“לעבור את הקיר”: בין תאולוגיה לחיים (טור 39)

בס”ד

לפני כמה שבועות ראינו את סרטה של רמה בורשטיין, לעבור את הקיר. הסרט מדבר על בחורה חוזרת בתשובה לברסלב, שקבעה מועד לחתונה (נר שמיני של חנוכה) והחתן ביטל. לאחר זמן קצר היא מחליטה להשאיר את ההזמנה של האולם ושל המוזמנים, ולסמוך על הקב”ה שיימצא לה חתן עד מועד החתונה (שלושה שבועות). הסרט עורר בי לא מעט הרהורים תיאולוגיים, ורציתי לשתף אתכם בהם.

אני בטוח שאצל רבים מהצופים בסרט הסיטואציה הזאת עוררה אי נחת, זלזול, ואולי אפילו גיחוך. איזו פרימיטיביות, בטח רבים אמרו לעצמם. החילוניים אולי תלו זאת בפרימיטיביות הדתית בכלל, אבל גם הדתיים ודאי אמרו לעצמם שזה שיגעון ברסלבי חסר שחר. האם באמת זה כך? הבה ננסה לבחון מעט את האמירה הזאת.

הטיעון הבסיסי

בשיחה עם רב מברסלב שבא לשכנע אותה לרדת מהשיגעון שלה (אפילו בברסלב הפרועה התנהלות כזאת נראית מרחיקת לכת), גיבורת הסרט מסבירה את גישתה. היא מעלה טיעון שניתן לנסח אותו בערך כך (מהזיכרון):

• הנחה א: להתחתן זה טוב (גם טוב לי אישית וגם טוב תורנית).
• הנחה ב: הקב”ה רוצה שיהיה לי טוב ושאעשה טוב.
• הנחה ג: הכל בידיו. מעשינו הם רק השתדלות, אז את ההשתדלות היא עשתה (היא לא נחה אחרי ההחלטה, אלא המשיכה להתפלל, להיפגש ולחפש חתן).
• מסקנה: הקב”ה ודאי ידאג לכך שיימצא חתן עד התאריך הנקוב.

מה בעצם כל כך רע בטיעון הזה? ההנחות נראות סבירות, לפחות בעיניים דתיות, והטיעון לכאורה תקף. אז מדוע בכל זאת המסקנה לא נראית הגיונית?

קצת פלפולים מקדימים

אפשר כמובן להתפלפל על תקפותו הפורמלית של הטיעון. מההנחות הללו לא ניתן לגזור את המסקנה שאם הבחורה קובעת תאריך הקב”ה אמור לעמוד בו. אך ניתן לשפץ קצת את הטיעון כך שגם התאריך ייכנס למסקנה. הרי אם היא כבר הזמינה אולם והוציאה כסף אז ברור שטוב לה להתחתן בתאריך הזה, לא? אין סיבה להניח שיש תאריך אחר שיהיה עדיף. זה לפחות סביר גם אם לא הכרחי. אז היא יכולה לפחות להניח שסביר שיימצא חתן (גם אם לא בהכרח הוא יימצא). את הגרסה הזאת של הטיעון כן תקבלו?

טוב, הפלפול הזה מיועד רק להראות שדיון כזה גולש למחוזות צדדיים ולא מהותיים. השאלה החשובה יותר היא מה, אם בכלל, רע בטיעון העקרוני שלה? גם אם נתעלם מהתאריך, האם לא נכון שהקב”ה אמור לדאוג לזה בזמן זה או אחר? (הרי זה טוב והכל בידו, לא?) משהו שם מריח לא טוב, אבל ההנחות לגמרי מתאימות לתפיסה הדתית המקובלת.

מבחן העובדות

ראשית, המסקנה כנראה לא נכונה. עובדה היא שיש נשים (כמו גם גברים) שלא מוצאות בן זוג, כלומר לא נכון שהקב”ה עושה כך עבור כל אחת, זאת למרות שהטיעון מלמעלה אמור להיות נכון לכולן.

