על חופש הבחירה ומשמעותו (טור 354)

בס”ד

והנה ר”א [=אבן עזרא] נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו.

(רמב”ן, ויקרא טז, ח)

אמר לו רבי יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק.

(שבת צו ע”ב)

מאי למכסה עתיק (יומין) זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין ומאי נינהו סתרי תורה. ואיכא דאמרי זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין מאי נינהו טעמי תורה.

(פסחים קיט ע”א)

לפני כמה ימים שלחו לי מאמר של משה שפירר שעוסק בחופש הבחירה בעולם החרדי ובצורך להרחיב אותו קימעא. אקדים ואומר שהמאמר התפרסם בכתב העת צריך עיון (גילוי נאות: העורך, הרב יהושע פפר, הוא ידידי), שנותן ביטוי לביקורות מתונות (לפחות בניסוח) מבפנים על העולם החרדי. תוכלו למצוא בו מאמרים של אנשים חרדים ונשים חרדיות שכותבים/ות על נקודות בעייתיות בהתנהלות של החברה החרדית, בפרט ביחס לרכישת מקצוע, פתיחות לעולם הרחב, אמנות וביטוי עצמי, מעמד האישה, הסקטוריאליות, היחס לישראליות ולחילוניות, מנהיגות ועסקנות ופוליטיקה חרדית, דעת תורה, שירות צבאי, היחס לתחומי דעת ועיסוקים שונים ועוד כיוצא בזה.

זוהי תופעה מרעננת וחדשה (קדם לה ברוחו כתב העת אדרבה), שלמרבה ההפתעה והשמחה הולכת ותופסת מקום בעולם החרדי, ולהתרשמותי אפילו לא זוכה לקיתונות ההחרמות והביקורת שהייתי מצפה להן כלפי תופעות כאלה. בניגוד למקובל, הכותבים/ות בצריך עיון מזדהים בשמם האמיתי (ככל שאני מבין) וכותבים את אשר על ליבם בנושאים הרגישים הללו. אבל קל לראות שהבמה וההקשר מחייבים אותם/ן לכתיבה מתונה וזהירה, ולמרות הביקורת האמיצה שאני מוצא שם, במקרים רבים קשה להימנע מהתחושה שמה שנאמר לא מבטא עד הסוף את מה שהיה רוצה להיאמר. אני מניח שלפעמים מדובר בזהירות כלפי חוץ, אבל די ברור לי שלא פחות מכך קיימת כאן התופעה של “ליבא לפומא לא גליא” (האדם לא  מרשה לעצמו להעלות ברצינות אפשרויות רדיקליות מדיי, אפילו בתוך מחשבתו שלו). יתר על כן, רוב הביקורות שעולות שם אמנם מוצגות כביקורת שקוראת לתיקון מבפנים, אבל מהותית הן מערערות על עצם החרדיות (ראו להלן).

אם לחזור למאמר הנ”ל, על אף שאני כמובן מזדהה לגמרי עם דבריו וגם מעריך אותו על האומץ לכתוב אותם, במהלך הקריאה התעוררו בי התחושות הללו ביתר שאת, ואנסה להדגים ולהמחיש אותן כאן דרך קריאה ביקורתית של דבריו. את הביקורת שלי על דבריו יש לקרוא בהקשר הזה: אני אצביע על התפתלויות, ערבובים מושגיים וחוסר עקביות, ועל כך שהוא מגלה טפח ומכסה טפחיים. אבל דומני שמה שרוצה להיאמר מציץ בצורה מאד ברורה מבין החרכים גם אם מנסים להסתיר אותו או להבליע אותו בדברים. אין צורך לומר שעם הטפחיים המכוסים-מגולים הללו אני מאד מזדהה. יתר על כן, יש לי הערכה לאומץ שלו, אבל גם ביקורת על כך שהוא לא הולך עם זה עד הסוף. בדבריי אנסה להראות שהטפחיים המכוסים הללו הם לא רק מאוויי לב שלי אלא נמצאים בין קפלי דבריו. ולכן אבקש מחילה מר’ משה שפירר, נאמן רוח מכסה דבר, על שאני הרכיל מגלה סודו. למיטב שיפוטי סודות אלו הם בגדר טעמי תורה ולא סתרי תורה (ראו במובאה למעלה מפסחים).

הרקע: תופעת ה”אנוסים”

הרקע למאמר היה הסרט במסתרים, על תופעת “האנוסים” החרדיים ששודר בטלוויזיה, ושם על השולחן את התופעה המתרחבת של אנשים ונשים שנוהגים ולבושים כחרדים, אבל מתחת למעטה הזה נמצא ואקום דתי או לפחות חרדי. הם מכנים את עצמם “אנוסים”, שכן לחצי החברה גורמים להם להסתיר את תפיסת עולמם וגם את התנהלותם המעשית, לפעמים גם מבני משפחתם ואפילו מבני ביתם ממש. חלקם לא מחזיקים מעמד (ויש שיאמרו אוזרים אומץ ועושים את הצעד המתבקש) ולאחר זמן עוזבים את החברה החרדית, ובמקרים רבים הדבר יוצר קרע עמוק וכואב במשפחה המורחבת, וגם במשפחה הגרעינית. עוד על התופעה, ראו כאן.

