלש מדיי. אין את מה להכיל, שכן לחילוניות אין תוכן משל עצמה. כל קבוצה מכילה את הקבוצה הריקה כמובן, אך זה טריוויאלי. להלן אדבר על הכלה שכן קיימת בין קבוצות הערכים של דת ומוסר, כלומר שהערכים הדתיים כוללים גם את ערכי המוסר וגם את הערכים הדתיים הפרטיקולריים (ההלכה).

[7] הסיבה לכך שהערכים הללו מקודמים בעיקר על ידי חילוניים קשורה גם היא להבחנה שעשיתי כאן. לחילוני אין בעולמו ערכים אחרים, פרט לערכי מוסר, ולכן מטבע הדברים הוא מתמקד בהם. האדם הדתי והחברה הדתית מנסים לקדם גם ערכים נוספים (ערכים דתיים), ולכן מטבע הדברים הם פחות עוסקים בקידומם של ערכי המוסר.

[8] זה מתקשר כמובן לתזה שלי על כך שהמצוות וההלכה בכלל לא עוסקות בערכי מוסר אלא בערכים דתיים. ראו על כך בטור 15 וביתר פירוט בסדרת השיעורים על הלכה ומוסר, וגם בתחילת הספר השלישי בטרילוגיה שלי, מהלכים בין העומדים.

[9] השלילה כאן אינה סימטרית, שכן מדובר על שלילה מאיינת (כמו בין 1 ל-0) ולא מנגדת (כמו בין 1- ל-1). הפעלת אופרטור שלילה על 1 נותנת 0, אבל הפעלתו על 0 לא נותנת 1. ואקום לא יכול להגיע לשום תוכן ספציפי על ידי שלילת עצמו.

[10] בשיחה הרביעית של הספר הראשון בטרילוגיה, המצוי הראשון, טענתי יותר מכך: שאין שום תוקף לערכים בלי שביסודם ניצבת אמונה בגורם מצווה ומחוקק שנותן להם תוקף (אלוהים של הראיה מן המוסר). כלומר לא רק שאין ערכים חילוניים, אלא שבעולם חילוני אין בכלל אפשרות לאמץ ערכים. התנהגות ערכית של אתאיסט היא אינסטינקט חסר משמעות אתית (או ביטוי לאמונה חבויה).

[11] אלא אם הרצח משמש אותו לקידום החילוניות, אבל זה נדיר למדיי ב”ה.

[12] יש לזכור, כפי שכתבתי שם, שעד לפני כמה מאות שנים כל העולם היה דתי, ולכן אין פלא שכל הפשעים שהכרנו מאותה תקופה נעשו על ידי דתיים. אבל בתקופה שאחרי החילון, לא עושה רושם שמספר הפשעים ירד (ואני ממש מקפיד כאן על ניסוח מינורי). דוקינס ביושר אינטלקטואלי מזהיר מסביר שם כל פשע של דתיים כמשהו שבא מכוח הדת, אבל פשע של חילוניים הוא לעולם לא בשם החילוניות. לסיפא אני מסכים, שהרי מדובר בטאוטולוגיה, אבל ברישא הוא שוב נזקק לפלפולים שמעוררים גיחוך.

[13] זכור לי שהבאתי כאן בעבר (לא מצאתי כעת) דברים של כותב מהשמאל שהצביע על תופעה מפתיעה: השכבות החלשות מצביעות יותר למפלגות שלא מיטיבות עמם (ימין) במקום להצביע למפלגות שמאל שדוגלות בשוויון ולכן לכאורה ייטיבו עמם יותר. הוא האשים אותם בחוסר רציונליות, ולא שם לב לשתי נקודות מהותיות. האם השמאל באמת מיטיב עם החלשים? ספק רב בעיניי. אם יש שיטה כלכלית כושלת, אזי גם אם היא דוגלת בשוויון לכולם היא לא בהכרח תיטיב את מצבו של אף אחד. בדיוק כמו שמפלגה שדוגלת בשלום לא בהכרח תביא שלום (אופס, עוד פעם מדובר בבעיה אצל מפלגות השמאל. ערכים נהדרים, אבל ביצוע, או היתכנות מעשית, לא משהו). לפחות לשיטת מצביעי הימין, אם הם חושבים שמפלגות שמאל לא יצליחו להיטיב עמם למה שיצביעו להן?! אבל זו הערה צדדית. מה שיותר חשוב לענייננו כאן הוא שהאשמה דומה יכולה להיות מופנית כלפי מצביעי השמאל ששייכים לשכבות החזקות שמצביעים למפלגות שלא מיטיבות איתם. טענתי שם ששתי ההאשמות הללו שגויות, שכן אנשים לא בהכרח מצביעים למפלגה שתיטיב איתם. לא פחות חשוב להם המדיניות והערכים של המפלגה והמועמד שלהם. בכל אופן, ברור שהמאשימים הללו לוקים בעיוורון לגבי עצמם.

[14] אגב, לדעתי מותר ואף חובה לחלל שבת להצלת חיי גוי, אבל זה לא הנושא שלנו כאן.

[15] כעת סיימתי את ספרו של אשר קרביץ, קלמן קימרלינג, חוקר פרטי בעזרת ה’, שמאתגר את טענתי זו. ההיכרות שלו עם העולם החרדי מפתיעה. הייתי משוכנע שהוא בא מרקע חרדי, אבל מקריאה בוויקיפדיה הבנתי שלא.