אלון בכות ואזהרה בצדו: על עולם שהולך ונעלם (טור 378)

בס”ד

מוקדש לבייבי C, הנכד שבדרך,

שמצוי ממש כעת בימים אחרונים לפני שהוא מתחיל להזדקן.

לאמו, כלתי היקרה קרן, שנושאת אותו (ואותנו) בגבורה.

וגם לסבתא שלו (סבתא דפנה), שנושאת אותי ואת כולנו בגבורה.

תיהנה!

אי אפשר שלא לפתוח טור כזה בשירו בן האלמוות של נתן אלתרמן, “גן מאיר”. הקדשתי אותו לידידי היקר האלוף בדימוס, השופט והדוקטור מנחם פינקלשטיין, בתחילת מאמרי בספר שנכתב לזכרו (בעודו בחיים חיותו, עד 120 לפחות) ויצא לחושך העולם לפני כמה חודשים. נראה לי שהוא לא פחות מתאים לפתוח את הטור הזה.

נהלך בין עצים ירוקים
שדרורי תל אביב בם תסערנה,
וזקנינו יהיו ארוכים,
הוי, וכל עצמותינו תאמרנה,

הוי, וכל עצמותינו, אחי,
תספרנה זקנה נאנחת,
אשר יש בה קצת עצב ובכי,
אבל יש בה גם משהו נחת.

מעלינו ינועו עצים
שיאורו באור בין ערביים.
הכרנום בעודם עציצים
והנה ראשיהם בשמים.

והנה בהדר קומתם
הם ברעש ורעד סבבונו.
השנים שהגביהו אותם
הן אותן השנים שכפפונו.ונערות שטיילו פה אי-אז
בשנים רחוקות בין ערביים,
הן תשבנה באור המופז
ותסרוגנה לנכד גרביים.

והעיר הגדולה, הצעירה,
שבתווך נהר יעברנה,
תתנשא כמו גן סוערה,
ואין כוח אשר יעקרנה.

אז נביטה, רעי ואחי
זה בזה בבת צחוק משתכחת
אשר יש בה קצת עצב ובכי,
אבל יש בה גם משהו נחת.

ואט-אט מזקנה וחולשה
את ראשינו נצניח אל ברך
וילדים יקרבו בלחישה
ויאמרו: נרדמו בני תרח.

אם נזכה והזמן המהיר
לא יאמר לנו פתע: הרף!
עוד נלך, ידידי,
בשבילי גן מאיר,
נשענים על מקלות, עם ערב.

השיר הופיע בשנת 1944 ב”טור השביעי” בדבר, וזכה לפחות לשתי הלחנות (של חנן יובל ושל עקיבא נוף). הוא נכתב לרגל פתיחת הגן, ואלתרמן מדמיין בו את מצבו בגיל מתקדם יותר (כשהגן יהיה צעיר יותר משהוא עכשיו).

היום בבוקר הגענו, אשתי דפנה ואנוכי עבדכם הנאמן, לתובנה מעניינת: זה לא שאנחנו מזדקנים אלא העולם מצעיר והולך כל הזמן באופן מדאיג. אני לא יודע מה לעשות עם התובנה הזאת פרט לצורך שאני חש לשתף אתכם במשהו מניסיון החיים שלי.

כמו כל חברינו, גם אני חש שאמנם הגעתי לגיל שישים (ואחת, אבל אל תגלו), אבל בתוכי אני אותו בן אדם בדיוק כמו בגיל חמש-עשרה. הבדיחות אותן בדיחות (ממש נהדרות), התחושות אותן תחושות והעולם הפנימי פחות או יותר כשהיה. עברתי תהפוכות מחשבתיות, ובחיי האישיים כמובן היו שינויים (בכל זאת, אני מטופל באישה ושישה גמדים וארבעה וחצי נכדים משגעים, אם כוללים בהם את בייבי C), ובכל זאת הגרעין הפנימי הוא בדיוק כשהיה.