עבדכם הנאמן עמד על התופעה הזאת כבר לפני כעשר או חמש-עשרה שנה, במאמר שהוזמן ממני על ידי מערכת כתב העת המעין, ובהחלטת המערכת לא פורסם לבסוף מסיבותיהם שלהם.

הערה: ‘אנוסי התבונה’

המאמר שלי עסק בתופעת האניסות, אבל התמקד בגוון ספציפי יותר שלה, שמכונה שם ‘אנוסי התבונה’ (מקור השם הוא מהאנשים עצמם. לא שלי). זוהי קבוצה של אנשים שחושבים אחרת מסביבתם החרדית, צורת מחשבה פתוחה ורחבה הרבה יותר, ומטבע הדברים מסתירים את השקפותיהם מהסביבה שלהם. זאת, לעומת האנוסים שבהם מדובר בדרך כלל, שהם אנשי החברה החרדית שלא מאמינים ולא מחויבים למצוות בכלל, כלומר חילונים במעטפת חרדית. לזה רק התייחסתי בקצרה שם ועוד יותר במקומות אחרים.

אציין שבעיניי ‘אנוסי התבונה’ ראויים להערכה רבה ולא רק לחמלה, זאת שלא כמו האנוסים הרגילים. האנוסים הרגילים בעצם היו אמורים להסיק את מסקנותיהם ולנטוש את החברה באומץ, ורבים מהם לא עושים זאת. חלקם גם הגיעו למסקנותיהם לא בדרך של בירור שיטתי ועיוני וקריאת ספרות, אלא מכוח תחושות ו/או יצרים, או אולי תחושת מצוקה, דיכוי וצרות אופק בעלמא. ניתן כמובן להבין את הקושי, וכמובן איני טוען שהדתיים והחרדים כולם הגיעו לדרכם בדרך של עיון ובירור שיטתי, או שמבין האנוסים אין כאלה שכן הגיעו למצבם עקב חשיבה ובירור. ועדיין ברור שיש לאנוסים הרגילים אשם תורם משמעותי במצבם. אם הם לא מסכימים ולא מוצאים את עצמם – שיקומו ויילכו, למרות הקשיים. לעומת זאת, ‘אנוסי התבונה’ שפגשתי ושאני מתאר במאמר, רובם ככולם אנשים מאמינים שמעיונם האינטלקטואלי והרוחני ומתוך מאמץ עצמאי, אמיץ ורב שנים גיבשו לעצמם עמדות שונות מהתפיסה החרדית שעליה גדלו, או לפחות צברו תהיות משמעותיות לגביה. מדובר באנשים מאמינים ומחויבים שחושבים אחרת. מעבר לזה שאצלם בדרך כלל לא מדובר ביצר אלא בתפיסת עולם, גם אין להם קבוצת השתייכות אחרת שאליה הם יכולים לערוק (לשאלותיי הם חזרו ואמרו שהם לא מוצאים את עצמם בעולם הציוני-דתי, או הדתי-מודרני, מסיבות שונות. אמנם חלקן לדעתי נובעות סתם מחוסר היכרות. לכן הם חלמו תמיד על העיר “קדושית” שתהווה דגם אפלטוני מושלם לאוטופיה החברתית-דתית שלהם). מהסיבות הללו הם מנסים ליצור קבוצה כזאת בתוך העולם החרדי ולכן גם לא עורקים ממנה (לא רק מפחד). במובן הזה הם יותר אותנטיים והרבה יותר מרשימים בעיניי מהאנוסים הרגילים.

בחזרה למאמר

אחרי הצגת הרקע, שפירר עומד על כך שהיחס לאנוסים הוא בדרך כלל גידופים וחרמות, כפירה בעצם קיומה של התופעה, או למצער בהיקפה, ובמקרה הטוב – התעלמות. הוא טוען שבלי קשר להיקף התופעה ולחשיבותה, או ליחס שראוי לנקוט כלפיה, החברה החרדית צריכה להסיק ממנה מסקנות לגבי החשיבות של מתן בחירה לאדם, גם אם במובן מצומצם, וליישם זאת גם בתוכה פנימה. אין ספק שהוא צודק, אבל כדי לחדד את הנקודה שלי אני רוצה להיכנס מעט יותר לטיעוניו ולדרך הצגתם, ואעשה זאת על סדר הופעתם. דומני שהמשך הטור הוא פרק בקריאה חתרנית, כלומר דקונסטרוקציה במובנה החיובי. אני אנסה לחשוף את הטפחיים המכוסים מבין קפליו של הטפח המגולה.

ראשית, אעיר על תחילת דבריו. שפירר מעיר שם שקשה לו להאמין בהיקף התופעה. לא סביר בעיניו שיש רבים שהולכים בשבת בבוקר לבית הכנסת ובו בזמן מחללים את השבת בסתר. גם אני לא יודע כמובן מה היקף התופעה, אבל איני יודע כיצד הוא הגיע להערכותיו המספריות. מעצם מהותה של תופעת האנוסים, אין לדעת את היקפה. אגב, זו גופא אחת מהבעיות בחברה משתיקה שלא מאפשרת שיח. לא רק האניסות שם בעייתית, אלא גם חוסר היכולת לעסוק בה ולהבין אותה ואת היקפה. אגב, הצד השני שמופיע בדבריו מיד אחר כך מבטא חוסר הבנה או חוסר היכרות. אדם חילוני שמתחיל להאמין באלוקים בהחלט צפוי לקשיים לא פשוטים, ובהחלט ייתכן שגם הוא יסתיר זאת ויהיה אנוס. אמנם שם לא יהיו כלפיו סנקציות כמו בעולם החרדי, אבל התחושה והיחס מהסביבה עלול להיות מאד לא נעים, ואין לי ספק שיש גם שם כמה וכמה “אנוסים”. שירו של אלתרמן “הקלריקל הקטן“, הוא ביטוי לא רע לתופעה הזאת (גם אם מעידן אחר). אגב, זה נכון גם ביחס לדעות ימניות בחברה ובקבוצות שמאלניות (וקצת גם ההיפך). על כך יש עדויות ברורות (בין היתר של יובל שטייניץ, שבעת כהונתו כמרצה באוניברסיטה הקים קבוצת תמיכה לאינטלקטואלים ואנשי אקדמיה ימניים).

