למה להיות דתי? (טור 395)

בס”ד

מוקדש לרחלי רוטנר (על אף שאיננו מכירים)

לפני כמה ימים הגיע אליי פוסט (ראו גם כאן) שכתבה רחלי רוטנר שעוסק בשאלה למה להיות דתי, או למה לקיים מצוות. אני אוהב לקרוא ולשמוע אותה, למרות הפרובוקטיביות, ואולי דווקא בגללה. יש לי חולשה לאנשים חופשיים וישרים שלא עושים חשבון למקובלות, בפרט אם הם דתיים (אחרת זו לא ממש חכמה).

היא כתבה פוסט יפה, וממבול התגובות שהיא קיבלה (שהיא עצמה מתפלאת עליו ומופתעת ממנו) ניכר שהיא נגעה בעצב חשוף או בנימה רגישה אצל אנשים רבים. התחושות שהיא מתארת ביושר כנראה נמצאות אצל רבים מאיתנו. נדמה לי שתחושות כאלה אצלי ואצל אחרים הביאו אותי לכתיבת הטרילוגיה, ובעצם לבירור ארוך השנים שהסתיים בכתיבתה. תמונת העולם הדתית שלי באה, בין היתר, כדי לתת לאנשים דתיים את החופש שאני מוצא אצלה.

אני ארשה לעצמי לעשות ניתוח שלי לדבריה, ואני מקווה שזה ייתן שירות לרחלי רוטנר ואולי אפילו יסייע לה להבין את עצמה (באמת, לא בצחוק). אני אנסה כאן להסביר את תשובתי לתהיותיה, ולשער שאלו כנראה גם תשובותיה שלה, בלי שהיא מצליחה לנסח זאת לעצמה.

הפוסט של רוטנר

קודם כל, הנה דבריה במלואם:

היא עצמה מסיימת בתהייה ואומרת שאינה מבינה את עצמה, ולכן אני מקווה שלא ייחשב לי לפטרנליזם אם ארשה לעצמי להציע לה הסבר על עצמה שממנו תוכל אולי גם להסיק מסקנות.

מבט ראשוני על דבריה

אפתח במשפט שכתבה לי חיותה דויטש ביחס לפוסט הזה:

היא מדברת על ‘צורך באלוהים’, חשבתי שתפטור את זה במשפט הידוע מז’אנר: ‘שתלך לפסיכולוג, תיקח תרופה ותעזוב אותנו בשקט‘.

כעורכת הטרילוגיה נראה שהיא מכירה אותי היטב. באמת החיפוש של רחלי רוטנר אחרי הצורך שהדברים ממלאים אצלה ואחרי תועלת שהיא מפיקה מכך בהחלט היה אמור להוציא ממני תגובה ברוח זו. מתברר שכך גם תופסים אחרים את דבריה ומגיבים בהתאם. ראו למשל את תגובתו של הרב משה רט (נאמר לי שזו תגובה לפוסט שלה):

אני מסכים לגמרי לדבריו כשלעצמם, אבל לא לכך שזו תגובה רלוונטית לדבריה של רוטנר. כעת אנסה להסביר מדוע, אולי במפתיע, אני קורא את דבריה לגמרי אחרת, ובעצם ממש הפוך.

אז למה באמת לעבוד את ה’?

בטרילוגיה שלי אני עומד על כך שאמונה באמת לא אמורה לתת לנו שום דבר, ובכל אופן, התועלת ממנה, גם אם הייתה קיימת, לא יכולה ולא צריכה להיות הסיבה למחויבות הדתית. הסיבה אמורה להיות האמונה עצמה, המחויבות לצו ה’ ותפיסת האלוקות שלנו. טענתי היא שאלוקים הוא יש כזה שחובה לקיים את ציווייו מעצם היותו אלוקים. אין ולא צריכה להיות סיבה אחרת שתבסס את המחויבות הדתית.

עומד על כך הרמב”ם בדבריו הידועים בתחילת פ”י מהל’ תשובה (ראו על כך גם בטור 22):

א. אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה’ על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה’ על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

ב. העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה’ אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה’ אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.

