האובייקטיבי שבסובייקטיבי: מבט על הזמר המזרחי (טור 488)

בס”ד

איך שיר נולד?

כמו תינוק

בהתחלה זה כואב

אחר כך יוצא החוצה
וכולם שמחים

ופתאום איזה יופי

הוא הולך לבד…

         (יהונתן גפן, הכבש השישה-עשר)

לפני כמה ימים קיבלתי במייל מידיד משותף מאמר של פרופ’ זיוה שמיר שעסק בביקורת על הזמר המזרחי. היא כמובן אינה הראשונה לבקר את הרדידות של הסוגה הזאת, אבל מאמרה עורר בי הרהורים שונים שהצטרפו לתמונה שחשבתי לחלוק עמכם. אבל אתחיל כמובן עם יהורם גאון.

פולמוס יהורם גאון

הפולמוס היצרי והער ביותר סביב הזמר המזרחי (עיקר ייחודו היה בזה שהוא התנהל כבר בתקופה של התקינות הפוליטית), התחולל בשנת 2011 סביב ביקורת של יהורם גאון על הסוגה הזאת. אני מניח שגאון שאינו אשכנזי חשב שאצלו זה יעבור ביתר קלות, ושלו זה מותר. אין צורך לומר שהוא התבדה. טענות הגזענות עלו מיד, כצפוי, והעסק יצא משליטה. אני מניח שגם אין צורך לומר שמהר מאד הגיעה ההתנצלות, הצפויה גם היא, ושם יהורם יצא בווידוי חושפני: גם אני מזרחי.

טענתו של גאון (לפני שהתברר שדבריו הוצאו מהקשרם ושהוא לא התכוון) הייתה שהזמר המזרחי הוא “זבל שהשטן לא ברא”, “אסון טבע” ו”בושה לאינטליגנציה”. וביתר פירוט:

זה זבל איום. העברית עילגת. יש גם שגיאות בעברית. לוקחים מוטיב אחד ודופקים לך את הראש, כדי שזה יפמפם במוח.

שימו לב שכבר בכתבה המקורית נאמר:

בהמשך סייג גאון ואמר כי אם מדובר בשירים של אביהו מדינה או שלמה בר – “זה יפה”; אך הוא הדגיש כי לדעתו, “הרוב זה בושה לאינטליגנציה. אני מייחל לרגע שכבר יעבור הגל הארור הזה ויפנה את מקומו לאיכות“

לא תתפלאו לשמוע שמיד קמו עליו במחול שדים, אשכנזים ומזרחיים כאחד. דיברו על גזענותו ושוביניסטיותו, ועל קיבוע וחוסר פתיחות לתרבויות אחרות. היו גם הקולות הצפויים שטענו את הטענות הפוסטמודרניות שלפיהן אין דרך לקבוע רמה של מוזיקה או אמנות בכלל, ומי הוא שיבקר מוזיקה שכל כך פופולרית אצל קהל רחב מסוגים שונים (כולל אשכנזים). היו אף שהוסיפו את הקורט המרקסיסטי הצפוי, שלפיו הכל עניין של הגמוניה ומזימות כוחניות ודיכוי קולוניאליסטי. לא פחות.

האם יש כאן גזענות

כאמור, לאחר מכן היה נראה שגאון מתנצל. אמנם אם תקראו בפנים את תיאור דבריו תראו שהוא לא באמת חוזר בו, אלא רק מנסה לטעון שאין כאן גזענות שהרי הוא עצמו מזרחי. הטענה הזאת היא פשוטה ונכונה, ומצביעה על הדמגוגיה של התוקפים. מעבר לזה שהוא עצמו מזרחי (הרי תיתכן גם אוטו גזענות, יש שיאמרו ‘תסמונת שטוקהולם’), הוא לא פסל זמר, פזמונאי או שיר בגלל מוצאם של היוצרים. הוא פסל סוגה (או את רובה), אבל הוא מראש אמר שיש יוצרים מזרחיים שיצרו שירים מצוינים (וחלקם אפילו נחשבים זמר מזרחי). למה טענה כזאת היא גזענית? לדיון שיטתי במושג גזענות ובהגדרותיו, ראו בטור 445 (ועוד הרבה באתר).

בהקשר זה רק אעיר שזיוה שמיר במאמרה הנ”ל מתייחסת גם היא לטענת הגזענות, אבל היא מסבירה זאת אחרת:

בנושאי “גזענות” מקובלת עליי אבחנתו של חיים-נחמן ביאליק שאמר שאם אדם שואף להתבדל מזולתו התבדלות תרבותית זכותו לעשות כן, ואין להאשימו ב”גזענות”. גזענות היא אפלייתו של הזולת על בסיס נתונים כמו צבע שֵׂער, צבע עור או צבע עיניים; קרי, על בסיס נתונים חיצוניים שאין לו לאדם שליטה עליהם. התבדלות תרבותית, לעומת זאת, איננה “גזענות”. במילים אחרות: מותר בהחלט לאדם להעדיף את צליליה של המוזיקה האנדלוסית על צלילי הלחנים של משה וילנסקי וסשה ארגוב, אך מי שמעדיף את האחרונים איננו “גזען“.

היא נזקקת לטענה של ביאליק שלפיה התבדלות תרבותית אינה גזענות. אבל יש בטענתה זו שתי בעיות:

• לא צריך את ביאליק כדי לטעון שטעם אישי אינו גזענות. זכותי לאהוב או לא לאהוב איזה זמר שאני רוצה. אגב, התוספת שלא מדובר כאן על רקע של גזע היא חסרת שחר ובעצם אפילו סותרת את הטענה הראשונה. הרי גם התבדלות תרבותית על בסיס גזע היא לגיטימית לגמרי. זכותי לאהוב או לא לאהוב את מי שאני רוצה, כל עוד איני מפלה אותו ולא גורם לו עוול. ואם אני לא אוהב זמרים מרוקאים או מזרחיים זו גזענות? זהו טעמי. ולאידך גיסא, גם אפליה והדרה על בסיס שאינו גזע פסולים באופן מהותי, ממש כמו גזענות. אין פלא שבמחוזותינו מקובל לכנות כל אפליה והדרה (פרופיילינג) ‘גזענות’.
• במאמרה (שיידון כאן בהמשך) היא לא טוענת לטובת התבדלות תרבותית, שהרי אם מטרתה לטעון רק שזהו טעמה האישי מה יש לכתוב על כך מאמר?! ברור שמטרת המאמר היא לשפוט את הזמר המזרחי באשר הוא ולא להביע טעם אישי. היא לא רק טוענת שהיא לא אוהבת אותו, אלא טוענת שהוא נחות אובייקטיבית. ההשוואה שהיא עושה כאן לאנדלוסית היא כמובן אנלוגיה מוטעית ומטעה (בהמשך אצביע על עוד השוואה בעייתית במאמרה), שהרי טענותיה במאמר אינן פונות כלפי המוזיקה של האנדלוסית, שהיא מוזיקה מזרחית ברמה גבוהה (אולי לא לטעמה, וגם זה לגיטימי לגמרי), אלא כלפי זמר ים תיכוני ירוד. לכן טענתו של ביאליק לא מספיקה כדי לזכות אותה מאשמת גזענות. אבל כאמור בסעיף א היא גם לא נחוצה. אין צורך בטיעונים מזכים שכן לא מדובר כאן בגזענות. אני חושב שעצם הצורך להסביר מדוע עמדה תרבותית כזאת, וכאמור אפילו שיפוט, אינם גזענות, מצביע על אי הבנה של המושג הזה והפגם המוסרי שהוא מתאר.

אם נשוב לענייננו, על רקע זה לא תופתעו שיהורם גאון קיבל סיוע לא צפוי מהזמר והיוצר המזרחי אביהו מדינה, שהגיב לדבריו ואמר:

אני חושב שהוא אומר את זה מתוך כאב – ולא מתוך עמדה של שלילה. כואב לו שרמת הטקסטים במוזיקה הישראלית הים תיכונית החדשה היא לא ראויה. אני איתו וכל הכבוד שהוא אומר זאת באומץ.

לא בכדי המוזיקה של אביהו מדינה היא אחד מיוצאי הדופן שעליהם גאון לא דיבר. הוא בדבריו וביצירתו מוכיח שאין כאן גזענות אלא שיפוטיות לגיטימית (ובמידה רבה נכונה) של הסוגה הזאת.