אבל עיקר ענייני כאן הוא בשאלת הבחירה שעליה הוא ממליץ. הבה ננסה להבין במה בדיוק מדובר: מהו המצב הקיים ומהי האלטרנטיבה שהוא עצמו מציע.

מהי בחירה חרדית?

שפירר פותח בכך שלחברה החרדית לא ממש איכפת האם חבריה מקיימים מצוות מתוך הזדהות ובחירה:

בחינוך החרדי נראה שאין ערך ממשי לבחירת האדם. החינוך שלנו מחנך לעשות: לשמור שבת, לקיים מצוות, להתלבש בצורה מסוימת, לשלוח את הילדים למוסדות אלה ולא אחרים. אולם, בתוך כל זה, האם אכפת לנו אם האדם בוחר בכך, כלומר מזדהה עם פעולותיו? האם משנה לנו אם האדם מקבל את הנורמות של הקהילה מרצון או מתחושת כורח? חוששני שהתשובה לכך היא שלילית.

הוא מתייחס לעשיית הפעולות הללו מתוך כורח ולא מתוך בחירה. שימו לב שרשימת הפעולות שבהן מדובר כוללת גם שמירת שבת וקיום מצוות, נורמות הלכתיות שמחייבות כל אדם דתי, וגם נורמות חרדיות תרבותיות פרטיקולריות (שליחת ילדים לחיידר, לביה”ס החרדי ולישיבה, או לבוש חרדי). הערבוב הזה חשוב מאד, יען כי בהמשך דבריו הוא מסייג את הביקורת וממקד אותה רק ברובד התרבותי ולכאורה מתעלם מחשיבות הבחירה ביחס לעצם הדתיות וקיום המצוות.

לאחר מכן הוא כותב:

רעיון הבחירה החופשית בחינוך החרדי אינו זהה לרעיון הבחירה המבטא רצון והזדהות פנימית. בחינוך החרדי, האדם הוא בעל בחירה, אבל מנעד הבחירה שלו הוא בינארי: האם לקבל על עצמו את אורח החיים החרדי או להתכחש לו ולחטוא. מושג הבחירה הזה שונה מאד מעקרון חירות הבחירה החילוני. בעולם הכללי, חופש בחירה משמעו פתיחת האופקים בפני רצון האדם; רצונו של האדם חופשי, והאדם נקרא לממש אותו באופן המלא ביותר. לעומת זאת, בעולם החרדי יש רק בחירה אחת אפשרית: בחירה להישמע לנורמות של הקהילה. כל בחירה אחרת איננה לגיטימית, ואף איננה מוגדרת בחירה, אלא כניעה לפיתוי היצר.

כאן טענתו היא שגם העולם החרדי מכיר ברעיון הבחירה, אבל רק במישור הכולל (האם להיות חרדי או לא) ולא בגוונים ובניואנסים, כלומר בצורות הביטוי וההשקפה החרדיים וכדומה. ברור שהעולם החרדי לא מאפשר את שני סוגי הבחירה הללו, ונכון גם שהוא מציג בפני האנשים רק שתי אפשרויות: חרדיות או חילוניות ריקה. מן המפורסמות הוא שאין בעולם החרדי התייחסות רצינית לגוונים דתיים אחרים, ובמובן הזה הם לא אופציה שמוצבת בפני האדם. אבל דומני שהתיאור בקטע הזה לא נוגע לשאלת הבחירה אלא להצגת האופציות בפני הבוחר. החברה החרדית לא מאפשרת בחירה בכלום, לא האם להיות חרדי או לא, וגם לא בשום דבר אחר (למעט תפריט ארוחת הבוקר או הסברא ביישוב קושיית רעק”א). בנוסף, וכחלק מזה, היא מציגה בפני האדם החרדי תמונה מעוותת בגווני שחור-לבן של העולם שסביבו, אבל גם זה חלק מאותה מגמה של שלילת הבחירה (שהרי חילוניות אינה אופציה, ולכן אין בעיה להציג אותה כאנטי כריסט שעמו יש להתמודד). אבל הצגת האופציות ועידוד לבחור אלו שני אספקטים שונים.

לכל אורך דבריו שפירר מערבב בין שתי המשמעויות הללו של חופש הבחירה: כמות האופציות שמוצגת בפני האדם, והעידוד שלו לבחור בעצמו את דרכו מתוך הזדהות. אלו שתי משמעויות שונות לגמרי (גם אם יש זיקה ביניהן), אבל באופן עקבי לכל אורך דבריו הן מופיעות במשולב. איני יודע האם זו טעות מושגית תמימה, או חלק מאותה התפתלות שאצביע עליה בהמשך.

