האם איראן זה כאן? על פרוגרסיביות וליברליזם שפוי (טור 483)

בס”ד

לפעמים יש לי תחושה שמדינת ישראל מתנהגת כמו איראן. השתלטות של גורמים דתיים פנאטיים שתקועים בימי הביניים והצלחתם בכפיית ערכיהם המעוותים על כלל הציבור מדאיגה אותי לא פעם. אבל אז אני צובט את עצמי ושם את הדברים בפרופורציה. זה לא נכון אובייקטיבית. יש החלטות ופעולות בעייתיות מאד, אבל זו אינה איראן. זו פרימיטיביות וכוחנות, אבל לא נאציזם. גם טקטית צריך להיזהר עם השוואות לאיראן (הרחבה של חוק גודווין), שכן אם כל צעד שלא נראה לי הוא איראן, אז לזעקת ה”זאב! זאב!” הבאה כבר אף אחד לא יאמין לי. זה מה שמנחם אותי כשאני רואה ליברלים היסטריים זועקים “זאב! זאב!” בכל פעם שמישהו מזיז להם את הגבינה. כך למשל יללות נואשות על חורבן הדמוקרטיה בכל פעם שאיש ימין אומר משהו בנאלי, רק פוגעות במאבקים הצודקים נגד השחיתות של ביבי ונגד הכפייה הדתית.

לפני כמה ימים קראתי כתבה היסטרית (אופיינית מאד כמובן), ובה זעקות שבר נואשות על החלטתו של ביהמ”ש העליון האמריקאי לאפשר לכל מדינה לקבל החלטות לגבי הפלות. עזבו את הביקיני, זועקת הכותבת (ליאת רון), יש לפנינו משהו שהוא אפילו יותר חשוב ממנו: הפלות (זכות האישה על גופה). אם נושא קרדינלי כמו הזכות של אישה להצטלם בביקיני אפילו הוא מתגמד מול הנושא המאיים הזה, תודו שזה כבר באמת מסקרן. חייבים להיכנס לעובי הקורה כדי להבין את עניינו של האיום שנשקף לנו מידידתנו הגדולה שמעבר לים (איראן החדשה): ארה”ב.

רקע[1]

אצל ידידתנו הגדולה נהוג שהנשיא ממנה את השופטים (לא כמו בדמוקרטיה האולטימטיבית שלנו, שבה הם ממנים את עצמם, או לפחות מתעקשים על זכותם לעשות כן). לכן כל נשיא משתדל להותיר חותם על בית המשפט העליון ולמנות שופטים לרוחו. יש לזכור שהשפעה זו נותרת גם אחרי תום כהונתו, שכן הנשיא הולך אחרי שמונה שנים לכל היותר, ואילו השופטים מכהנים עד הפנסיה. מטבע הדברים, נשיא רפובליקני מנסה למנות שופטים שמרניים ונשיא דמוקרטי ממנה שופטים ליברליים (פרוגרסיביים). כך העסק מתנהל שם, וזה חלק מהמכניזם הדמוקרטי הסביר שמקובל שם. התרגלתי כבר לזה שכל מינוי שמרני זוכה לזעקות שבר מהצד הליברלי (וגם ההיפך, אלא שזה פחות נשמע, לפחות אצלנו). מבחינתם, הכיוון שאליו יכול ללכת בית המשפט הוא אחד ואין בלתו. כל תזוזה קלה לכיוון השני (לסיטרא אחרא) היא לא פחות משואה. אפוקליפסה עכשיו. השיח הזה התחזק מאד בתקופת כהונתו של דונלד טראמפ, שבאמת היה יצור מאוס שנהג והתבטא בצורות מזוויעות בהקשרים שונים. אין פלא שכשהוא הצליח למנות כמה שופטים שמרניים יותר לבית המשפט העליון בארה”ב קמה קול זעקה אפוקליפטית. קל מאד להיתלות בטראמפ כדי לצייר את כל המהלך הזה כאיום קיומי. איראניזציה של ארה”ב.

