על תיאולוגיה פמיניסטית (טור 40)

בני דודנו האמריקאים מספרים על אדם שעלה לרקיע להיפגש עם ריבונו של עולם. כשחזר לכדור הארץ שאלו אותו חבריו: “איך הוא? מה הוא אמר לך?”. השליח פתח את דיווחו באומרו:[1] “first of all, she is black…”.

כלפי מה הדברים אמורים? לפני כמה שבועות שמעתי ברדיו ראיון עם אפרת גרבר ארן בעקבות המאמר שלה במוסף שבת של מקור ראשון, העונה לשם “להעז לקרוא לו אמא”. המאמר הזה מצטרף לז’אנר של כמה מאמרים שמנסים להציע תיאולוגיה פמיניסטית, שלפיה הקב”ה הוא ממין נקבה ולא זכר (“לקרוא לו אמא” – לקב”ה). דומני שהחלוצה במחוזותינו בעניין זה היא תמר רוס, שעסקה בתיאולוגיה פמיניסטית בכמה חיבורים שלה, שאחד או שניים מהם קראתי אי פעם בעבר (אבל איני זוכר פרטים, רק את הרושם הכללי שיובא להלן).

אין צורך לציין שגם בנושא זה כמובן אנחנו צועדים הרחק אחרי בני דודנו הנ”ל, שהקדימו את הנאורות היהודית המהוססת, אמנם במקרה זה בכמה עשרות שנים בלבד. אני חייב להודות ולומר שיש כמה וכמה דברים שבהחלט שווה לנו ללמוד מהם, אבל דומני שתיאולוגיה פמיניסטית, ואולי תיאולוגיה בכלל, אינו אחד מהם.

מכאן תוכלו ודאי לשער מה דעתי על התיאולוגיה הפמיניסטית, אבל אני משוכנע שחלק מכם עלולים להסיק מסקנות פזיזות מדיי לגבי הצפוי בטור הזה. לכן כבר כאן אקדים ואומר שהטור הזה לא נכתב כדי להתנגד לתיאולוגיה הפמיניסטית, ולו רק מפני שאי אפשר להתנגד למשפט שלא טוען מאומה. מי שטוען את הטענה X בעצם אומר לנו שהטענה X היא אמתית לדעתו. מי שמתנגד לה בעצם אומר שלדעתו X שקרית. אבל אם X לא אומרת כלום אזי היא לא יכולה להיות לא אמתית ולא שקרית. מטרתי כאן היא לנסות ולהראות את זה גופא: שהתיאולוגיה הזאת לא אומרת כלום. ומכאן שההתנגדות לתיאולוגיה הפמיניסטית (או התיאולוגיה הגברית) סובלת מאותו חוסר חשיבות ומשמעות בדיוק כמוה עצמה. אם אנקוט לשון המעטה אומר שזה non-issue. בלשון מדויקת יותר צריך לומר שזה nonsense.

שאלת התיאולוגיה הפמיניסטית קשורה בטבורה לכמה מגרעות יסודיות של התיאולוגיה בכלל. ולכן חשבתי שיהיה מעניין לגעת בה גם בהקשר מעט רחב יותר.

משמעותה של הטענה שהקב”ה (=הקדושה ברוכה היא) הוא (?) נקבה

אם נתמקד במאפיינים הפיסיים, אני מניח שאף אחד מהתיאולוגים/ות דנן לא מנסה לטעון שיש לקב”ה אברי מין נשיים, או אונה מוחית שמאלית מפותחת, או הולך עם כיסוי ראש בגילוי פחות מטפח משערותיו (לשיטת ר”מ פיינשטיין). מאידך, לגבי מאפיינים לא פיסיים, קשה מאד לקבוע אלו מהם מהותיים לאישה. חמימות? רגשיות (אינטליגנציה רגשית)? הכלה? סובלנות? גם אם נכון היה לומר על אחד מכל אלו שהוא מאפיין נשי מובהק (אני בספק רב), עדיין קשה לחלוק על כך שאפשר לומר שהקב”ה הוא חמים, בעל אינטליגנציה רגשית, סובלן, ו/או מכיל, גם אם היינו מותירים על כנה את ההתייחסות הגברית אליו. אם כן, די ברור שהטענה שהקב”ה הוא אישה אין בכוונתה לומר שיש לו מאפיינים מנטליים כאלה או אחרים. ואם כן, אז באמת מדובר כאן בברבור בעלמא. למה לומר שהוא אישה במקום לומר פשוט שהוא מכיל או סובלן?!

