על זאבים ואנשים: הערכה מורכבת של אנשים (טור 29)

בס”ד

לפני כמה ימים ראיתי את ההצגה “זאבים” בקאמרי, שכתב הלל מיטלפונקט. ההצגה עוסקת במשפחה רביזיוניסטית שורשית, והאירועים מתרחשים מעט אחרי המהפך של שנת 1977 (עליית הליכוד לשלטון). ההצגה בהחלט מומלצת והיא עוררה בי לא מעט הרהורים שרציתי לשתף את חלקם כאן (ולנסות לעשות זאת בלי ספוילר).

תוכן ההצגה

ההצגה מספרת על זאבה, לא פחות (כמובן על שם זאב ז’בוטינסקי), שבעלה אברהם (כנראה על שם אברהם שטרן) שנפטר היה פובליציסט ואידיאולוג של האצ”ל. רק להשלמת תמונת השמות, ידיד המשפחה קרוי עמידור (שם אצ”גי בעליל), ובתו יאירה (שם עברי גאה, כנראה גם על שם יאיר שטרן) וכדומה. מול כולם ניצב אחיה של זאבה, שהוא הומוסקסואל מוצהר וקוסמופוליט גאה (נציג תל אביב החדשה במחזה הרביזיוניסטי הזה). מעבר לו יש ברקע גם שכן מפא”יניק בוגד ומרושע שאיתו לא מדברים (אבל אולי מוכרים לו את הבית כדי להשיג כסף). ומסביב תחושת נרדפות גדולה, ביחד עם סיפוק על המהפך הפוליטי של שנת 77 (סוף סוף, הראינו להם).

ההצגה מתנהלת ובמהלכה מתברר לנו שהם החביאו איש אצ”ל מפני הבריטים, ולבסוף הוא הוסגר על ידי מישהו. החשוד הוא כמובן האח ההומוסקסואל והקוסמופוליט (התל אביבי הבוגד, איך לא?!). מתגלים שם סיפורי אהבה נכזבת ובגידות, תככים משפחתיים ופוליטיים, מצעד צביעות פוליטי, הסתרות אינטרסנטיות ועוד. אני חייב לומר שנהנינו מאד מההצגה, ואפילו ציינתי לעצמי בהתפעלות שהתיאטרון הקאמרי, מעוז שמאל תל אביבי ידוע ומובהק, מעלה הצגה אמפתית על הרביזיוניסטים הנרדפים. תיקי דיין, השחקנית הראשית (המצויינת, כמו תמיד) אפילו אמרה בראיון בעיתונות שאחרי ההכנות להצגה הזאת היא התחילה להבין את התחושות של ה”הם”.

הרהורים שאחרי

אבל כשיצאנו חשבתי עוד קצת על מה שראינו. בסופו של דבר, בלי להסגיר את הפרטים, מתברר שכמעט אף אחד לא יוצא שם נקי. האחת נאפה ובגדה, האחר הסגיר, השלישי צבוע, הרביעי ממזר, החמישי פובליציסט שכל מה שהוא עושה זה רק לדבר ולכתוב (כדרכם של הרביזיוניסטים מאז ומעולם, שכוחם בפיהם ולא במעשיהם), וכן הלאה. בסיום ההצגה הבן הפוליטיקאי (בן דמותו של ביבי נתניהו) נושא מסה פוליטית צבועה ומגוחכת שלידו ניצבים כל שאר הרביזיוניסטים ומצקצקים בפיהם ובכפיהם (כשיאירה לידו עושה מניירות שהפילו אותי לרצפה מרוב צחוק. דומני שאנשים לא שמו לב אליה. אז מי שיילך לראות, שימו לב). הנאום הזה הוא המכה בפטיש שממנו כבר אף אחד לא יוצא נקי (אפילו עמידור נורא ההוד נופל כאן). אפשר לומר שבשלב זה כמעט רק האח ההומו נותר נקי וטהור, דבק בקוסמופוליטיות הצרופה שלו (ואולי גם דובל’ה הבן, היחיד שמדבר ישירות ובאומץ ובלי משחקים, ואין פלא שהוא נאלץ להסתלק מהתמונה).