ובכל זאת, הבנאדם מספר בדיחה מוצלחת להפליא, וכולם מסביבו מסתכלים עליו כאילו הוא נחת מהירח. נראה שהאידיוטים לא ממש מעכלים שזו הייתה בדיחה. טוב, אני מתנחם בזה שהם אפילו לא מבינים מה מצחיק אצל הגששים, אז אני בחברה טובה. כך בדיוק אני שומע גם מידידיי (שגם הם למרבה ההפתעה בני אותו גיל כרונולוגי פחות או יותר). כל אחד מאיתנו פולט בדיחה ליד ילדיו או חבריהם, ומיד בטוח שהוא קנה את עולמו אצלם. עכשיו כל הצעירים ודאי יבינו שהוא ממש בן עולם הזה (ולא עולם הבא), אחד מהחבר’ה עם חוש הומור משובח שבמשובחים (“גזעי”?!). אבל לפתע הוא מבחין במבטים נבוכים, תמהים משהו, או לכל היותר בצחקוק מנומס. אפילו לגבי הצחקוק לא ברור לו האם זו תגובה מנומסת על ה”בדיחה” (עאלק) או סתם צחקוק על חשבון התרח הזקן שמשתטה כאן לפניהם.

ואט-אט מזקנה וחולשה
את ראשינו נצניח אל ברך
וילדים יקרבו בלחישה
ויאמרו: נרדמו בני תרח.

אז מה קורה כאן? הרי אני בוודאי לא התבגרתי. אני עוד אותו נער בן חמש-עשרה עם חוש הומור משובח שמגלגל את החבר’ה (גם אז זה לא היה ממש כך, אבל שוב אל תגלו). אז למה הם לא צוחקים? אה, התשובה ממש מתבקשת: הם פשוט צעירים יותר ממה שהיו. הרי בעבר כשכולם צחקו, זה היה כשהייתי מוקף באנשים בני גילי. אחרי כמה זמן שמתי לב שהאנשים סביבי מתחילים להיות צעירים בכעשור ממני. מהר מאד הגעתי למצב העגום שבו העולם כבר הפך לכל כך צעיר, שבין הסובבים אותי כבר היו זאטוטים שצעירים ממני בכארבעים שנה. אבל התהליך המדהים הזה ממשיך, ועכשיו יש סביבי אנשים שצעירים ממני בחמישים ושישים שנה, ואני מניח באינדוקציה שזה עוד יימשך באותו כיוון. בשלב כלשהו העולם יגיע לגיל שבו אני אפסיק לראות אותו בגלל המרחק הזמני בינינו, ואז כבר אף אחד לא יצחק (אני מקווה שיהיו כמה שיזילו דמעה על האי שופרא דבלי בעפרא, תרח שכמוני).

או שמא יתקיים בנו מקרא שכתוב:

אם נזכה והזמן המהיר
לא יאמר לנו פתע: הרף!
עוד נלך, ידידי,
בשבילי גן מאיר,
נשענים על מקלות, עם ערב

אתם ודאי חושבים שהפכתי את ציר הזמן וכעת אנו רואה את הזמן הולך אחורה (תעתועי הזיקנה). זה ממש לא נכון (שהרי אני אינני זקן בכלל). בניגוד למה שעולה מהפיזיקה הטהורה (זו שתקפה בטמפרטורה 0), התרמודינמיקה מלמדת אותנו שהזמן הולך קדימה כל הזמן (!), אלו אתם שזורמים על פניו בכיוון ההפוך. ועל כך זועק הנביא ומתריע: שימו לב, אתם לא בכיוון. אתם שוחים נגד הזרם ונוהגים בנתיב הנגדי. גם אם לא תידרסו בגלגלי הזמן שזורם מולכם, אתם תלכו ותיעלמו בנבכי ובמעמקי ההיסטוריה בלי לשים לב:

והנה בהדר קומתם
הם ברעש ורעד סבבונו.
השנים שהגביהו אותם
הן אותן השנים שכפפונו.

ואם לא ראיה לדבר רמז לדבר, דאיתא בגמרא דשני בנים היו לו לרב חסדא: מר ינוקא ומר קשישא. וברש”י פירש (כתובות פט ע”ב, ד”ה ‘מר ינוקא’): “שני בנים היו לרב חסדא, ושם שניהם שווין, אלא שהגדול קורין לו מר קשישא ולצעיר קורין לו מר ינוקא”. אבל תוד”ה ‘מר ינוקא’, ב”ב ז ע”ב, כתבו: “הוא הגדול, ועל שם שנולד בינקותו של רב חסדא קרי ליה מר ינוקא. ומר קשישא הוא הצעיר, ונולד בקשישותו של רב חסדא”. ודוק היטב.