על פוזיטיביזם, עובדות ואמונה

אנסה לנסח זאת בצורה קצת יותר מדויקת. מקובל להגדיר תיאוריה מדעית כתיאוריה שניתן להעמיד אותה למבחן אמפירי. המקילים יאמרו (בעקבות קרל פופר) שתיאוריה היא מדעית אם אפשר לנסות ולהפריך אותה. כך, למשל, הטענה שלכל פייה יש שלוש כנפיים אינה מדעית, שכן איני רואה ניסוי שיעמיד אותה למבחן הפרכה. הוא הדין לטענה היסודית יותר “קיימות פיות”.

דודנינו הפוזיטיביסטים הלוגיים מרחיקים לכת וטוענים שטענה שלא מלווה בהצבעה על דרך לאימות (אישוש או הפרכה אמפיריים) שלה, כמו למשל כל אחת מהטענות הנ”ל לגבי הפיות, וכך גם כל טענות המטפיסיקה, היא חסרת משמעות (nonsense). לשיטתם תוכנה של טענה הוא התוכן האמפירי שלה (מה היא אומרת על העולם או על מה שנוכל לראות בעולם). מתוך כך הם סבורים שהמטפיסיקה הוא תחום ריק, וכל מה שנאמר בו הוא nonsense.

לדעתי האישית הם הרחיקו לכת. כך לדוגמה אין דרך לאמת את הטענה “יש אלוקים”, ובכל זאת אני סבור שיש לה משמעות (לדעתי לא רק שיש לה משמעות, אלא היא אפילו טענת עובדה אמתית). יתר על כן, גם אם הייתי אתיאיסט הייתי מסכים שיש לה משמעות, אלא שהייתי חושב שהיא טענת עובדה שקרית. משמעותה היא תלוית גישה כמובן. בארבע המחברות כאן באתר עמדתי על כך שכל טיעון לטובת קיומו של אלוקים מניח סוג אחר של אלוקים. אבל לפי כל הטיעונים הללו יש משמעות לטענה שהוא ישנו: או שיש עצם כלשהו שברא את העולם (הטיעון הקוסמולוגי במחברת השנייה והפיסיקו-תיאולוגי בשלישית) או שיש עצם שנותן תוקף לחוקי המוסר (הטיעון מן המוסר במחברת הרביעית), או שקיים יש מושלם (שגדול/מושלם ממנו לא ניתן להעלות על הדעת. הטיעון האונטולוגי שבמחברת הראשונה) וכדומה.

דוגמה אחרת היא הטענה “אסור לרצוח”, כמו כל טענה אתית אחרת. גם לגביה נכון שאין דרך אמפירית לאמת אותה (ראה על כך במחברת הרביעית באתר), ופוזיטיביסטים קיצוניים טוענים גם לגביה שאין לה משמעות של ממש (למעט משמעות תיאורית על מה שחושבים, או בעצם חשים, בני אדם כאלה או אחרים). בכל זאת דומני שיש לה משמעות ברורה (ולא תיאורית אלא נורמטיבית. ראה על כך במחברת הרביעית). ושוב, גם אם לא מקבלים אותה עדיין ניתן להודות שהיא אומרת משהו, כלומר שיש לה משמעות.