עיון ביקורתי בוויכוח

חלק מהביקורות על דבריו של יהורם גאון היו ממש ראיה לסתור. כך למשל מובאים בכתבה שם דבריו של שדרן רדיו בשם אליקו:

“שלמה ארצי שר ‘אני נוסע, לא יודע, לאן, לאן, לאן’, ומתי כספי שר ‘שביל באמצע, שביל בצד'”, אמר אליקו. “מי קובע מה איכותי ומה לא? כנראה שיש אנשים שההתקדמות של המוזיקה המזרחית פשוט מפריעה להם, וחושבים שזו מוזיקה של תחנה מרכזית של פעם. לצאת נגד הזמר המזרחי זו תופעה מכוערת“.

אגב, בתוך דבריו הוא מסכים מכללא לשיפוט השולל לגבי המוזיקה של התחנה המרכזית.

מצטרף לזה יוסי גיספאן (מוזיקאי מאד מוכשר, דבר שרק מוכיח עוד יותר את דבריו של יהורם גאון), בביקורת נוקבת על יהורם גאון. כפי הזכור לי מאז (לא מצאתי עכשיו את המקור), הוא הביא את שירו של מתי כספי “כלבלב הו בידי בם בם“, כדוגמה למילים טיפשיות בשיר ‘אשכנזי’.

אליקו וגיספאן מגלים כאן חוסר הבנה מביך, שרק מוכיח את הטענות נגדם. מילים בנאליות, מתיילדות ו’טיפשיות’ לכאורה, יכולות להיכתב בצורה מאד מתוחכמת ולהוות שיר באיכות טובה מאד. אפילו אם לא מדובר בשיר ברמה של משורר, עדיין יש כאן יצירת אמנות שראויה להערכה, שכן היא משתמשת בז’רגון ילדי (מתי כספי) או דיבורי (שלמה ארצי) כדי לומר משהו ולפרוט על מיתרים אחרים. שיר כמו “מה עושות האיילות בלילות?”, עוסק בשאלה תמימה של ילד ובתשובות פשטניות והזויות של ההורה. לכאורה זהו עניין טיפשי וירוד, אבל ברור לכולנו שהשיר הזה ממש איננו טיפשי. הוא רק כתוב מנקודת מבט ילדותית (או מתיילדת). יש גם דוגמאות בפרוזה, כמו הנסיך הקטן של סנט אקזיפרי, או אליס בארץ המראה של לואיס קרול. גם יצירות ספרותיות אלו כתובות מנקודת מבט ובשפה של ילד, ובכל זאת לכולנו ברור (אני מקווה) שמדובר ביצירות ספרותיות של ממש.

במובן הזה, אין מקום להשוות יצירות כאלה לקיטש המזרחי של התחנה המרכזית, מה שפעם כונה “הקסטות” (ע”ע ‘אני הוא מלך הקסטות של התחנה המרכזית’). שמעתי שזאב נחמה כינה פעם את הסוגה הזאת ‘שירי חאפלות’. מדובר בשירים שמשתמשים בעברית עילגת, ללא הקשר וקונוטציה מרומזת, בלי תחכום, לשון במשלב נמוך ביותר, חריזה גרועה ונמוכה, מליצות שדופות, ללא מטפורות וללא שימוש מתוחכם או משחקי מילים בשפה, ובעיקר תוכן קיטשי דוחה שכולו “אני אוהב אותך” ו”את אוהבת אותי”, או קינה מביכה על זה ש”את לא אוהבת אותי” ו”כמה קשה לי”. טרגדיות בנוסח רומיאו ויוליה בגרוש (בעצם נכון יותר: “סיפור הפרברים”). מדובר בשירים צעקניים או יללניים, שנעים בין בכי קורע לב לבין צהלות שמחה של חאפלה, וכמעט לא תמצאו שם מינוריות ופואטיקה.

אין צורך לומר שנושאים כמו אהבה, או אהבה נכזבת הם כמובן נושאים אנושיים לגיטימיים לחלוטין ולכן גם לגמרי ראויים לשירים ופזמונים, ואף נכתב עליהם לא מעט בשירה ובפרוזה. גם בזמר ה’אשכנזי’ יש מינון (גבוה להדאיב, לטעמי) של עיסוק באהבה ורומנטיקה, שבהחלט גובל בקיטש – משני צדי הגבול. אבל גם בנושאים הכאובים הללו אפשר לטפל בצורה מעט מעודנת וגבוהה יותר. במקום ליילל במילים של הרחוב עם מוזיקה סוחטת דמעות, או להלום בנו בקצב ובעוצמה שמכים בראש כמו תופי טם-טם, ניתן גם לכתוב עליהם מוזיקה מתוחכמת ועדינה יותר (ורצוי בלי קיטש גם בלחן) ולהשתמש במשלב גבוה יותר של השפה.

מעבר לזה, רצוי לכתוב את השיר עצמו בצורה עדינה יותר, ופחות ישירה, בוטה ופשטנית. לא הכל צריך להיות על השולחן ולהיות מוטח ישירות לפרצוף וללב. יש איזו עוצמה בשקט, או אם לצטט עוד אשכנזי (יחיאל מוהר) “יש דממה בתוך הסערות” (והמקור כנראה ברש”י מלכים א, יט, יב: “שמעתי יש קול יוצא  מן הדממה”). אני לא מצפה שהכל יהיה כזה, שהרי הצורך בחאפלות הוא לגיטימי לגמרי, ונדמה לי שבאירועים כאלה באמת מתבקשים פזמונים מהסוג הירוד הזה. כך עושים שמח. אבל לפחות הייתי מצפה שלצד זה תהיה גם שירה גבוהה יותר, משהו שלא מיועד רק לחאפלות ורצוי שגם לא יוגש בליווי נצנצים.

כדי לחדד יותר במה מדובר, טלו כדוגמה את השיר “יצאנו אט“, של דוד זהבי וחיים חפר (ובביצוע של אריק איינשטיין האחד והיחיד כמובן). השיר הוא קיטשי למדיי, מדבר על געגוע לאהובה ונוסטלגיה לקשר עמה, ויש בו אפילו ממד טרגי של חייל שיוצא לקרב. אבל השיר הזה כתוב בצורה עדינה יותר, עם מילים במשלב גבוה הרבה יותר, והוא אפילו משאיר אותנו בסוף עם תמונה לא ברורה (הייתה או לא הייתה פרידה? החייל נפל בקרב או לא? אם הוא נפל, אז מיהו שמדבר כאן?). המנגינה עצמה עדינה יותר ופחות יללנית וסוחטת דמעות (הן זולגות כאן לאיטן, אך לא נשפכות כמים נוכח פני ה’). יש להודות ביושר שקיטש לא חסר במחוזות השירה הארצישראלית (“בן יפה נולד על כתף הכרמל”), אבל כמו בדוגמה הזאת, הוא בדרך כלל עדין ורחוק מלהיות קינה מזרחית מייללת, שדופה וירודה. ולא, אני לא אומר זאת רק בגלל הגזענות והשוביניזם האשכנזי שלי.

אגב, אריאנה מלמד מסכימה גם היא עם יהורם גאון. היא טוענת שהוא צודק, אבל לדבריה זוהי רק גרסה מזרחית לפופ העממי. היא טוענת בצדק שגם בסוגות אחרות, כלומר לא מזרחיות, תוכלו למצוא את הרדידות הזאת (כמו אצל ג’סטין ביבר, לטענתה, ואני מניח שאצל לא מעט זמרים ישראלים בני זמננו. אני פחות מכיר בעוונותיי). אבל להערכתי הכללית אפילו שם מדובר בחומר פחות ירוד. ומעבר לזה, בזמר הכללי יש גם מינון סביר של יצירות ברמה גבוהה ונאותה יותר, מה שכמעט לא  מוצאים בסוגה דידן. מעבר לזה, אני לפחות לא מכיר זמר מזרחי או ים תיכוני שמשתמש בחומר של משוררים, כמו שנהוג לפעמים לעשות בזמר ה’אשכנזי’ הרווח. אני לא מכיר פזמונים שמלחינים שירי משוררים מזרחיים בני זמנו כמו ארז ביטון ועוד רבים וטובים אחרים, או נותנים לחנים ים תיכוניים לאלתרמן (יש ביצועים ים תיכוניים ללחנים ‘אשכנזיים’, נוסח אמיר בניון, אבל אלו כמעט תמיד קאברים. ראו להלן). יוצאים מן הכלל הזה הם פיוטים, שבהגדרה שייכים לזמר המזרחי (אבל לא לחאפלות), ושם במקרים רבים מדובר בפואטיקה משובחת ובמוזיקה מורכבת וברמה גבוהה (שאיני מבין בה הרבה בעוונותיי). אבל היכן המשוררים המזרחיים החדשים בעולם הזמר המזרחי? איפה אלתרמן, נעמי שמר, זהבי וסשה ארגוב המזרחיים? אני לפחות לא מכיר כאלה.

