ליברליזם ומגבלותיו (טור 470)

בס”ד

לפני זמן מה ראיתי כתבה שתיארה הפגנה של חשפניות שמחו, בין היתר, נגד ארגוני הנשים (!). טענתן הייתה שארגוני הנשים שכביכול דואגים להן ולזכויותיהן בעצם מנסים לכפות עליהן עיסוקים לא מכניסים ומשעממים (קופאית במשכורת חודשית של 5000 ₪) בעוד שהן עצמן מבחירתן החופשית מעדיפות לעסוק בחשפנות, שהיא מקצוע מכניס ומהנה יותר. מבעד למסך העשן הליברלי-פמיניסטי ניתן לפעמים לשמוע קולות דומים גם ביחס לעיסוק בזנות ובפורנוגרפיה. הטענה של המוחות היא שיש כאן כפייה פטרנליסטית (בעצם מטרנליסטית) של ארגוני הנשים, שהחליטו משום מה שהעיסוקים הללו פסולים ולכן לוחמים נגדו בשצף קצף ולא מוכנים לתת לגיטימציה לנשים שבוחרות בהם באופן חופשי. מעבר לעצם המלחמה שמתנהלת נגד התופעות הללו כשלעצמן, יש גם סתימת פיות של אלו שחושבים אחרת או מבטאים עמדה אחרת. זה לא מתנהל כוויכוח בין דעות אלא דרך השמצות וסתימת פיות פטרנליסטית של הדעות האחרות.

בטור הזה ברצוני לגעת קצת בכפייה הליברלית, למרות שכבר עסקתי בה לא פעם. ניתן לתקוף אותה מימין (כלומר מהכיוון השמרני) על ידי הצבעה על חוסר עקביות ועל מגמתיות ביחסם הלא ליברלי של ה”ליברלים” לתופעות שונות על ה”פתיחות” הסלקטיבית שלהם. אבל כאן ברצוני לתקוף אותם דווקא משמאל (מהכיוון הליברלי), ולטעון שבאמת לא נכון לעצור בשום מקום באמצע. לצורך כך אגע דווקא בנקודות הקצה שלכאורה מוסכמות על קהל רחב יותר, ואטען שליברליזם אמיתי לא אמור לעצור אפילו שם. כבר כאן אדגיש שאני מתמקד בטענות במישור הערכי, ולא בהנחות העובדתיות שקשורות לדיון הזה. לכל הפחות חשוב לי להבחין היטב בין המישורים הללו.

סתימת פיות דרך שיח הניצול

השיח המקובל בארגוני הנשים סביב התופעות הללו הוא שמדובר בניצול של נשים במצב קשה, ולכן אין משמעות לבחירה ה”חופשית” שלהן. הנסיבות שבהן מתרחשות התופעות הללו לא מאפשרות לאנשים או נשים בחירה אמיתית, ולכן הדיבור על חופש ורצון חופשי הם עצמן תוצאה של ניצול. נשים מכחישות את האילוצים שדחפו אותן וטוענות בתמימות או בהיתממות שהן בוחרות באופן “חופשי” להיות חשפניות או זונות, ובדומה לכך טוענים נגד אלו שמצדדים בסחר באיברים או בפונדקאות. בכל ההקשרים הללו קולות המחאה מקבלים יחס דומה (של סתימת פיות וחוסר לגיטימציה), וההסכמה של האנשים והנשים שעוסקים בזה מוצגת כהסכמה לא אמיתית, תוצאה  של ניצול של מצוקה. מסבירים לנו שהבחירה כמו גם המחאות שתיארתי הן תוצאה של הניצול, סוג של אפקט שטוקהולם.

עלינו לזכור שהטענות לטובת העיסוק בתחומים הללו נסמכות על עיקרון ליברלי מאד יסודי, שאפילו מעוגן בחוק: חופש העיסוק. נשים טוענות שזכותן לבחור בעיסוקים כאלה, כל עוד הן אינן כופות את עצמן על מישהו ואף אחד לא כופה זאת עליהן. טענתן היא שהטענות לניצול שלהן הן פטרנליסטיות. ארגוני הנשים מסבירים כאן לנשים ואנשים מבוגרים שבוחרים בתחום עיסוק מסוים מה טוב להם/ן, מה הם חושבים/ות, מה כן נעשה מבחירתם/ן ומה לא. רק כניסוי מחשבתי, נסו לחשוב על הטענה החרדית שלפיה נשים לא מתאימות לעסוק בתורה ולכן ראוי למנוע מהן את זה. שימו לב שהמהדרין בין החרדים יאמרו לכם שאלו שרוצות בכך מונעות על ידי רוחות פמיניסטיות זרות וזה אינו רצונן האותנטי. מוכר לכם? האם ליברלים מקבלים טענות כאלה?

