על ההסתה (טור 42)

בס”ד

בימים האחרונים התפרסם שסטודנטית בבצלאל עשתה פוטושופ ובו מופיע ראש ממשלתנו הנערץ ביבי נתניהו עם עניבת תלייה ליד ראשו. ודאי תשמחו לשמוע שעל אף שהיא (כנראה) שייכת לצד השמאלי של המפה היא מואשמת בהסתה לרצח. כשקראתי את זה הדבר שעשע אותי מאד (ההאשמה לא היצירה), ועורר בי מחשבות שכבר מקננות בי מזה זמן. לכן אני מציק לכם בעוד פוסט, יום אחרי יום.

אנשים חושבים שהיסטריית ההסתה של השמאל (שבכל מילה רואים הסתה) היא חלק ממכשירי התעמולה וההשתקה שלו. הוא לוחם בעוז למען חופש הדיבור שלו ונגד חופש הדיבור של כל האחרים. קשה להכחיש שיש בזה ממש. כלי ההסתה וההשתקה העיקרי של השמאל הוא ההאשמה של כל מה שזז בהסתה (ביחד עם סתימת פיות של כלל ה”מסיתים” וה”קיצוניים” ו”בעלי האג’נדה”, מישראל היום המשך בערוץ שבע, אריאל זילבר, הרב קרים ועוד ועוד). אך כבר מאז רצח רבין מקננת בי התחושה שהיסטריית ההסתה שפשתה במחוזותינו אינה רק כלי תעמולה. יש בה משהו מהותי יותר. היא חלק מהפלטפורמה הפוסטמודרנית, הלוא היא המדמנה שבתוכה מתבוסס השמאל (ולא רק הוא) וגורר את כולנו לתוכה. על אף החשש שכששוקעים בביצה ככל שנבעט יותר נשקע יותר, אני לא מצליח להימנע מהוספת כמה בעיטות. אקח את הסיכון.

כמה מילים על הפוסטמודרניות

הפוסטמודרניסטים רואים במילים תחליף לתוכן ולעמדות (ראו דוגמה מובהקת בטור 40 על התיאולוגיה הפמיניסטית). כך אם אתה מדבר על אלוהים ממין נקבה, גם אם אין שום פשר למילותיך, טענת טענה תיאולוגית מלומדת ואוונגרדית. אם אמרת “גיל הזהב” אז לא פגעת בזקנים. אם אמרת כושי, שחור, ניגר וניגרו, רצחת או לפחות קיפחת את השחורים (אמור מעתה: אפרו-אמריקני, ובעצם גם זה כבר נפסל. כעת זה אפריקני-אמריקני. אני מקווה שלא פיספסתי את ההוראה העדכנית מהימים האחרונים). אצל האווילים הללו המטפורות והמילים, ללא שום קשר לתוכן, מחליפות את המציאות. בתרבות הקלוקלת הזאת, טענות לא נבחנות דרך תוכנן ומשמעותן, אלא דרך תוצאותיהן ולא פחות מכך דרך (הספקולציות על) האג’נדה שביסודן. טענות לא נשפטות שם במונחי אמת או שקר, אלא במונחים פרגמטיים של מועיל או לא מועיל, מרגיע או לא (ראה בטור שם את דבריי על הערך התרפויטי של המילים).

השלכות: על ההסתה

אין פלא, אם כן, שבעולם ההזוי הזה אם ציירת מישהו במדי אס אס בעצם רצחת אותו. המסיתים הללו (נגד הסתת הימין) לא אשמים, שהרי זה באמת ובתמים מה שהם חושבים (?!). הם איבדו את היכולת לבחון משמעות של טענות, וכעת הם עוסקים בקונספירציות ומגמות תת קרקעיות ובנרטיבים. ומכאן שאם עשית פוטושופ של ראש הממשלה עם עניבת תלייה אז אם לא רצחת אותו לפחות הסתת לרצוח אותו.

ומכאן שבחורה צעירה שעושה פוטושופ כתרגיל אמנותי בקבוצה של חמישה סטודנטים באיזה חדרון בבצלאל מואשמת מיד בהסתה ונחקרת במשטרה. היא עולה כקרבן על מזבח “הדיון הציבורי” (ראה בטור הקודם) המתלהם והאינפנטילי שלנו. אם זה לא מק’ארתיזם איני יודע מק’ארתיזם מהו. הסטודנטית מבצלאל שבסך הכל עשתה תרגיל בפוטושופ, הובאה מיד לחקירה במשטרה בעוון הסתה. מה יקרה לה כעת? איני יודע. על אף ההגנה שהיא ודאי תזכה לה מחבריה לדעה, האמון שלי באינטליגנציה של השוטרים שלנו ושל מערכת המשפט (והעיתונות) מוגבל מאד. המנטרות על הסתה עלולות להיקלט אצלם ברצינות, ואז במקום שהמילים יהרגו אנחנו נהרוג את המילים.