אמנם ניתן היה להסביר זאת בכך שהרווקות הן רק אלה שלא לוקחות את מה שהקב”ה שולח להן. כמו באותו סיפור ידוע על האדם שטבע בים והתפלל לקב”ה שיציל אותו. עברה לידו ספינה שהציעה לו לעלות והוא סירב בטענה שהקב”ה כבר ידאג לו. עברו לידו גם מסוק, אניית קרב, רפסודה, צוללת ועוד, ולכולם הוא סירב מתוך ביטחון עמוק בצור ישראל וגואלו. בסופו של דבר הוא כמובן מת, וכשעלה למרום ושאל את הקב”ה מדוע לא הושיע צדיק שכמותו, ענה לו הקב”ה שהוא דווקא כן עשה זאת. הוא שלח לו ספינה, צוללת, מסוק ורפסודה, והוא פשוט לא עלה עליהן. הלקח הוא שגם אם הקב”ה מציל אותך, אם לא תיקח זה לא יעבוד.

כך הוא גם במקרה שלנו. הרי הקב”ה לא יכול לעמוד תחת החופה במקומך. אם את עצמך לא מחליטה לקחת את מה שהוא נותן לא יעזור לך שום דבר. ומכאן שאם יש בחורה, כמו גיבורת הסרט, שכן החליטה להשתדל ולפעול וגם לקחת  את מה שניתן לה (אפילו עוד לפני שזה ניתן), זה כן אמור לעבוד.

אז מה בכל זאת פגום בטיעון הזה?

אם יש טיעון תקף שהנחותיו נכונות אזי בהכרח עלינו לאמץ גם את מסקנתו. ואם המסקנה לא נראית לנו נכונה, עלינו להצביע על אחת ההנחות שלא מקובלת עלינו או לוותר ולאמץ בכל זאת את המסקנה. דומני שבתפיסה הדתית המקובלת שלוש ההנחות סבירות לגמרי. הרי להתחתן זו מצווה (או לפחות הכשר מצווה). בנוסף, ברור שהקב”ה רוצה את טובתנו, ובוודאי אם מדובר בטוב האישי שמשולב בטוב הרוחני (קיום מצווה חשובה). בנוסף, הרי ברור שהכל בידיו ומה שהוא רוצה הוא יכול לעשות. הבחורה עשתה את ההשתדלות הנדרשת ואף מעבר לכך ולכן לכאורה היא אמורה למצוא חתן.

אז למה בכל זאת כולנו חשים שהמסקנה לא נכונה, כלומר ברור לנו שהיא לא אמורה למצוא חתן תוך שלושה שבועות? זה מה שאנחנו אמורים להאמין בו ומצהירים עליו, אבל אנחנו לא חיים כך ולא חושבים כך. האם זה לא מפני שאחת ההנחות בטיעון הזה לא מקובלת עלינו, כלומר שאנחנו לא באמת מאמינים בה? אם כן, איזו מבין ההנחות אינה נכונה: הקב”ה לא טוב, או לא רוצה שיהיה לנו טוב? או שמא לא טוב להתחתן? ואולי לא הכל בידו? כל אלו נראות אבני פינה בתפיסה היהודית המקובלת, לא?

גישה א: חולשה באמונה

לכאורה המסקנה המתבקשת היא שמדובר בחולשה באמונה. אכן הבחורה הזאת מאמינה אמתית, והיא ראויה לכל שבח. אנחנו אמנם לא שם, אבל האמת שהיא צודקת.

דומני שזה מקור ההערכה (לפעמים סמויה) לאנשי ברסלב או במאה שעברה לנובהרדוק, שלקחו את העקרונות הדתיים וחיו אותם עד הסוף, ולא היו בינוניים כמונו. גם בימינו יש תחושה שהתימהונים הללו שמסתובבים בצמתים מוכרים לנו ספרוני עידוד של רבנו וצועקים ביערות לטאטע, על אף שכולנו נהנים מאד לצחוק עליהם, הם בעצם יותר אמתיים מכולנו. הם לפחות עקביים וחיים את מה שהם חושבים. הפרגמטיזם אמנם מנחה אותנו בחיינו, אבל ברקע לעולם מקננת אצלנו תחושה שמדובר בחולשה ובינוניות.

גישה ב: איגיון. השכל אינו הכל

אחרים יאמרו שאמנם השיקול ההגיוני מורה שהמסקנה נכונה, ואמנם ההנחות נראות לנו נכונות כולן, ועדיין השכל אינו הכל. הרגש אומר שלא נכון לפעול כך, ולכן לא נכון לפעול כך. כלומר הם לא יוותרו על אף אחת משלוש ההנחות, אבל גם לא יאמצו את המסקנה. כמו שאני שומע בזמן האחרון לא מעט: לוגיקה/שכל זה לא הכל. באמירה זו החולשה הופכת לאידיאולוגיה. אדם כזה אומר לי בעצם אני טיפוס איגיוני גאה. ההיגיון הוא כלי אחד, אבל הוא לא כל העולם (לא תאמינו כמה פעמים שמעתי בזמן האחרון את הנונסנס הזה, חלק מהן כאן באתר).