יתר על כן, גם אם יוצר מזרחי יעשה משהו כזה, השיר שלו פשוט לא ייחשב כ’זמר מזרחי’, ובצדק. שיר כזה באמת לא יהיה שייך לסוגה הזאת. וזה לא בגלל גזענות וגם לא בגלל הנחת המבוקש (שזמר מזרחי חייב להיות ירוד), אלא באמת בגלל שזה לא שייך לסוגה הזאת. אביהו מדינה ושלמה בר יוכיחו, ששיריהם כן נחשבים כזמר מזרחי למרות שחלקם לפחות יצירות איכותיות. למרות האיכות הם כן שייכים לסוגה (אבל גם אלו כמובן ממש לא שירי חאפלות). רק כדוגמה, לפני כמה שנים שמעתי שיר יפהפה של אוראל גיספאן (בנו של יוסי), העונה לשם “כמעט רומנטי“. זהו באמת שיר אהבה נפלא לעיר תל אביב, וההגשה שלו מעולה. אגב, את המילים (שאינן שירת משוררים אבל בהחלט יפות) כתב לא אחר מאשר אביו, יוסי גיספאן. ממליץ לכם לשמוע. אחרי ששמעתם, האם מישהו מכם חושב שזה נכנס לסוגת ‘הזמר המזרחי’? למה לא?

סיכום ביניים

יהורם גאון לא יצא נגד הזמר המזרחי, ובטח לא נגד המזרחיים, אלא נגד סוגה נמוכה של פזמונים. כמעט כל שיר שייכתב על ידי יוצר מזרחי אבל יהיה במשלב גבוה יותר ובמנגינה פחות קיטשית, פשוט לא ייחשב ‘זמר מזרחי’ או ‘ים תיכוני’. כלומר הביקורת היא על הסוגה ולא על המזרחיים. נכון שאצל המזרחיים יש נטייה לסוגה הזאת, וזה בהחלט נאמר לחובתם. הנטייה לעשות שמח היא מצוינת וראויה כמובן, אבל אני לא בטוח שהדרך היחידה לעשות זאת היא חאפלות. למרות זאת, יש כמובן הרבה יצירות של יוצרים מזרחיים שהן ברמה טובה ואף גבוהה. אבל יש מעט מאד זמר מזרחי או ים תיכוני ברמה טובה או גבוהה (יש, אבל מעט). במובן מסוים הטענה הופכת לטאוטולוגיה: אם מגדירים את הסוגה כזמר ירוד (וכל מה שלא ירוד לא נכנס אליה), אין פלא שנמצא שם זמר ירוד. הבעיה היא  שיש מעט מאד חומר אחר. יש כאן אסימטריה כלשהי שעם כל הרצון הטוב והעין המפרגנת אי אפשר להתעלם ממנה. אבל האסימטריה אינה בין מזרחיים לאשכנזים אלא בין סוגות של פזמונים.

בשנים האחרונות אפילו הקורלציות המקובלות לצריכה של הסוגות הללו הולכת ונעלמת. צעירים אשכנזים צורכים זמר מזרחי ושירי חאפלות, ממש כמו חבריהם המזרחיים. הזמר המזרחי פרץ לקדמת הבמה, כדבריו הנ”ל של אליקו שליט”א. זיוה שמיר במאמרה מביאה דוגמה קולעת לעניין הזה ממערכון של תכנית הסאטירה “ארץ נהדרת”:

באחד ממערכוני התכנית הסטירית “ארץ נהדרת” מגיע זַמָּר מזרחי בשם “דדי דדון”, מעונב וחנוט בחליפה לבנה מהודרת, ובפיו בקשה: להצטרף אל “הגבעתרון” – אל קבוצת הזמר ה”מיתולוגית”, שקנתה את אהדתן של “האֶליטות הישנות” בזכות שירים של ארץ-ישראל העובדת (כדוגמת “ים השיבולים” ו”ניצנים נראו בארץ”). כיום, באלף השלישי, יש להודות, להקה זו ושיריה כבר אינם מרטיטים את לִבּם של המאזינים הצעירים.

במערכון הנ”ל, חברי “הגבעתרון”, להקת זֶמר שהוקמה ב-1948, עורכים לו “אודישן” ומסרבים לקבל את הזַמָּר המסלסל בקולו והמדגיש את החי”ת והעי”ן בטענה שהוא אינו מתאים להם. אבֵל וחפוי ראש יוצא הזַמָּר המזרחי מן האולם המעוטר בערמות חציר שקלשון נעוץ בהן כבתפאורה, נכנס למכונית הענק המפוארת החונה בחוץ, ואומר לנהגו: “זהו. נוסעים לקיסריה!”. מוּסר השכל: מי שהִדיר, אם אכן הִדיר, את הזֶמר המזרחי במשך עשרות שנים, מקבל אותו היום “ובגדול”.

אגב, דדי דדון (אסי כהן) הוא דמות שכל עניינה הוא ביקורת על הזמר המזרחי ורדידותו, אבל החינניות והכישרון של “ארץ נהדרת” כנראה מחסנת אותם בפני מבקריו של יהורם גאון. המערכון הזה, מעבר לביקורת שיש בו, דווקא מדגים היטב את צדה השני של המטבע: הפופולריות העצומה ההולכת וגדלה של הסוגה הזאת בציבור כולו.

דומני שזה בדיוק מה שעורר את הביקורות של יורם גאון וזיוה שמיר, וכמובן גם את ההתנגדויות אליהן. אצל רבים מהמוחים הפופולריות היא מדד ללגיטימיות, ולכן מי שיוצא נגדה הוא בהגדרה מתנשא ופטרנליסט. אבל בה במידה תוכלו להסיק מכאן שגם הביקורות של גאון ושמיר באות דווקא מנקודת מבט אנטי גזענית, כזו שמצפה ומאמינה ביצירה ברמה טובה גם בהקשרים מזרחיים. הרי בשנים האחרונות כולנו רואים שזה לא מייחד דווקא מזרחיים, אלא זו סתם סוגה חסרת רמה שנצרכת על ידי אשכנזים ומזרחיים כאחד. גאון ושמיר רק וקוראים להם ולכולנו לא לצרוך אמנות ירודה.

המערכה השנייה: זיוה שמיר

לדיון הזה התפרצה לא מזמן (דצמבר 2020) פרופ’ זיוה שמיר, מחוקרות הספרות הבולטות כיום, שעוסקת לא מעט באלתרמן. כבר הזכרתי שלפני כמה ימים שלח לי ידיד משותף מאמר שלה שבו היא יוצאת נגד הזמר המזרחי. היא משתמשת בהשוואה בין שיר של אלתרמן, “אתך ובלעדיך” (בלחנה של נורית הירש, וכאן בביצוע של יהורם גאון, מרא דהאי שמעתתא), לבין שיר ים תיכוני דליל, כלשונה, בשם “אוהב אותך” (מילים יוסי גיספן, לחן עדי לאון, ביצוע סטלוס ואורן חן).

שמיר פותחת בניתוח קצר של כמה היבטים של שירו של אלתרמן. היא לא  מנסה למצות את השיר, מבנהו ותכניו, אלא להראות את גדולתו ואת רמתו הפואטית (חלק מהמושגים שהיא משתמשת בהם לא מוכרים לי, אז בטח יכולתי להתפעל מגדולתו. איך אפשר שלא להתפעל מהופעתו של “הקסמטר טרוכאי” אופייני בתחילת השיר?! אם כי זה לטענתה קיים גם אצל גיספן). ואז היא משתמשת בזה כדי לעשות השוואה לשיר המזרחי המקביל (היא מביאה שם כמה אינדיקציות לכך שהוא נכתב בהשראת שירו הנ”ל של אלתרמן), ולהראות עד כמה הוא דליל בתוכן ורעיונות, ובעצם ירוד ורדוד מכל האספקטים שתיארתי למעלה.