זה נשמע ממש שיח דתי. התרגלנו לזה שהדתיים מסבירים לחילונים שהם תינוקות שנשבו שלא מקבלים החלטות באופן אחראי ושקול, שהם לא חשופים למידע הרלוונטי, לא קיבלו חינוך נאות, ולכן הם טועים ומזיקים (במקרה הטוב שלא באשמתם, נעבעכים שכמותם). החרדים מסבירים (במידה רבה של צדק, גם לדעתי) שהחילונים לא חשופים לאלטרנטיבות הדתיות עקב בית גידולם ושטיפת המוח שהם עוברים חברתית וחינוכית. הם לא יכולים לבחון ברצינות ובאופן מאוזן את האופציה הדתית. אדם דתי בדרך כלל לא מתייחס לעמדה חילונית כעמדה לגיטימית שאדם בחר בה באופן חופשי שראוי ללגיטימציה והערכה. האם הליברלים יקבלו טיעון כזה? ומה נאמר על איסור להיות חילוני מהטעמים הללו? הרי מי שבוחר בזה עושה זאת בלי שיקול דעת אמיתי, לא?! אפשר בקלות להצביע על המצוקה שמובילה אותו “לבחור” כך. בעבר שמענו שיח כזה מכיוונים “דתיים” אחרים, כמו קומוניסטים, פשיסטים, לאומנים וכל בעלי אידאולוגיות. בעצם כל מי שמחזיק ברצינות באידאולוגיה כלשהי נוטה להתייחס כך לאחרים שכופרים בה. אבל בשנים האחרונות השיח הזה מתעורר במלוא עוזו בצד הליברלי, וזה ממש מפתיע שכן לכאורה שם הדגל הוא החופש וריבוי הנרטיבים וכדומה. הליברליזם לפחות מציג את עצמו כנטול אידאולוגיה.

חשבו על נשים חרדיות שמעזות להביע עמדה שתומכת בצורת החיים החרדית ש”נכפית” עליהן. הן זוכות מיד להסברים מלומדים מהליברליות-פמיניסטיות שמסבירות להן שהן מדברות ממצוקה ולא באמת יכולות להביע דעה חופשית ולכן אין להתחשב בדעתן (ראו בטור 116 ו-165, ובעיקר 203). כך גם קורה לנשים שבוחרות לא להפיל את העובר שברחמן גם אם מצבן קשה (תחת השפעתה ה”נלוזה” של אגודת אפרת למשל). או נשים שרוצות להיות פונדקאיות תמורת תשלום, וכך גם גברים או נשים שרוצים לתרום איבר תמורת תשלום.

נראה שחופש העיסוק, ובעצם החופש בכלל, הוא סיסמא שמשמשת רק כיוון אחד בשיח. חופש העיסוק נישא ברמה במחאות על איסורי חמץ או על יבוא חזירים, אבל משום מה הוא לא קיים בכל ההקשרים שהזכרתי למעלה. הליברליזם מתגלה כאן במערומיו. הוא נוקט באותן דרכים שבהן הוא מאשים את אלו שהוא יוצא נגדם. כל מי שחושב אחרת או מעלה טיעונים שונים, מושתק ומוצג כבלתי לגיטימי. וכל זה נעשה כדי… לאפשר פתיחות וחופש לכולם/ן.

חידוד הטענה: על מתקפה מימין ומשמאל

חשוב לי לחדד את הטענה שלי. ישנה טענה נדושה ועתיקה שלפיה הפלורליזם הליברלי מופנה רק כלפי קבוצות שבעצמן פלורליסטיות-ליברליות. הליברליזם אינו מוכן לקבל שום עמדה אחרת מזו שלו, כלומר שהפלורליזם שלו נעצר בגבולות הגזרה שלו עצמו. הם מאד פתוחים כלפי… עצמם ומי שדומה להם. כמובן שישנם גם יוצאים מן הכלל הזה שזוכים ליחס אחר, וכוונתי בעיקר קבוצות של “מוחלשים” (פלסטינאים, שחורים, מזרחיים, נשים, ולעתים נדירות אפילו חרדים). לאלו מותר גם להיות פונדמנטליסטים-שוביניסטים וחשוכים כרצונם, והם עדיין יזכו לחסות ליברלית תקיפה.

אבל אלו טענות עתיקות ונדושות (וגם נכונות). הן מצביעות על חוסר עקביות ועל מגמתיות וחוסר יושר בשיח הליברלי. ביקורות כאלה עולות בדרך כלל מהצד השמרני (ולפעמים גם מליברלים ישרים. יש פה ושם גם כאלה), ומטרתן לתקוף את העמדה הליברלית ולהציגה כבלתי אפשרית ולא ישימה, ולכן גם לא ישרה. הטענה היא שאי אפשר באמת להיות ליברל עד הסוף, ולכן אל להם לדרוש ליברליות מאחרים אם הם עצמם לא עומדים בזה.

