על חשיבה מורכבת וערבוב בין מישורי דיון: המקרה של החייל היורה (טור 1)

בס”ד

על מורכבות והפרדה בין מישורי דיון

בשבועות האחרונים לא פוסק הדיון הציבורי בפרשת החייל היורה בחברון. היא הפכה כמעט למדד לנאמנות שבטית, הלנו אתה אם לצרינו. בעניין זה, כמו ברבים אחרים אני מוצא את עצמי לנו ולצרינו כאחד. מעבר להצגת עמדה ביחס למקרה המסוים הזה, חשוב לי לבקר את אופן ניהול הדיון הציבורי לגביו שכן מדובר בכשל טיפוסי של פשטנות. זה מה שאעשה בחלקו השני של הטור הזה.

באירוע הנדון מחבל בא לדקור חיילים, הוא נוטרל והיה מוטל על הקרקע. בשלב זה בא חייל, וכפי שנטען ירה בו למוות בלי שנשקפה סכנה לחייו. החייל וסנגוריו טוענים שהוא העריך כי נשקפה סכנה ולכן ירה, אבל השאלה העובדתית לא ממש חשובה לענייננו. יש בנותן טעם לציין כי ההצהרות משני הצדדים ניתנו מיידית עוד בטרם החלה החקירה. כולם הביעו דעות נחרצות בעד או נגד. ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון גם הם מיהרו להצהיר שהדבר מנוגד לערכי צה”ל, ובמשתמע בעצם יש כאן רצח בדם קר. השמאל כמובן החרה החזיק אחריהם. לעומתם, הימין תמך במעשי החייל או לפחות ביקש לחכות עד שיתבררו העובדות. באופן לא מפתיע, התפלגות הדעות שיקפה לא רע את העמדות הפוליטיות: הימין (למעט המבוגרים האחראים, ראש הממשלה ושר הביטחון) תמך כמעט אינסטינקטיבית במעשיו של החייל, מי יותר ומי פחות, ואילו השמאל באותה רמת אינסיטינקטיביות גינה אותו. כל אחד מהצדדים כמובן הסביר מדוע הצד השני הוא פשיסט, גזען ורצחני, או לחילופין עוכר ישראל ובוגדני. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים…

כמעט תמיד כשאני פוגש ויכוח סוער שכזה, אני מוצא את עצמי באחד משני מצבים: או שאני לא מסכים עם שני הצדדים, או שאני מסכים עם שניהם (שכן אין כאן ויכוח). גם במקרה זה תחושתי היא שרוב מוחלט של הציבור וגם רוב המתווכחים, יסכימו שזה מעשה שגוי נוהלית מחד, ומאידך מעשה לא בלתי ראוי מוסרית. אם כן, אין כאן ויכוח אמיתי ובעצם שני הצדדים צודקים, אבל שני הצדדים טועים בכך שהם חושבים שיש כאן ויכוח אמיתי.

מחד, קשה לחלוק על הטענה שאין זה נכון שחייל פשוט יחליט על מדיניות הצבא. ישנם שיקולים שונים ומורכבים ביסוד השאלה האם לחסל מחבלים מנוטרלים. השיקולים הללו דורשים לא מעט מידע ובעיקר הערכה שלו (מה תהיה ההשפעה על הפלסטינאים, על העולם, על הצבא והאזרחים ועוד). כמובן שיש כאן גם מדיניות והחלטה נורמטיבית עד כמה להיענות/להיכנע לעמדות שמובעות בעולם או אצל הפלסטינאים. לכן דומני שמעטים מאיתנו לא יסכימו שאת ההחלטה הזאת צריכה לקבל הממשלה ו/או המטכ”ל, ולא חייל פשוט בשטח. ניתן להתווכח מה צריכה להיות ההחלטה הנכונה, ואין שום הכרח שהגורמים המוסמכים הללו אכן יקבלו את ההחלטה הנכונה (להערכתי, כמעט בטוח שלא), אבל עדיין מינהל תקין והגיוני דורש שהחלטות כאלה יתקבלו בנוהל מסודר על ידי הגורמים המוסמכים. חייל לא יכול לקחת את העניין לידיו שלו, תהא אשר תהא עמדתי לגבי מה צריכה להיות ההחלטה הנכונה במצב כזה. יתר על כן, יש כאן גם טיעון של מדרון חלקלק. היתר לאדם פרטי להרוג הוא מסוכן, שכן אנשים או חיילים יכולים לנצל אותו כדי לחסל בני אדם על לא עוול בכפם. אנחנו לא רוצים לחיות במקום שבו יש לאנשים רשות להרוג, גם בנסיבות מוצדקות. כאמור, דומני שעד כאן שוררת הסכמה ציבורית רחבה למדיי, מימין ומשמאל.