כעת מגיע קטע מסייג ראשון:

חשוב להדגיש כבר כאן, שעל אף שאני מתייחס בביקורתיות להעדר ערך הבחירה בחינוך החרדי, איני סבור שעלינו לאמץ את הרעיון הליברלי הרדיקלי, שהערך היחיד האמור להנחות את האדם הוא מימוש עצמי, וכי ערך זה מעניק משקל אחיד לכל בחירה של האדם, ללא אפשרות להעדיף אובייקטיבית דרך חיים אחת על פני אחרת. אני מדגיש את ההבדל שבין העולם החרדי לעולם המערבי, אך בין שתי האפשרויות הקוטביות יש גם דרכי ביניים. ניתן לדעתי לאמץ היבטים מסוימים של ערך הבחירה, גם בתוך מסגרת המחנכת לכך ששמירת תורה ומצוות מובילה את האדם לחיים הטובים ביותר, ושהציות לרצון ה’ אינו התנדבות וולונטרית אלא חובה גמורה. הרעיון היהודי של “עשייה לשמה” מבטא הערכה להזדהות אישית של האדם עם פעולותיו ולאמונה פנימית שהוא עושה את הדבר הנכון בעיני אלקים ולא רק בעיני אדם – כלומר, לעשייה הנובעת מרצון פנימי של האדם. במילים אחרות, מי שמוותר על רצונו מחמת ציווי האל – הוא אדם בוחר, ובתנאי שההכרה שזהו רצון ה’ היא הכרתו האישית ולא שאחרים הכירו במקומו מבלי שהוא יזדהה עם זאת.

התיאור של הליברליזם הרדיקלי כאילו הערך היחיד בעולמו הוא מימוש עצמי, הוא תיאור מסולף. אני לא  חושב שיש חברה כזאת בעולם. להיפך, יש כאלה שמצהירים הצהרות כאלה אבל לא באמת נוהגים על פיהן. כמעט אף אחד בעולם לא מעודד אנשים לבחור לעצמם דרך של רוצח שכיר מתוך הזדהות ומימוש עצמי. לכל חברה בעולם יש סט ערכים נתון שאינו מסור לבחירתו של האדם הפרטי, אלא רק להכרעה האם לנהוג על פיו (ולהיות צדיק) או לא (ולהיות רשע). הגדרת הצדיק והרשע היא כללית בכל חברה שאני מכיר.[1] לכן מה שהוא כותב כאן אינו הבחנה בין החרדיות לעולם המערבי, אלא בין חרדיות לדתיות פתוחה יותר, אבל את זה הוא לא רוצה להציג כמובן.

מעבר לזה, בקריאת הקטע תהיתי לעצמי היכן הגוונים הדתיים-מודרניים בדיון שלו? הם לא מופיעים בדבריו כאופציה שנדונה בכלל, וזה מאד מוזר כאשר רואים זאת במסגרת מאמר שמבקר את הצגת השחור-לבן המקובלת בעולם החרדי. אבל דומני שזה לא בכדי, שכן הכנסת הבחירה לעולם החרדי בעצם תהפוך אותו ללא חרדי. אין חיה כזאת עולם חרדי עם בחירה אמיתית. חרדי עם בחירה הוא גוון כלשהו של דתי מודרני (או ליברלי). אני חושב ששפירר חש, לפחות אינטואיטיבית, בכשל הזה של ביקורתו על העולם החרדי. בהצעתו הוא בעצם מציע לו להתפרק ולא להשתפר, אבל את זה אי אפשר לכתוב אז הוא מעדיף להעמיד מנגד אלטרנטיבה פיקטיבית ולהילחם נגדה.[2] אגב, להתרשמותי (שמגובה גם בהיכרות) מבין היוצאים מהחברה החרדית יש מיעוט מבוטל של כאלה שבוחרים בדתיות אחרת. רובם יוצאים לחילון גמור. זהו אחד המחירים של תמונת השחור-לבן שמוצגת בפני האדם החרדי, ושפירר עצמו גם הוא שבוי בקונספציה הזאת, אולי מבלי משים.

גם בחלקו השני של הקטע יש ערבוב בין שני דברים שונים. מחד, הוא כותב שאינו ממליץ על חופש בחירה רדיקלי, כלומר כזה שנוגע לעצם שמירת המצוות והזהות הדתית. רק בתוך המסגרת הזאת הוא מציע לדבר על גוונים שונים שראוי לבחור ביניהם מתוך הזדהות ולא בכפייה. אבל הוא מסיים בערך שיש בבחירה לגבי כל פעולה ערכית, כולל קיום מצוות ורצון ה’. אז הוא בעד לעודד בחירה גם במישור היסודי הזה, או לא? האם קיום מצוות לא מתוך בחירה הוא בסדר, ורק בחירת גוון דתי לא מתוך בחירה היא חסרת ערך? למה? או שפעולות שלנו צריכות להיעשות מתוך בחירה, או שלא. שוב, אני חש כאן בהתפתלות, כלומר בדיסוננס בין מה שנכתב לבין מה שהיה רוצה להיכתב. זו כאמור יכולה לנבוע מחשש מעינא בישא (ואז זה נעשה במודע), או מ”ליבא לפומא לא גליא” (ואז זה לא מודע).