גם שמיר עומדת על כך שיש יוצאי דופן, כמו זאב נחמה, מוזיקאי מוכשר להפליא מלהקת אתניקס. אבל לדעתי דווקא זאב נחמה הוא דוגמה לא מוצלחת, לא רק מפני שהוא עצמו לא לגמרי מזרחי (מצד אביו הוא ממוצא ספרדי-ירושלמי-סלוניקאי, ומצד אמו הוא אשכנזי), אלא מפני שככל שאני מכיר גם השירים שלו אינם ‘זמר מזרחי’ במובנים שמדובר עליהם כאן (כבר הזכרתי ששמעתי שהוא עצמו הבחין בין שירי חאפלות לבין זמר מזרחי, ואף מצטרף במידת מה לקינות על רמתם של הראשונים). הוא אשר אמרתי, יש בטענות הללו סוג של טאוטולוגיה שמניחה את המבוקש: זמר ירוד הוא זמר ירוד, ואם יש זמר מזרחי לא ירוד אז הוא פשוט אינו זמר מזרחי (אמנם יש יוצאי דופן מעטים, לכן זו אינה ממש טאוטולוגיה).

אגב, בהקשר זה הייתי מפנה גם לשיר באותו שם ממש (“איתך ובלעדייך”) שהלחין ומבצע יוצר מזרחי בשם אבי סינוואני, ואת המילים שלו כתב אילן גולדהירש (שלפי שמו הוא אשכנזי). אני מרשה לעצמי להניח שגם הוא הושפע מאלתרמן (אם כי איני יודע אם יש בו “הקסמטר טרוכאי”). דומני שמי שמחפש לעצמו תרגיל מעניין, שינסה לסווג אותו על הציר של זמר מזרחי ים תיכוני או לא.

כאן המקום להעיר שלעתים הביצוע של שיר אשכנזי למהדרין הופך אותו לזמר ים תיכוני. שמיר עצמה מביאה את הדוגמה של “בצל עץ תמר ואור ירח“, שלאור ביצועו על ידי זהר ארגוב ואחרים נחשב במשך שנים כקלסיקה מזרחית, עד שהתגלו יוצריו האשכנזיים (ראו על כך בהסכת מרתק באתר כאן, שהיה ממש ויראלי), ועד שנולדו לו ביצועים לא ים תיכוניים. בדומה לזה, בשנים האחרונות יצאו לא מעט שירי ארץ ישראל בביצוע של זמרים מזרח תיכוניים (ע”ע אמיר בניון). ראו כאן למשל את מארק אליהו עם אביב בכר והדס קליינמן האשכנזייה. ובכלל, מארק אליהו הוא דוגמה למוזיקה מזרחית מופלאה (דומני שבדרך כלל במחוזות הפיוט). התחושה למשמע ביצועים כאלה די מפתיעה. דומני שבלא מעט מקרים אם לא הייתי מכיר את השיר במקורו הייתי מתייחס אליו כשיר ים תיכוני. התופעה הזאת מעמידה בסימן שאלה גדול את האפשרות להגדיר סוגה ברורה ונבדלת של זמר מזרחי. אבל כל השירים הללו הם קאברים. קשה למצוא זמר מזרחי שמצמיד לחן לשירי משוררים (לא פייטנים).

על מילים ולחן

עד כאן שמיר חוזרת בערך על הביקורת של יהורם גאון שנדונה כבר למעלה. אבל היא מוסיפה וכותבת שם, בין היתר, את הדברים הבאים:

בתולדות הפזמון העברי שלט בכל השנים הסדר הנכון: בראש וראשונה ניתנה חשיבות למילים, אחר-כך בא מקומו של הלחן, ובסופו של דבר ניתנה גם חשיבות כלשהי לזַמָּר המבַצע. כולם הבינו שאת המשורר אי אפשר להחליף, ואילו את המבַצע ניתן להחליף באחר במרוצת השנים, ויעידו רבים מפזמוני אלתרמן שכל אחד מהם זכה לביצועים אחדים, ישנים כחדשים.

היום, לעומת זאת, הסדר הפוך: הזַמָּר המבַצע עומד בראש הסולם, אחריו בא תורו של הלחן. והמילים?… את המילים ואת ה”משורר” שכָּתב אותן אפשר להמיר במחולל תמלילים, כי מי מקשיב להן? מה הפלא שהתעמעם ערכו של הפזמון העברי, שהיה פעם מופת של מקוריוּת ושל חידוש.

אכן, פזמונו של יוסי גיספן מלמד שבימינו המילים אינן חשובות כלל. העיקר שיופיע בשיר השורש אה”ב בכל נטיותיו. גם הלחן איבד את התפקיד החשוב שהיה לו בעבר. היום חשובים רק קולו, הופעתו החיצונית ומידת הפּוֹפּוּלריוּת של הזַמָּר-המבצע:

כאן ישנה טענה נוספת ששווה לתת עליה את הדעת. שמיר קושרת את איכותו של פזמון בראש ובראשונה למילים ורק לאחר מכן ללחן (ולבסוף לביצוע). אגב, אם מגדירים זמר מזרחי לפי המילים ואחר כך הלחן (והביצוע וההגשה רק בסוף), כי אז ברור שביצוע מזרחי של שיר ארץ ישראלי אינו זמר מזרחי. אפרופו מה שהערתי למעלה לפני המובאה הזאת מדבריה.

לפני שאכנס לעצם הטענה של שמיר, עליי להעיר שלדעתי היא עורכת כאן השוואה לא הגונה (כמו שראינו למעלה לגבי האנדלוסית). אלתרמן היה  משורר בעל שליטה וירטואוזית במילים ובשפה בכלל, ולא הגון לערוך השוואה בינו לבין פזמונאי, מוכשר ככל שיהיה, שלא עובד באותה צורה ועל אותו מישור ומשלב. גם איכותן של מילות רוב השירים שמכונים ‘שירי ארץ ישראל’ רחוקה ממרחק רב מהאיכויות האלתרמניות. דווקא השימוש בדוגמה קונקרטית כדי לחדד את טענתה הכללית, מה שלכאורה מעצים ומתקף את עוצמת הטענה שלה, הוא דמגוגי משהו. אם כבר, הייתי עורך השוואה בין גיספן לבין נעמי שמר או רחל שפירא, שלא נחשבות משוררות אלא פזמונאיות (לא לגמרי ברור לי שבצדק). עליי לומר שלמיטב שיפוטי גם בהשוואות הללו גיספן היה יוצא וידו על התחתונה, ועדיין אלו השוואות רלוונטיות יותר.

ביקורת

למרות תחושת ההסכמה האינטואיטיבית שמקננת בי לדברי הביקורת הללו (שאסייג אותה בהמשך), אני רוצה לפתוח בכמה ביקורות על הדברים. איני יודע מניין שואבת זיוה שמיר את ההנחה שהעיקר הוא המילים. כיצד עלינו להתייחס ליצירות מוזיקליות (מוזיקה קלסית למשל)? שם אין בכלל מילים. מדוע היא מניחה שבפזמון העיקר הוא המילים והמנגינה באה רק במקום השני? אני חושב שיש שירים כאלה ויש כאלה, והשילוב בין המילים ללחן לא חייב להיות תמיד לפי אותו שיקלול והיררכיה. במילים של משורר, מטבע הדברים איכות השיר תיקשר בעיקר למילים ופחות למנגינה (אם כי גם היא מאד חשובה). אבל אם מישהו יצמיד מילים ליצירה מוזיקלית איכותית, שם האיכות תיקבע בעיקר על בסיס המוזיקה והלחן ופחות לפי המילים.

המסקנה היא שלפעמים המילים הן ערך מוסף למוזיקה ולפעמים ההיפך. ויעידו על כך מנגינות שגם בלי לשמוע את המילים ניתן לקבוע שהן קיטשיות. המוזיקה היא סוג של שפה (שאיני בקיא בה), וגם בה עצמה ניתן לדון בכל ההיבטים שבהם עסקתי כאן. משלב נמוך וגבוה, מבנה מורכב ופחות מורכב, קצב, משקל וכדומה. לכן איני רואה בסיס ממשי לטענתה של שמיר שהמילים הן שקובעות בעיקר את איכות השיר. אני נזכר כעת ששמעתי פעם מדניאל שליט איך ניתן לחלץ את שם הוי”ה ממנגינה חב”דית (דומני שזה היה “צמאה לך נפשי”). הבנתי ממנו (גם בשיחות מאוחרות יותר) שמי שמומחה לשפה הזאת (המוזיקה) מבין שגם היא מדברת אלינו ויש בה עושר לא פחות מהעושר המילולי בשירה. ושוב, בכל שילוב כזה גם הרכיב המשני (ויהא זה המילים או המנגינה) הוא חשוב, ובעצם מה שיוצר את האיכות הוא כנראה החיבור בין המילים ללחן. זה מה שבסופו של דבר עושה את השיר. אבל אם כבר מתעקשים לקבוע היררכיה, לדעתי ההיררכיה הגורפת שמציעה שמיר אין לה בסיס ואין לה הצדקה. אני כן מסכים ששיר שבנוי על מילים של משורר מקבל מיד כמה נקודות נוספות גם מבחינתי.