לפני כן, חשוב להבהיר שהמלחמה וסתימת הפיות כלפי עמדות שמצדדות בהתנהגויות קיצוניות כאלו (כמו חשפנות או זנות למשל) זוכה לאהדה גם בציבור הרחב יותר (השמרני), שכן ה”ליברלים” עושים עבורם את העבודה. אדם דתי לא ייצא נגד הליברלים שמנסים למנוע זנות וחשפנות, ובטח לא גילוי עריות בתוך המשפחה או הכחשת שואה. הוא תוקף אותם על מקרים פחות קיצוניים, ומטרתו בדרך כלל להצביע על סתירה שמתגלעת במשנתם. מתקפה כזאת בעצם אומרת לליברלים שהשיח על ניצול וחוסר בחירה הוא מעטפת שמכסה על תפיסות ערכיות דוגמטיות-דתיות, ולכן התוקפים דורשים מהליברלים להיות ישרים, לכבד את התפיסות השמרניות, ואולי אף להצטרף אליהן. הטענה היא שהם עצמם לא באמת ליברלים, אלא שבעולם הליברלי לא נעים ולא לגיטימי לומר שעיסוק כלשהו אינו ראוי ולכן הם מוצאים דרכי עקיפין. זה שורש הדיבורים על ניצול ו”בחירה” כפויה וכדומה, במקום להודות שיש מותר ואסור אובייקטיבי ומחייב, ולא כל אחד יכול לקבוע את המותר והאסור שלו.

אגב, אותה מעטפת ליברלית פועלת לכיוון ההפוך, כאשר מדברים על חופש הבחירה של האישה לבצע הפלה, הליברלים כמובן מתעלמים לגמרי מהמצוקה הקשה שגורמת לה להחליט לעשות זאת. שם החופש הוא קדוש גם אם ההחלטה נעשית מתוך מצוקה קשה, ומי שמתנגד לו הוא חשוך ופנאטי. ומה על איסור על הומוסקסואליות? הרי גם זו החלטה שמתקבלת מתוך מצוקה קשה. אולי גם את זה ראוי לאסור בחוק? האם יש החלטות שאנחנו מקבלים לא בגלל שיקולים של עלות-תועלת, התמודדות עם מצוקות וכדומה? כמעט כל החלטה שלנו היא כזאת.

כאמור, המתקפה מימין, כלומר מהכיוון השמרני, מצביעה על סתירה שמתגלעת במשנה הליברלית. הטענה היא שהשיח על ניצול וחוסר בחירה הוא מעטפת שמכסה על תפיסות ערכיות דוגמטיות-דתיות, ולכן דורשים מהליברלים להיות ישרים לכבד את התפיסות השמרניות, ואולי אף להצטרף אליהן. הטענה היא שבעולם הליברלי לא נעים ולא לגיטימי לומר שעיסוק כלשהו אינו ראוי אז מוצאים דרכי עקיפין ומדברים על ניצול וכו’. אגב, אותה מעטפת פועלת לכיוון ההפוך, כאשר מדברים על חופש הבחירה של האישה לבצע הפלה, ומתעלמים לגמרי מהמצוקה הקשה שגורמת לה להחליט לעשות זאת. שם החופש הוא קדוש ומי שמתנגד לו הוא חשוך ופנאטי.

אבל עבדכם הנאמן תוקף את ה”ליברלים” משמאל, כלומר קורא להם להיות עקביים. המתקפות מימין קוראות להם להיות עקביים ולאמץ את השמרנות בכל ההקשרים, ואילו המתקפה שלי, משמאל, קוראת להם לאמץ את הליברליזם לכל אורך החזית. לכן אני בוחר לדבר כאן דווקא על מקרי קצה. אני רוצה לטעון לטובת הזכות להקים משפחה של אח ואחות, אם ובנה וכדומה, או לטעון לטובת החופש לעסוק בזנות, בחשפנות, בסחר באיברים, בפונדקאות, להכחיש את השואה, לאפשר מיסיון וכדומה. כפי שהזכרתי, כל אלו הן דוגמאות להקשרים שבהם הליברלים מנהלים מלחמת חורמה עם מיטב השיטות האינקוויזיטוריות (שכוללות סתימת פיות, הסתרת מידע, שלילת לגיטימציה ועוד). מטרתי אינה להצדיק אמצעים כאלה מהצד השמרני (הנה תראו גם אתם עושים זאת), אלא לשלול אותם גם מהצד ה”ליברלי”. טענתי היא שלא אמור להיות גבול לליברליזם, ויש לאפשר כל פעילות וכל עיסוק כל עוד הדברים נעשים בבחירה חופשית של צדדים בגירים ואין בהם נזק מוכח לסביבה. בעצם טענתי היא תמצית הליברליזם: אין הצדקה לכפייה על דעות בהיעדר נזק לסביבה.

האם אין כאן ניצול?

במסגרת השיח הזה מוצגים בפנינו מקרים של נשים במצוקה שלכאורה קיבלו החלטות תחת לחצים קשים ולבסוף מצאו את עצמן במצב שכבר אינן יכולות לצאת ממנו. אנשים ונשים שמעורים במצב מעידים שאלו המקרים הרווחים, וכנראה די נדיר למצוא מקרים אחרים (של אנשים ונשים שבחרו בעיסוקים הללו באופן חופשי ולא מתוך מצוקה).