מיד אחר כך הוא מביא כמה דוגמאות מהעולם החילוני, שבהן ניתנת האפשרות לבחור בין אופציות של סגנון חיים אישי:

היעדר ערך הבחירה ברובד הרעיוני בא לידי ביטוי בעולם המעשה בדמות מנעד אפשרויות בחירה צר מאד. בפני האדם החרדי עומד היצע מצומצם מאד של סגנונות חיים. הגבר החרדי מחונך לכך שיש דרך ראויה אחת בלבד: לימוד בישיבה ובכולל. קיימים סגנונות חיים נוספים, אך הם אינם נחשבים ראויים, ובמקרים רבים מי שיבחר בהם ייחשב סוטה מדרך המלך, איש “שוליים“.^[1] לבת החרדית היו עד לאחרונה שתי אופציות: להיות עקרת בית, או לעסוק (נוסף לכך) בהוראה. כיום יש אמנם “מסלולים” נוספים בסמינרים, אך קשה לומר שהם משקפים בחירה אוטונומית בסגנון חיים שונה.^[2] בעולם המערבי, לעומת זאת, כבר מגיל צעיר מאד מעודדים את הילדים לסגל סגנון אישי. כל ילד אמור לפתח תחביב אישי, טעם ייחודי במוזיקה וספורט מועדף. בהמשך פתוחים בפני האדם סגנונות חיים שונים ואופנות שונות, שדרכם הוא אמור לבטא את אופיו ואת העדפותיו התרבותיות. אופציות התעסוקה העומדות בפניו מבטאות גם הן בחירה בסגנון חיים. אדם יכול לבחור בקריירה מוזיקלית, להיות הייטקיסט, או לפנות לעולם המחקר האקדמי. כמובן, לא בפני כל אדם פתוחות כל האפשרויות, אך האידאל החברתי הוא לאפשר לכל אדם מנעד בחירה גדול ככל הניתן.

שימו לב שמדובר כאן בלבוש, מוזיקה, תחומי עיסוק ושאר עניינים מינוריים. מתוך כך ניתן היה להבין שהביקורת שלו עוסקת בעיקר בלבוש ובמוזיקה החרדיים ולא בעצם האמונה והמחויבות הדתית. אלא שלמעלה כבר הציצו עלינו הטפחיים המכוסים, שעוסקים גם בבחירה לגבי עצם האמונה וקיום המצוות, ובוודאי בדרך הקיום ואופן החיים הדתי (ולא רק בחירות תרבותיות ניטרליות). ושוב, קל לו להתמקד בנושאים שבהם הביקורת עשויה להתקבל, או לפחות לא להיות מוצאת אל מחוץ גדר, אבל נראה בבירור שכוונתו גם לטפחיים המכוסים, ולא רק לציצים והפרחים הגלויים.

לאחר מכן הוא עובר לדון באמצעי הלחץ החברתי הנהוגים בעולם החרדי, ושם הוא ממקד עוד יותר את הדיון בהתנהלות תרבותית (לבוש, תעסוקה וכדומה), ושוב מתעלם לגמרי מהבחירות היותר מהותיות שנמנעות מהאדם החרדי. הוא מתלונן שם על כך שעוטפים את הלחצים בנושאים שוליים כאלה באצטלה דתית, ומציגים זאת כאילו הייתה כאן תורה מסיני שהסוטה ממנה כופר בעיקרי הדת. הוא כמובן צודק, אבל מה על מניעת הבחירה בדברים שהם באמת מעיקרי הדת (אמונה ומצוות)? האם שם לדעתו יש ערך למעשים שבאים לא מתוך בחירה? שם אין חשיבות לבחירה?

האם מי שמאמין או מקיים מצוות רק בגלל שאינו מעז לשקול ולבחון את עמדתו האמיתית בנושאים אלו יש ערך לאמונתו? האם זו בכלל אמונה? האם מצוות כאלה הן מצוות? שפירר רומז יותר מפעם אחת שגם לדעתו התשובה היא שלילית, אבל זה לא בא לידי ביטוי מפורש בשום מקום בדבריו. להיפך, הקטעים המסייגים שחוזרים שוב ושוב (הטפח המגולה) מנסים לטעון את ההיפך. לכאורה הוא מציג תמונה של חברה אידאלית שהיא חרדית באופייה וחינוכה ההלכתי אבל גמישה בתחום הלבוש ותחומי העיסוק וכו’. בלי להיכנס לשאלה עד כמה זה בכלל אפשרי (ראו בביקורתי הנ”ל על מאמרו של הרב פפר). האם הוא באמת מתכוון לזה? לי ברור שלא. אבל אם לא, אז באיזה מובן החברה האידאלית הזאת שהוא מתאר ומציע תישאר חרדית?