כעת ברצוני להגיע לנקודה העקרונית בביקורת שלי על הביקורות של שמיר וגאון, והפעם אני אחזור בי קצת מההסכמות שלי איתם. לאחר מכן אצביע על השלכות והיבטים עקרוניים שנגזרים מאי ההסכמה הזאת.

לעצם הבעייתיות: האם יש מקום לשיפוט אובייקטיבי של שיר?

בדבריי עד כאן מובלעת ההנחה שאכן ניתן לקבוע באופן אובייקטיבי איכות של שיר או יצירה אמנותית. לא צודקים אלו שתולים הכל בנורמות ובהבניות תרבותיות ורואים בטעם אמנותי עניין סובייקטיבי. כעת רצוני לסייג מעט את ההנחה הזאת.

די ברור לי שכאשר אני נמצא מחוץ לתרבות כלשהי, קשה לי מאד לשפוט אותה וכמובן גם את האיכויות של יצירות אמנות שנוצרות בתוכה. כדי להבין ניואנסים עליך לחיות את כל המשמעויות והקמטים בתרבות הנדונה, ואז תוכל להבין את ההקשר של הדברים, למה הם רומזים, עם מה הם משחקים, ומתוך כך לנסות ולשפוט האם באמת יש כאן יצירה משמעותית או טקסט ירוד. מי שלא מכיר את ההקשר, יראה בשיר כמו “כלבלב הו בידי בם בם”, יצירה מטופשת. מי שלא חווה בעצמו אהבה לא יבין את משמעותם של שירי אהבה. וכמובן בתרבויות שונות יש אהבות מסוגים שונים, שלא לדבר על אהבת אלוהים או אהבת מולדת, שבעיני אנשים מסוימים ייראו פרימיטיביות או פשיזם בוטה וירוד, ובעיני אחרים שחיים את התרבות המדוברת ייתפסו כפסגת היצירה האמנותית וכדיבור עדין על מעמקי הנפש, רגשות ותופעות רוחניות.

במובן הזה, כאשר מגיע מישהו כמוני או כמו זיוה שמיר, שלא מכיר את תרבות החאפלות ואת מלוא ההקשרים המזרחיים, בהחלט יכול להיות שנפספס ניואנסים ונחשוב שמדובר ביצירות ללא הקשר וברעש סתמי. חשבו על האזנה למוזיקה אפריקאית או מונגולית. אני מניח שרבים מאיתנו לא יוכלו לשמוע את ה’זבל’ הזה. האם זה בהכרח אומר שמדובר במוזיקה באיכות ירודה? ממש לא. אנחנו לא מודעים לניואנסים ולכן קשה לנו מאד לשפוט זאת. כמובן זכותנו לא לאהוב מוזיקה כזאת (ע”ע ‘התבדלות תרבותית’), אבל לא יהיה נכון לשפוט אותה מנקודת המבט שלנו. אם כן, ייתכן שהתחושות שתיארתי כאן ביחס לזמר המזרחי הן תוצאה של חוסר היכרות, ולכאורה ניתן אף להביא לזה ראיה מכך שבשנים האחרונות כשההיכרות מתעצמת גוברת גם ההתעניינות וההערכה לזמר המזרחי בכלל הציבור.

אמנם צריך להיזהר מהגזמות. התרבות המזרחית מוכרת לי, ואני מניח שגם לשמיר, ברמה כלשהי. אבל בגלל הריחוק בהחלט ייתכן שיש ניואנסים שאנחנו מפספסים. חוסר בהיכרות עומק יכול להביא לאי רגישות לניואנסים. לזה, בין היתר, מתכוונים כשמדברים על הבדלי טעם, ובפרט באמירה השגורה (והשגויה) שעל טעם וריח אין (טעם) להתווכח.

נדמה לי שדוגמה מאלפת לתהליכים הללו היא שירו הידוע של ‘דדי דדון’ דנן (אסי כהן), מתוקה מהחיים. השיר הזה, שנוצר כביקורת בוטה ומגחיכה על הזמר המזרחי, הפך בעצמו ללהיט ים תיכוני היסטרי. מי שישמע את השיר בלי להכיר את הרקע, יחשוב כמובן שמדובר ביצירה ירודה ועלובה ככל שתיארתי למעלה. אבל מי שמכיר את ההקשר, כלומר מכיר את הזמר המזרחי וגם את הביקורת ה’אשכנזית’ עליו, ובתוך הקונטקסט של “ארץ נהדרת”, מבין שמדובר בפרודיה. כעת זו הופכת פתאום ליצירה נהדרת וחדה, וממש לא רדודה ושדופה.

אגב, לדעתי גם העובדה שהשיר הזה הפך ללהיט היסטרי אצל צרכני הזמר הים תיכוני עצמם לא נובעת מאיכויותיו. בלי להיות מבין גדול בתחום, אני מניח שמצינו בתחום הזמר הים תיכוני שירים טובים ממנו בהרבה (גם לפי כללי הז’אנר). לכן לדעתי ההצלחה של השיר נובעת מכך שהציבור כולו, כולל אלו שהביקורת פונה אליהם, מודע להיבט הפארודי שיש בו. הם מגיבים במין התעלות וזלזול, ומצטרפים כביכול לביקורת ואומרים למבקרים בביטחון עצמי שהם לא ממש מעניינים אותם. כאשר ראיתי את האימוץ הנלהב של הפרודיה הזאת והפיכתה לשיר מזרחי מצליח, התחושה שלי הייתה שיש כאן שדר רב עוצמה שהכלבים נובחים והשיירה עוברת. אני חושב שזהו בעצם ‘אפקט השטריימל’. מה שהחל כגזירה של הגויים וחלק מרדיפת היהודים, הפך אצל החסידים לאידאולוגיה ונורמה מחייבת. כעת יש אצלם צו דתי לחבוש שטריימל.

עד כאן צדה האחד של המטבע: היחסיות של השיפוט האמנותי. אבל יש למטבע הזאת גם צד שני. אני בהחלט לא מקבל את התמונה הנרטיבית-פוסטמודרנית שלפיה אין איכות אובייקטיבית, כלומר שכל אחד (אדם פרטי או חברה) והאיכויות שלו. צריך להבין שלפי התמונה הרווחת והתקינה פוליטית הזאת אין מקום לביקורות כאלה, לא מפני שהן שגויות אלא מפני שאין בכלל קני מידה שעל בסיסם ניתן לנסח אותן. הראייה הפוסטמודרנית גורסת שטענות כמו זו של יהורם גאון או זיוה שמיר אינן צודקות אבל הן גם לא מוטעות. מדובר בסתם נונסנס. ההנחה כאן היא שלדבר על איכות אובייקטיבית זו טעות מושגית ולא טעות בשיפוט. כשמתייחסים לזה כטעות בשיפוט מניחים שיש שיפוט אחר שהוא נכון, אבל התפיסה הרדיקלית הזאת אומרת שאין ולא יכול להיות שיפוט כזה. אין פלא שתפיסה זו מאד פופולרית בימינו העליזים, היכן שהתקינות הפוליטית הופכת אותה לחובה ונורמה כעין דתית. אתם יכולים להבין שמאד נעים לחיות בעולם שבו כולם צודקים וכולם חכמים, עולם שבו אין טועים ואין טיפשים. עולם שבו כולם שווים, כולם יוצרים, כולם אמנים וכמובן כולם איכותיים. ממש אוטופיה של “וגר זאב עם כבש”, שאפילו מריחה כמו ההתייחסות אולטרה מוסרית לאחר ולשונה.