מהי המשמעות שלה? אפשר לומר שמשמעותה היא תחושה כלשהי שנמצאת בי, אבל זו דרישה חלשה מדיי (זו המשמעות התיאורית שהוזכרה למעלה). משמעותה באה לידי ביטוי בעיקר דרך ההשלכות שלה. אם הטענה “אסור לרצוח” נכונה כי אז מי שרצח הוא אדם רע ויש להענישו.[2] אני עצמי אמנע מעשייה כלשהי אם מדובר במעשה לא מוסרי. לעומת זאת, הטענה “יש אלוהים” היא בעלת אופי מעט שונה. בהקשר הדאיסטי אין לה השלכות (דאיזם הוא אמונה באלוהים פילוסופי, בלי ציוויים דתיים או אחרים), ולכן יש לה משמעות אך ורק כקביעת עובדה: יש אובייקט כזה וכזה (שברא את העולם וכו’). אולי אי אפשר לדעת זאת ובוודאי אי אפשר להעמיד זאת למבחן אימות אמפירי, ועדיין זה אומר משהו. בהקשר התאיסטי (אמונה באלוהים מצווה) זה עוד יותר ברור, שכן שם יש השלכות של מחויבות למצוות ומחויבות לקיום רצונו. מה לגבי הטענה בדבר קיום פיות? שם אין השלכות, אבל עדיין אפשר לטעון שיש משמעות לטענה שקיימים ישים כאלה.

אלא שכדי לבחון האם אכן יש לטענה כמו “קיימות פיות” משמעות, עלינו לצקת לתוך האמירה הזאת תוכן כלשהו, כלומר לנסות להסביר או לאפיין מהי פייה. אפיון מינימלי אחד יכול להיות: יצור שקוף בעל כנפיים שלא עשוי מחומר, אין לו מסה, והוא לא ניתן לתצפית אמפירית. מדוע אחרי שיצקנו את התוכן יש לטענה זו משמעות? מפני שכעת היא אומרת משהו. אם יתברר לנו בצורה כלשהי שאכן יש יצורים לא חומריים בעלי כנפיים נוכל לומר שהטענה “יש פיות” היא אמתית. אין כוונתי לומר שבאמת יש פיות, ועוד פחות לומר שיש לנו דרך כלשהי להיווכח בזה או לשלול את זה. בכוונתי רק לשרטט את המסגרת שבתוכה ניתן לדבר על משמעותה של הטענה “קיימות פיות”. כעת ניתן לאמץ אותה או לשלול אותה, או אפילו להישאר ללא עמדה לגביה. אבל לפני שיצקנו לתוכה משמעות אי אפשר לאמץ אותה, כמו גם לא להתנגד לה, ואפילו לא להישאר בלי עמדה לגביה. אם אשתמש בדוגמה מטור קודם, איני יכול לומר שאין לי עמדה לגבי השאלה “מה ההבדל בין שפן?”. מה שלא אומר כלום, או שאני לא מבין מה הוא אומר, לא יכולה להיות לי עמדה לגביו, וגם איני יכול לומר שאין לי עמדה לגביו. אני פשוט לא מבין מה זה אומר.

בחזרה למשמעותה של התיאולוגיה הפמיניסטית

כעת אנחנו מצוידים מעט יותר, ונוכל לחזור ולשאול האם לטענה “אלוקים הוא אישה” יש משמעות כלשהי. היא כמובן לא ניתנת לאימות אמפירי, אך בזה היא לא שונה מהטענות על פיות ועל אלוקים בכלל. האם יש לה השלכות? אני בספק רב. איני רואה ולו השלכה אחת לקביעה הזאת, כלומר טענה אחת שמי שמאמין שאלוקים הוא גבר יצטרך לשלול ומי שמאמין שהוא אישה יצטרך לאמץ. אבל עדיין ייתכן שיש לטענה זו משמעות, כמו הטענה שיש פיות או שיש אלוהים בהקשר הדאיסטי. אולם כפי שראינו למעלה, טענות מהסוג הזה לא אומרות מאומה כל עוד לא הצענו אפיון כלשהו לאותו אלוהים או לאותן פיות. אלוהים הוא יש בעל כוח שברא את העולם, ופיה היא יצור לא חומרי וחסר מסה שלא ניתן לתצפית. אלו הגדרות די אמורפיות ועדיין למיטב שיפוטי די בהן כדי לצקת תוכן בטענות הללו. לא צריך להיות פוזיטיביסט לוגי כדי לדרוש יציקת תוכן שכזאת כתנאי לכך שלטענה כלשהי תהיה משמעות. כל מה שאנחנו מבקשים הוא שהטענה הזאת תטען משהו.