על הנונסנס הזה, על אף שהוא רווח מאד אצל חלושי הדעת ועצלי המחשבה שבינינו, לא ארחיב את הדיבור. לדבר עליו משמעו בעצם להיכנע לו, שהרי דיון כזה הוא עצמו נונסנס. כאשר אראה כאן טענה כלשהי או אז ניתן יהיה לדון בה ולטעון בעדה או נגדה. אבל אוסף המילים הללו אינו טענה. הוא פשוט לא אומר כלום. דיון על אוסף המילים חסר הפשר הזה דומה בעיניי לדיון מלומד בשאלה “מה ההבדל בין שפן?” (תשובה: שכל אחת משתי אוזניו רואה למרחק רב יותר מהאחרת). או שמא לפלפול עמוק בשאלה האם העיגול הוא משולש, ומה סכום זוויותיו. כאן  המקום לקרוא לציבור לבחון לעומק את השאלה האם המידה הטובה היא משולשת או עגולה, וגם לפצוח במחקר מדעי רחב היקף בשאלה הסבוכה אם יש יותר מים בכינרת מאשר טוב לב אצל אנשים בקמצ’טקה או ההיפך.

גישה ג: מידת הביטחון

טוב, יש גם תירוצים קצת פחות מרחיקי לכת. עוד אמירה שתוכלו לצפות לה בדיון כזה היא שההשגחה של הקב”ה תלויה במידת הביטחון של האדם. אדם שבוטח בקב”ה באמת ובתמים – אכן הקב”ה משגיח עליו ודואג לו. הוא ימצא חתן אם רק ירצה בכך. אם לא הלך לך, אות הוא שאינך מאמין ובוטח אמתי. התאוריה הזאת כמובן לא ניתנת להפרכה, ובזאת גדולתה. מקובלנו מרבותינו שלכל פייה יש לפחות שלוש כנפיים, ולך תוכיח שזה לא נכון (הרי לא הכל שכל. יש גם רגש ומסורת וכו’).

הטיעון הזה מצטרף לאוסף טענות תיאולוגיות שיסודם בספקולציה של אדם זה או אחר, ושבאופן מהותי לא ניתנות להפרכה. הקב”ה משגיח על יראיו. תפילה לעולם לא  חוזרת ריקם. ניסיתם? הצליח? ראשית, אסור לנסות את הקב”ה (חסינות מהפרכה). שנית, מי אמר שלא הצליח? מהי הצלחה בכלל? (הקב”ה הכניס את התפילה שלכם לבית גנזיו, ואתם בעוה”ב או צאצאיכם במילניום הבא ודאי יראו את הפירות). אבל למה ללכת רחוק: מה עם “עשר בשביל שתתעשר”? הרי על המעשר נאמר “בחנוני נא בזאת”, כלומר זה החריג שבו מותר לנסות את הקב”ה (ראה תענית ט ע”א ומקבילות). נו, לפחות אמירה אחת עומדת למבחן הפרכה. מישהו ניסה? זה עבד? אשמח לשמוע על כך. האם יש בכלל מדד שלפיו אפשר לקבוע האם הניסוי הצליח או לא (ראה בטור הקודם על האורקל מדלפי והעתידנות)? אגב, כאן יבוא לעזרתכם חוק המספרים הקטנים כמובן (ראו גם עליו בטור הקודם). הרי פלוני רק עישר ובדיוק זכה בפיס בדיוק בסכום המעשר שהוא נתן. ואלמוני בדיוק ניצל מניתוח מסוכן או מצא שידוך כי הוא תרם לקופת העיר. בדוק ומנוסה (חוץ מהפעמים שלא).