הפוסטמודרניות הרגה את המילים, ובעצם את התוכן והמשמעות, וכעת היא הורגת את היכולת שלנו לומר אותן. ההסתה האנטי הסתתית ששוטפת אותנו בכל יום ויום, כמו גם דרישות ההתנצלות (“דבריי הוצאו מהקשרם”), היא הסכנה הכי גדולה לדמוקרטיה. אדם כבר לא יכול להוציא מילה מהפה לפני שהוא עושה חשבון מה יחליט לגביהן איזה שוטר, פרקליט או שופט, חסר אינטליגנציה.

גם האמון שלי ביושרה של אנשי האקדמיה (שאולי חלקם ניחנו באינטליגנציית-העל שמאפשרת לראות שכל זה הוא שטויות, אבל האג’נדה הפוליטית שלהם לא מאפשרת להם להודות בזה) הוא מוגבל למדיי. שלא לדבר על המערכת הפוליטית (שאינטליגנציה ודאי אינה הצד החזק שלה), שכצפוי כולה (למעט שוליים שלא עשו  זאת רק כי זה התאים לאג’נדה הפוליטית שלהם) פצחה במקהלה מתוזמרת היטב של טענות ומענות על ההסתה הנוראה, ושמילים הורגות (הוי רבין, רבין…), ושאר סיסמאות נבובות ומעוררות רחמים.

איזה כיף, עכשיו הסולנים במקהלה הם האינטלקטואלים ואנשי המצפון מהימין (ע”ע מירי רגב). כעת גם הימין יכול ליילל ולקונן על הסתה, לומר שמילים הורגות, שהשמאל מסית לאלימות וכו’ וכו’. אנחנו לא לבד. גם השמאל מסית ורוצח, ואך מקרה הוא שביבי עדיין חי. רבים מהם ודאי חושבים לעצמם כמה טוב היה לו ביבי היה מצטרף לרבין. כך היה גם לנו מרטיר משלנו (אני מקווה שלא יעצרו אותי על הסתה, אבל ממש לא בטוח). טוב, אם בינתיים לא הצלחנו שהשמאל יהרוג את ביבי, לפחות נאשים אותו בהסתה (הרי מילים הורגות לא?).

השלב הבא

כבר כעת אני רואה בחלומי קול קורא לכולנו, אנשי תנועות הנוער וכל המפלגות (כלומר כל אלו שהם שמאלה לחד”ש וימינה ללנין), להתאסף בכיכר רבין במוצ”ש הקרוב לעצרת הארבע-מאות אלף (כלומר מאתיים ושלוש-עשרה) הבאה להדליק נרות לזכר הדמוקרטיה שנרצחת לנו מול העיניים. בעצם אפשר כבר להחזיר את שמה המקורי של הכיכר, כיכר מלכי ישראל על שם ביבי זצ”ל (בפוטנציה). לאחר מכן כולנו מתבקשים להצטרף לצו פיוס (שהלוגו שלהם מתנוסס על צפלין מעל הכיכר) למעגלי שיח על פופים תחת אוהלים סביב שולחנות עגולים בכיכר עם כמה מנחים במשותף: הומוסקסואל ארתודוקסי, כושית (סליחה, אפרו-אמריקנית) שהתגיירה גיור רפורמי ופעילה בנשות ווטש, נער גבעות, דוברת שוברים שתיקה, איש תקשורת חרדי, פמיניסטית ערבייה (שטרם נרצחה), וזוג שהיא לסבית פלסטינאית עם בן זוגה שהוא הומו חרדי, כדי ללבן מהי הסתה, למה חייבים להימנע ממנה ואיך עושים זאת. כוחנו באחדותנו (אך לא באחידותנו ח”ו, מוסיפים כולם פה אחד בשני קולות). אני כבר רואה בחזוני איך יתנהל שם שיח נוגה אך מעמיק עם קריאת שירי יהודה עמיחי וזלדה (למען האיזון) ואולי עוד כמה פרקי תהילים ממיזם 929 עם מורים מגוונים שונים. כולם יעלו הרהורים אישיים מאד וידונו בפתיחות חושפנית מה זה עושה להם, ומאיזה מקום הם באים למעגל השיח וכו’ וכו’. על דבר אחד יש להקפיד, לא להוסיף מילה על תוכן השירים ומשמעותם. משמעות הס מלהזכיר כמובן, אך ורק הרהורים על מה שהשירים הנפלאים הללו עושים לי ולך (שיר וברכה). כזכור, מילים פועלות לא ח”ו מעבירות משמעות או תוכן.