עבודה לשמה היא קיום המצווות ומחויבות דתית בלתי מותנה ובלתי תלויה בשום דבר מחוצה לה. אמנם זה מעורר אצל רבים תחושה כאילו מדובר בהתנהגות לא רציונלית, ולחלופין תגובות חסרות פשר ונבובות כגון: האמונה היא מעל השכל, קפיצה למחוזות האבסורד, החלל הפנוי, ר’ נחמן, ניו אייג’, הרב שג”ר וכו’ וכו’. אך כל אלו מבוססים על טעות לוגית.

כל החלטה ערכית שמתבססת על הסבר כלשהו, ההסבר עבורה יכיל ערך או ערכים (ערך חיי אדם, עזרה לזולת, כיבוד הורים, אהבת הריע, פטריוטיות וכדומה). כשנחפש הסבר לערך עצמו לא נוכל למצוא אותו. שאלו את עצמכם: מדוע יש ערך לחיי אדם? התשובה היחידה היא: כי יש ערך לחיי אדם. למה חשוב לעזור לזולת? כי חשוב לעזור לזולת. ערכים משמשים אותנו להסביר החלטות ומסקנות נגזרות, אבל הם עצמם מהווים אקסיומות של האתיקה. להם עצמם אין ולא יכול להיות הסבר מחוצה להם. אם היה להם הסבר, הם היו אמצעים ולא מטרות, כלומר לא ערכים. כמו כל מערכת לוגית, אי אפשר לבסס את כל טענותיה על טיעונים והוכחות, שהרי אלו עצמם מבוססים על אקסיומות, ואקסיומות מעצם היותן כאלה לא ניתנות להוכחה. לכן כשאני מסביר למישהו מדוע אסור לעשות X ותולה זאת בערך Y, אי אפשר לשאול אותי מדוע לאמץ את ערך Y. מעצם היותו ערך הוא מחייב. זה מוביל בהכרח לרגרסיה אינסופית. אפשר כמובן לחלוק על הערך שלי, ובהחלט ייתכן שאני טועה, כאן רצוני רק לטעון שזה שאין לי הסבר עבורו אינו פגם במשנתי. להיפך, אין ולא יכול להיות מישהו שלא סובל מהפגם הזה.

פעם השוויתי זאת למחויבות מוסרית. חשבו על מישהו שבא אליכם ואומר: אני מבין שלרצוח זה לא מוסרי, ועדיין לא ברור לי מדוע לא לרצוח? מדוע להיות מוסרי? מי ששואל שאלה כזאת הוא  מבולבל: או שהוא אינו מבין מה פירוש האמירה ש-X אינו מוסרי, או שהוא לא באמת חושב שלרצוח זה לא מוסרי. אם הוא חושב כך ומבין את המשמעות, אין שום מקום לשאלה מדוע לא לרצוח. זו נגזרת ישירה של האמירה שרצח אינו מוסרי.

הוא הדין לגבי מחויבות לצו ה’. אין ולא צריך להיות לה הסבר מחוצה לה. בוודאי לא הסבר של תועלת, אבל גם לא הסבר ערכי. זו אקסיומה ערכית, ועליה ניתן לבנות הסברים לדברים אחרים. מי שאומר לי: אני מבין שה’ הוא האלוקים ושהוא ציווה לעשות X, ועדיין אני שואל את עצמי מדוע והאם לעשות X, אני אומר לו שהוא מבולבל: או שהוא לא באמת מאמין שה’ הוא האלוקים או שהוא לא מבין את משמעות האמירה שה’ הוא אלוקים. אבל אם הוא מאמין וגם מבין, כי אז אין מקום לשאלה מדוע לקיים את ציווייו. למעשה, זוהי משמעותו של המושג אלוקים: הגורם שמה שהוא מצווה אנחנו חייבים לעשות (מעצם העובדה שהוא ציווה). לאור העיקרון הזה הסברתי לא פעם את דברי הרמב”ם התמוהים בהל’ ע”ז פ”ג ה”ו (המושג “קבלה באלוה”). לכן המושג ‘אלוהים’ במקרא מתאר גם דיינים (ראו סנהדרין ג ועוד), שכן דיין הוא אדם שיש חובה לציית לציווייו מעצם היותו דיין. זהו בדיוק אלוהים. לכן גם הרמב”ם בסוף פ”ח מהל’ מלכים כותב שמי שעושה מצוות מפני הכרע הדעת (כי זה הגיוני בעיניו) אינו חסיד אלא אולי חכם. אין כאן מעשה מצווה, שכן מצווה צריכה להיעשות מחמת סמכותו של המצווה ותו לא (“קבלה באלוה”).