ובכן, האם הטענה “אלוהים הוא אישה” אכן טוענת משהו? אני חייב לומר שאם יש משהו כזה, אני לא מצליח להבחין בו. כאמור, לא סביר שיש כאן טענה על מאפיינים פיסיים, אבל גם לא על מאפיינים נפשיים-מנטליים. בניסוח אחר אשאל זאת כך: מה אמור להתרחש כדי שאגיע למסקנה שהטענה הזאת אמתית או שקרית? ואין כוונתי דווקא לתצפית אמפירית. תנו לי נפקא מינא, ולו תיאורטית: מה אמור להיות נכון או לא נכון בתיאולוגיה גברית/נשית? אם יתגלה אליי אליהו ואוכל לשאול אותו הכל, מה עליי לשאול אותו כדי להגיע למסקנה חיובית או שלילית בעניין הזה? אני מוכן להסתפק במאפיין המינימלי והמיקל של פופר: מה צריך להיאמר לי כדי שאגיע למסקנה שתמר רוס או אפרת גרבר ארן טעו? אני לא מצליח לחשוב על משהו כזה. אם הייתי מפנה אותן בטובי ומציע להן לדבר עם אליהו שהתגלה אליי, מה היה עליהן לשאול אותו כדי להגיע למסקנה שלהן? מה שמאד מרשים מבחינתי הוא שהן הצליחו להגיע למסקנה הזאת (שאלוהים הוא אישה) אפילו בלי לשאול את אליהו. ואילו אנוכי הקטן, תולעת ולא איש, בער לא אוכל הבין, איך אפשר להגיע למסקנה הזאת (או להיפוכה) אפילו אחרי דיבור חופשי עם אליהו.

חשוב להבין שטענותיי מופנות הן כלפי אלו שדוגלים בתיאולוגיה גברית (פטרנליסטית, מתנשאת ומדירה), והן כלפי אלו שדוגלים (נכון יותר: דוגלות) בתיאולוגיה פמיניסטית (נאורה, מתקדמת ורחומה). אלו כמו אלו עוסקים/ות ב-nonsense. בו בזמן גם אלו שמתנגדים לכל אחת מהתיאולוגיות הללו שותפים מבחינתי לתיוג הזה.

הרחבה לטענות תיאולוגיות בכלל

מתברר שלרבות מהטענות בתחום התיאולוגיה יש אופי כזה. בספרות התיאולוגית (וגם בזו הפילוסופית) נשברים קולמוסים ונשפכים נהרות דיו (מה שדורש כריתת יערות מסיבית, ותורם את תרומתו לתהפוכותיו התזזיתיות של האקלים בדורנו), בבירור סוגיות של nonsense. אנשים מבררים את גישתו של פלוני לסוגיית הזולת והזולתנות, כשמעטים מהם בכלל טורחים להנהיר את משמעותו של הדיון. להתרשמותי זהו מאפיין מובהק של הפילוסופיה הקונטיננטלית (הצרפתית-גרמנית, להבדיל מזו האנליטית שהיא בעיקר אנגלו-אמריקאית). כל מיני צרפתים דנים בסוגיות עמוקות שלא אומרות מאומה, אלא שהם עצמם שקועים כה עמוק בדיונים החשובים הללו עד שאינם שתים את ליבם לכך. וכשזה מתגלה למישהו מהם במקרה, מיד עוברים למחוזות הפוסטמודרניות, המשחק במילים ושעשועי הלשון, שם אתה עושה מניפולציות על משפטים ומגיע למשפטים אחרים כשאין שום צורך שמישהו מהם יטען טענה כלשהי. הרי אם כל צפרדע היא עמוקה כמו ענן, ועומקו של ענן הוא משולש, אז ברור שבצפרדע יש מן המשולשוּת. אמנם יש גישה אחרת שדוגלת בכך שהממד המשולש בצפרדע הוא היפרבולי, ומכאן יובן מדוע ניטשת מלחמת עולם בין הגישות. מאמרו המשעשע של אלן סוקל מדגים זאת היטב.