אולי תתפלאו, אבל דגל המאבק והנושא העיקרי שסביבו הוא ניטש הוא ההפלות. כאן בארצנו הקדושה אף אחד אפילו לא מצייץ בתחום הזה, הוא מוסדר בשקט לפי כללים שלא באמת קיימים ואיש הישר בעיניו יעשה. כך למשל הוועדות שהחוק מחייב לעבור כדי לאשר הפלות הן אות מתה, או חותמת גומי. הן מאשרות כל בקשה אוטומטית. תוכלו לשאול את אורן, עורך האתר, שניסה את כוחו בעתירות לבג”ץ בתחום הזה ונחל לצערי כישלונות מפוארים (לדעתי, צפויים מראש). אבל אצל ידידתנו הגדולה יש נוצרים אדוקים שהם פחות עדינים מהדוסים המקומיים שלנו, והם לא מתביישים לנסות ולאסור את הרצח בחסות החוק, מה שמכונה בלשו מכובסת ‘הפלה’. מה שאצלנו עובר בקונצנזוס שקט ומופלא, שם מהווה נושא למאבק פוליטי גדוש יצרים וכוחנות (טוב, מדין רודף למדנו שמניעת רצח מצדיקה הפעלת כוח).

בעבר ההפלה נחשבה כרצח והייתה אסורה בכל מדינה מתוקנת. והנה, בשנת 1973, בתיק רו נגד ווייד המפורסם, קיבל בית המשפט העליון בארה”ב החלטה תקדימית להתיר הפלות על פי החוק. דרך פרשנות משלהם לתיקון ה-14 לחוקה, הם קבעו שזוהי זכות חוקתית פדרלית מוגנת, ולכן אף מדינה לא יכולה לאסור זאת בחוקתה. צעד ‘נאור’ להפליא כמובן, לפחות אם אתם שואלים כל מצביע דמוקרטי וכל ליברל מצוי. והנה, בשנת 2022, כאשר בית המשפט העליון של ארה”ב כבר  מורכב מרוב שמרני, אנחנו מתבשרים על החלטה חדשה שלו, שמבטלת את הפרשנות של פסה”ד רו נגד ווייד ברוב של שישה נגד שלושה. הם קבעו שאין מדובר בזכות חוקתית (ההחלטה של רו נגד ווייד הייתה טעות מתחילתה), וכל מדינה רשאית להחליט האם לאסור הפלות בתחומה אם לאו. שימו לב, הם לא התירו הפלות אלא רק קבעו שמותר למדינות השונות להתייחס לכך בחוקתן.

אין צורך לומר לכם איזה קרנבל מטורף נפתח שם (וגם אצלנו). הרשת גועשת, הרחוב סוער, ואני מרשה לעצמי להניח שצפויות שם התנגשויות המוניות בעוצמות שקשה לשער. זה יכול להגיע למלחמת אזרחים. ההיסטריה חובקת עולם, וגם בגרורתה הקטנה של ידידתנו הגדולה (כלומר בפרובינציה שלנו) תוכלו לראות לכך ביטויים נואשים והיסטריים כמו זה למשל (אחד מיני רבים).