הדוגמה החביבה עליי לעניין זה היא של מטפס ההרים הידוע, ג’ורג’ מלורי. כששאלו אותו מדוע הוא מטפס על האוורסט, ענה: כי הוא שם. זו הדגמה נהדרת לאמונה ומחויבות דתית. יש ערכי יסוד של אדם שאין לו הסבר עבורם והוא גם לא צריך הסבר (וגם לא יכול למצוא הסבר). בדיוק  בגלל שאלו הערכים היסודיים ביותר שלו. לאקסיומות אין הוכחות ואין הסברים. הן נכונות כי ככה. מי שלא חווה את היחס הזה לטיפוס הרים (כמוני) לא יבין את מלורי ושום הסבר לא יעזור לו. זה ייראה לו בלתי רציונלי בעליל. הוא הדין למי שלא חווה אמונה. גם הוא לא יכול להבין את התשובה הזאת למחויבות הדתית.[1] לכן הדוגמה מהמוסר היא כל כך טובה וחזקה בעיניי, מפני ששם כולנו חווים את זה. ביחס למחויבות דתית, כנראה לא כל אדם חווה זאת.[2] אבל אנשים דתיים בדרך כלל כן חווים זאת, ולדעתי זו באמת הסיבה העמוקה למחויבותם.

שני סוגי “ככה”

חשוב לחדד ולהבהיר שאיני אומר כאן שהערכים הם שרירותיים (כפי שטען לייבוביץ. ראו על כך במאמרי כאן). טענתי היא שערכים לא זוקקים הסבר, שכן הם מובנים מאליהם. הסבר של טענה X הוא העמדה שלה על טענה Y שמובנת יותר ממנה. אבל את הטענה הכי מובנת אין אפשרות להעמיד על טענה יותר מובנת, ולכן לא יהיה לנו הסבר עבורה. יתר על כן, בהכרח חייבות להיות לנו טענות כאלה (אקסיומות), שאם לא כן אנחנו נקלעים לרגרסיה אינסופית.

ומכאן שאין אפשרות להציע הסבר לערך במונחי משהו שיותר ברור ומובן ממנו. הוא הדבר הכי ברור והכי מובן מאליו. לכן כל שרשרת הסבר אתית מתחילה מערכים, ולכן בהגדרה לא יכול להיות להם הסבר. טענתי היא שהמחויבות לצו ה’ היא ערך במובן הכי עמוק של המילה. היא הערך הכי יסודי, ובאמצעותה ניתן להסביר החלטות וערכים אחרים. אבל בדיוק בגלל זה היא עצמה לא ניתנת להסבר ולא זקוקה להסבר. אבל כל זה לא אומר שערכים או אמונה הם שרירותיים. בדיוק הפוך. הם האבות של כל נימוק רציונלי בהיותם האקסיומות שעליהן הוא מתבסס.

אחת האקסיומות של הגיאומטריה האוקלידית היא ששני קווים מקבילים לא נפגשים. מעצם היותה אקסיומה אין לנו הוכחה עבורה. אנחנו גם לא יכולים לומר שזו תוצאה של תצפית (מי הלך עם הקווים הללו עד אינסוף כדי לוודא שהם לא נפגשים?). זוהי אמת מפני שהיא מובנת לנו מאליה. כשישאלו אותי למה זה נכון בעיניי, אומר: “ככה”. אבל אין כוונתי לכך שזה שרירותי, אלא לכך שזה מובן מאליו ולא טעון הסבר. להיפך, משפטי הגיאומטריה מוסברים על בסיס האקסיומות. באמצעותן אנחנו יכולים להסביר או להוכיח דברים אחרים, אבל הן עצמן לא טעונות הסבר.