אודה שלא בדקתי את המצב לעומק, אבל הרושם שלי הוא שהשיח מוטה מאד, ולכן איני מתרשם מתמונות המצב שמוצגות בפניי. גם בלי לבדוק די ברור לי שיש גם לא מעט מקרים אחרים, אנשים ונשים שבוחרים בהתנהגויות ועיסוקים כאלה מרצונם החופשי. מדי פעם, כאמור, אני אפילו מצליח להבחין בקולות כאלה שהצליחו לחדור את סתימת הפיות התקשורתית הליברלית, כמו בכתבה שלונקקה למעלה.

יתר על כן, עצם הגדרה של בחירה של אדם בגיר כמשהו שאינו אוטונומי כי הוא נעשה מתוך מצוקה היא בעייתית. הנחתי הבסיסית היא שאם יש נשים שרוצות הכנסה יפה ומוכנות לשם כך למכור את גופן, לזנות, לחשפנות, לדוגמנות, למשחק בתיאטרון או בקולנוע (זה אותו דבר לדעתי), למכירת איברים, פונדקאות וכדומה. זהו שיקול לגיטימי שעושה כל אדם בבואו לבחור מקצוע. הוא שוקל תשומה לעומת תפוקה, ומקבל החלטה מושכלת יותר או פחות. כל עוד הן מבינות לאן הן נכנסות ומה תהיינה ההשלכות, זכותן לבחור במקצוע כזה, כמה עתיק שלא יהיה. העובדה שלקן חיות במצוקה כלכלית או משפחתית לא באמת משנה לעניין זה. כל אדם שבוחר במקצוע כלשהו עושה זאת בגלל שאחרת הוא יהיה במצוקה כלכלית.

חשבו למשל על תחומי ספורט שונים, כמו אגרוף, שבהם אנשים חובטים בצורה קשה מאד זה בפרצופו של זה, תחת פיקוח של המדינה ובכספם של אנשים שצופים בזוועות הללו. מתאגרפים מסיימים את חייהם במחלות קשות ובאיכות חיים ירודה מאד. למה שם אף אחד לא חושב לאסור את העיסוק בזה? ניתן לומר שגם הם בוחרים בזה מתוך מצוקה (כי יש להם יצר להתחרות ולהתפרסם ולהרוויח כסף). בעצם כמעט כל ספורט מקצועני הוא מסוכן ולא בריא, וכנראה שבוחרים בו מאותן סיבות. לכאורה היה מקום לאסור ספורט כזה. אגב, ברוב ככל סוגי הספורט הללו יש אנשי עסקים שמרוויחים מהם על חשבון גופם של הספורטאים (שחלקם גם מרוויחים בעצמם לא רע, כמו הנשים). על אף כל זאת, ספורט נחשב ערך שהחברה מעודדת אותו. אציין שוב שאני לגמרי בעד, כל עוד מציגים בפני האנשים את ההשלכות, וכל עוד הם מבוגרים שיכולים לבחור בדרכם בדעה שקולה ובאחריות. אלא שבה במידה אני תומך בפתיחה עם רגולציה של כל העיסוקים שנמנו למעלה.

זה מזכיר לי סיפור על ידידה מבוגרת שלנו שנקלעה למצב כלכלי לא קל. היא חיפשה עבודה בקיוסק, והציעה לבעל הקיוסק לסדר את העיתונים כל בוקר. הוא ענה שלא נעים לו להטיל משימה כזאת על אישה מבוגרת (זה קשה ולא  מכובד). לכאורה הוא הניח שמה שהביא אותה לבחור בעבודה הזאת היה נסיבות קשות, ולכן חשש שהוא מנצל אותה. אבל היא כמובן מאד כעסה, שכן בתואנה שהוא דואג לה הוא בעצם לא מקבל את בחירתה. היא עשתה את השיקול שלה והחליטה ששווה לה לעסוק בעבודה קשה ואולי לא כל כך מכובדת תמורת שכר הולם. הוא מתוך “דאגה” לה, לבריאותה ולכבודה, מונע ממנה את האפשרות לחיות בכבוד. זהו בדיוק סוג הפטרנליזם שנגדו אני יוצא כאן.

בעבר עמדתי על ההסבר של נוזיק להבדל בין פיתוי שמותר לסחיטה שאסורה. פיתוי משמעו הצעה של תמורה למשהו שתעשה עבורי, ואם לא תעשה – לא תקבל. כל עוד זה טיבה של העיסקה אין בה פסול והחוק לא יכול לאסור אותה. לעומת זאת, סחיטה היא עניין די דומה: אם תעשה משהו לא תקבל ואם לא תעשה – כן תקבל. ההסבר להבדל הוא שסחיטה היא הפעלת כוח, ואת זה יש לאסור. אבל ניצול מצוקה היא תמציתו של המסחר. בהלכה נפסק שאפילו תליוהו וזבין זביניה זבינא, כלומר אפילו כשמכריחים מישהו למכור המכירה חלה. ההנחה שם היא שבכל פעולת מכירה המצוקה (הכלכלית) היא שמכריחה אותנו למכור דברים. אנשים עושים מסחר כדי להרוויחו להתפרנס. אין בכוונתי כעת להגן על התזה ההלכתית הזאת, אבל אני מביא אותה כדוגמה לטענתי הכללית כאן.