הפלה זה רצח

הבעייתיות המוסרית בהפלות אינה הנושא שלי כאן, אבל הרקע הזה נחוץ למה שאכתוב אחר כך. את דעתי לגבי הפלות כבר כתבתי בטור 73. בעיניי זהו רצח לכל דבר, ולכן הדרישה להתיר הפלות דומה בעיניי כדרישה להתיר רצח. הנימוקים האוויליים של “זכות האישה על גופה” שכל אידיוט ואידיוטית חוזרים עליהם בדבקות דתית, הם כמובן שטות מוחלטת. ה’נימוק’ הזה מורכב משני רכיבים (מה שספק בעיניי אם חלק גדול מאלו שמעלים אותו באמת מודעים אליהם): 1. לאישה יש זכות על גופה. 2. עובר הוא חלק מגופה של האישה (וההנחה היא שהוא אינו אדם כמובן). אני מקבל לגמרי את הנחה 1, אבל היא לבדה לא מספיקה כדי להצדיק רצח. יש לי זכות מלאה על ביתי אבל זה לא אומר שמותר לי לרצוח כל אדם שמסתובב בו. הנחה 2 היא מאד בעייתית, ואין פלא שמשום מה ב”דיונים” שנערכים על העניין הזה מתמקדים בהנחה 1. כלל דמגוגי חשוב יהא נקוט בידכם: אם אתם רוצים לטעון טענה חלשה, התמקדו בהנחה הכי חזקה שלכם והעלימו את ההנחה החלשה (שלא לומר מופרכת).

לפי הנימוק הזה אני יכול להתיר רצח של תינוק ברגע לידתו, שכן איני רואה הבדל משמעותי בינו לבין העובר שהוא עצמו היה ברגע שלפני. גם הוא לא אדם. הוא אמנם לא נמצא כבר בגופה של האדם, אבל בעוד יומיים הוא יהיה בביתה, וכזכור יש לה זכות מלאה על ביתה. ומה לגבי ילד מפגר שתלוי תלות מוחלטת בהוריו? גם אותו ניתן לרצוח בתואנה שיש להורים זכות על ביתם ורכושם (ולכן אינם חייבים לפרנס אותו, ומותר להם גם להרוג אותו). איך תוכלו להסביר לי שעובר אינו אדם, אבל תינוק בן שנייה כן, וילד מפגר כן? לעובר יש לפחות פוטנציאל להפוך לאדם שלם, למפגר אין גם את זה. מחשש להתקוממות הקהל לא אכנס כאן לשאלה איך ניתן לקבוע אם יהודי, צועני, או מכשפה, הם בני אדם (אם כי לדעתי זו ממש לא דמגוגיה. זו שאלה מצוינת לתומכי ההפלות).

אני לא יודע על בסיס מה מישהו יכול לקבוע שעובר אינו אדם, ועד איזה שלב בדיוק ניתן לומר זאת. נכון, טיפת זרע או אפילו זרע מופרה אינם אדם עדיין, אבל בשלבים מאוחרים יותר, איני מצליח לראות כיצד ניתן להעביר קו משכנע ממתי העובר נחשב אדם. כל אימת שהוא תלוי באמו? נדמה לי שזה נכון עד גיל עשר בערך. יש כאן מדרון חלקלק נוראי. כאשר מדברים על חופש הפרט ועל הפרטיות, הקו של הליברלים עובר הרחק מעבר לסביר. בכל צעד שלטוני הם רואים איום מידי עלינו, וצופים מיד חדירות נוראיות לפרטיות, ולכן מבקשים לאסור הכל. ואילו כאן, כשמדובר באיסור רצח (לא רק בחדירה לפרטיות), משום מה אף אחד לא מוטרד מההשלכות העתידיות ומהחשש שרוצחים כאן אנשים.

אבל זה הרבה מעבר לזה. בטור 429 הבחנתי בין שני סוגי טיעוני מדרון חלקלק: א. לאסור את המותר מחשש נגיע להתרת האסור. ב. מצב שבו יש תחום אפור רחב וקו מאד לא ברור שבו יש חשש שבעצם המעשה הזה עצמו אנחנו עוברים איסור. במקרה שלנו מדובר בשני הסוגים. יש לאסור הפלות בכל מקרה, גם בגלל החשש שאנחנו עלולים לעבור בטעות את הקו (הלא ברור) שמגדיר חיים ואז ניכשל באיסור רצח, ומעבר לזה, סביר מאד שגם בהפלות שנעשות כדין אנחנו בעצם רוצחים (כי העובר הוא כבר עכשיו אדם). כאשר האיסור שבו מדובר הוא רצח, אני לא מצליח להבין כיצד אנשים מרשים לעצמם להעביר קו שרירותי ולהתעלם מהשיקולים הללו.

