על המקוואות: בין הלכה לחוק (טור 12)
בס”ד
בימים האחרונים בג”ץ החליט שאין לכפות נוכחות של בלניות בעת טבילת נשים במקווה. המחאות הצפויות כמובן הגיעו, ושוב עולות הטענות שמדובר בעניין הלכתי מקצועי ולבג”ץ אין זכות להתערב בו. אפשר לדון בשאלה זו במישור ההלכתי (ראה למשל כאן), וגם במישור המשפטי (האם באמת בג”צ לא יכול להתערב בהחלטות הלכתיות. רמז: בוודאי שהוא יכול וצריך לעשות זאת). אבל דומה כי המישור העקרוני יותר בדיון הוא המישור הציבורי.
על חוק והלכה
למען האמת קשה לי להבין על מה בכלל צריך לדון כאן. חובה משפטית לטבול רק בנוכחות בלנית דומה בעיניי לחוק שמחייב לשחק במגרשי כדורסל תוך הקפדה על חוק השלוש שניות (של עמידה ללא כדור בתוך הרחבה). אני רוצה לשחק במגרש הכדורסל של ביה”ס בו אני לומד בלי להקפיד קלה כבחמורה על חוקי איגוד הכדורסל. ודוק היטב, לא בגלל שהחוק הזה לא קיים או לא נכון. הוא קיים (וטוב שכך. תבורך היד שחוקקה אותו). אלא סתם בגלל שבא לי. הרי המגרש הוא משאב ציבורי, ולא ייתכן שהחוק יאסור שימוש אישי ולא מזיק במגרש או במקווה ממניעים לא ענייניים שתלויים בתפיסת עולם. לחילופין, אולי זה דומה יותר לאיסור על סוציאליסטים או מוציאי לשון הרע (להבדיל, כמובן, שהרי לשון הרע זה כמעט לגיטימי) לשחק כדורסל במגרש הזה.
טלו כדוגמה את האיסור על נשות הכותל להתפלל בכותל עם תפילין או לקרוא בתורה. גם שם מדובר בכפייה בלתי מוצדקת בעליל של התנהגות מסויימת על אנשים שרוצים לעשות שימוש לגיטימי לגמרי ולא מזיק בעליל במשאב ציבורי (רחבת הכותל). חשוב להבין שהמקרה של הכותל מעט שונה מנושא המקוואות, שכן שם לפחות מוצגת טענה (אמנם בלתי סבירה בעיניי) שהדבר פוגע ברגשותיהם של המתפללים. מבחינתי שהמתפללים היקרים יקחו כדור וישימו מסכה על העיניים וידחפו את אפם למטפחת שלהם אם זה פוגע בהם, אבל לפחות הכפייה שם מתבססת על טיעון (כושל) כלשהו. כך גם לגבי העלייה להר הבית שפוגעת ברגשי הערבים האומללים יצ”ו. גם שם הכפייה מבוססת על טיעון (כושל) דומה. אבל מה לגבי טבילה במקווה ללא בלנית? אשמח לשמוע על טיעון כלשהו, אפילו לא מוצדק, שבשמו אוסרים על נשים לטבול במקווה בלי נוכחות של בלנית. בינתיים לא פגשתי כזה. הטיעון היחיד הוא שההלכה אוסרת זאת (וגם הוא שגוי, כפי שנראה מייד). אבל זה לא טיעון שמחזיק מים ברמה המשפטית. שימו לב, זה לא טיעון שגוי אלא לא טיעון בכלל. הדבר דומה למי שיאמר שזה גורם אי נחת לחתול הבית שלו.
למה אין כאן טיעון?