הטענה הבסיסית

טענתי הבסיסית היא שגם אם אקבל את העובדה שיש מקרים בעייתיים, כלומר מצבים שבאמת הבחירה היא כפויה (אם כי מאד קשה להגדיר קו בעניין הזה), ולצורך הדיון אקבל גם את הטענה שזהו המצב ברוב המקרים, עדיין זה לא אומר שצריך לאסור את האיסורים הללו. מי שמוטרד ממצבן של חשפניות או זונות שבוחרות בעיסוקים הללו בגלל מצבן הקשה (זה לא תמיד המצב. יש כאלה שיכולות לחיות גם אחרת, אבל זו הכנסה יפה ונוחה להן יותר), ייכבד וידאג להן להכנסה הולמת ולא יכפה עליהן עיסוקים “מכובדים” שישאירו אותן במצבן הקשה.

באופן כללי יותר, לא נכון לכפות מדיניות כלשהי על כלל הציבור ובוודאי לא לסתום פיות, גם אם יש אנשים מסוימים שנמצאים במצב בעייתי. לכל היותר יש לדאוג לפתרון הבעיות שמתעוררות. כך, למשל, רגולציה מסודרת על העיסוקים הללו תאפשר לאנשים לבחור בהם באופן חופשי ותוודא שזה אכן נעשה. כשיש כשלי שוק מסוימים, בהנחה שבאמת יש כאלה וזו לא רק מעטפת להתערבות אידאולוגית, המדינה יכולה להתערב ולפקח על המחירים והעלויות, כמו שהיא עושה בכל תחומי החיים.

מעבר לשיקול הליברלי של חופש העיסוק, שלפיו יש לאפשר לכל אדם לקבל בעצמו החלטות על תחומי העיסוק שלו כל עוד אינו פוגע באחרים, יש כאן גם שיקול מעשי-תוצאתי: עצם האיסור על עיסוקים והתנהלויות כאלה יש לו תרומה לא מבוטלת לפשיעה ולאלימות ושלילת הזכויות שנוצרת סביבם. ברגע שזנות אסורה, היא הופכת למקצוע מכניס וגם נרדף יותר, היא מונעת רגולציה ומעוררת ארגוני פשע להיכנס לתחום הזה ולסחור בנשים ולשלול את זכויותיהן. אם הייתה רגולציה מסודרת על נשים או נשים שרוצות ורוצים למכור את עצמם/ן לכל מטרה שלא תהיה, שבמסגרתה יוצגו בפניהם/ן בשקיפות הבעיות והקשיים שהם נכנסים אליהם ויהיה פיקוח על מה שנעשה עמם, איני רואה בזה בעיה.

לא תאמינו, אבל לדעתי אפילו לחילוניות יש לתת מקום ולא לאסור אותה בחוק. בהחלט יש מקום לדרישה שמי שמחליט להיות חילוני, משום מה, אחרי שיעבור סמינרים שיבהירו לו את השטות שהוא עושה ואת המחירים הקשים שהוא ואנחנו נשלם על בחירתו הנלוזה, ובוודאי שצריך רגולציה שלא יגדלו כאן חילונים שאינם מכירים את האלטרנטיבות ושנשלל מהם המידע שיאפשר להם לבחור באופן רציונלי וחופשי (לפעמים קוראים לזה משרד החינוך, וחוק חינוך חובה). חשוב מאד גם לוודא שאם חילוני בוחר להיות דתי האופציה הזאת לא תכניס  אותו למצב חברתי קשה (וכך גם לאדם דתי). לדעתי, הבחירה הזאת במקרים רבים יותר מאיימת מסחר בנשים, והיא נעשית על בסיס הרבה פחות מידע. אגב, את זה ודאי פחות תצפו, אבל לדעתי אפילו הומוסקסואליות יש להתיר בחוק, כל עוד מובהרים לכל אדם הצדדים, המחירים והאלטרנטיבות בשקיפות מלאה, למרות שההחלטה שם נעשית מתוך מצוקה מאד לא פשוטה.

לעומת זאת, הפלה למשל לדעתי יש לאסור בחוק. שכן שם לא רק שההחלטה מתקבלת מתוך מצוקה קשה ולא באופן חופשי, אלא שגם נגרם נזק נורא לאדם אחר (רוצחים אותו). אם יש לאישה כלשהי קושי לטפל בילד שהיא ילדה, המדינה יכולה לחשוב על דרכי סיוע ולא להתיר לה לרצוח את העובר. מצוקה אינה מתירה רצח. הדוגמה הזאת מביאה אותי לדון בסייגים למודל הליברטני הקיצוני שהצגתי כאן.

סייגים

התמונה שהצגתי עד כה היא שאין הצדקה לכפייה על החלטות חופשיות של בני אדם בוגרים. כפייה בשם ערכים של החברה (או של הרוב בה) אינה מוצדקת. לכן גם אם יש מעשים מכוערים, כמו חשפנות וזנות, חילוניות וחילול שבת, גילוי עריות ועוד, שכולנו או רובנו מסתייגים מהם, אין הצדקה לכפות על אחרים להימנע מהם.