כל אחד יכול לראות שלא מדובר בגישה לא רציונלית. להיפך, טיעון רציונלי מבוסס תמיד על הנחות יסוד, ולכן הסבר רציונלי תמיד מתחיל מ”ככה” מהותי. הטענה שאני מאמין ב-X או מחויב ל-Y “ככה”, היא טענה רציונלית למהדרין. אין בהסבר כזה שום בעיה. להיפך, זה רק אומר שמדובר בנקודת השורש של אמונותיי וערכיי. זה מה שהכי ברור והכי מובן מבחינתי.

במאמרי הנ”ל הראיתי שישעיהו לייבוביץ שהשתמש הרבה מאד במונח “שרירותיות” כדי לתאר את יחסו לערכים, התכוון ל”ככה” במובן שתיארתי כאן, ולא ל”ככה” השרירותי. המינוח שלו, שערכים הם “שרירותיים” לא היה מוצלח ולכן בלבל רבים, כולל אותו עצמו. ערכים אכן לא ניתנים לרציונליזציה ולהנמקה, אבל זה בהחלט לא אומר שהם שרירותיים. להערכתי לייבוביץ עצמו לא עמד על כך שיש שני סוגי “ככה”, ולכן נהג להתייחס לאמיתות יסודיות כאילו היו שרירותיות (הוא זיהה אי הינתנות להנמקה עם שרירותיות). אבל אני טוען, בפטרנליזם ברור, שהוא לא פענח את עצמו נכון. יש לי גם הסבר לפטרנליזם שלי: החשיבה הפוזיטיביסטית שלו, שלפיה מה שלא ניתן להסבר והוכחה הוא שרירותי, הובילה אותו בהכרח למינוח השגוי ולבלבול הזה. כעת אטען שדבר דומה קורה להרבה מאד אנשים, שלא מבינים לאשורה את השקפתם שלהם.

על ניסיונות לרציונליזציה ועל הבנה לא מודעת

אנשים רבים תוהים מדוע לקיים מצוות. הם מחפשים לכך הסבר, ומטבע הדברים לא ממש מוצאים. לפעמים הם נתלים בלוקשים הרגילים, כגון שאם נעבוד את ה’ הוא יושיע אותנו מכל מיני דברים, או שהחיים שלנו יהיו טובים יותר, זה ייתן לנו סיפוק ומשמעות וכדומה. אני לא מאמין בכל זה (למעט הסיפוק והמשמעות, שאליהם אני לגמרי מסכים, אלא שלדעתי זו לא סיבה לעבוד את ה’), ולהערכתי גם אחרים בעומק ליבם לא באמת מאמינים בזה. הם מוצאים עצמם נאלצים לומר זאת בגלל אותה מצוקה שמתארת רוטנר. אם אין לנו הסברים כאלה, למה בכלל אנחנו מקיימים וחייבים לקיים מצוות?! זו רציונליזציה שבאה בדיעבד, סוג של דיסוננס קוגניטיבי (הנטייה הפסיכולוגית של אדם להצדיק את דרכו ולחפש עקביות בעמדותיו).

הסיבה היסודית לבלבול הזה היא שה”הסבר” שהצעתי למעלה כלל לא עולה אצל אנשים על הדעת. כשאנשים מחפשים הסבר למחויבות הדתית שלהם, הם לא חושבים על האופציה שאין ולא צריך הסבר. הסבר ה”ככה” אינו אופציה, שהרי כידוע “ככה זו לא סיבה”. אבל מה לעשות שבניגוד למה שאומרים לנו כל הזמן “ככה” זו דווקא הסיבה האולטימטיבית. לא מדובר ב”ככה” שרירותי, סתם כי בא לי. וגם לא בטענה שאני מקיים כי כך חונכתי (אמירה מטופשת ואפילו מזעזעת בעיניי. כל פגאני או איש דעא”ש גם עושה את מה שהוא חונך עליו). מדובר ב”ככה” מהותי. זו האמת הכי יסודית ולכן היא לא זוקקת הסבר מחוצה לה, ולכן גם אין ולא יכול להיות הסבר כזה.