בטור 73 הסברתי שהתלות שעושים בין איסור הפלה לבין אמונה דתית (נוצרית או יהודית) היא דמגוגיה בעלמא. מבחינתי את הבעיה הדתית-הלכתית אפשר לפתור (אני אפיל בשינוי, בגרמא או ביד שמאל). אני מדבר במישור המוסרי ולא הדתי. דווקא שם איני מצליח לראות שיקול סביר שמצדיק רצח. בחשיבה דתית הלכתית ניתן אולי להגביל את האיסור ולקבוע קו כלשהו (שהקב”ה גילה לנו אותו?), אבל מוסרית איני רואה כיצד ניתן להצדיק קו כלשהו. הזיקה בין המישורים נעשית על ידי תומכי ההפלות החילוניים, שנוח להם מאד להציג את הרצח הזה כמעשה נטול השלכות מוסריות, איזה מין משיגעס של דתיים. חבל מאד שהציבור כולו קונה את הלוקש הזה. דומני שהזכרתי את הסיפור החביב על חבר של חבר שהתראיין לפני לימודי רפואה, וכשראו את הכיפה על ראשו הוא נשאל מה יעשה שיגיע למצב שבו דרושה הפלה מלאכותית. הוא ענה להם יפה כאיוולתם: עם האיסור הדתי אני אסתדר כבר (אמכור את הסכין לגוי), אבל עם האיסור המוסרי אין לי מושג מה ניתן לעשות (הוא בעצם שאל אותם במובלע: מה אתם תעשו עם זה? חילונים לא אמורים להיות  מוטרדים מדילמה כזאת?).

מצבי קיצון

אני לא מתעלם ממצבים קשים של היריון עקב אונס, או היריון של ילדות וכדומה, אבל לא כל הפלה נעשית בנסיבות הקיצוניות הללו. הנפנוף בכך שמאלצים את קרבנות האונס ללדת הוא שוב דמגוגיה ליברלית כמובן. אני מקבל את העובדה שהריגת עובר אינה כמו רצח של אדם. למרות שמבחינתי זהו רצח, יש היררכיה בין המצבים. מנקודת מבט זאת יש אולי מקום להתיר ביצוע הפלה במצבים קיצוניים, בגדר של “דחויה” (כמו שמתירים להפיל עובר כדי להציל את חיי האם). אבל רוב מצדדי ההפלות רואים אותן כ”הותרה”, כלומר בעיניהם זהו מעשה נטול משמעות מוסרית שאין שום היגיון בהתערבות ופיקוח של המדינה עליו. מעבר לזה, בגלל שמדובר באיסור רצח, לדעתי בהחלט יש מקום לאסור הפלות אפילו במקרים קיצוניים כאלו, ולדאוג לתינוק שייוולד במוסד שהחברה תקים. זה שאין לנו פתרון או שאיננו רוצים להשקיע בזה משאבים ומאמץ, לא בהכרח מתיר לנו לרצוח את הילדים המדוברים.

אבל כאמור אני לא עוסק במקרי הקיצון הללו. לגבי מקרי קיצון, המדינות השונות בארה”ב יוכלו לתת את דעתן עליהם ולקבוע סטנדרטים מתי חל איסור הפלה ומתי לא. יתר על כן, ניתן גם לבקר את בית המשפט העליון האמריקאי על שלא קבע מסגרת להיתר שלו, כלומר שבמקרים כאלו אכן יש זכות חוקתית להפיל. אבל מכאן ועד לטענות נגד עצם הקביעה שלו שמותירה את החופש למדינות לחוקק חוק הפלות כללי, המרחק הוא גדול.