אבל למרות הכל, החופש הליברלי שבו אני דוגל אינו בלתי מוגבל. הנה כמה סייגים שגם לדעתי חשוב להקפיד ולא לחרוג מהם:

1. כאשר החופש לאדם אחד גורם נזק לחברה ולסביבה, יש מקום להגביל אותו. לדוגמה, עיסוקים שמזהמים את הסביבה באופן לא סביר יש מקום להגביל אותם. עיסוקים שיגרמו לבעיות בריאות, נפשית או פיזית (ספורט), מטילים עול עתידי (כספי ואחר) על החברה, ויש מקום להגביל אותם. הגבול אינו חד כמובן, שהרי ניתן לפי זה גם להגביל אוכל משמין או לא בריא, ולהגיע רחוק מאד. הוא הדין לגבי סחר ושימוש בסמים, לפחות סמים קשים שמובילים להתמכרויות ולבעיות בריאות גופנית ונפשית וגורמים נזק לסביבה ולחברה כולה.[1]

אגב, עירום או הליכה בצורה מאד בוטה ברשות הרבים הם דוגמאות בתחום אפור יותר. לכאורה אין כאן פגיעה באף אחד, ואי אפשר להגביל מישהו רק כי מישהו אחר חושב שהוא לא בסדר. ואפילו אם האחר חש לא נעים – שיתגבר. הרי ניתן לחוש לא נעים גם מלראות נשים או אשכנזים ברחוב. ובכל זאת, עירום בוטה בחוצות נתפס כמשהו שמפריע אובייקטיבית, סוג של בור ברה”ר. לא קל להגדיר זאת, אבל אני מבין את מי שמצדד באיסור על כך (גם אני מצדד בזה). אבל גם זה אמור ברשות הרבים, ולא בתוך מועדון או מוסד סגור שכל אחד יכול לבחור האם להיכנס אליו או לא. אזכיר שזנות או חשפנות בדרך כלל לא נעשות ברשות הרבים.

2. כאשר ההחלטות מתקבלות על ידי אנשים שלא יכולים לקבל החלטה חופשית ורציונלית, יש מקום להגביל אותן. אין להכחיש שיש כאן ריח של פטרנליזם כמו זה שנגדו יצאתי למעלה, ולכן אני צריך לפרט. נדמה לי שנסכים שהשפעה על ילדים צריכה להיות מוגבלת. ילדים הם בני אדם שלא יכולים להיות אחראים באופן מלא להחלטות שהם מקבלים, ולכן החברה אמורה להגן עליהם. ומה על אנשים מבוגרים שמקבלים החלטות פזיזות וללא בדיקת האפשרויות? לכאורה קבלת החלטה מתוך מידע לא מלא, דומה להחלטות של ילדים.

לדוגמה, אני לגמרי מסכים שנשים חרדיות שמביעות תמיכה בדרך החרדית אין לדעתן משקל רב. הסיבה לכך היא שהחברה החרדית לא מאפשרת להן ללמוד תורה, ולכן היכולת שלהן לגבש עמדה באופן ביקורתי ביחס לעקרונות דתיים מוגבלת מאד. אישה חרדית ברוב המקרים רואה את מה אומר הרב כאילו היה תורה מסיני, בלי שיש לה יכולת להבין שיש מקורות שונים ושבפרשנות מעורבים אנשים ויש שיטות שונות, ושאדם יכול להחליט על דרכו גם בתוך המסגרת ההלכתית והדתית. מה משקל יש להחלטה של אדם כזה? בעניין זה יש צדק בטענה הפטרנליסטית של ארגוני הנשים והליברלים למיניהם (ראו על כך בטור 203).

מצד שני, מי מאיתנו מקבל החלטות באופן לא מוטה וענייני ומתוך מידע מלא? ניתן לומר זאת על כל אדם וקבוצה בכל הקשר. לכן לדעתי טיעון כזה יכול להביא למסקנה שאין מקום רב לכבד עמדה כזאת ולתת לה משקל, אבל אם אישה חרדית מחליטה כך על דרכה אין הצדקה לכפות עליה לסטות ממנה. טיעון זה הוא טיעון נגד כבוד והערכה לעמדות שמתגבשות באופן כזה, אבל נדמה לי שבדרך כלל הוא לא מצדיק כפייה. אדם מבוגר יכול לבחור לקבל החלטות בלי לבדוק את כל האפשרויות. זה לא חכם אבל זו החלטתו ויש לאפשר אותה. אגב, כך הדבר גם לגבי אדם חילוני, שבדרך כלל מגבש עמדה בלי מידע רלוונטי ובלי לשמוע טיעונים רלוונטיים (לדעתי זה נעשה שם בצורה בעייתית יותר מאשר החלטה של אדם דתי מן השורה על דרכו, אם כי גם שם הרוב לא באמת שוקל טיעונים שונים).