דומני שאם תיטלו לידכם כרך לדוגמה של כתב עת פילוסופי או מאמרים במחשבת ישראל תראו שחלק ניכר מהמאמרים טוחנים מים זה בזה בסערה, תוך הבאת מובאות ומקורות לכל גישה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. רק כדוגמה, טלו את הדיון על היחס בין אלוהים לבין העולם, כלומר סוגיית הפנתאיזם, ובלשון הקבלית סוגיית הצמצום. הפנתיאיסטים גורסים שאלוהים זהה עם העולם (מה זה? מה תוכנה של טענה זו?), הפנאנתאיסטים, לעומתם, סבורים שהוא מכיל את העולם (העולם בתוכו), אחרים סבורים שהוא סובב או ממלא, אלו גורסים שהצמצום הוא כפשוטו ואחרים סבורים שלא. הצד השווה לכל אלו שלא מדובר בטענות, לא אמתיות ולא שקריות. זהו nonsense  במיטבו. במאמרים שאני ראיתי לא מוקדש גרם של מאמץ להגדיר במה מדובר, מה תוכן הטענות וכדומה. יש מיון קפדני של הגישות השונות, הבאת מקורות לכל אחת מהן, ושרטוט מפה של גישות ודעות.

אולי אני מוציא שם רע לתחומים הללו באופן גורף מדיי, ואני משער שיש כאלה שכן ניסו להנהיר את משמעות הטענות הללו, אבל מתוך החיבורים שאני פגשתי כמעט לא היו כאלה. הם היו מאד שיטתיים ומבוססי מקורות, ועדיין תחושתי היא שהם לא אמרו מאומה. בכל אופן, העובדה שדיונים כאלה בכלל מתאפשרים, גם אם הם לא מדגם מייצג, היא סימן רע מאד לתחומים הללו.

שימוש במטפורות לשיכוך כאבי בטן

קשה להכחיש שיש לאמירות כאלה ערך תרפויטי. אני בטוח שאפרת גרבר ארן ותמר רוס רוות רוב נחת כשהם קוראות לו (או לה) אמא. זה כנראה מאד מרגיע אותן, גורם להן לאהוב אותו (בעצם אותה) ולקיים בדבקות את מצוותיו (בעצם מצוותיה). כך גם החסידים מאד נלהבים מהטענה העמוקה שאין עוד מלבדו והכל אלוקות, כלומר שהצמצום לא כפשוטו. אחרים מבחינים בין סובב לממלא וחשים עומק אינסופי בגישה זו או אחרת. כל אלו הן תופעות תרפויטיות מבורכות.