מאידך, דומני שבה במידה שוררת הסכמה רחבה למדיי שאם מדובר במחבל שבא לדקור חיילים או אזרחים וברור שמצד החייל אין כאן חיסול חשבונות או סתם רצח, אז גם אם הוא מנוטרל אין בעייה מוסרית של ממש בהריגתו. ניתן להציע לזה שתי סיבות עיקריות. ראשית, המחבל המנוטרל מהווה סכנה עתידית (ומשוחררי העסקאות ושאר משוחררים יוכיחו). שנית, עצם המוטיבציה שלו לפגע מתירה את דמו (למה להחזיק אותו על חשבון משלם המיסים). יידע כל מחבל שיוצא לפגע שהוא לא ייצא מזה חי, ומשעשה זאת אין לו להלין אלא על עצמו. לכן כשלעצמי איני רואה ולו בדל של בעיה מוסרית בחיסולו של אדם כזה. העולם רק יהפוך להיות טוב ובטוח יותר. האינדיקציה לכך היא שלהערכתי לדעת רוב הציבור עונש מוות שיגזור בית משפט על מחבלים אין בו בעיה מוסרית. הויכוח שניטש לגביו עוסק בעיקר במישור המעשי (עד כמה זה יעיל ומועיל, ושאלת אפשרות הטעות).

המסקנה היא שלדעת רוב הציבור אם אכן החייל ירה בלי שנשקפה סכנה לחייו, הוא לקח את החוק לידיו. הוא לא רצח, אבל הוא פעל לא נכון נוהלית, ויש שיטענו שמעשיו גרמו לנו נזק (תדמיתי ואחר), אולי אפילו נזק חמור. ניתן להוסיף את החששות ממדרונות חלקלקים. בה במידה, דומני ששוררת הסכמה רחבה למדיי שאין במעשה כזה (לפחות אם היה נעשה בפקודה מוסמכת) בעיה מוסרית מצד עצמה. אם אכן מדובר במחבל ולא בחיסול, החייל הזה רק היטיב עם כולנו.

אם כן, בעצם רוב הציבור (למעט שוליים די צרים) מסכימים הן לכך שמדובר במעשה לא נכון ומזיק נוהלית, ובה במידה מעשה שאין בו בעיה מוסרית. אז על מה הויכוח? למה שני הצדדים מתייחסים זה לזה כאילו יש כאן ויכוח קוטבי? מפני שאנחנו לא נוטים להחזיק בעמדות מורכבות. קשה לנו לומר שהמעשה היה שגוי ואולי אף חמור נוהלית, חברתית ומדינית, ובה במידה אין בו בעיה מוסרית. כל צד חייב להציג תמונה לגמרי שחורה או לגמרי לבנה, שכן זה נראה לו משכנע ובעל עוצמה רבה יותר. ואם הדבר מקדם את האג’נדה הפוליטית שלו, מה טוב. הערבוב בין מישורי הדיון (הנוהלי והמוסרי) נעשה לפעמים באופן תמים ולפעמים באופן מכוון (כדי להציג את הצד השני כגזען ורצוח, או כבוגד).

בשולי הדברים אוסיף כי מבחינת ההלכה אמנם מותר להרוג רודף, והרב מבריסק אף הוכיח שדמו הוא הפקר (כלומר שאין בהריגתו משום רצח), ובכל זאת ההלכה אוסרת להרוג אדם שלא מאיים על חיינו. גם רודף מותר להרגו רק אם אי אפשר “להצילו באחד מאבריו” (כלומר להציל את הנרדף על ידי פגיעה לא סופנית ברודף). אני אישית לא מזהה מוסר עם הלכה, ולכן איני בטוח שאני רואה כאן עמדה הלכתית בעלת משמעות מוסרית. אבל לפחות מבחינת ההלכה לשיקול של סכנה עתידית יש מקום בהיתר הריגתו של מחבל כזה, אבל לשיקול שדמו הפקר – לא.

אמנם אם השלטון המוסמך יגזור את דינו של אדם כזה למות משיקולים מוצדקים (כמו הרתעה), אין בכך כל בעיה הלכתית (אם כי בהחלט ייתכן שזו תהיה החלטה שגויה מבחינה מדינית וביטחונית). מלך יכול להוציא להורג אדם מחוץ לשורת הדין. לא תהיה כאן גם בעיה נוהלית, שהרי המלך מוסמך לעשות זאת, ובעיה מוסרית הרי טענתי שאין גם אם חייל פשוט עושה זאת.