זוהי הסיבה לכך שאנשים ממציאים הסברים כמו פעולה מתוך הכרת טובה (ראו מאמרי כאן), או שהאמונה והמחויבות הדתית הם מכשיר לחיים טובים, המצוות הופכות אותנו לאנשים טובים ומוסריים יותר, או כל תועלת אחרת, גשמית או רוחנית. אני לא מאמין בכל זה, ולדעתי גם עובדתית זה לא באמת נכון ולא באמת עובד. אבל שוב, אנשים נאלצים להיצמד לסיסמאות הללו אחרת אין להם הסבר טוב לדרך החיים שלהם.

מה שאני רוצה לטעון הוא שיש הסבר כזה: אני מחויב כי ככה! זה ערך יסודי מבחינתי והוא לא טעון הסבר. טענתי היא שבגלל שאנשים לא מודעים לאופציה הזאת הם מנפיצים לעצמם כל מיני הסברים אחרים שלא באמת מחזיקים מים. אנחנו מכירים תופעות כאלה ממדעי המוח. עמדתי על כך בספרי מדעי החופש, אבל כאן למשל תמצאו תיאור פשוט של תופעה דומה אצל אנשים עם מוח חצוי (אני מציע להתעלם מהמסקנות המטופשות שהוא מסיק מהתופעות הללו. בכל זאת, מדובר באתר חופש ואין לצפות מהם ליותר מדיי):

בניסוי אלגנטי להפליא, שערכה קבוצה של חוקרים ובראשה מייקל גצניגה במכללת דארתמוט, הראו תמונות לאונה השמאלית והימנית של חולה בעל מוח-חצוי, ולאחר מכן ביקשו מכל אונה להתאים תמונה שתתלווה לזו שהוצגה בתחילה. לאונה הימנית הראו (דרך החלק השמאלי של שדה הראייה) בית מכוסה שלג. באופן הגיוני למדי, האונה בחרה בתמונה של כף העמסה לשלג. לאונה השמאלית הראו (דרך החלק הימני של שדה הראייה) רגל של תרנגולת, והיא בחרה ראש של תרנגולת – שוב, באופן הגיוני למדי. לאחר מכן, שאלו החוקרים באופן מילולי את החולה להסביר את בחירותיו. האונה השמאלית הייתה היחידה שיכלה להביע את עצמה, אבל זכרו – היא לא ידעה מדוע עמיתתה הימנית בחרה בכף, מכיוון שהמידע על הבית המכוסה בשלג לא עבר דרך כפיס המוח הפגום. תשובת החולה הייתה לא פחות מפתיעה מאשר מאירת עיניים: “אוה, זה פשוט. רגל התרנגולת מתאימה לתרנגולת (מה שהיה נכון), ואתה צריך כף העמסה בכדי לנקות את הלול (תשובה הגיונית, אך שגויה).” במילים אחרות, האונה השמאלית פעלה כמתורגמן להשקפת עולמו של האדם, ופשוט המציאה סיפור שיתאים למידע הקיים!

אדם משלים לעצמו הסברים כדי לעשות רציונליזציה לבחירותיו. כשאין תחת ידיו הסבר סביר הוא מנפיץ משהו אחר. הדיסוננס הקוגניטיבי קיים גם אצל בעלי מוח חצוי, ובוודאי אצל אדם עם מוח שלם. זה מה שקורה אצל רבים מאיתנו במישור האינטלקטואלי: העיוורון שיש לנו לגבי חלק מהתמונה (הסברים של “ככה” מהותי) גורם לנו להשלים אותה באופנים מוזרים שנראים לנו הגיוניים יחסית. הכל עדיף על פני הישארות עם תמונה לא עקבית ולא הגיונית.

זהו המקור להסברים על התועלת המופלאה שיש בקיום מצוות לחיינו ועל הפיכתנו לאנשים טובים יותר. שום עובדה לא תזיז אותנו מהמסקנות חסרות השחר הללו, אחרת אנחנו נותרים בלי הצדקה לדרך חיינו. כל חיינו מוצגים ככלי ריק. מה הפלא שהדיסוננס הקוגניטיבי עובד כאן שעות נוספות?!