לאחר מכן מגיע הקטע המסייג השני:

אין זה אומר שהחרדים משתייכים לקהילות שלהם בעל כורחם, כפי שאולי רומזת התעמולה הסובבת את סוגיית האנוסים. רוב החרדים מזדהים עם ערכי הליבה של היהדות החרדית, שהם חיי אמונה ושמירת תורה ומצוות בהידור. ככל הנראה, הם היו ממשיכים לשמור שבת ולאכול אוכל כשר גם לו היינו מסירים מהם את כל המנופים של הלחץ החברתי. חרדים אינם מדליקים את האור בשירותים בשבת, גם כשאיש אינו רואה, והם אפילו לא יחתכו שם בחשאי את נייר הטואלט. אלו שאינם מאמינים ששמירת תורה ומצוות היא דרך חיים טובה, עוזבים לרוב את החברה החרדית ואינם ממשיכים לחיות חיים כפולים כאותם אנוסים. ועדיין, תופעת האנוסים חושפת את המחיר של העדר החינוך לבחירה בחברה שלנו. הלחץ החברתי החרדי הפך לכוח כה משמעותי, עד שגם אלו שאיבדו לגמרי את האמונה בדרך, ממשיכים להשתייך אליה מטעמי נוחות גרידא. האם כך אנחנו רוצים שחיי אמונה ייראו?

אני לא גמרי בטוח בהערכות שלו, אבל מעבר לוויכוח על העובדות, אני תוהה מה שווה אותה הזדהות שהוא בטוח שקיימת, אם היא עצמה נוצרת כתוצאה מהלחצים, הכפייה והיעדר האופציות? האם לדעתו יש הבדל גנטי בין חברה חרדית לחברה אחרת? למה שם ישנה מחויבות דתית בלי קשר ללחצים ובחברות אחרות משום מה היא לא נוצרת, או פחות מחזיקה מעמד? האם זה לא קשור ללחצים החברתיים? שימו לב שבסוף הקטע הוא שוב מדבר בפירוש על הלחץ לקיים מצוות (ולא רק ללבוש לבוש חרדי), ותוהה האם היינו רוצים חברה שהמשתייכים אליה עושים זאת בגלל הלחץ. אבל מה על החברה האידאלית שהוא  מציע שבה לכאורה יהיה לחץ בדיוק כזה על קיום המצוות ביחד עם גמישות ביחס לאספקטים תרבותיים שוליים: האם הוא היה רוצה להשתייך לחברה כזאת? לאור הרמזים בגוף הטקסט אני מעז לשער שלא, ולכן הרשיתי לעצמי לגלות את סודו.

“תוצאות אי הבחירה”

תחת הכותרת הזאת שואל שפירר מה בעצם רע כל כך במצב שבו אין בחירה. האם זה יפורר את החברה החרדית? האם לחץ חברתי הוא מכשיר יעיל לשמירת המסגרת החרדית? (התשובות כמובן תלויות בהיקף תופעת האנוסים והנושרים, שהוא הסוד הכי שמור במדינה.) אבל אלו שאלות אינסטרומנטליות (שרואות את הבחירה כמכשיר להשגת יעדים אחרים). מיד לאחר מכן הוא עובר למישור החשוב יותר, ערכה העצמי של הבחירה, בלי קשר לתוצאות. הוא דן בכך במישור הפסיכולוגי-נפשי ובמישור הערכי-דתי. אביא את הדברים בלשונו:

בהיבט הפסיכולוגי, העדר חינוך לבחירה אישית מביא לחוסר אותנטיות, לאחד בפה ואחד בלב, לטאטוא בעיות מתחת לשטיח בשל הלחץ החברתי, לתסכול ולתחושת נתק מהערכים שהאדם חי לפיהם. עלינו להודות ביושר שתופעות מסוג זה אכן שכיחות בחברה שלנו, והן נפוצות הרבה יותר מתופעת ה”אנוסים”. ניקח לדוגמא את הנורמה המוכרת של “שני פלאפונים”. האם אנשים המחזיקים בשני פלאפונים אינם סוג של “אנוסים”? אנשים אלו מנהלים חיים כפולים ואינם מזדהים עם ההתנהגות שהם מקפידים עליה למראית עין. חיים כפולים אלו מולידים ציניות ומרירות, ואינם תורמים, בלשון המעטה, לאושרו של האדם וליציבותו הנפשית.

יבוא הטוען ויגיד, אף על פי כן – אנו מוכנים לסבול את הקושי הנפשי ובלבד שנצליח למנוע נשירה ועזיבה מוחלטת של הדת. כאן נכנס ההיבט הערכי-דתי. מה תועלת ישנה בדתיות מאולצת? החפץ להשם בעולות וזבחים? התעלה לריח ניחוח מנחתו של אברך שנאלץ ללכת למנחה-מעריב כדי להחזיק את נישואיו? האם לא עדיף מיעוט אנשים הדוגלים בערכי הדת בלב שלם ובנפש חפצה מריבוי אנשים שלבם בל עמם? נוסף לכך, כשאנו מניחים במוקד השאלה את אלו שיעזבו את הדת אם יוסרו מנופי הלחץ, אנו שוכחים את המחיר העצום שמשלמים הנשארים, ויתרה מכך, את אלו המואסים בחרדיות דווקא בגלל העדר הבחירה. הלחץ החברתי מביא אנשים איכותיים, רגישים ובעלי רמה להיפלט רגשית מהחרדיות ולחיות את חייהם ברמה דתית גבוהה אך קרה ומאולצת. הריחוק הפסיכולוגי הנובע מהעדר החינוך לבחירה בא לידי ביטוי בחיים הדתיים של כל אדם ואדם בחברה, והוא הופך את החיים הדתיים עצמם לענין מנוכר, שהאדם אינו מרגיש הזדהות אישית עמו. הציניות של האדם אינה נעצרת ביחסו למנגנוני הקבלה בסמינרים, היא מופנית לבסוף לעצם ההידור במצוות, לציציות הארוכות של אברך פלוני ולאתרוג המהודר של חסיד אלמוני.