בסגנונו של קישון מנוחתו עדן (עוד אחד מחסידיה הנלהבים של הרבנות הראשית), בא לו נישום מן השורה ורוצה לעשות שימוש במשאב הציבורי שמכונה בלעז מקווה. המשאב הזה נבנה ומוחזק מכסף ציבורי ועומד לרשות קהל הנישומים כולו. אמנם מופקדים עליו לבושי גלימות שחורות ואישה עטויית שביס, ועדיין המשאב הזה לא נמסר לבעלותם אלא לניהולם. אופן ההתנהלות נקבעת על ידי בעל המשאב, קרי השלטון כנציג הציבור הרחב. והנה, מוסדות השלטון (כלומר הרבנות הראשית שמתמנה על ידי השלטון) אוסרים עליו לעשות זאת בדרכו, על אף שהדבר לא גורם נזק כלשהו לאף אחד (אפילו לו עצמו), וכל זאת בחסות החוק הישראלי החילוני. וכשבא בית המשפט ועושה את המוטל עליו – רוכבי האתונות הצחורות שרואים את המקווה כרכושם הפרטי (נראה שהם קנו אותו בקניין כיבוש) מתקוממים.
מצב כזה הוא ממש בלתי נתפס, וזאת בשלושה מישורים עיקריים:
ראשית, אין שום איסור בדבר. הפניתי למעלה למאמרם של בני הזוג לאו, שמראים שאין חובה הלכתית לנוכחות של בלנית, אלא לכל היותר דרושה נוכחות של עוד אישה שתוודא שלא נשאר כלום מחוץ למים.
שנית, אפילו אם טבילה בלי בלנית לא היתה מועילה כלל (כלומר שהטובלת נותרת בטומאתה), מה איסור יש בטבילה שלא מועילה? (היא לכל היותר “טובלת להקר”, בלשון הגמרא). אני כאזרח סוברני במדינה רוצה לטבול במקווה באופן שלא יטהר אותי. כיצד ניתן לאסור זאת עליי? בינתיים אין איסור במדינת ישראל להיות טמא, ובוודאי שאם אתה טמא אין חובה משפטית להיטהר (גם לא הלכתית, אגב). מהי ההצדקה החוקית לאסור עליי לעשות מעשים בלתי מועילים הלכתית במשאבי הציבור? מחר בבוקר יאסרו עליי לתת לאישה נייר ציבורי שהוא במקרה גט שנכתב כששמע קול סופרים מקרים (ראה משנה גיטין כד), או לחילופין ליטול לולב הדס ואתרוג ציבוריים עם ענף ערבה אחד (ולא שניים). צאו וחשבו, האם אסור להשתמש במתקני ספורט בגינות ציבוריות באופן שלא מועיל לכושר הגופני? הנדון דידן הוא ממש זהה.
שלישית, אפילו אם היה איסור הלכתי חמור בדבר, איני רואה כיצד ניתן לאסור זאת במסגרת החוק החילוני של מדינתנו הדמוקרטית. האם יש כאן טענה שזה פוגע בצביון הציבורי? אדם פרטי רוצה לטבול להקר במקווה ולא להיטהר. מדוע זה עניינו של הציבור? בה במידה יכלו לאסור על מחללי שבת להיכנס למקווה, או בעצם ללכת ברחוב (הרחוב הוא משאב ציבורי)? למעשה, היה מן הראוי לאסור עליהם לנשום (שהרי הם חייבים סקילה).
אגב, הדברים אמורים גם לגבי טבילת רווקות כמובן. אני לא מבין כיצד ניתן לאסור על רווקות לעשות שימוש במשאב הציבורי הזה כרצונן? באיזו זכות בלנית או רב כלשהו לוקחים לעצמם את הזכות והשליטה על המשאב הציבורי הזה? למיטב שיפוטי זה עניין לתלונה במשטרה על השתלטות על נכסים ציבוריים ואלימות כלפי אזרחים שעושים בהם שימוש לגיטימי. דומני שזה כל מה שבג”צ אמר, ויפה אמר.