אבל נעים אין פירושו נכון. הקומוניסטים אצל ג’ורג’ אורוול ניסו למכור לנו שמלחמה היא שלום, חירות היא עבדות ובערות היא כוח. אבל גם אם יחזרו על כך אלפי פעמים זה כמובן לא יהפוך להיות נכון. בערות אינה כוח אלא טיפשות. וכך גם עבדות אינה חירות ומלחמה אינה שלום. בה במידה, אם יחזרו ויטמטמו אותנו שוב ושוב במלל התקין פוליטית הזה, עדיין שיר גרוע אינו שיר טוב ולהיפך. אני מתנגד בתוקף לתמונה הרלטיביסטית הזאת, ובהחלט מאמין בקיומה של איכות אובייקטיבית. עליי להבהיר ולחדד שאיני טוען שכל קביעה על איכות היא אובייקטיבית, אלא רק שיש גם קביעות אובייקטיביות (כלומר שלא כולן סובייקטיביות). מאידך, אני גם מבין את המגבלות שתיארתי בתחילת הסעיף הזה, כלומר את חוסר היכולת לשפוט כשאתה נמצא מחוץ לתרבות הנדונה.

ניסוח של הקושי והרחבתו

כיצד, אם כן, שתי האמירות הללו מתיישבות זו עם זו? האם יש איכות אובייקטיבית, או שהכל תלוי בתרבות ובעיני המתבונן? בניסוח הזה אנחנו כבר פוגשים את הדילמה מזווית מאד כללית ותיאורטית. זה כבר לא נוגע רק בשיפוט איכותו של שיר או יצירת אמנות, אלא באיכות בכלל. ובעצם אנחנו אפילו לא עוסקים רק בנושא האיכות, אלא בקשר בין האובייקטיבי לסובייקטיבי בתחומים רבים. איך ניתן לדבר על שיפוט אובייקטיבי אם אני מודע לכך שכל שיפוט רווי (ובצדק. הוא צריך להיות רווי) במטען תרבותי סובייקטיבי? כבר נגעתי בעבר בשאלות הללו ובדומותיהן בכמה מקומות, ולכן כאן אבהיר את הנקודה העקרונית ואפנה למקומות אחרים שבהם עסקתי בה מזוויות שונות.

מבט על איכות

הזכרתי כאן כמה פעמים (ראו בטור 143 ו-193) את טענתו של רוברט פירסיג, בספרו זן ואמנות אחזקת האופנוע, לגבי האיכות. פיידרוס, גיבור הספר, הוא מרצה לרטוריקה בקולג’ אמריקאי, ובתוך מסע זן-י – פילוסופי חוצה יבשת על האופנוע עם בנו כריס הוא תוהה האם יש מדד כלשהו לאיכות. הוא שואל את עצמו על בסיס מה הוא עצמו נותן ציון לחיבור שמוגש לו. וכי הדבר אינו עניין לטעם אישי גרידא? מי שמו לדרג איכויות של חיבורים של אחרים? מסקנתו המפתיעה שם היא שאמנם אי אפשר להגדיר את המושג איכות (וגם אם תמצאו קריטריונים, תצטרכו להצדיק אותם עצמם כמובן), אבל זה לא אומר שהוא לא קיים. הוא מסביר שיש כשל בזיהוי בין הינתנות של מושג להגדרה לבין קיומו, ותולה אותו בפילוסופיה היוונית (אריסטו). בכל אופן, ברור שישנם לא מעט מושגים (בעצם כל מושגי היסוד הם כאלה), שאי אפשר להגדיר אותם אבל אין להכחיש את קיומם. למעשה, אם תתבוננו במושג שאפשר להגדירו, תראו שאנחנו משתמשים בהגדרה באוסף מושגים יסודיים יותר וכך הלאה. כך שאין מנוס, ובסופו של דבר תמיד ניוותר עם סט של מושגי יסוד שלא ניתנים להגדרה.[1] כך גם לגבי המושג ‘איכות’, על אף הקושי להגדירו זה לא אומר שהוא אינו קיים.

אלא שאנחנו צריכים להתמודד כאן עם טענה עמוקה ויסודית יותר. הטענה היא לא שאי אפשר להגדיר איכות ולכן היא לא קיימת, אלא ההיפך: בגלל שברור שהיא לא קיימת לכן אי אפשר להגדירה. מדוע אנחנו מניחים שהמושג איכות לא קיים? מפני שאיכות של יצירת אמנות או חיבור היא תחושה נפשית שנוצרת אצל השומע/צופה, ולכן ברור שהיא תלויה במבנים שטבועים בו. מכיוון שאין סיבה להניח שהמבנים אצל כולנו הם אותם מבנים, לכן אין גם הצדקה לכפות את אמות המידה שלי עליך ולהיפך.

כדי לטפל בקושי היסודי הזה, אני אזקק כאן להוגה נוסף שגם אותו פגשנו לא פעם, ק”ס לואיס (בעהמח”ס נרניה וש”ס). בטורים 371 ו-155 הזכרתי את הדיון שהוא עורך בתחילת הספרון שלו, ביטול האדם, לגבי התפעלות ממראה טבע או מיצירת אמנות (המפל, בשיר של קולרידג’). בתמצית, הוא מתמודד עם הטענה שאמירות של התפעלות ממראה או מיצירת אמנות הן טענות על האדם המתפעל ולא על המציאות. לכאורה זו פרשנות מתבקשת, שהרי בסך הכל האדם הזה מביע תחושות שלו שנגרמות מהמראה שבו הוא צופה. התפעלות היא אירוע מנטלי-נפשי שמתחולל בתוכנו. אלא שאם מאמצים את הפרשנות הזאת, כי אז אין מקום לשפוט טענות כאלה ולא להתווכח עמן. ראובן חש תחושות מסוימות מול המראה הזה ושמעון חש תחושות אחרות. האם יש ביניהם ויכוח? כל אחד והמבנה הנפשי שלו, ועל טעם וריח אין להתווכח. מה יכול לומר מי שסבור שבכל זאת יש כאן טענה כלשהי שניתן לשפוט, להסכים, או להתווכח עמה?

תפיסה כזאת מניחה שההתפעלות יש בה אמירה על המראה עצמו ולא רק על האדם המתפעל (על החפצא ולא רק על הגברא). הטענה היא שאני אמנם מתפעל, אבל המראה הזה ראוי שיעורר התפעלות. ההתפעלות משקפת איכות כלשהי במראה או ביצירה עצמם. מי שאינו מתפעל מהם, כנראה פספס משהו, ולא תפס את עומק העניין. כאן כבר יש ויכוח אמיתי בין ראובן שמתפעל לבין שמעון שאינו מתפעל. לא נכון שההתפעלות היא תוצאה של המבנה הנפשי של האדם המתפעל. המבנה הזה הוא רק צורת הביטוי שמקבל, וראוי שיקבל, מראה כזה מצד עצמו (הנואומנה). כמו שהצבע הצהוב הוא רק שיקוף של משהו בעולם עצמו, ולכן אם יש לנו ויכוח האם צבעו של השולחן הוא צהוב או ורוד, זהו ויכוח ולא דיווח על רגשות שונים כתוצאה ממבנים נפשיים (או פרצפציה) שונים. אפשר כמובן להסכים או שלא להסכים עם לואיס, אבל הוא לפחות מציב פלטפורמה שיכולה לבסס ולהצדיק תפיסה אובייקטיביסטית של איכות. הרלטיביזם כבר אינו מסקנה הכרחית או אפילו מתבקשת. כעת כבר יש  על מה לדון.

על לוגיקה, הלכה, ושיפוט אמנותי

כדי להבין זאת טוב יותר, אסביר כאן רעיון שהצגתי בהרצאתי “מהלכים בין העומדים” (היא הייתה המקור לשם הספר השלישי בטרילוגיה). נתבונן תחילה על טיעון לוגי טיפוסי: אם לכל הצפרדעים יש רגליים ומשה הוא צפרדע, כי אז למשה יש רגליים. הטיעון הזה בנוי משתי הנחות שמובילות למסקנה. הוא אינו עוסק בשאלה האם לצפרדעים יש רגליים, ואפילו לא בשאלה האם למשה יש רגליים. הראשונה היא אחת ההנחות של הטיעון והאחרונה היא מסקנתו. הטיעון אינו תלוי רק באמת ובשקר של הטענות שמרכיבות אותו, אלא באיכות הגזירה של המסקנה מתוך ההנחות (התקפות). הלוגיקה שעוסקת במבנה ובתקפות של טיעונים (ולא באמיתיות ושקריות של טענות), עוסקת אך ורק בגזירה הלוגית, כלומר בטיעון, ולא באמיתות הטענות שמעורבות בו. לכן הלוגיקה היא אוסף של מבנים ריקים מתוכן (זה שורשה של התופעה המכונה בפילוסופיה ‘ריקותו של האנליטי’). היא לא עוסקת בהנחות וגם לא במסקנות, אלא בנביעה של אלו מאלו. אם נשוב לדוגמה של הצפרדעים, הלוגיקה עוסקת במבנה המופשט שניתן להצרינו (לפרמל אותו) כך: אם כל X הוא Y, וגם a הוא X, כי אזa  הוא Y. המבנה הריק הזה הוא עניינה של הלוגיקה, שכן הוא עוסק רק בנביעה של המסקנה מההנחות. הוא הדין למתמטיקה. גם היא לא עוסקת באקסיומות וגם לא במשפטים שנגזרים מהן, אלא בנביעה של המשפטים מתוך ההנחות. מבחינת המתמטיקאי והלוגיקן אין שום פסול בכך שתאמץ הנחות אחרות, ואפילו הפוכות, ככל עוד המסקנות שלך תהיינה עקביות עם ההנחות שבחרת. הוא מתמקד בעקביות (כלומר בגזירה, בטיעון) ולא בטענות (האמת והשקר שבהן).