מעבר לזה שהטענה שההשגחה היא פונקציה של מידת הביטחון לא ניתנת להפרכה, דומני שיש בה גם פגם הגיוני. אם אני בוטח בקב”ה בתפיסת עולמי, מדוע זה חשוב עד כמה אני חש בזה בחוויה שלי? אם אני בוטח בו היה עליי לתת לו לפעול ולסמוך עליו. גם אם אני לא מרגיש כך בתוכי, זה לא ממש חשוב, והעיקר שאני חושב זאת. הרגש לא מסור בידי, ולכן קשה לקבל שהוא בעל חשיבות כה גדולה. אמנם לפעמים כשאני לא חש כך זו אינדיקציה לזה שאיני מאמין בזה לגמרי. אבל אם זה כך אז לא הייתי סומך על הקב”ה גם בלי ההנחיות של בעלי ההשקפה המתוחכמת הזאת, אלא סתם כי אני לא מאמין בזה. לחלופין, אם אני כן מאמין בזה לגמרי, אז היה עליי לנהוג כך גם אם איני מרגיש זאת, ואז אולי הקב”ה גם היה משגיח עליי בהתאם שהרי אני באמת סומך עליו. אימוץ של תפיסה ספקולטיבית ולא סבירה כגון זו, נובע כנראה מהרצון לחמוק מאימת מבחני ההפרכה.

ביטחון לגביי ולגבי הזולת

זה מזכיר לי את הסצנה בסרט של הנסיעה לחתונה. הבחורה נוסעת עם שתי חברותיה, ושתיהן מזמרות בהתלהבות ומפגינות ביטחון מושלם בקב”ה. לי מאד בלט לעין שדווקא היא ישבה בספסל האחורי מהורהרת, וניכר בבירור שמקנן בה ספק ממשי (האם יהיה שם חתן או לא). מה פשר העניין? כיצד בעלת ביטחון ברמה כזאת מאבדת אותו ברגע האמת, ודווקא שתי החברות העליזות שלה מפגינות רמה רוחנית כה מופתית?

דומני שיש לזה תשובה פשוטה. אדגים אותה דרך סיפור ששמעתי פעם מהמגיד הירושלמי ר’ שלום שבדרון. הוא סיפר שפעם ראה ילד שנפל ברחוב ונפצע. הוא הרים אותו על ידיו והחל לרוץ לבית החולים. בדרך האנשים מהמרפסות קראו לעברו בהשתתפות קריאות עידוד כמו “ה’ יעזור ר’ שלום, רפואה שלימה” וכדומה. ברגע מסוים הופיעה מולו ברחוב אישה אחת שהחלה גם היא לקרוא לו “ה’ יעזור ר’ שלום”, אבל ככל שהיא מתקרבת אליו הקריאות שלה הולכות ונחלשות. כשהם מתקרבים היא פורצת בזעקת שבר. כמובן, היא ראתה שמדובר בבן שלה. הביטחון שלנו מופיע בעיקר כשזה נוגע לאחרים. כשזה הבן שלנו – הביטחון בקב”ה נעלם. ובכלל, הצהרות הביטחון נעלמות כולן ברגעי משבר (כשצריך רופא או סיוע כלכלי). גם בסרט, בעלות הביטחון היו אלו שלא עמדו להתחתן. הן בטחו בקב”ה שיעזור לחברתן. היא עצמה לא היתה בטוחה כל כך, כי היא זו שצריכה לפרוע את הצ’ק. אם לא יבוא חתן היא זו שתהיה ללעג ולקלס.

חולשה או חוסר אמונה?

תאמרו שכאן חזרנו לשאלת החולשה. אנשים חלשים, ולכן כשזה קשה הם לא חיים את מה שהם מאמינים בו. אבל יש גם אופציה אחרת: שהם לא באמת מאמינים בזה. כשזה לא נוגע אלינו אין לנו בעיה לפזר הצהרות אמונה וביטחון, אבל כשהדברים נוגעים אלינו שם באה לידי ביטוי התפיסה האמתית שלנו. בקיצור, השאלה היא מה מייצג את התפיסה האמתית שלנו: מה שאנחנו חושבים/אומרים/עושים כשזה לא נוגע אלינו או דווקא מה שאנחנו עושים כשזה כן נוגע אלינו? אני כקטן אמונה נוטה לאפשרות השנייה.[1]

מקורם של התירוצים

אוסף התירוצים שהובאו כאן, ועוד רבים אחרים שאולי קיימים ולא הובאו כאן, יסודם בצורך האנושי הבסיסי להגן על הפרדיגמה הקיימת, כלומר בשמרנות. הסתירות במשנתו של לנין זכו לפלפולים שלא היו מביישים את רבי עקיבא אייגר ורבי שמעון שקאפ. הרי לנין ודאי צודק, ולכן מה שהוא אמר בעצם צריך להתפרש אחרת (והמהדרין מפרשים את המציאות אחרת. דברי קודשו של לנין צריכים להתקבל כפשוטם). ובכלל, הרי כל הפיסיקה החדשה אינה אלא ביטוי חדש של מה שהוא ידע והבין מזמן. נשמע מוכר? אלו תירוצים תיאולוגיים שלא נותנים לעובדות להפריע לנו. לעולם ניתן למצוא הסבר אד הוק שישאיר את הרגשות ואת התפיסות שלנו על מכונן.