בעצם בלי ששמנו לב כמעט אף אחת מהדמויות הללו לא יצאה נקיה. ממש עצרת צבועים, מנאפים ובוגדים. איכשהו נותרה בנו תמונה שכל הפאתוס, האידיאולוגיה, הסיסמאות, ובעיקר הנרדפות הרביזיוניסטית, שכולם אינם אלא פסאדה אחת גדולה. מאחוריה עומדים אנשים קטנים, שעושים פשעים, תככים, בגידות וקטנוניות אנושית. הבלון הרביזיוניסטי נותר מנוקב בלי טיפת אויר על הריצפת התיאטרון.

נדמה היה לי שבסופו של יום, תל אביב לא ממש מצליחה לפרגן ולגלות אמפתיה לרביזיוניסטים השנואים,  ה”אחר” האולטימטיבי. אם בהתחלה התחושה שלי היתה שההצגה הזאת נראית כמו הצגה של תיאטרון אירופי על שבט אפריקאי מזימבבווה, בסוף הבנתי שזו הצגה שעוסקת באויבים ולא בסתם זרים.

משמעות הדברים

ארשה לעצמי כאן לאמץ נקודת מבט של ר’ לוי יצחק מברדיטשוב. מסופר שכשהוא ראה יהודי עטור טלית ותפילין מתקן את יצול העגלה שלו מחוץ לבית הכנסת, הוא נשא עיניו לשמיים ואמר: ריבונו של עולם ראה כמה גדולים עמך ישראל וכמה הם דבקים בך. הם מתפללים בבית, מתפללים בבית הכנסת, ואפילו מתפללים כשהם מתקנים את עגלותיהם. לכאורה זו אמירה מגוחכת וריקה, אבל במבט נוסף יש כאן הרבה אמת. למה אותו אדם טרח בכלל להניח תפילין וללכת לבית הכנסת? שיישאר בביתו ויתקן בנחת ובשקט את עגלתו. יש שיאמרו שזהו לחץ חברתי, אבל דומני שזוהי צרות עין. יש כאן משהו הרבה יותר עמוק וראוי להערכה. אותו אדם חש חובה להתפלל ולהניח תפילין. נכון, יצריו לוקחים אותו לתקן את העגלה באמצע התפילה אבל הוא לא מוותר על הליכה לבית הכנסת. לכן הוא הולך עם תפיליו ומתקן את העגלה. במבט כזה, יש אמת בדבריו של רבי לוי יצחק. זה באמת מבטא תחושת חובה. אותו אדם, למרות יצריו ואילוציו, לא מוותר על התפילה והתפילין.

משמעות הדברים היא שיש כאן כוס שהיא חצי מלאה וחצי ריקה. השאלה היא כיצד ועל איזה חצי מסתכלים עליה. במבט הזה, אותם אנשים קטנים שנראים נפוחים מסיסמאות ואידיאולוגיה רביזיוניסטית, הם אנשים עם יצרים ולחצים ואילוצים כמו כל אחד מאיתנו. לפעמים הם נכנעים לכל אלו ולפעמים לא. אבל בכל זאת הם דבקים באידיאולוגיה שהם מאמינים בה. הם מתמודדים עם הקשיים אבל לא נכנעים, לפחות לא לכל אורך החזית. הם נופלים וקמים. הם עוסקים בתככים אבל למען המפלגה והאידיאולוגיה. ואם גם הם עצמם והאינטרסים שלהם יוצאים נשכרים, הם לא בהכרח נבהלים מכך. אבל השיח הפתטי והאידיאולוגי ממשיך להינשא על שפתותיהם.