אבל בין שיכוך כאבי בטן או ריפוי נפשי ובין טעינת טענה המרחק רב. לדוגמה, אם למישהו מועיל או מרגיע לומר שלוש פעמים ביום את המשפט “לכל פייה יש שלוש כנפיים”, אז בהחלט כדאי שיאמר זאת. אבל לנו כשומעים האמירה הזאת לא נושאת בחובה שום אינפורמציה. זוהי מנטרה שנאמרת למטרות תרפויטיות, ולא טענה בעלת ערך אינפורמטיבי. לכן גם אם הייתי חש צורך תרפויטי באמירת המנטרה הזאת לא הייתי כותב עליה מאמר אקדמי או אחר (אלא אולי בכתב עת רפואי או פסיכולוגי). למיטב הבנתי תיאולוגיה ופילוסופיה אמורות לעסוק בטענות, כלומר במשפטים שטוענים משהו, אמתי או שקרי, על העולם. תרפיה היא עניינה של הפסיכולוגיה או הפסיכיאטריה והרפואה, שהן כמובן דיסציפלינות אחרות לגמרי. כדאי שהעוסקים באמירות כאלה ייקחו זאת לתשומת ליבם/ן. אני מזמין את ההוגות הנלהבות של התיאולוגיה הפמיניסטית לשלוח את מאמריהן המלומדים לכתבי עת רפואיים ופסיכולוגיים, ולו כדיווח על מקרי מבחן מעניינים. כדאי שהקהילה תיתן את דעתה לכך שיש אנשים או נשים שחווים ריפוי והארה כשהם ממלמלים משפטים כמו “לקרוא לה אמא” ודומיהם. זו באמת תופעה קלינית מרתקת, ובהחלט שווה עיון ודיון. אלא שהעיון והדיון הזה ראוי להם שייערכו במחוזות הרפואיים והקליניים ולא במחוזות התיאולוגיה והפילוסופיה. מסיבה שלא ברורה לי, רבים מהמאמרים הללו נשלחים לבמות שעוסקות בתיאולוגיה ופילוסופיה, בעוד שמקומם הראוי הוא כאמור במחוזות אחרים.

רק כדי להסיר תחושות לא נוחות, אין כוונתי לומר שמי שאומר דברים כאלה הוא חולה. ממש לא. כל אחד מאתנו נרגע או רווה נחת באמצעים כאלה או אחרים. אחד אוהב לראות משחקי כדורסל, אחר צופה בטלוויזיה, שלישי לומד קצות החושן ורביעי נוסע לטייל, או אוכל עוגה טובה. אז יש גם כאלה שמביאים מרגוע לנפשם על ידי פיתוח תיאולוגיה פמיניסטית או דיון בצמצום לא כפשוטו. כל אלו הן תופעות שמופיעות אצל אנשים בריאים לגמרי, אלא שאני טוען שהדיון בהן צריך להיעשות בבמות שעוסקות בתרפיה ובפסיכולוגיה ובמבנה הנפש האנושית, ולא בבמות שעוסקות בתיאולוגיה ופילוסופיה.[3]

מוציא שם רע, אונס ומפתה

מספרים על ר’ איסר זלמן מלצר (ראש ישיבת סלוצק, ולאחר מכן ישיבת עץ חיים בירושלים, וראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, בעל אבן האזל) שאמר פעם שר’ חיים מבריסק, ר’ שמעון שקאפ (ראש ישיבת גרודנא, בעל שערי ישר) ור’ מאיר שמחה (בעל משך חכמה ואור שמח), הם בגדר אונס מפתה ומוציא שם רע (איני זוכר מי הוא מי, אם כי יש לי חשדות משלי). לגבי התיאולוגיה הפמיניסטית ברצוני לטעון שהיא גם אונסת גם מפתה וגם מוציאה שם רע. היא אונסת את התיאולוגיה על לא עוול בכפה, מפתה את החפצים בתפיסות פמיניסטיות ותיאולוגיות חדשניות ומעוררת בהם תחושה כאילו מדובר בתאולוגיה ובטענות עובדה, ללא שום בסיס, אבל בעיקר מוציאה שם רע לפילוסופיה ולתיאולוגיה.