השכל הישר נזנח בפני המסורת, הרגש והאמונה. כפי שכתב לי מישהו לא מזמן, “הרי לא ייתכן שהתפילה שהיא כה משמעותית עבורנו, אינה אלא מלמול חסר תועלת”. שאלתי אותו, למה “לא ייתכן”? כי קשה לנו לשנות את תפיסתנו? השכל הישר הופך מכלי חשוב לגיבוש תפיסת עולם למשהו שהוא עצת היצר, או בעצם הוא בגדר ניסיון למאמין האמתי (כמשל הזונה מהזוהר. ראה ספר התניא סוף פרק ט). להיפך, יאמרו לנו, הרי זהו הניסיון של המאמין האמתי, שהתיאולוגיה תגבר על העובדות ועל השכל הישר. מבחינתנו מי שנדרש להפעיל את השכל הישר הוא רק החילונים והנוצרים הטועים. הם צריכים להפעיל אותו ולהיווכח שאמונותיהן בשקר יסודן ולחזור בתשובה. ומה על רגשותיהם ומסורתם והתחושות שלהם? מיד ננזוף בהם: הרי השכל אומר אחרת, לא? אבל אצלנו האמונה חסינה מביקורת. אצלנו השכל הישר הוא עצת היצר. אז כיצד אנחנו יודעים שדווקא אנחנו צודקים ולא הם? הרי גם הם מתייחסים כך אלינו? טוב, אבל הם טועים ואנחנו צודקים. כבר לנין אמר זאת, לא?

השכל הישר ועצת היצר: על הפונדמנטליזם

אז מה האלטרנטיבה? להשתמש בשכל הישר בתחום האמונה כמו בכל תחום אחר. איני אומר שאין מקום לאינטואיציה ולתחושות. כתבתי כמה ספרים על חשיבותה של האינטואיציה, אבל היא אמורה לכוון את החשיבה שלנו ובסופו של דבר לעמוד גם היא למבחן השכל הביקורתי. עלינו לבחון האם האינטואיציה הזאת עומדת במבחן העובדות והשכל הישר, או שמא מדובר ברגשות שהוטמעו בנו ורק בגלל השמרנות אנחנו לא מוכנים לזנוח אותם. ספרי אמת ולא יציב מוקדש לזהות בין אמונה לפונדמנטליזם, ושם הגדרתי פונדמנטליזם כגישה שלא מוכנה להעמיד את עקרונותיה ותפיסותיה למבחן ביקורתי. מהזהות הזאת מגיעים ישירות לדעאש ואל קאעידה. גם הם, כמו ברסלב ונובהרדוק, ראויים להערכה (אמתית) על דבקות בעקרונותיהם, אבל הערכה אין פירושה בהכרח הסכמה. ביחד עם ההערכה צריכה לבוא ביקורת על תוכן האמונות הללו וההתנהלות שנלווית אליהן.

אז מה בכל זאת לעשות? בחזרה לטיעון הלוגי

אם נשוב לטיעון הלוגי, נראה שאין מנוס ועלינו לוותר על כל התירוצים. כפי שאמר שרלוק הולמס, לפעמים אחרי ששללנו את הבלתי אפשרי לא נותר לנו אלא הבלתי סביר. אם איננו מקבלים את המסקנה של הטיעון, כי אז בהכרח עלינו לוותר לפחות על אחת מההנחות, עד כמה שיהיה קשה לנו לעשות זאת.