תורת היחסות מלמדת אותנו שני דברים: 1. שהזמן והמרחב אינם שני דברים שונים. אלו שני מרכיבים של מרחב ארבע-ממדי. גם הזמן הוא סוג של חלל (אמנם יש הבדל במקדם שלו במטריקה, ואכ”מ). 2. שההסתכלות על דברים תלויה בנקודת המבט (במערכת הצירים).[1] המסקנה משתי הטענות הללו היא שכמו שבהקשר המרחבי מי שמתבונן מנקודת המבט של כדור הארץ יראה שהשמש מסתובבת סביבו, כך אם אציב את עצמי בראשית הצירים הזמנית, אין פלא שאני רואה שהעולם שסביבי אכן מצעיר והולך. בהקשר המרחבי, הסברתי שאין כאן נכון ולא נכון (בניגוד לשיח הרווח והשגוי בעניין), אבל כך הוא גם בהקשר הזמני (הטמפורלי). גם כאן אין נכון ולא נכון. מבחינתי לגמרי נכון שהעולם מצעיר והולך, וזה כמובן מעורר בי דאגה עמוקה לגורלו. הקשר שלו איתי נחלש והולך עד שבסוף הוא ייעלם לגמרי המסכן. אני תוהה לעצמי מה יהיה איתו אז?! אז לפחות אל תגידו שלא אמרתי ולכם ושלא הזהרתי אתכם. אתם הרי בטח לא רואים את זה. אתם ודאי חושבים שאני מזקן, וכך אינכם רואים את מצבכם ההולך ורע בעליל. אם כן, הרשו לי לומר לכם ביושר ובאומץ לפני שתתאיינו לגמרי: שימו לב למצבכם המתדרדר! אם לא תעשו משהו בעניין (כמו, למשל, לנסות להבין את הבדיחות שלי ושל הגששים), אתם תיעלמו.

תשאלו אותי, אז כיצד יש התקדמות טכנולוגית כאשר אנשים זורמים אחורה בזמן? זו הטעות שלכם. התקדמות טכנולוגית ומדעית אכן מושגת עם התקדמות הזמן, אבל רק כאשר הסביבה שלי זורמת אחורה על פני ציר הזמן, כלומר נעשית צעירה יותר. אני אומר לכם את זה מניסיון. הרי עובדה היא שלפני כמה שנים, כשהסביבה שלי הייתה פחות צעירה, העולם היה פחות מפותח טכנולוגית. אגב, משום מה יש לי תחושה שהאידאליזם זורם בכיוון ההפוך על פני ציר הזמן, אבל אולי אני טועה. על כך כבר אמר החכם מכל אדם, זה שכבר התאיין מזמן במעמקי ההיסטוריה, כלומר הצעיר את עצמו לאפס:

אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה:

אתם חושבים שהתקדמות בזמן מביאה התקדמות מדעית וטכנולוגית, אך זוהי כמובן טעות. להיפך, כשהעולם הולך ונעשה צעיר הוא מתקדם טכנולוגית. ככל שהמפץ הגדול מתרחק מאיתנו עוד ועוד אל תוך העבר, או אז המדע מתקדם. העולם אמנם שייך לצעירים, אבל גם אלו בתורם הופכים לזקנים ומעבירים את העולם לצעירים מהם. אין פלא שכיום כשיש לי בעיה במכשיר הסלולרי שלי או מחשב הנייד אני פונה לאינסטנציות גבוהות יותר: בני עשרים. ואם הבעיה באמת חמורה, לפי עצת אחי דני, החכם מכל אדם, עליי לפנות אך ורק למומחים שאינם בגיל העולה על תלמידי גן חובה. על כך אמרו רבותינו: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה.

ראו הוזהרתם!

[1] על מסע אחורה בזמן, ראו בטור 33.