הסברתי שם שכך הוא גם לגבי ההלכה. ההלכה לא אומרת שאדם לא פורע חוב בתוך הזמן (ב”ב ה ע”א). זוהי טענת עובדה פסיכולוגית-סוציולוגית, וככזו עליה להתברר על ידי תצפיות במציאות. אבל ההלכה גם לא אומרת את המסקנה הנורמטיבית, שאדם שטוען שפרע בתוך הזמן אינו נאמן. זו אמנם לא עובדה אלא נורמה הלכתית, אבל זו מסקנה של טיעון. במבט עומק עולה שההלכה בעצם גם לא עוסקת בה. ההלכה קובעת אך ורק את הקביעה הבאה: אם עובדתית אנשים לא פורעים בתוך הזמן, אזי מי שיטען שפרע בתוך הזמן לא יהיה נאמן. או במילים אחרות, אם התבררה לנו עובדה X ניתן להסתמך עליה בדיני הראיות כדי לחייב נתבע לשלם או להוכיח את טענותיו. באופן כללי יותר, חזקה (בירור עובדתי מהימן) מועילה לשנות את נטל הראיה, ולהפוך אותו מהתובע לנתבע. התמונה המתקבלת היא שבדיוק כמו המתמטיקה והלוגיקה, גם ההלכה לא עוסקת בהנחות (העובדתיות, במקרה זה) וגם לא במסקנה (הנורמה ההלכתית) אלא במעבר בין אלו לאלו. עניינה של ההלכה הוא הצמדת נורמה לנסיבות עובדתיות, והמיקוד שלה הוא בהליך ההצמדה, לא בנסיבות ואפילו לא בנורמה עצמה.

ברצוני לטעון שבה במידה הדבר נכון גם לגבי שיפוטים אמנותיים ואסתטיים. פעם הדגמתי זאת דרך הטיעון הבא (ראו טור 143). המלחין יוהאן סבסטיאן באך נחשב בעיני מביני דבר (שאני לא נמנה עליהם) כגאון מוזיקלי. יצא לי לא פעם לתהות מדוע באמת זה כך. חשבו רגע על יצירה מוזיקלית בדרך הפוכה. נניח שמחשב יוצר יצירה מוזיקלית באופן לגמרי שרירותי ומקרי. ברור שאם לא היו לי מגבלות של יכולת (נניח לצורך הדיון שאני אלוהים בכבודו ובעצמו), הייתה לי היכולת ליצור קהילה של יצורים שבנויים כך שבעיניהם היצירה הזאת היא פאר הגאוניות המוזיקלית. הייתי מתאים את המבנה הנפשי שלהם כך שטעמם המוזיקלי (שנגזר מהמבנה הנפשי שלהם) היה מתאים בדיוק ליצירה הנתונה. עקרונית תמיד ניתן ליצור קבוצת יצורים כזאת. אם כן, באך בסך הכל נהנה ממזל משובח, שכן אוכלוסיית היצורים שמקשיבה ליצירותיו (האנושות, או לפחות החלק האירופי שלה) בנויה כך שבעיניה זה הדבר המושלם. הוא פשוט נפל טוב. אם הוא היה נוצר בסביבה אחרת, הוא לא היה נחשב כלום. אני, לעומתו, ביש גדא שכמוני, לא נחשב גאון מוזיקלי. אבל לכאורה זה רק בגלל המזל הביש שלי. לא נפלתי טוב, ולכן היצירות שלי לא קולעות לטעמה של הסביבה האנושית שבה אני חי (לצערי). אם הייתי נוצר על מאדים ייתכן שהיו שם תולעים שהיו מתייחסות אליי כגאון מוזיקלי. מדוע, אם כן, מוצדק לחשוב שבאך הוא גאון מוזיקלי ואני הקטן לא? לכאורה ההבדל בינינו הוא רק עניין של מזל. במילים אחרות, יכולת מוזיקלית היא עניין סובייקטיבי גרידא.

התשובה שאני נותן לעצמי היא שהבחינה הזאת היא הפוכה, ולא בכדי. באך לא יצר יצירה שרירותית ובמקרה היא קלעה לטעמו של הקהל. הוא הכיר את הקהל ויצר יצירה שקולעת בדיוק לטעמו. הוא לא ירה חץ ואז סימן סביבו את המטרה, אלא ירה את החץ היישר למרכז המטרה. אני מניח שגם בקהלים אחרים שהיו מציבים בפניו ‘מטרות’ אחרות, באך היה מצליח לקלוע אליהן טוב ממני. אם כן, זוהי יכולת אובייקטיבית שיש לו ואין לי. אני לא מנסה לירות חיצים כאלה, אבל אם הייתי מנסה אני מניח שהייתי נכשל. כדי שאצליח, מישהו היה צריך ליצור אד-הוק קהל שיתאים למוזיקה שלי. זה לא מצביע על יכולת מוזיקלית שלי (אלא על יכולת טכנולוגית שלו). המסקנה היא שהיכולת נבחנת דרך יריית חץ למטרה שכבר קיימת. מי שמצליח לקלוע למטרה כזאת אכן ראוי להיחשב מוכשר בתחומו.

שימו לב שזה מקביל בדיוק לתמונה שראינו בהלכה ובלוגיקה/מתמטיקה. היכולת המוזיקלית אינה היצירה הסופית, וכמובן גם לא יצירת הנסיבות שבהן היצירה הזאת מצליחה ונחשבת איכותית. כישרון מוזיקלי הוא היכולת להתאים מוזיקה לנסיבות (טעם הקהל). שימו לב שכשיש לאדם כלשהו יכולת כזאת הדבר אינו מכתיב את היצירה שנוצרת על ידו. זו תלויה בנסיבות שבהן הוא פועל, וכל מערכת נסיבות תכתיב יצירה מסוג שונה. ועדיין כל היצירות השונות הללו משקפות את אותה יכולת גאונית אובייקטיבית. יש כאן יכולת אובייקטיבית שהופעותיה הן סובייקטיביות: היכולת להצמיד יצירה לנסיבות.

קל מאד לבלבל את התמונה הזאת עם הנרטיביזם הפוסטמודרני, אבל מדובר בשתי תמונות שונות בתכלית. כאן ישנו שיפוט אובייקטיבי וישנם קני מידה עבורו. הלוגיקה לכל הדעות היא תחום מדויק, ויש שם נכון ולא נכון (טיעון תקף ולא תקף). אף אחד לא יאמר שיש לוגיקות שונות בגלל שהנחות שונות מובילות לתוצאות שונות.[2] אלא שזוהי בדיוק טעותם של רבים שמחזיקים בעמדה נרטיבית בגלל התובנה שהשיפוט הוא תלוי נסיבות (נרטיב). זו טעות מפני שהתלות בין הנסיבות לבין השיפוט היא עצמה אובייקטיבית. התלות האובייקטיבית הזאת יוצרת תוצאות שונות בנסיבות שונות. קלט שונה ייצור פלט שונה, אבל המכונה שמעבירה את הקלט ויוצרת ממנו פלט היא אותה מכונה (גאונית ואיכותית).