לעומת זאת, בחירת דרך חינוכית לילדים היא שאלה קשה יותר. כאן ההורים מקבלים החלטות לא רק עבור עצמם אלא עבור ילדיהם. במקרה החרדי (ובעצם גם החילוני), החלטות אלו יכולות להעמיד את ילדיהם במצב קשה. ראו למשל את החרדים לשעבר שניצבים בפני שוקת שבורה מבחינה השכלתית ותעסוקתית, כמו גם חברתית. בשאלה זו מדובר על החלטה שמסבה נזק לאדם אחר, ויש מקום לכפייה (כמו שמוציאים ילדים מרשות הורים לא מתפקדים שמקבלים עבורם החלטות רעות מדיי). מצד שני, כל ילד בכל סוג של בית מושפע באופן חזק מההחלטות של הוריו, בלי קשר להשקפותיהם, ולכן קשה וממילא גם לא מוצדק למנוע השפעות כאלה. קו הגבול בעייתי, והמדרון כאן חלקלק במיוחד.

3. החופש לקבל החלטות קיצוניות (כמו מכירת הגוף לגווניה), דורש שההחלטות תהיינה הפיכות. החשפנית או הזונה שמקבלת החלטה חופשית לגבי עיסוקה צריכה לקבל גם את האפשרות להפסיק בכל עת שתחפוץ בכך. בגלל הטיעון הזה אני מצדד גם בעבדות שנעשית בהסכמת שני הצדדים (כמו גם בביגמיה והחזקת הרמונות נוסח גואל רצון, כמובן רק עם הנשים ולא עם הילדים), כל עוד המעורבים בדבר יכולים להפסיק זאת בכל עת שירצו בכך. במקרים קיצוניים לא נכון לאפשר כבילה של אדם לכל החיים, גם אם הדבר נעשה מרצונו. על כך כבר אמרו חז”ל: “פועל חוזר בו בחצי היום”.
4. שקיפות, רגולציה ופיקוח. החלטות כאלה יש לאפשר רק אם הן נעשות מתוך שקיפות מלאה, מודעות לאלטרנטיבות ולמחירים, ולאחר מכן הן גם מלוות ברגולציה ופיקוח. אדם שכובל את עצמו צריך להיות מודע לאלטרנטיבות שעומדות בפניו, להשלכות, למשמעויותיו של החוזה שהוא חותם עליו, וכמובן צריך לפקח שהחוזה אכן מקוים כלשונו ולאפשר לו בכל עת לצאת מהמצב הזה (וכמובן להיקנס בהתאם) אם הוא רוצה בכך.

אסיים בשתי הערות רקע לדיון הזה. כל אחת מהן דורשת ליבון ארוך, אבל כאן רק אשרטט את הקווים העקרוניים לצורך השלמת הדיון שלנו.

ליברליזם ופלורליזם

ניתן אולי להתרשם שאני מביע כאן עמדה פלורליסטית, אבל זה ממש לא נכון. אני האחרון שידגול בפלורליזם שלפיו כולם צודקים ואין טועים. אני גם לא מתנגד לפטרנליזם ברמה האפיסטמית או הפילוסופית. כתבתי לא פעם שאין לי מושג מדוע יש פסול באמירה הלוגית הפשוטה שאם אני צודק אז מי שחושב אחרת ממני טועה (לדעתי). אם להיות נאמן ללוגיקה ועקבי פירושו פטרנליזם, אז אני פטרנליסט גאה. טענתי היא שגם אם מי שחושב אחרת ממני טועה, זכותו וחובתו לקבל את החלטותיו בעצמו. במינוח שבו השתמשתי לא פעם (ראו למשל כאן), זוהי סובלנות ולא פלורליזם. אני חושב שהוא טועה, ואולי אפילו עושה מעשים מכוערים (אבל לא מזיקים, לפחות לאחרים), ובכל זאת אני מתנגד לכפייה עליו. ההתנגדות שלי לפטרנליזם היא מכוח ערכים ולא משיקולים פילוסופיים, והיא מתמקדת במעשים ולא בחשיבה. במישור המחשבתי אני פטרנליסט גאה, אבל מעשית איני מוכן להפעיל כפייה בשמו. אין לי התנגדות לטענה שאדם שמגבש החלטה בצורה לא אחראית ולא הגיונית לא זכאי לכבוד, אבל עדיין איני רואה הצדקה לכפות עליו דרך אחרת. כאדם מבוגר זו דרכו לקבל החלטות.

הדרך הראויה לטפל בכל המקצועות המאוסים הללו (בעיניי) היא באמצעות רגולציה שתדאג ליושר ושקיפות ולזכויותיהם וחופש בחירתם של אנשים. כך צריך למסד את הזנות, את החשפנות, את נישואי הקרובים (כל עוד שני הצדדים מבוגרים ומקבלים החלטות באופן חופשי ושקוף ומסבירים להם את משמעות בחירתם), ולוודא את קיומם של כל הסייגים שנמנו בסעיף הקודם.