אצל רבים ישנה תחושה שהפילוסופיה היא nonsense. הפוזיטיביסטים לכאורה היו אמורים לטעון זאת, לולא היה הפוזיטיביזם עצמו משנה פילוסופית (הרי לכם סתירה במשנה הפוזיטיביסטית). הסוגיות והמחלוקות הפילוסופיות הן נצחיות, ולא ניתן להתקדם בהן. אי אפשר להכריע במחלוקת בין פילוסופים שהרי מדובר בטיעון מול טיעון ושניהם לא חשופים למבחן אימות אמפירי. זה אומר בכה וזה חושב בכה, אבל במקרה הכי גרוע מדובר במשחקי מילים וויכוחי דמה. אנשי מדע מאד נוטים לגישה הזאת, וזה מה שבדרך כלל בעוכריהם כשהם מגיעים לעסוק במשמעות הפילוסופית של ממצאיהם.[4]

כשלעצמי אני חולק לגמרי על התחושה הזאת. לדעתי הפילוסופיה מתקדמת מאד ושאלות לא מעטות מוכרעות. לפעמים הוויכוחים אינם אלא הצבעה על זוויות שונות של הנושא ואין שם ויכוח אמתי. אכן יש גם ויכוחים שלא הוכרעו ולא נראה שניתן יהיה להכריע בהם, אבל אלו מיעוט שבמיעוט לדעתי. וגם שם אפשר להעלות טיעונים אינטליגנטיים (ובלבד שלטיעונים יש משמעות במובן המינימלי שהצגתי למעלה) לפה ולשם וכל אחד יגבש לעצמו עמדה לפי הנחותיו ושכלו הישר. מה שמוציא שם רע לפילוסופיה הוא דיונים מהסוג של תיאולוגיה פמיניסטית. מדובר במשחקי מילים שלא אומרים מאומה, פרט לקידום אג’נדות כאלה או אחרות, או קתרזיס לתסכולים כאלה או אחרים (השפעות תרפויטיות). לסיום אומר שלמען האמת הכעס שלי על הבלי התיאולוגיה הפמיניסטית לא נובע מגישתי הפטרנליסטית-שוביניסטית המתנשאת (היא לא כזאת, ולו רק מפני שאני לא חושב שהקב”ה הוא גבר), אלא בעיקר מפני שדיונים כאלה מוציאים שם רע לפילוסופיה.

[1] תודתי לציפורה צ’סלר הגדולה מכולן על הסיפור הזה.

[2] כמובן שההשלכות אינן המשמעות אלא השלכה שמהווה אינדיקציה לקיומה של משמעות. אך לא אכנס לדקדוקי עניות אלה כאן.

[3] מי שיסיק מדבריי שהגות אקזיסטנציאליסטית שייכת גם היא לבמות ההן ולא לפילוסופיה, אכן יצדק (לפחות לגבי רובה).

[4] הייתי פעם בכנס פילוסופי בבר אילן, והרצה שם פיסיקאי אמריקאי מבוגר. בקהל ישב איתמר פיטובסקי (ז”ל), פילוסוף של המדע (שלמד גם פיסיקה ומתמטיקה) מהאוניברסיטה העברית. בסיום ההרצאה הוא אמר למרצה שגם פילוסופיה היא מקצוע. המרצה, כמו פיסיקאים רבים אחרים, חשב שהידע המדעי שלו מאפשר לו לטעון טענות בפילוסופיה, ועשה זאת בסמכותיות רבה שרק חידדה את האיוולת שבדבריו.

אמנם כל אחד יכול לטעון טענות, והוא אפילו יכול להיות צודק. אני מניח שאיני חשוד בכך שאני דורש השכלה פורמלית בפילוסופיה כתנאי לעיסוק בתחום. אבל אני בהחלט ממליץ על ידע ומיומנות פילוסופית, גם אם אלו נרכשו לא במסגרת אקדמית פורמלית. הידע המדעי לא תמיד מקדם אותך בעניין זה. לפעמים הוא אפילו מפריע, מפני שאתה חי באשליה שאתה יודע כל מה שצריך לדעת בתחום הנדון. זה מה שמביא לרבות מהשטויות שיוצאות מפיהם של אנשי מדע מוכשרים מאד בתחומם. יתר על כן, ההילה המדעית מנטרלת את היכולת של השומעים לבקר את השטויות שהם מדברים, ואז אפילו הם עצמם לא מבינים עד כמה גדולה האיוולת.