אני הייתי מוותר על ההנחה השלישית. לא בגלל שאני מחבב אותה פחות, וגם לא בגלל שהאחרות מבוססות יותר ומעוגנות יותר במקורות, אלא פשוט מפני שניתן להביא הרבה מאד טיעונים נגד התפיסה המוזרה הזאת. ברור לכל אחד מאתנו שהטבע סביבנו מתנהל לפי חוקי הטבע, והקב”ה כמעט לא מתערב (אם בכלל). אדם שמתרפא כשלקח כדור, מי שעשה זאת הוא הכדור ולא הקב”ה. גוף שנע זה בגלל שפועל עליו כוח ולא בגלל שהקב”ה החליט שהוא ינוע. כשראובן מחליט לרצוח את שמעון האשם בכך הוא על ראובן ולא על הקב”ה, שכן מי שעשה זאת הוא ראובן. וכמובן שמכאן נובע גם שלא נכון ששמעון מת בגלל חטאיו או כי הוא סיים את תפקידו בעולם ושאר הסברים תיאולוגיים יצירתיים. הוא מת כי ראובן הרשע החליט לרצוח אותו. זה נשמע מביך אפילו לנסות ולנמק תפיסה שהיא כל כך פשוטה וברורה לכל אחד מאתנו. הצורך בכך הוא רק בגלל שהתרגלנו לחשוב אחרת. כי ההצהרות שעליהן גדלנו אומרות משהו אחר.

אם כך, הכי סביר לוותר על ההנחה השלישית. לא הכל בידי הקב”ה. זה שאנחנו לא מאמינים בכך שהכל בידו אינו חולשה כפי שחוזרים ומסבירים לנו (וגם אנחנו מסבירים לעצמנו). זו אכן אמונתנו, גם אם נתכחש לה שוב ושוב. לפעמים אנחנו לא מוכנים להודות בכך אפילו כלפי עצמנו (ובוודאי כלפי אחרים), אך זוהי כנראה האמת. אנשי ברסלב ונובהרדוק אולי ראויים להערכה על היושר וההליכה לפי עקרונותיהם ואמונתם, אבל אין זה אומר שהם מבטאים נכון יותר את אמונתנו שלנו. הם אולי מאמינים שהכל בידי הקב”ה, אבל אנחנו (אני) כנראה לא מאמינים בזה.

כשיש דיסוננס בין האמונות וההצהרות לבין מה שחשים בפנים ונוהגים בפועל, לא  תמיד מדובר בחולשה. לפעמים ההצהרות לא משקפות את מה שאנחנו מאמינים בו וכדאי להודות בזה ביושר. ההתכחשות לכך אינה אמתית ואין בה ערך. אנחנו לא יותר  צדיקים אם אנחנו ממשיכים להצהיר את הסיסמאות הרגילות מן השפה ולחוץ בלי להאמין בהן ובלי לפעול בהתאם להן (עם כל התירוצים של חובת ההשתדלות וכו’). יתר על  כן, הכחשה גם לא מועילה, לא פסיכולוגית ולא טקטית. פסיכולוגית, אנחנו עצמנו נגיע למתח וקונפליקט (לא נצליח לשכנע את עצמנו), וכמובן גם לרגש נחיתות מול אנשים שנראים לנו נלעגים. אנחנו לועגים להם מבחוץ אבל מלאים ברגש נחיתות כלפיהם מבפנים. וגם טקטית, אם נמשיך להכחיש ולהתכחש, בסוף ניאלץ אולי לוותר על כל האמונה שלנו. כשנבין שחלקים ממנה הם לוקשים ספקולטיביים שלא ממש משכנעים אותנו אבל לא נהיה מוכנים להפריד אותם מהשאר, נמצא את עצמנו (או את ילדינו, או תלמידינו) נאלצים לוותר על הכל. כאן חזרנו לטור 36 (על היציאה בשאלה).

מי שחש לגלוג וזלזול כלפי הכלה מהסרט או אנשי ברסלב בכלל, כדאי שיבחן את עצמו ואת  השקפותיו. אם איננו מאמינים בכך שהכל בידי הקב”ה, וההתכחשות לזה אינה אמתית וגם לא מועילה, למה להמשיך בה?…

[1] אגב, שאלה דומה אפשר להעלות ביחס לתופעה של אמונה בשוחות. כידוע אין אתאיסטים בשוחות, כלומר שתחת ההפגזה כולם פונים לריבונו של עולם ונודרים נדרים של חזרה בתשובה. האם זה מבטא אמונה אמתית? או שמא כשמגיע הזמן לפרוע את  השטר אחרי המלחמה ואז כולם שוכחים את כל נדריהם, דווקא אז באה לידי ביטוי התפיסה האמתית שלהם? שאלה טובה, אבל כאן אני כקטן אמונה דווקא נוטה לדעה השנייה. את השאלה מדוע אין סתירה בין הדברים כאן למה שכתבתי למעלה (ואין סתירה!) אותיר לקורא.