אני כבר רואה בחזוני את מעמד הסיום ובו בסופו של דבר אנחנו כמובן לא נסכים, אבל נקשיב זה לזה קשב רב, נהנהן בנימוס ונצקצק בשפתינו לאות השתתפות, וניפרד בהסכמה לא להסכים. ואז אני שואל את עצמי: לא להסכים למה? הרי אף אחד לא טוען מאומה (כי כל טענה היא הסתה). אה, שכחתי. אנחנו נסכים שיש אוסף נרטיבים שלכולם יש מקום שווה במעגל השונויות (הביטוי האהוב עליי מהרב שג”ר ז”ל, נביא האוקסימורון המכונה “פוסטמודרניות דתית”). שכולנו צודקים וטועים בו זמנית. הסכמה זו תושג כגשר בין כל בעלי העמדות השונות והקוטביות (אתם מצליחים להבחין בשוני ובקיטוב, לא? זכרו, יש מנחה כושית רפורמית).

וגר זאב (בעור של כבש) עם כבש (בעור של זאב), ונמר (בלי עור) עם גדי צלוי על האסכלה ירבץ. ונער קטון (שהוא לסבית חרדית) נוהג בם. את כולם נשא הרוח כולם סחף האור (ביאליק).

ובכל זאת שני היבטים של נחת

אנשי השמאל משתמשים כל העת בנשק ההסתה כדי להסית (נגד הימין שמסית נגדם שהם מסיתים נגדו וחוזר חלילה). הנחת שלי היא שלפחות כעת גם הם נאלצו לבלוע את הגלולה המרה שהם מאכילים את כולנו כל הזמן ולגנות את הסטודנטית על לא עוול בכפה, וזאת על אף שהיא פעלה מהצד ה”נכון”. באמת יצירת ה”הסתה” שלה מסוכנת ביותר וטוב שהשכלנו כולנו להתאחד מול האיום הזה על הדמוקרטיה ולגדוע אותו ביד חזקה ובזרוע נטויה בעודו באיבו. איזה נחת שהם אוכלים כעת את הפירות הבאושים שהם בישלו לנו על הגב מזה שנים.

אבל יש עוד היבט של נחת. לא כל אנשי השמאל הצטרפו למקהלה. לכאורה יש לי מהם נחת, שכן כעת לפחות הם מבינים שלא מדובר בהסתה. אבל זו נחמת שוטים. אין ספק שברגע שתהיה “יצירה” דומה שנושאה הוא בוז’י או זהבה גלאון, מקהלת ההשתקה והגינוי תזמר בכל עוז (וביבי יגנה ויתנצל). לא, הישארות מחוץ למקהלה נובעת מכך שגם העקביות אינה דרישה מנדטורית. כבר באתר כאן ראינו לא פעם אמירות שיש דברים שהם מעל הלוגיקה (מהם ה”דברים” הללו? או אמונה דתית או שיח פוסטמודרני. והרי לכם שוב התגשמות חזון הנביאים של הרב שג”ר).

אם כן, ההיבט השני של הנחת בא דווקא מהתת קבוצה השנייה, אלו שכן גינו. זה מראה לשמחתי שגם בעולמנו האווילי נדרשת מידה כלשהי של עקביות. גם אם אתה אידיוט ומדבר שטויות, עליך להמשיך ולפטפט את עצמך לדעת לכל הכיוונים באופן עקבי. עלינו לזכור שהעקביות היא הדרישה היחידה שנותרה בשיח הפוסטמודרני הריק מתוכן. אינך צריך לטעון מאומה, ואין שום סיבה שלטענותיך יהיה תוכן כלשהו (להיפך, רצוי שלא יהיה). השאלה אינה מה משמעות או תוכן הדברים שאמרת (שהרי לא אמרת כלום, אלא רק מלמלת) אלא רק מה המלמול שלך מחולל. מכיון שכך, בשלב הבא גם אם המלמול הזה לא מחולל כלום, יאשימו אותך על מה שהוא עלול לחולל. שהרי הדרישה למשמעות כבר הסתלקה מזמן ממחוזותינו. אבל הרי לנו נקודת האור: לפחות העקביות עצמה נשמרת. אם בה עוד לא פגעו, והיה זה שכרנו. אם את התוכן והמשמעות איבדנו, לפחות נותרנו עם העקביות. טוב, לפחות אצל חלק קטן מאיתנו…

אם עוד לא הצליחו להשתיק את אריאל זילבר, תוכלו לשמוע אותו כעת שר: “מילים מילים ואת משמעותן, יבוא לו גל לשטוף אותן”.