הסתכלות על דמויות מופת

חינוך של ילדים משתמש תמיד בדמויות מופת. בחינוך הדתי הדברים כמובן בולטים עוד יותר. הדמויות מהתנ”ך והתלמוד, כמו גם חכמי הדורות כולם, הם דמויות מופת בחינוך שלנו. יש להיסטוריוגרפיה הדתית נטייה הגיוגרפית, כלומר לצייר אותם כדמויות לא אנושיות. דמויות הוד נטולות מגרעות וכלילות המעלות (“כבר במעלליו יתנכר נער”, “גמר את הש”ס בגיל שמונה, ובגיל עשר כבר המלמד הכריז שאין לו מה ללמד אותו”, “צדיק במעשיו ועוזר לחלכאים מגיל שלוש” וכו’ וכו’). קרני ההוד אופפות את הדמויות המצויירות בספרי הילדים כאילו מדובר במלאכים. אין פלא שהדמויות הללו מצטיירות כשייכות לעולמות עליונים. אין לנו השגה במעשיהם ומידותיהם, אבל בדיוק בגלל זה לא באמת ניתן ללמוד מהם (למעט איזו אוטופיה אידיאלית, שגם בה יש ערך מה).

זהו חינוך קלוקל, לפחות משני אספקטים: ראשית, כאמור, איננו יכולים ללמוד באופן ממשי מדמויות בדיוניות כאלה. מה טעם לצייר לנו דמויות מופת שהן מלאכים מרחם?! זה כמו להציב בפני אצנים דמויות של נשרי שמים. שנית, מה שהרבה יותר בעייתי, זהו פשוט שקר. כל האנשים הללו היו בשר ודם, עם יצרים ואילוצים, עם מגמתיות ואינטרסים. הם ודאי גם נפלו לא פעם, וטעו אפילו פעמיים. היו להם יצרים והם נכנעו להם לא פעם. ובנוסף ולמרות כל אלו, היו להם הישגים (למרות מה שמספרים עליהם, חלקם באמת גמרו את הש”ס).

כששומעים סיפור מכלי ראשון על רב גדול ורואים שהוא גם דואג לאינטרסים שלו ועומד על שלו, שהוא נעלב או עלב, נפגע או פגע, הדבר נשמע מוזר ולא אמין. אבל זה לא כך, כולם היו אנשים בשר ודם, כמוני וכמוכם. גדולתם היתה בכך שלמרות שהיו בשר ודם קרוצי חומר, עמלו והגיעו להישגים לימודיים ואינטלקטואליים ומידותיים. הם נפלו וקמו, בבחינת שבע ייפול צדיק וקם.

פעם פגשתי מתמטיקאי יהודי שווייצרי מאד ידוע שהיה מגיע מדי שנה לעבוד איתנו במכון וייצמן. המשפט שייחסנו לו היה משפט אקמן (זה היה שמו): כל מכונית באורך X יכולה להיכנס לכל חניה בגודל אפסילוןX+, והזמן שהחניה תיקח פררופורציוני ל-אפסילון/1. ז’אן פייר אקמן לא היה בקיא ולא קשור ליהדות ותורה (אמנם בתו היתה מתנדבת בקיבוץ כאן בארץ הקודש), אבל הוא קרא להנאתו מהר”ל ותנ”ך מתורגמים לאנגלית. הוא אמר שאחד הדברים הכי מרשימים מבחינתו היה שהמקרא מציג את דמויותיו בלי להסתיר ובלי לחפות. אלו בני אדם, עם מגרעות ויתרונות. מדובר בגיבורים בשר ודם, שלא כמקובל בספרות המיתית העתיקה שגיבוריה הם דמויי אלים (אם כי בהחלט עם מגרעות, אבל מגרעות נסלחות, כמו אלים ולא כמו בני אדם).

גם התלמוד הולך בדרך זו. הוא מציג את גיבוריו בצורה מאד אנושית. יש סיפורים על נפילות ועל הישגים, כמו גם על מגרעות ויצרים. אלו חכמים בשר ודם, שטועים וחוטאים מקנאים ונופלים, ולפעמים גם קמים. לאחר מכן מנסים לחנך אותנו על כך שזה הכל רק לפי מעלתם הנשגבת, אבל בעצם מדובר בשרפים או אלים שלא במדרגתנו. אין לנו השגות במעשיהם אבל ברור שהם לא חטאו.