הזכות להפיל נתפסת ברוב הציבור כזכות יסוד, עד כדי כך שרוב הקולות שנשמעים בציבור מתנגדים למגבלות כלשהן שיטיל החוק. לא מדובר רק על היתר למקרי קיצון, אלא על היעדר גמור של רגולציה. המדינה אפילו צריכה לממן את זה כחלק מהטיפול הרפואי שהיא מספקת לאזרחיה. לדעת רבים ממצדדי ההפלות יש לבטל את הוועדות ולאפשר לכל אישה בכל מצב להפיל. אז שלא יספרו לי מעשיות על נאנסות ועל מצוקות. הם נאבקים למען זכות לרצוח באופן חופשי: 007.

משמעותה של הפסיקה

שימו לב שהפסיקה לא אסרה הפלות. היא רק נתנה את החופש לאסור או להתיר. כלומר הדרישה (שנראית לכל הצעקנים שם מובנת מאליה) היא לא לאפשר למדינות לאסור רצח ולהגן על עוברים חסרי ישע מרצח על ידי הוריהם. הליברלים עומדים בצעקנות רבה על זכותם לדיקטטורה על כל מי שחושב אחרת. כשבית המשפט מעז לשחרר את הדיקטטורה ולאפשר לאנשים לקבוע בעצמם, קמה זעקה על פגיעה נוראה בזכויות הפרט. ממתי החופש פוגע בזכויות הפרט? האם לכל פרט יש זכות שהליברלים יקבעו לו מה לעשות והאם מותר או אסור לו לרצוח?

המחאות הללו נקשרות למחאות המקבילות ביחס לזכויות הלהט”ב. הקישור הזה נעשה גם על ידי הליברלים וגם על ידי השמרנים (דתיים), אבל הוא שגוי. את המאבק של הלהט”ב אני דווקא מאד מבין ואף מזדהה, גם אם לא תמיד אוהב את צורתו והכוחנות וההשתקה שבו (זו כנראה הסיבה לדמיון שרואים בין המאבקים). הסיבה לכך היא ששם מדובר בכפייה של המדינה על אנשים בעניינים שנוגעים רק אליהם. אני כליברל לא מוכן שהמדינה תתערב לאנשים מבוגרים במה שהם עושים מרצונם החופשי בתחומם הפרטי. אבל הפלה אינה פעולה שאישה עושה בתחומה הפרטי (בתוך גופה), ולכן אינה עניין לליברליזם. זהו רצח של יצור אחר. היא יכולה להכריז עד מחר שזו זכותה ושהגוף הוא שלה ושהיא רוצה להצטלם בביקיני, אבל מכאן ועד הזכות לרצוח אדם אחר המרחק רב. המדינה לא אמורה לאפשר לכל אדם שרוצה בכך לרצוח אדם אחר.

להציג את ההפלה כזכות אישית ואת האיסור עליה כפלישה של המדינה לפרטיות, דומה בעיניי לגישה שרווחה כאן בעבר (ועדיין קצת בימינו) לא להתערב בסכסוכים בין בני זוג ובאיומי רצח של אחד מהם על השני/ה כי זה עניינם הפרטי וצריך להיפתר בתוך המשפחה. אם המדינה צריכה להתערב במה שקורה בבית כדי להציל אישה מבעל אלים, או ילד או ילדה מהורה אלים שמתנכל לו או כופה את עצמו עליו מינית, אז היא ודאי צריכה להתערב כדי למנוע רצח בתוך המשפחה. ובוודאי שהיא לא אמורה להתיר זאת לבטל את כל הרגולציה ואף לממן זאת. הדרישה הזאת ממש לא תאומן בעיניי. שימו לב שבדבריי כאן אני לא מוחה נגד הליברליזם, אלא בשם הליברליזם.