אצל ה”ליברלים” שאני מבקר כאן, הסיסמא היא שאין טועים וצודקים, וכל אחד והנרטיב שלו, אבל בפועל ראינו שגם מבחינתם יש לא מעט טועים כאלה. השיח הליברלי מציג כאילו שהם אינם טועים אלא סתם חסרי דעת, ולכן דעתם אינה דעה, אבל זו שפה מכובסת. גישתי העקרונית אינה  פלורליסטית אבל שוללת כפייה מכל סוג שהוא (למעט החריגים שתוארו למעלה), ובוודאי כשמדובר במדינה ובחברה דמוקרטית.

את העמדה המורכבת הזאת לא מקבלים, ולדעתי בדרך כלל לא מצליחים להבין, לא הפלורליסטים-“ליברלים” ולא השמרנים. מבחינתי, המחלוקת הדיכוטומית בין שתי העמדות הללו אינה אלא חלוקה פנימית בתוך העולם הדתי-פנאטי. השאלה שבוויכוח היא רק בשם איזו דת כופים ואת מי משתיקים. אני כאן יוצא נגד ה”דתיות” הזאת בכל גווניה.

איך זה מסתדר עם דתיות?

המשפט האחרון מביא אותי לנקודה שבה אסיים. כיצד אני יוצא נגד הדתיות, ואפילו נגד כפייה, כאשר אני אדם דתי שמחויב להלכה. כבר הסברתי שאיני פלורליסט, כלומר שאיני טוען שכולם צודקים. החילונים לדעתי טועים טעות קשה, ועדיין אני טוען שאין לכפות עליהם ולאסור עליהם להיות כאלה. ולאידך גיסא, הזונות והחשפניות טועות גם הן והייתי מאד שמח אם הן לא היו בוחרות להיות כאלה,[2] אבל עדיין אני טוען שאין הצדקה לכפות איסור על עיסוקים אלו.

אני אומר את הדברים הללו כמי שמאמין בתורה ובהלכה, אבל במקביל גם בליברליזם ובחופש שצריך להתאפשר במדינה דמוקרטית. גם אם יש הצדקה לכפייה במסגרת ההלכה (ספק רב לדעתי), זה יכול להתרחש בחברה שכולה דתית ושמתנהלת על בסיס הסכמה דתית והלכתית של כל חלקיה. בחברה כמו שלנו אין הצדקה לכפות כפייה דתית, ובה במידה גם לא כפיות אחרות. המדינה לא אמורה לחנך אף אחד מאיתנו, ולא הייתי רוצה שהיא תקבע את המותר והאסור הערכי ותחליט עבורנו (להבדיל מהגנה ומניעת נזק). אם יהיה כאן רוב דתי לא הייתי רוצה שיהיה  איסור להיות חילוני, בדיוק כמו שלא הייתי רוצה את ההיפך. כך איני מוכן שיהיה איסור על הומוסקסואליות או חילול שבת, למרות האיסור ההלכתי שבזה.

הערה לסיום: בין ערכים לעובדות

חשוב לי לציין שהטענה היסודית שלי היא ערכית ולא מעשית. ניתן כמובן להתווכח במישור המעשי, האם פעולה או תחום עיסוק כלשהו מביאים לנזק או משיתים מחיר על החברה, או לא. זהו ויכוח שולי מבחינתי, שכן הוא בעיקרו מעשי. אנשים שיטענו שזנות או חשפנות או סחר באיברים מסבים נק ומטילים עול החברה, טוענים טענה עובדתית, ואין לי עניין להתווכח על כך. ייתכן שהם צודקים (כאמור, לא בדקתי לעומק את המצב בתחומים הללו). טענתי כאן עוסקת רק במישור הערכי, ובמובן הזה היא היפותטית: בהנחה שעובדתית אין נזק ישיר לסביבה, הכיעור בעיסוק הזה כשלעצמו או פטרנליזם, מוצדק או לא מוצדק, כלפי אלו שבחרו בו, אינם סיבות שמצדיקות כפייה.

ברור שהגבול אינו חד. כל פעילות כרוכה במחיר כלשהו גם לסביבה, ותמיד קיימת השאלה מה גובה המחיר והאם הוא מצדיק או לא מצדיק כפייה. לכן בדרך כלל קשה לנתק בין השאלות המעשיות והערכיות, אבל מבחינתי כאן די לי בהבחנה העקרונית. ההיבטים המעשיים צריכים להידון בכל נושא כזה לגופו אחרי שנסכים על המישור הערכי העקרוני.

[1] שימו לב שגם בעניין הסמים נכון שהאיסור שמטילה החברה יוצר חלק מהבעיות שנגדן היא מתמודדת. האיסור מוביל למחיר הגבוה של הסמים, וזה מה שמעורר את הפשיעה והאלימות סביבם. כלומר גם כאן הכפייה יוצרת חלק מהבעיות שמובנות בתחום הזה.

[2] ראו בספרו של הרב אילעאי עופרן, תורה של הנפש, במאמר מעמ’ 165 והלאה, תיאור יפה מדוע העיסוקים הללו בעייתיים (סובייקט שבוחר להיות אובייקט). אבל כפי שאני טוען למעלה, הבעייתיות כשלעצמה אינה מצדיקה כפייה ואיסור.