יהודית ודמוקרטית
אמנם אני בטוח שלכולכם נמאס, בדיוק כמוני, לשמוע את צירוף המילים החבוט, המנדנד והדי ריק מתוכן הזה, אבל כמעט אין מנוס משימוש בו בנדון דידן. אני, על אף היותי יהודי שומר מצוות ומחוייב להלכה, מתנגד בתוקף לחוקים מאוסים מהסוג הזה גם אילו היה להם בסיס הלכתי (וכאמור, במקרה שלנו אין בסיס כזה). זה לא בגלל שלדעתי אין חובה הלכתית שבלנית תהיה נוכחת בעת הטבילה (אם כי כפי שהסברתי זו אכן דעתי). הסיבה היסודית לכך היא שלשמחתי אני אזרח במדינה דמוקרטית (כך לפחות נראה בדרך כלל), וכל עוד נשמה באפי אנסה לדאוג לכך שזה ימשיך להיות המצב. במדינה דמוקרטית בלתי נסבל הוא לאסור על אנשים מסויימים לעשות פעולות לא מזיקות במשאבים ציבוריים.
בחזרה לחשיבה מורכבת
האם אדם שמחוייב להלכה יכול לפעול למען הדמוקרטיה, כאשר הדבר סותר את ההלכה (אף שכאמור זה לא המצב כאן)? תשובתי, למרבה הפלא, היא חיובית. כל עוד הציבור לא החליט על מדינת הלכה שתכפה על אנשים לא לעבור איסורים, מאד חשוב לשמור על הדמוקרטיה והחופש. זה צריך להיות אינטרס, ואפילו ערך, של כולנו, דתיים ושאינם כאלו. לשם כך אני אלחם על זכותם של יהודים לחלל שבת, לחיות כהומוסקסואלים ולאכול טריפות, שכן מדינה דמוקרטית לא אמורה להגביל את החופש של אזרחיה לעשות ולחיות כהבנתם.
הדבר מחזיר אותנו לטור הראשון על החייל היורה, שם עסקתי בחשיבה מורכבת. ניתן לחייב מעשה או התנהלות כלשהו מצד אחד ולהתנגד להם ולבקר אותם מצד אחר. גם אם הייתי רוצה שכל אזרחי המדינה ינהגו באופן מסויים מהפן הדתי של השקפותיי, אני יכול להתנגד לכפייה על התנהגות כזאת בפן הדמוקרטי-אזרחי של השקפתי. יתר על כן, זה אפילו לא מותנה בכך שההלכה לא מחייבת כפייה במצבים כאלו. גם אם ההלכה היתה מחייבת כפייה על המצוות במצב הנתון הזה, הערכים הדמוקרטיים שלי מתנגדים לזה, ולכל היותר נוצר אצלי קונפליקט בין הלכה ומוסר. השאלה איך להכריע בקונפליקט כזה היא סבוכה למדיי (וממש לא חד משמעית לטובת ההלכה), אבל בוודאי שעצם קיומו אין בו משום סתירה למחוייבות הלכתית מלאה.
הדוגמה החבוטה בה אני נוהג להשתמש היא ויכוח על אכילת שוקולד. ראובן טוען שאין לאכול שוקולד כי זה משמין. שמעון לעומתו גורס שכדאי לאכול כי זה טעים. ואילו לוי סובר שזה גם טעים וגם משמין, ובסופו של דבר מחליט שלא לאכול אותו. האם פירוש הדבר הוא שלוי לא מחוייב לעקרון ההדוניסטי (מקסימום הנאה)? בהחלט לא. הוא מחוייב להדוניזם, אבל בה במידה הוא מחוייב לבריאות. בשיקול הכולל הוא בוחר בבריאות על חשבון ההנאה. הדברים נכונים גם ביחס ליהודה שהיה מחליט הפוך (לאכול את השוקולד).