מסקנות

המסקנה היא שבהחלט ניתן לדבר על איכות אובייקטיבית, למרות התלות בנסיבות (בקהל, בתרבות ובטעם שלו). אין סתירה בין האמירה שהאיכות היא תלוית נסיבות לבין האמירה שאיכות היא מאפיין אובייקטיבי (ולא יחסי). אכן בכל מערכת נסיבות יצירה איכותית תיראה אחרת. אבל בהינתן נסיבות ספציפיות (תרבות וטעם של הקהל) יש יצירות מוצלחות ויש שאינן כאלה. המסקנה שאליה הגענו היא ששתי קרני הדילמה שתיארתי למעלה נכונות כאחת: היצירה האיכותית אכן תלוית תרבות, אבל האיכות עצמה אינה תלוית תרבות. האיכות (והכישרון) נקבעת לפי היחס בין היצירה לנסיבות, וזהו יחס אובייקטיבי. בדיוק כמו שראינו בלוגיקה: האיכות (והכישרון) לא טמונה ביצירה וגם לא בנסיבות, אלא ביחס בין היצירה לבין הנסיבות.

מכאן עולות כמה מסקנות לענייננו:

1. בהינתן אוסף נסיבות ספציפיות, תהיינה יצירות איכותיות (ויוצרים איכותיים) ויצירות שאינן כאלו.
2. לכן גם אם פגשנו יצירה שהצליחה מאד בקהל נתון, הדבר אינו אומר בהכרח שמדובר ביצירה איכותית, אפילו בנסיבות ההן (כלומר עבור אותו קהל). הצלחה לא בהכרח מעידה על איכות, שכן איכות היא מאפיין אובייקטיבי. רק מי שיש לו כישרון ייצור יצירה איכותית בנסיבות הקיימות. גם אם אנשים רבים חושבים שיצירה כלשהי היא איכותית הם לא בהכרח צודקים.
3. לעומת שתי המסקנות הקודמות שמובילות לכיוון אובייקטיביסטי, הנה הסייג הסובייקטיבי: האיכות האובייקטיבית צריכה להיבחן מתוך היכרות טובה מאד של הנסיבות. כאשר בוחנים איכות של שיר או יצירת אמנות מחוץ לתרבות הנדונה, יהיה קשה מאד (ואולי בלתי אפשרי) להעריך אותה האם היא איכותית או לא. אבל זה לא בגלל שהאיכות היא עניין סובייקטיבי. זהו קושי מעשי בשיפוט. לשון אחר, זוהי בעיה אפיסטמית ולא אונטית.

דומני כי מדד טוב לאיכות בתמונה הזאת הוא חוות דעת של יוצרים מוכשרים שמצויים בתוך התרבות הנדונה. לגבי הזמר המזרחי, אמירות של אנשים כמו אביהו מדינה, אביב בכר, שלמה בר ודומיהם, יכולות להיות מדד טוב לזה שמדובר באיכות טובה או קלוקלת, שכן הם מכירים את הנסיבות וערים לניואנסים, ולגביהם יש הסכמה רחבה שהם מביני דבר ומוכשרים. הם יכולים לשפוט את היצירה “מבפנים” ולא “מבחוץ”.

ומה עם דעתם של אנשים שמצויים מחוץ למעגל הזה (כמוני וכמו זיוה שמיר)? אלו יכולים כמובן להביע עמדה. לא נכון לחשוב שהם בהכרח טועים, ובטח לא נכון לחשוב שאין הגדרה אובייקטיבית של איכות מפני שהיא תלוית נסיבות. הראיתי כאן שאין קשר בין תלות בנסיבות לבין האובייקטיביות של האיכות. אבל כן נכון שאנשים כאלה צריכים לקחת בחשבון את האפשרות שהם טועים בגלל חוסר היכרות עם הנסיבות שעלולה לגרום לפספוס של ניואנסים והקשרים מה שיכול להביא אותם לשיפוט כושל. מה שתלוי בנסיבות אינו האיכות אלא היצירה האיכותית (בכל נסיבות תהיינה יצירות איכותיות שונות) וגם היכולת שלנו לשפוט אותה. עניין זה מביא אותנו לנקודה האחרונה.

על שיפוט “מבפנים” ו”מבחוץ”

בטור 57 עסקתי בלמדנות תלמודית, ובתוך כך גם בשיפוט של טענות “מבפנים” ו”מבחוץ”. הבאתי שם את הסיפור על הכנס בו השתתפתי במכון הישראלי לדמוקרטיה (עם מסקנות לגבי השיח המשפטי וההלכתי “מבפנים” ו”מבחוץ”). לא אחזור כאן על הדברים, אבל אסב את תשומת ליבכם לכך שהתמונה שם מאד דומה לזו שציירתי כאן.

תמונה דומה שרטטתי ביחס לפסיקת הלכה “מבפנים” ו”מבחוץ” (ראו במאמרי כאן ובטורים 439 ו-446 ובפרק 30 בספרי מהלכים בין העומדים), לגבי פוסק שהסיטואציה הנדונה זרה לו. שם עמדתי על כך שהיכולת לפסוק הלכה עבור אנשים בסיטואציה כלשהי תלויה במרחק שלנו ממנה ומהם, והבאתי לכך כמה דוגמאות. מרחק לא גדול מאפשר לנו להיכנס לסיטואציה ולהבינה “מבפנים”, למרות שאיננו נמצאים ממש בתוכה. בה במידה, המרחק שלנו מהתרבות הנדונה צריך לאפשר לנו לשפוט את מה שקורה בה. לכן היכולת לשפוט זמר מזרחי תלויה במרחק שלנו מהתרבות שבתוכה הוא נוצר וביכולת שלנו לגשר עליו, להיכנס לתוכה ולשפוט אותה “מבפנים”.

חשוב להבין שלא מדובר רק בהיכרות תיאורטית ועיונית עם התרבות ועם הקשריה השונים. הבאתי לא פעם את הדוגמה של החדר של מרי (ראו למשל בטור 452), שמדגימה את הפער בין היכרות עם תחום כמו אופטיקה לבין חוויה בלתי אמצעית שלו. המידע שגל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים מתנהג בצורה מסוימת זהו ידע תיאורטי. אבל היכרות בלתי אמצעית עמו כרוכה במפגש ויזואלי עם הצבע האדום (הצבע שמופיע אלנו כשאנחנו מתבוננים באורך גל כזה). גם מומחה גדול באופטיקה לא יכול לומר שהוא מבין מהו צבע אדום, ומה הקונוטציות שהוא מעורר אצל אנשים. בשביל זה דרושה היכרות בלתי אמצעית. כך גם לגבי תרבויות. לא די בהיכרות עיונית עם יסודות התרבות הנדונה. מי שקרא ערך אנציקלופדי על אינדיאנים אולי מכיר את עקרונות התרבות שלהם, אבל הוא לא בהכרח מבין מה משמעותם של העקרונות הללו עבורם. כדי לשפוט יצירה צריך גם לחוות אותה “מבפנים” ולהבין את משמעותה עבור האנשים באותה תרבות.

אם נשוב לזמר הים תיכוני, תחושתי היא שאני נמצא במרחק לא כל כך גדול, ולכן אני יכול לשפוט אותו ולטעון שמדובר ביצירות ירודות. אבל בו בזמן אני חייב גם לקחת בחשבון את האפשרות שהעולם הזה רחוק מדיי ממני, ואולי הוא זר לי עד כדי כך שאני לא באמת יכול לשפוט אותו. מסקנתי היא שהשיפוט במצבים כאלה לגיטימי, אבל יש להתייחס אליו בצניעות המתחייבת מהמרחק. מאידך גיסא, לא נכון לטעון באופן גורף שאין שיפוט אובייקטיבי, ואפילו לא נכון לדחות אפריורית וקטגורית את היתכנותו המעשית. ככל שהמרחק קטן יותר סביר יותר שהשיפוט יקלע למטרה. השיפוט של אביהו מדינה לזמר מזרחי ודאי טוב מזה שלי, ואפילו מזה של מומחי מוזיקה שמתבוננים בתופעה “מבחוץ”, אבל זה לא אומר שהשיפוט שלי בהכרח שגוי. בטח ובטח אם גם הוא מסכים איתי.

[1] הפילוסוף וילארד ואן אורמאן קוויין, הציע לכך פתרון אחר: הבנת המושגים שלנו לא נעשית בצורה לינארית, שכל אחד בנוי על קודמיו, אלא בצורה הוליסטית של רשת שכל קודקודיה תלויים זה בזה. אנחנו מבינים את כל המושגים ביחד, כשכל אחד מהם מבהיר את עמיתיו והם חוזרים ומבהירים אותו.

[2] ישנן טענות לגבי קיומן של לוגיקות שונות, ורובן ככולן טועות בדיוק בנקודה הזאת. הערתי על כך בקצרה במאמרי “מהי ‘חלות’?”.