ביקורת השיח: קורלציות מדומות

אבל מטרתי העיקרית כאן אינה הצגת עמדה משלי אלא ביקורת על השיח הציבורי שלנו. המקרה הזה הוא דוגמה מובהקת לתופעה שכיניתי במקום אחר “קורלציות מדומות”. כאשר יש שתי שאלות (א’ וב’) בינאריות (שהתשובה על כל אחת היא כן או לא) בלתי תלויות (כלומר שעמדה בשאלה א’ לא קובעת עמדה בשאלה ב’) היינו מצפים שייווצרו בציבור ארבע קבוצות שמחזיקות בארבע דעות שונות: (כן,כן), (כן,לא), (לא,כן) ו-(לא,לא). אבל ברוב המקרים לא תמצאו את הקבוצות המורכבות [(כן,לא) ו-(לא,כן)], אלא רק את ה”פשטניות”. אין זה אומר שעמדה כמו (לא,לא) או (כן,כן) היא בלתי סבירה, וגם המינוח “פשטני” (במרכאות) שעשיתי בו שימוש כאן אינו שיפוטי. אין שום מניעה לומר שיש כאן בעיה מוסרית וגם בעיה נוהלית, או שאין כאן אף אחת משתי הבעיות. זו עמדה קבילה לגמרי, והיא גם לא פשטנית. מה שחשוב להבין הוא שגם שתי הקבוצות האחרות קבילות לפחות באותה במידה. הפשטנות אינה בהחזקה באותה תשובה ביחס לשתי השאלות אלא בחשיבה כאילו יש הכרח לתת אותה תשובה על שתי השאלות.

זהו המצב במקרה שלנו. גם אם נקבל את הטענה שעל השאלה הנוהלית אפשר לענות בכן או לא, וכך גם על השאלה המוסרית. טענתי היא שהשאלות הללו הן בלתי תלויות (כמעט), ובכל זאת משום מה בשיח הציבורי אנחנו פוגשים בדרך כלל את שתי הקבוצות ה”פשטניות” ופחות את אלו המורכבות. לכן יש כאן קורלציה מדומה, שכן נוצר כאן קשר בין שתי שאלות בלתי תלויות, על אף שאין קשר אמיתי ביניהן. הסיבה לכך היא פשטנות (והפעם בלי מרכאות), כלומר תפיסה כאילו יש הכרח לאמץ עמדה זהה ביחס לשתי השאלות. וזה מאפיין את כלל המשתתפים בדיון. אף אחד לא מוכן לקבל או להציג עמדה מורכבת, ולכן מעבר לעמדה המסוימת בה אנחנו אוחזים כמעט כולנו לוקים בפשטנות. יש לי חשד שראש הממשלה ושר הביטחון בעצם התכוונו להחזיק בעמדה מורכבת כפי שתיארתי למעלה, כלומר לשלול את המעשה נוהלית אבל לא מוסרית (מהם “ערכי צה”ל” שנפגעו כאן: הציות לפקודות ולהיררכיה, או הערכים המוסריים?), אבל הם לא מרשים לעצמם לומר משהו מורכב כזה, פן יהיו טרף לקבוצות הפשטניות משני הצדדים, וחבל. השיח רק ניזוק מהפשטנות הזאת.

במאמר זה הצגתי את העמדה (כן,לא), שלהתרשמותי כמעט לא מופיעה בשיח הציבורי. לא בטוח כמובן שזוהי העמדה הנכונה, אבל אם השיח היה פחות פשטני היא לפחות היתה מונחת על שולחן הדיונים כאחת האופציות. במצב כזה אני מעריך שהיה מתברר לרבים מאיתנו שהם מתכתשים זה עם זה ללא צורך, ואולי גובה הלהבות היה שוכך קימעא.

כמה מסקנות:

1. להערכתי לפחות בקרב רוב גדול של הציבור אין כאן בכלל ויכוח.
2. אם מתייחסים לניסוחים הגורפים של שתי העמדות – להבנתי שני הצדדים טועים.
3. אם היתה הוראת קבע בצה”ל לחסל מחבלים כאלה גם אם הם נוטרלו, לא היתה בכך בעיה (שוב, השאלה היא רק האם זה מועיל). נוהלית ההחלטה התקבלה על ידי מוסדות מוסמכים, ומוסרית הרי אין בכך בעיה מלכתחילה. הוראה כזאת גם אינה מנוגדת לתפיסה ההלכתית.

4. והכי חשוב, גם מי שמנסה לטעון את שתי הטענות, במישור המוסרי ובמישור הנוהלי-מעשי, טוב יעשה אם יפריד ביניהן וירצה את טענותיו בכל מישור לחוד. זה רק יסייע להבהיר את הערפל ולחדד את העמדות. פשטנות של הדיון מערפלת אותו, ולא מועילה לאף אחד.

למרבה הפלא, בדיוק כשסיימתי לכתוב את הטור הזה, הגיע אליי במייל מאמרו של בן דרור ימיני. זוהי עמדה מורכבת דומה מאד לזו שהצגתי.