גם מבחינת כבוד שמים וכבוד שומרי הדת יש לכך עדיפות. אורח החיים החרדי, והידור במצוות וביראת שמים, ייחשבו בעלי ערך גבוה הרבה יותר אחר שכבר לא יהיו סממן של כפיפות לנורמות קהילתיות. יתרה מזו, עצם ההנחה שאם תתאפשר בחירה ינהרו המונים אל מחוץ לגבולות החרדיות היא הנחה של חולשה, המזלזלת מאד בנכסים האידאולוגיים והתרבותיים שיש לחרדיות להציע. מכאן אולי אכן תצא הקריאה שאת המאמצים המוקדשים למניעת פרצות בחומת הדת, יש להקדיש להדלקת נרות של חכמה וחמימות בתוך הבית פנימה. שינוי כיוון כזה יביא לכך שאף אדם החפץ חיים לא ירצה לעזוב את התורה, ולא נצטרך לעמוד על המשמר למנוע נשירה בכוח.

אם כך, הוא כן מדבר על בחירה גם בקיום מצוות ובערכי היסוד ולא רק בשוליים של שאלות תרבותיות, כמו לבוש וכדומה.

אין פלא שמיד מגיעה עוד פסקה מסייגת:

חשוב להדגיש: אינני רואה בחופש הבחירה ערך אבסולוטי הגובר על ערכים אחרים. בגרסא הקיצונית של ערך זה, האותנטיות של הבחירה היא אמת המידה העיקרית לטיבו של אורח חיים כלשהו. גישה זו עומדת בסתירה לאמונה שהתורה מורה לאדם את דרך החיים הטובה ביותר. עם זאת, דומני שהאמונה בתורה אינה סותרת את ערך הבחירה במובן צר יותר שלו, המייחס חשיבות להסכמה הפנימית של האדם והרואה חוסר שלמות במעשים טובים הנעשים מתוך אילוץ חיצוני. בחירה מסוג זה לא רק שאינה סותרת את ההקשבה לצו התורה, אלא אף יש בכוחה להוביל אליו. רק אדם המחפש אמת פנימית יתאמץ להבין מה באמת הקב”ה רוצה ממנו, ומה באמת הדבר הנכון לעשות, גם כאשר אין עליו כל לחץ חברתי לכך. אדם הכוסף בכל לבו לקיים את רצון ה’ הוא אדם בוחר, אך בתנאי שהוא עצמו רואה בפעולה מסוימת רצון ה’, ולא עושה אותה רק משום שגורמים עלומים החליטו כי רצון ה’ הוא שנערות ילכו בחצאית מבד זה ולא אחר.

את ההתפתלות הזאת כבר ממש לא הצלחתי להבין. הוא מדבר על כך שהתנהלות ערכית שלא נעשית מתוך בחירה היא חסרת ערך, ולאחר מכן מסייג ואומר שדבריו עוסקים במשמעות מסויגת של הבחירה ולא בגרסה רדיקלית (מה שכונה אצלו למעלה, בטעות, הליברליזם המערבי). מהי אותה משמעות מסויגת? הרי הוא מדבר כאן בפירוש גם על הבחירה בעצם אורח החיים הדתי-חרדי, כולל קיום מצוות ואמונה. אז אם גם ביחס לזה יש לתת בחירה חופשית, היכן הסייגים? במה הבחירה שהוא מציע אינה רדיקלית?

יתר על כן, גם מושגית ולוגית יש כאן בלבול גדול. הרי גם לדבריו בחירה אינה ערך בין שאר הערכים. הבחירה היא תנאי לערכם של ערכים, כלומר מי שלא בוחר בערך כלשהו לא מקיים אותו (אין ערך להתנהלותו הערכית). לכן כל המינוח שלו שמדבר על בחירה כערך, וההשוואה בינה לבין ערכים אחרים, הוא פשוט בלבול או התפתלות נוספת מהסיבות שהוצגו למעלה.

הוא מסיים בכך שמתן חופש בחירה שווה את המחיר התוצאתי (שכן בחירה אינה רק ערך אינסטרומנטלי):

אינני מתעלם מכך שיהיו מחירים שהחברה החרדית תצטרך לשלם כדי לאפשר לערך הבחירה וההזדהות האישית להתקיים. ללא ספק, החברה החרדית לא תישאר במתכונתה הנוכחית אם תאמץ ערכים אלה. ביהדות החרדית של ימינו, שמירת הדת ושלמות הקהילה קודמות לערך בחירת הפרט, על כל המשתמע מכך. עם זאת, חובה לתת את הדעת על המחיר הגבוה של העדר הבחירה, מחיר שנגבה הן מאלו שאינם עומדים בלחץ והן מאלו שעומדים בו, אך הוא נוטל מהם את הלהט ואת ההזדהות הפנימית. מודעות למחיר זה היא שלב מקדים הכרחי לכל ניסיון נוסף לחזק את מנופי הלחץ הקהילתיים.

בסופו של דבר יצאתי ממש מבולבל. מחד גיסא, שוב ושוב הוא מסביר שהצעתו היא לא לתת בחירה מלאה ויסודית בכל (לא ליברליזם מערבי רחמנא ליצלן), אלא רק בחירה בין גוונים מצומצמים בתוך המסגרת החרדית. מאידך גיסא, ההנמקה שלו היא הנמקה שתקפה גם לליבת אורח החיים הדתי-חרדי עצמו, והוא אף כותב זאת להדיא כמה פעמים בין שיטי דבריו.