הדמגוגיה הפרוגרסיבית

אחרי שהסברתי בקצרה את דעתי, הקורא יכול להסכים או שלא להסכים. אבל אני מקווה שהוא לפחות יכול להבין את הצד שלי בדיון, כלומר להודות שיש צד כזה. שהטיעונים שלי אינם מופרכים ובהחלט נמצאים בתחום הלגיטימי. דא עקא, כשבוחנים את ה”שיח” בנושא הזה מגלים שתי תופעות מרתקות: 1. קונצנזוס מוחלט בקרב האוכלוסייה הלא דתית (לפחות בין אלו שקולם נשמע) לגבי הלגיטימציה בהפלה (בעצם רוב הקולות קוראים להסיר לגמרי את המגבלות שמטיל החוק, שכאמור הן אות מתה גם כך). 2. השכנוע הפנימי העמוק של הדוברים והדוברות. תוכלו להתרשם מהתמונות של נשים כאילו פגעו בציפור נפשן (למשל כאן). הן רואות בזה פגיעה עמוקה בנשים והפעלת כוח נאצית/איראנית ממש. זה מדאיג אותי הרבה יותר מעצם הטיעונים הטיפשיים שעולים שם.

אנשים מעלים לפעמים טיעונים טיפשיים. לא כולם הם עפרונות מאד מחודדים. לפעמים יש הרבה אנשים מעלים טיעונים טיפשיים. לצערי גם זה קורה לא פעם. לעתים אפילו קורה שאנשים אינטליגנטיים מעלים טיעונים טיפשיים. כל זה קורה במקרה שלנו. אבל כאן קורה יותר מכך: כל האנשים שקולם נשמע מעלים טיעונים טיפשיים, למרות שחלקם אנשים נבונים בעליל. כולם עושים זאת בעוצמה אדירה ובכנות משכנעת מאד, ואף אחד שם אפילו לא רואה איזשהו היגיון מינימלי גם בצד השני. קונצנזוס מוחלט על שטות גמורה זו תופעה כיתתית מאד מדאיגה. הבעיה אינה רק הרצח והתמיכה ברצח, אלא ראיית הרצח כמובן מאליו וההתנגדות אליו כחושך דתי. זו בעיה של שטיפת מוח חמורה, סוג של סימום ציבורי והתנהגות של כת. סימום של ציבור מדאיג הרבה יותר מסימום של אנשים פרטיים.

כאשר לוקחים פסיקה הגיונית ומתבקשת, ובעצם מינימליסטית מאד, כפי שנעשתה כעת בבית המשפט האמריקאי, ומכריזים עליה כאיראניזציה של ארה”ב ורואים בה עילה למלחמת אזרחים, זה אומר שמדובר בשיח היסטרי ודמגוגי של כת פנאטית. אם תורשה גם לי מעט היסטריה (בכל זאת, עקרון השוויון), אני מאד מודאג מאיראניזציה ונאציפיקציה של החברה שלנו כפי שהן באות לידי ביטוי בפסק הדין של רו נגד ווייד ובכל אלו שתומכים בו.

המגמתיות הפרוגרסיבית

לסיום, אני חייב לומר שלא יעזור לנו כלום. הפרוגרסיביים (בניגוד לליברלים) אינם מחויבים לחוק ומעולם לא ראו עצמם כמחויבים אליו. גם אם החוק יאסור הפלות הן תמשכנה להתבצע באופן חופשי. החוק תקף רק כאשר הוא אוסר אי ציות לפקודה לפנות יישובים או לחלל שבת. כשהחוק איסור הכנסת חמץ לבית חולים (בעיניי, כליברל, חוק מאד בעייתי), או אוסר הפלות, או פתיחת עסקים בשבת, אין לו שום תוקף. שם המעבר על החוק ייעשה ברגל גסה ובלי הנד עפעף. זה טיבה של אמונה דתית פנאטית. היא לא רואה בחוק משהו שאמור להגביל את המאמינים בדרכם.