אל יש כאלו שהם ישרים יותר. הם לא מוכנים לאמץ את ההנפצות הללו, אלא שאז הם נוטשים את מחויבותם הדתית או סתם ממשיכים בה מתוך אינרציה. אלו ואלו טועים באותה טעות: אכן כל ההסברים הללו לא נכונים, אבל זה לא אומר שהמחויבות הדתית אינה רציונלית ולא מתחייבת.

בחזרה לרחלי רוטנר

רחלי רוטנר היא מאותם ישרים, אבל היא מתנהלת באופן שונה משני האופנים הקודמים: היא לא קונה את כל ההסברים בגרוש הללו, אבל גם לא נוטשת. למרות כל התהיות היא מוצאת את עצמה מחויבת ומקיימת. אמנם היא לא מבינה למה היא עצמה עושה זאת, אבל זה לא מפריע לה להמשיך בכך. אין לה תשובה, אבל היא לא נוטשת. טענתי היא שאין לה תשובה מפני שהיא לא מחפשת במקום הנכון. היא מחפשת תשובה במישורי התועלת ובמישורי המטרות של המחויבות הדתית, אבל כאמור תשובה כזאת לא קיימת ולא יכולה להיות. לכן בצדק היא מגיעה למסקנה שהתשובות הללו לא משכנעות אותה ולא יכולות להוות הסבר להתנהלותה.

להערכתי, ההסבר הנכון להתנהגותה הוא שהיא מחויבת: “ככה”. היא מבינה שזו האמת ושצו אלוקי צריך לקיים. נקודה. אלא שתשובה כזאת לא עולה בדעתה כתשובה של אדם רציונלי (צריך להתרגל לחשיבה פילוסופית-ויטגנשטיינית כדי לאמץ אותה), ולכן היא מחפשת תשובות במחוזות ההם, התועלתניים והרוחניים, וכמובן לא מוצאת. אני טוען שהיא לא מפענחת את עצמה נכון, ונדמה לי שאנשים דתיים לא מעטים נמצאים במצב דומה (לכן ההצפה בתגובות לפוסט שלה).

טענתי זו עוסקת ברבים מאלו שממשיכים לקיים ולהיות מחויבים בלי שיש להם תשובות. אני טוען שהם בעצם מקיימים אותן בגלל הסיבה הזאת.[3] יתר על כן, גם רבים מאלו שמנפיצים תשובות אחרות, כאלו שלא משכנעות אותי ולדעתי גם לא אותם עצמם, בתוך תוכם כנראה מבינים שאמונה ומחויבות דתית הם ערך יסודי שלא טעון הסבר. הם עובדים את ה’ “ככה”, כי הוא ציווה. זו האמת הפנימית לגביהם, אבל הם עצמם לא יודעים לנסח זאת לעצמם ולאבחן שזהו המניע העמוק שלהם (כי זו אבחנה די מתוחכמת, למרות שהיא נראית פשוטה על פניה). לכן הם מנסים לעשות לזה רציונליזציה, כלומר להעמיד את המחויבות הזאת על טעם יסודי יותר (שמשום מה הוא לא יצטרך טעם, אחרת אנחנו ברגרסיה אינסופית), בדיוק כמו ההשלמות שעושה המוח לגבי כף הטרקטור שדרושה כדי לנקות את הלול. אין פלא שהם חיים במבוכה או בקונפליקט פנימי כלשהו. אין להם הסבר או תשובה, אבל הם ממשיכים. הסיבה היא שבעומק ליבם הם מבינים שלא צריך תשובה. הם יודעים, גם אם לא במודע, שכשאלוקים מצווה אנחנו מחויבים לקיים. אבל הם לא מצליחים להבין זאת ולכן נקלעים לרציונליזציות מוזרות, שונות ומשונות.