גם מי שדוגל באיסור לרצוח ובזכות לחיות נמצא בדילמה כשיש איום על חייו. האם לשמור על הזכות שלו לחיים במחיר רצח המאיים, או שמא לשמור על הערך של לא תרצח במחיר הזכות שלו לחיים. האם מי שמתלבט במצב כזה לא נאמן לאחת משתי הקרניים של הדילמה? קיומה של דילמה לא סותר את המחוייבות לשתי קרנותיה. להיפך, רק מי שמחוייב לשתי הקרניים יכול להימצא בדילמה. לכן מתח בין יהודית לדמוקרטית לא סותר מחוייבות ליהדות (לתשומת לב הדתיים) וגם לא לדמוקרטיה (לתשומת לב החילוניים). להיפך, המתח והדילמה מוכיחים את המחוייבות לשני הצדדים. כאמור, השאלה איך להכריע בדילמה כזאת היא שאלה סבוכה, אבל היא לא קשורה לדיון שלנו כאן.
עד כאן במישור הערכי (הדמוקרטיה כערך). אבל יש גם שיקולים פרקטיים (הדמוקרטיה כצורך), וחשוב מאד להבחין בין אלו לקודמים. מה יאמרו אותם רבנים ובלניות כאשר תהיה קואליציה פחות נוחה לאנ”ש, והממשלה או ביהמ”ש יאסרו לערוך תפילות במשאב הציבורי שקרוי בית כנסת, או בעצם יאסרו להתפלל בכלל שהרי אלו פעולות בלתי מועילות בעליל לדעת לא מעט אנשים (לא אגלה לכם כאן מה דעתי בעניין הזה. תיאלצו להישאר במתח). ע”ע ארץ נהדרת, החילוני הצבאי הראשי.
שירת נשים ופרנסתן
אבל אם חשבתם שכל זה הוא שיגעונות של דתיים, אז זהו שטעיתם. הדברים הולכים גם לכיוונים אחרים. לדוגמה, אני פשוט לא מצליח להסביר לעצמי כיצד מוסדות המדינה (הצבא) מחייבים נישומים לובשי מדים לשמוע שירת נשים נגד צו מצפונם. אני, על אף שאני לא חושב שיש בזה איסור הלכתי, הייתי מסרב פקודה במצב כזה עקב דבקותי בחופש ובדמוקרטיה. פקודה כזאת היא בלתי חוקית בעליל, בדיוק כמו כפיית המקוואות או נשות הכותל. אם מישהו לא רוצה לשמוע אישה שרה כהחלטה אישית שלו ובלי להזיק לאף אחד, הצבא לא יכול לחייב אותו לעשות זאת על כורחו. לשמוע את כל הליברלים מצדדים בזה בהתלהבות ובצדקנות יללנית (כדרכם) זה פשוט מגוחך (כדרכם).
ומה לגבי מי שלא רוצה לשמוע זמר מזרחי? הרי גם זאת זכות בסיסית שלי לקבוע את טעמי המוסיקלי ולנהוג על פיו. בשני המקרים הללו, שירת נשים וזמר מזרחי, אין שום הצדקה לכפות על אדם להתנהג כרצונו באופן בלתי מזיק.
אלא שכאן יכולה לעלות טענה שזה כן מזיק. אם נאפשר זאת הדבר ימנע פרנסה מנשים שבוחרות בקריירה של זמרות (שהרי לא יזמינו אותן אם חלק מהציבור לא יגיע להופעה) או מזמרים מזרחיים. אני לא מצליח להבין את הטיעון הזה. אם לא רוצים לשמוע אותן אז שלא תהיה להן פרנסה (כנראה אין די ביקוש בקהל לסחורה הזאת). האם ניתן לקבל מצב שהמדינה תכריח את הציבור לבוא לראות אותי משחק כדורגל או רוקד את אגם הברבורים, רק בגלל שאם הם לא יבואו לא תהיה לי פרנסה?! מי שאוהב/רוצה שיילך לשמוע ומי שלא – לא. לחלופין, מדוע שלא יחייבו אותי לבוא לראות הופעות בשבת כדי לא לפגוע בפרנסתם של האמנים שמופיעים בשבתות? בעצם לא רק בשבת. למה שלא יחייבו את כל האזרחים ללכת אחת לשבוע לצפות בהצגה, אחרת תיפגע פרנסתם של השחקנים ואנשי התיאטרון השונים? אני לא אוהב תיאטרון, לחלופין אין לי כסף לזה, ולחלופי חילופין – סתם לא בא לי כי אני רוצה לדפוק את השמאלנים הללו. וכי יעלה על הדעת שיכפו עליי ללכת בשם הדאגה לפרנסתם של השמאלנים הללו?