אילו הייתי חושב שמדובר בבלבול או חוסר תשומת לב גרידא, הייתי שותק. אין בכוונתי לפלפל ולדקדק בדבריו כמו בלשון המקרא או הרמב”ם, וגם לא נכון ולא ישר לעשות זאת. כל אחד מאיתנו טועה ולעתים מציג דברים בצורה שאינה עקבית. אלא שלדעתי ההתפתלות והסתירות הללו נובעות מאותם אילוצים שתיארתי למעלה ובמהלך דבריי, והם אופייניים לרוב ככל המאמרים בכתב העת המדובר. נראה בבירור שהכותב רוצה מאתיים ואומר רק מנה. הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, בין אם זה נעשה במודע ובין אם שלא במודע. חשוב בעיניי לחשוף את הדברים, ולו רק כדי לגלות לפומיה מה דהווה בליביה.

חשוב לחדד לאנשים שביקורות מהסוג הזה לא באות לתקן את החרדיות אלא לבטל אותה מיסודה, ובעצם לקרוא לאנשים לאמץ דרך חיים דתית פתוחה. אגב, גם אם מאמצים רק את הטפח המגולה בביקורתו של שפירר, כלומר בחירה רק לגבי המאפיינים החיצוניים, הסכנה לחרדיות גדולה מאד (לא בכדי החרדים מקפידים לא לאפשר גם את זה). אבל אם מאמצים גם את הטפחיים המכוסים, לא נותר מהחרדיות אלא גל של עצמות. אתם ודאי מבינים שמבחינתי זו אינה האשמה אלא תיאור. את היחס לתיאור הזה יכול כל אחד לקבוע בעצמו לפי תפיסתו.

אגב, ההתפתלויות הללו מזכירות לי את הניסיונות להגדיר יהדות חילונית, למרות שאם תיטול מהיהדות את ההלכה נותרת עם גל של עצמות (ראו בסדרת טוריי 336-9). זה ממש לא מפריע להוגי דעות שונים לפלפל טובא בהגדרת יהדות חילונית. הוא הדין גם לגבי הגדרת חרדיות פתוחה. החרדים הפתוחים למדו מהיהודים החילונים להתעלם מהלוגיקה ולעסוק במילים. תופעה אופיינית מאד (ומעצבנת) בעולמנו הפוסטמודרני.

אקורד סיום

בסיפור ההינדיק הידוע של רבי נחמן (שמעו גם בשירו החביב של חנן בן ארי), בן המלך השתגע וחשב שהוא תרנגול הודו (=הינדיק). הוא פשט את בגדיו וזחל עירום מתחת לשולחן ואכל גרגירים, כדרכן של תרנגולין יהודאין. החכם שמנסה לרפא אותו יורד גם הוא עירום מתחת לשולחן ואוכל איתו את הגרגירים במשך זמן מה. ואז מתחיל תהליך הריפוי:

ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כותנות. ואמר החכם “ההינדיק” לבן המלך: “אתה חושב, שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבוש כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק! כי במקום אחד ראיתי הינדיקעס לבושים בכתנות”. ולבשו שניהם הכתונת.

ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם גם מכנסים. ואמר לו החכם גם כן: “אתה חושב שעם מכנסים לא יכולים להיות הינדיק?! וכו'” עד שלבשו המכנסים, וכן את שאר הבגדים. ואחר כך רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשלחן, ואמר לו: “אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים אז כבר אינך הינדיק?! אפשר לאכול וגם להיות הינדיק” ואכלו.

ואחר כך אמר לו: “אתה חושב, שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השלחן!”. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

והנמשל מובן למבינים.

מה ששפירר בעצם אומר הוא שחרדי יכול גם ללבוש בגדי צבעונין, ללכת לעבוד וללמוד באקדמיה בכל התחומים, לשים כיפה סרוגה, לעסוק באמנות, לקרוא כל ספרות וחומר עיוני, לחשוב באופן חופשי, לגור בהתנחלות, לשרת בצבא ולבחור את כל דרכיו וערכיו, ובכל זאת להיוותר חרדי. ממש כמו ההינדיק. כך גם אומרים עמיתיו היהודים הליברלים שמסבירים לנו שגם ללא הלכה אתה יכול להיחשב יהודי. אשרי המאמין…

כדי להשלים את התמונה צריך כמובן לנהל דיון גם לגופו של עניין. האם באמת ניתן להרשות בחירה אמיתית בחינוך דתי? בחירה שמקיפה גם את ערכי היסוד ולא רק מה ללבוש ובמה לעסוק ומה לקרוא? השאלה גם מאיזה גיל ובאלו צורות? ואיך להתמודד עם היצרים? ומה על הנזקים? התייחסתי לכך לא פעם בעבר, אבל אין כאן מקומו.

[1] ראו על כך במחברת הרביעית בח”ג, בדיון סביב דבריו של ארי אלון.

[2] ביקורת דומה תוכלו למצוא במאמר שלי באותו כתב עת, על מאמרו של ידידי הרב פפר ‘לקראת מעמד ביניים חרדי’ (ג סיון תשעז).