על המונח ‘פרוגרסיבי’ ותופעת הפרוגרס

אני חייב לומר שאני מתעב את המושג ‘פרוגרסיבי’ שחוזר וקונה לו שביתה בשנים האחרונות. הוא נולד אצל הקומוניסטים, וביטא את תחושתם שהקידמה (=הפרוגרס) היא לצדם, ושכל האחרים הם ריאקציונרים (מתנגדי קידמה). לאחר מכן הוא אומץ על ידי הליברלים, ובעצם נעלם משימוש. עד השנים האחרונות הוא נשמע לי תמיד אנכרוניסטי. סוג של שיח קומוניסטי שאבד עליו הכלח. באותה תקופה בדרך כלל השתמשו בו קומוניסטים שהמירו את דתם לליברליות (אני מכיר כמה וכמה כאלה). בשנים האחרונות הוא חוזר לשימוש, שכן הליברליזם ‘התקדם’ עוד יותר וחזר להיות קומוניסטי. תחושת הצדק המוחלט ותפיסה של כוחות האור מול החושך ששררו בעידן הקומוניסטי, כעת חוזרים ומלווים את הליברליזם המיליטנטי. לכן הוא קיבל במידה רבה של צדק את הכינוי “פרוגרסיבי”. הם עצמם משתמשים בו ברצינות רבה תוך התעלמות מהקונטקסט המקורי שלו, אבל מבקריהם השמרנים והליברלים השפויים (כמוני) משתמשים בו לכל היותר באירוניה (כשמתלווה אליה תחושה קלה של גועל נפש).

הפרוגרסיביות מדאיגה את השמרנים בגלל שהם רואים בה אוונגרד ליברלי. אבל אותי היא מדאיגה דווקא מפני שהיא איום על הליברליות. אני כליברל חושב שמאבק למען זכויות להט”ב למשל נפגע אנושות מהמאבקים האחרים שמנסים לספח אליו תחת כותרת דמגוגית ושגויה של ליברליזם (כמו המאבק למען הפלות). כך גם המאבק נגד כפייה דתית נפגע, מעת שהאנשים מבינים שבלי כפייה דתית יותר כאן רצח לכל דורש (כבר כיום, עם הכפייה הדתית, זהו המצב) ויפתחו את שירותי הנשים בפני גברים שהחליטו שהם נשים ועוד הרבה כיוצא בזה. המאבקים הללו משמשים את השמרנים כדי להראות עד כמה הליברליזם מסוכן. לכן האינטרס הליברלי העליון הוא לנפץ את תופעות העוועים הללו ולהפיצן לכל רוח, ובטח לא לתת להן את הבמה לדבר בשם הליברליזם.

עלייתה של השמרנות בשנים האחרונות (ראו למשל בטורים 217, 249, 263, 444 ועוד) היא פועל יוצא של תופעות הפרוגרס. לצערי אלו פירות הבאושים שלו, וכליברל אני מתקומם הן נגדו והן נגד השמרנות. דבר אחד ברור, אין כל קשר בין התופעות הללו לבין פרוגרס כמשמעו (=התקדמות). ליברל שפוי צריך להתנגד לתופעות ולמאבקים ההזויים הללו בדיוק כמו שהוא מתנגד לשמרנות.

יום אחרי כתיבת הטור התקבלה החלטה בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת להקל את הליכי הרצח הממוסד בישראל. תגובה ציונית הולמת לרשעות האמריקאית, והגנה נוספת לזכות האישה על גופה, כלומר לזכותה לרצוח ילדים כאוות נפשה ללא שום בקרה. נהדר, היינו כנאורות שבאומות. אין צורך לציין שבשיח התקשורתי יש מקהלה יוונית אחידה, שמעלה אך ורק את השאלה מדוע לא בוטלה לגמרי הרגולציה ולמה השאירו עוד מגבלות כלשהן. אין קול שפוי, ולו בודד, לרפואה. קונצנזוס של כת רוצחים פרוגרסיביים שטופי מוח. מדהים.

[1] ראו סקירה קצרצרה כאן.