מעבר לזה, יש הבחנה חשובה בין המקרה של הזמר המזרחי למקרה של שירת נשים. במקרה של שירת נשים מדובר בעיקרון מצפוני ולא בטעם מוסיקלי כזה או אחר. לא ייתכן שידרשו ממני לעבור על איסור ולפעול נגד צו מצפוני בגלל החשש לפרנסתו של מישהו. אם אין לו/ה מספיק קהל שיבחר קריירה אחרת. לחילופין, שהחוק יחייב להזמין זמרות וזמרים במידה שווה לצבא ולא להתחשב בזה שחלק מלובשי המדים לא יבואו לשמוע אותן. לחילופי חילופין, שהמדינה תסבסד את הנשים המזמרות בגלל הנחיתות המובנית (עקב האיסור לשמוע אותן), בדיוק כמו שהמדינה מסבסדת את התיאטרונים שאף אחד מהם לא נושא את עצמו כלכלית. משום מה ברור שאין לחייב את כולנו ללכת לתיאטרון מדי שבוע כדי לתת לגילה אלמגור ונועם סמל פרנסה. טוב, קנצי למיליי, שכן אני עוד עלול לתת ל”ליברלים” רעיונות.
ומה עם עבודה בשבת?
האם איסור פתיחת עסקים בשבת הוא לא מקרה דומה? הרי שם יש דרישה לא לאפשר זאת כדי לא לקפח את פרנסתם של אנשים דתיים שלא יוכלו להתקבל לעבודה אם אינם יכולים לעבוד בשבת.
ראשית, אולי באמת הנימוק הזה לא קביל. עסקים שרוצים בכך צריכים להיפתח כשירצו, ואם אנשים לא מוצאים פרנסה אז כוחות השוק אמורים לתת לזה מענה. גם הנימוק הזה לא קדוש וגם הוא צריך להיבחן לגופו.
אבל כשבוחנים אותו לגופו, נדמה שבכל זאת כאן יכולה המדינה לומר שהיא מחייבת זאת. האלטרנטיבה היא שהציבור הדתי כולו ייזקק לקצבאות סעד ורווחה, וזהו נטל שהמדינה יכולה להחליט שאינה רוצה לקחת על עצמה. במקרה זה מדובר בתופעה של ציבור רחב שאין לו אלטרנטיבה והוא ייפול לנטל על הציבור. לעומת זאת, בזמר נשי או מזרחי התופעה היא מצומצמת הרבה יותר (אנשים בודדים), ולנישומים בהם מדובר יש אלטרנטיבות סבירות (שיעבדו בתחום אחר ויזמרו להם בשעות הפנאי, או בפני אלו שמעוניינים לשמוע אותם).
מעבר לכל זה, השבת היא גם עניין תרבותי וסוציאלי שנוגע לרשות הרבים, וההסכמה עליו רחבה למדיי. יתר על כן, הרי עצם הקביעה של יום מנוחה שבועי לא קשורה לדרישה הדתית-תרבותית. זו דרישה סוציאלית שמקובלת בכל העולם. הויכוח הדתי-חילוני עוסק רק בהחלטה באיזה יום מימי השבוע לבחור כיום המנוחה השבועי (וכמובן גם מה היקף האיסור. בתי עינוגים וכדומה). לכן כאן מדובר בכפייה מינורית למדיי שקל יותר להצדיק אותה. ועדיין אני בהחלט מסכים שגם הכפייה הזאת ממש אינה טריביאלית.