זהו עיוות של האמת כמובן, אבל העיוות הזה גם מזיק. כך אין לנו יכולת לבקר את התנהגותם וגם לא ללמוד ממנה. ובוודאי איננו יכולים לחלוק על מה שאומרים חכמים אלו, שהרי במלאכים עסקינן. כאמור, זו לא האמת. מדובר באנשים בשר ודם, עם יצרים ונפילות, בדיוק כפי שמתואר במקרא או בתלמוד. דוד חטא גם חטא, וכך גם שאר גיבורי המקרא והתלמוד. כולם עד האחרון. חכמי התלמוד טעו, בהלכה במדע ובכלל, וחטאו ושבו ונפלו וקמו. הם כולם היו בשר ודם כמוני וכמוכם, בלי רוח הקודש ובלי אגדות עם אחרות, וגם אליהם ובוודאי לדבריהם מן הראוי להתייחס בביקורתיות.

השלכות עכשוויות

ייתכן שזו גם הדרך להסתכל על פוליטיקאים או גיבורי תרבות. חלקם באמת שייכים לחסרי החוליות וחבל שמתמקדים בהם. אבל לגבי חלקם יש לזכור שאמנם הם נחשפים בחולשותיהם, וחבל שכל זה לא מפריע להערצה שרוחשים להם צעירים, ולא רק הם. אבל מאידך, גם המבוגרים והמפוכחים לא צריכים להתמקד רק בחולשות. מדובר באנשים בשר ודם, עם יצרים וחולשות, ועדיין ייתכן שהערכים באמת חשובים להם ושהם באמת פועלים למענם. פרשנים ציניים (ע”ע חנן קריסטל) תולים הכל באינטרסים ובמגמות, ביצרים וברדיפת כבוד וכוח, ממקדים את מבטם בחצי הכוס הריקה. אמנם אסור לנו להתעלם ממנה, אבל עלינו לזכור שיש גם חצי מלא. למרות החולשות הם מנסים. לא תמיד מצליחים, ואולי אף פעם לא, אבל בכל זאת בואו ניתן להם קרדיט כלשהו.

בחזרה לזאבים

אם נשוב להצגה, דומני שבהסתכלות כזאת גיבוריה יוצאים בשר ודם, אבל בהחלט ראויים להערכה ולאמפתיה. אלו אנשים קרוצי חומר שמתמודדים עם יצריהם ועם תכונותיהם האנושיות, אבל לא זונחים את האידיאולוגיה ואת הערכים בהם הם מאמינים. הם מודעים היטב לחולשותיהם ולפעמים נכנעים להן, אבל זה לא מפריע להם להמשיך בשיח ובפעילות האידיאולוגיים, שלפעמים נראים פתטיים ואנכרוניסטיים, אפילו נלעגים. מרחוק הם נראים קטנים, אבל מקרוב אפשר לראות מבעד לפתטיות וללעג, בין כל הנפילות, גם את הגדוּלה האנושית מאד שלהם.

מסקנות

אם כל פעם שניפגש עם חיסרון אנושי שיש בנו נכריז שאנחנו לא בני הכי לדבר ולפעול באופן ערכי ואידיאולוגי, הותרנו בכך את הערכים למלאכי השרת. אבל רבותינו לימדו אותנו שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. עלינו להיות צדיקים. לא כאלה שלא נופלים, אלא שבע נופלים וממשיכים וקמים.

מקובל אצלנו לחשוב שאנשים נשפטים לפי מעשיהם ולא לפי רצונותיהם ומאווייהם. אבל במובן מסויים כששופטים אנשים עלינו להתייחס לא פחות למה שהם חושבים ורוצים מאשר למה שהם עושים בפועל. חכמים מלמדים אותנו שהגדול מחברו יצרו גדול ממנו. הרצונות והערכים קובעים מי האדם, לא פחות מהמימוש.