אגב, גם בהקשר המוסרי, אנשים שמתחילים לשאול מדוע להיות מוסרי בדרך כלל מנפיצים תשובות מגוחכות מסוגים שונים. גם שם הדבר נובע מאותו חוסר אונים אינטלקטואלי (שאין תשובה). כפי שהסברתי, האמת היא שאין ולא  יכולה להיות תשובה במונחי ערכים יותר יסודיים (כאלו שמסבירים מדוע להיות מחויב לערכי המוסר). זו גם משמעותו של הצו הקטגורי של קאנט. הצו הוא קטגורי כי הוא לא מותנה בערכים יותר יסודיים. קאנט לא טורח להסביר מדוע להיות מוסרי, כי הצו הוא קטגורי. הוא רק מנסה להגדיר מה תוכנו של הצו (עשה את מעשיך באופן שהיית רוצה שיהיה לחוק כללי), אבל לא נוגע בשאלת התוקף שלו, כלומר מה הטעם לכך שהוא תקף. למה לציית לו. אלא שגם בהקשר המוסרי האופציה הזאת לא עולה לדיון אצל רוב האנשים כי היא נראית לא רציונלית. לכן הם מחפשים הסבר אחר (עושים רציונליזציה), וכשהם לא מוצאים הסבר סביר הם פונים למחוזות הטרקטורים.

טענתי הפטרנליסטית היא שההתנהגות של אנשים אלו מעידה על מה שהם עצמם חושבים בעומק נפשם, הרבה יותר ממה שהם עצמם אומרים. מה שהם אומרים הוא תירוצים שמנוסחים בדיעבד ומחוסר ברירה, אבל בעומק הם פועלים מהסיבה הנכונה. הם מתנהלים באופן מוסרי כי יש חובה להיות מוסרי והם מתנהלים מתוך מחויבות דתית כי יש חובה לציית לצו האלוקים. ההסבר לחובה המוסרית כמו גם לחובה הדתית הוא: “ככה!”. אני טוען שזהו הסבר מצוין וסופר רציונלי. למעשה זהו ההסבר הרציונלי היחיד האפשרי. אני משער שאחרי שתבחנו אותו תגלו שהוא מקנן בתוככם אלא שלא ידעתם לנסח אותו לעצמכם. אני מציע גם לרחלי רוטנר לבדוק את האופציה הזאת.

זו הסיבה שאני לא מסכים לטענות נגד רחלי רוטנר. אני אכן לא חושב שחיפוש הסבר תועלתני יכול לבסס מחויבות דתית. להיפך, מחויבות דתית, כמו גם מוסרית, היא רק מחויבות שלא נעשית לתועלת. אבל זו טענה נגד אלו שמספקים הסברים ואלו שנוטשים את המחויבות בגלל היעדר הסברים. אלו שגם בהיעדר הסבר תועלתני ממשיכים בדרך, וזוכים על כך לקיתונות בוז, הם הרציונליים היחידים. התנהלותם אומרת לנו ולהם, כמו גם לרחלי, שבתוך תוכה היא פועלת מסיבות לא תועלתניות, ואלו הסיבות הנכונות. יש לי ביקורת על החיפוש שלה ועל סוג ההסברים שהיא מציעה ודוחה, אבל העובדה שהיא ממשיכה בכל זאת אומרת שהיא פועלת נכון ומהסיבות הנכונות, אלא שהיא כנראה לא מבינה את עצמה (כי אינה מודעת לאופציה של הסבר ה”ככה”).

[1] ראו על כך במאמרו של יעקב יהושע רוס, “מדוע לקיים מצוות”, בתוך האסופה דת ומוסר (בעריכת אבי שגיא ודניאל סטטמן). בין היתר הוא דן שם בתשובה דומה שנתן ויטגנשטיין לשאלה זו.

[2] אני כותב “כנראה” שכן ישנה אפשרות שכל בני האדם חווים זאת, אלא שהם מדכאים את זה בגלל התחושה שזו התנהלות בלתי רציונלית. ראו על כך עוד להלן.

[3] האמירה שזו “מצוות אנשים מלומדה”, כלומר סתם הרגל, ממש לא משכנעת אותי. חלקם מקיימים את ההלכה ברצינות ובקפדנות, גם כשאף אחד לא רואה. ה”מלומדה” היא נזיפה של ‘משגיחים’ (במילעיל) שלא מבינים את המצב הזה.