“מה בין בני לבן חמי”: החנוכייה ועץ האשוח (טור 44)

בס”ד

בימים טרופים אלו שבהם משחק חג המולד עם חנוכה בערבוביא ר”ל, נזכרתי שלפני כמה שבועות קיבלתי את הקטע המשעשע הבא (שוודאי רבים מכם קיבלו אותו. אני ממליץ מאד לראות). הקטע עוסק במה שהיה קורה אם במסורת היהודית היתה הלכה להציב עץ אשוח בבית ביום כלשהו (חנוכה?). הבדחן דנן מסביר בטוב טעם ודעת שאם היתה לנו מצווה כזאת, ודאי היתה נוצרת מסכת העץ שעוסקת בדיני עץ אשוח. במסגרתה היינו מפלפלים כיצד מציבין את העץ, מתי ומה מברכים עליו, באיזה סדר מדליקים את המנורות שעליו ומה הדין אם אחת מהן נכבית או מתעמעמת. מי קונה את העץ ומי חייב להציבו. האם יוצאים באשוח היערות או שמא רק באשוחי נחל. כמה ענפים צריכים להיות לו, מה צריך להיות גובהו, ובאיזה רגל יש לגרור אותו מגג האוטו לסכך של הסוכה לאחר השימוש בו. וכמובן מעל הכל ניצבת השאלה מה מכל זה הוא לעיכובא ומה לא.

אחרי שסיימתי לצחוק, נזכרתי שבעצם יש לנו כבר מסכת העץ שנכתבה בדם יזע ודמעות ברבנות הראשית תובב”א זצוקללה”ה. אמנם לא במצווה מדובר אלא באיסור, אבל מסכת יש ויש. וזה החילי בעז”ה.

מסכת העץ: הקדמה

לפני כמה שנים, כאשר בעוונותיי עוד נהגתי לא לצרוך מוצרים מהיתר המכירה בשביעית, ראיתי שמפעל סלטי מיקי מייצר מוצרים כשרים למהדרין בשביעית (ללא חשש יהודים), ואף ממשיכים למכור אותם באותו מחיר כדאשתקד. עוד לא הספקתי להתפעל מההתחשבות הצרכנית והציונית הזאת, וגיליתי לתדהמתי שהתחתית של הקופסא שקועה באופן ניכר לעומת מה שהורגלתי אליו. כלומר נפח המוצר קטן פלאים בלי שהקונה שם את ליבו לפלא שהוא רוכש (זאת ודאי מתוך התחשבות ברגשותיו ושלא לגרום לו צער בעצם ימי השביעית הקדושים).

בעוניי ובתמימותי פניתי אז לאחראי על הכשרות ברבנות ראשון לציון, ואמרתי לו שבאכילת מוצרים מהיתר המכירה גם לשיטות האוסרות מדובר לכל היותר בספק איסור דרבנן. לעומת זאת, אונאה, גניבת דעת וגזל, הם איסורי תורה חמורים לכל הדעות. תהיתי מדוע הם מחמירים בספק איסור דרבנן ומקילים בוודאי איסורי תורה. הובטח לי שהדבר ייבדק עם הגורמים המוסמכים. ככל הידוע לי הבדיקה המעמיקה שלהם טרם הסתיימה (מדובר על לפני כחמש עשרה שנה). אז מי אמר שהרבנות הראשית אינה פועלת בצורה יסודית?…

מסכת העץ: פרק ראשון

כידוע, אני מגדולי סנגוריהן של ישראל (עלי בבא, המכונה ה-NMR  הקדוש, פעם איבחן שאני גלגול של רבי לוי יצחק מברדיטשוב מצד בת דודתו השלישית משמאל), ולכן דנתי אותם לכף זכות. הם ודאי עוסקים רק בכשרות המזון, אמרתי לנפשי, ולכן הם לא מסירים כשרות בגלל שאלות צדדיות (כאלו שלא אוסרות את המזון עצמו). הבאתי לי ראיה מכך שהם גם לא מקפידים על איסורי צער בעלי חיים, התעללות בעובדים, הלנת שכר וכדו’. או אז רווח לי ונתקיים בי מקרא שכתוב “שובי נפשי למנוחייכי…”.

אלא שאז נזכרתי שמן המפורסמות הוא שהרבנות הראשית נוהגת לדרוש מבתי מלון ומקומות אירועים שונים לא להציב עצי אשוח וסמלים נוצריים, ולא לערוך מסיבות חג המולד, באיום שאישור הכשרות שלהם יוסר. תהיתי לעצמי מה בין זה לזה? מדוע האיסור החמור של עץ אשוח, שגם הוא בגדר “שאלה
צדדית”, גרוע בעיני מורינו ורבותינו מהרבנות הראשית יותר מצבר איסורי תורה חמורים? אמנם נכון שכל אלו סתם זוטות, שהרי לכל היותר  מדובר בגזל, אונאה, גניבת דעת, הלנת שכר, צער בעלי חיים (שאולי אפילו אינו דאורייתא), ואילו עץ אשוח אף שאין מקרא מפורש שאוסרו הרי הוא כהררים התלויים בשערה. הכיצד ניתן להשוות זוטות של התעללות באנשים ובבע”ח לאיסור נורא של הצבת עצי אשוח ר”ל, שכל באיו לא ישובון?

או אז הוספתי ואמרתי לעצמי שיש ללמד עליהם עוד סנגוריה (אף שכמובן אינם בגדר “עושה מעשה עמך”, הרי לא גלגולו של רל”י מברדיטשוב ישתמש בהיתר זה). הם כנראה פוסקים כשיטת הר”ן שגם על אביזרייהו דע”ז ייהרג ואל יעבור, ובחוסם ברחמיהם על נפשותיהם של המכשילים והנכשלים, מוסרים מנהיגי העדה צדיקי הדור מהרבנות את נפשם בעבורם וכדי שלא יטמטמו נפשם באיסור האשוח הנורא שכל העובר עליו ב”בל יראה” נדון לדינה של גיהינום ח”ו.

מסכת העץ: פרק שני

הפרק בא בסאגה מגיע לפני כמעט שנתיים, אז  פורסם שהאיסור על הצבת עצי אשוח במלונות הוסר. בחדשות וואלה הגדילו עשות והבהירו שזה חלק ממדיניות חדשה שבה הרבנות החליטה להתמקד בכשרות המזון ולהתעלם מ”שאלות צדדיות” (ראה לעיל, דף ב ע”א).

מיד הבנתי שבעצם מדובר על הפקת לקחים והגברת הקוהרנטיות בהתנהלותה של הרבנות הראשית, שהרי כאמור מאז ומעולם היא התעלמה מרוב השאלות הצדדיות (למעט אביזרייהו דע”ז וכנ”ל). וכעת החליטה להתעלם גם מהשאלות הצדדיות של עצי האשוח. אמנם תהיתי הכיצד הכריעו מדעתם הרחבה נגד שיטת הר”ן הנ”ל, והתירו אביזרייהו דע”ז ושמא בכך יכשילו את כלל הציבור התמים באיסור הנורא דאשוח. יתר על כן, בכך נמצאנו מוציאין לעז על דורות הראשונים שאכלו ללא עץ אשוח בחג המולד ח”ו.

התנחמתי בכך שוודאי מדובר בגזירה שבטל טעמה, וכדעת הראב”ד רה”ל ממרים שבי”ד גדול בחכמה ומניין יכול לבטלה (והרי פשיטא שבי”ד דהאידנא גדול עשרת מונים מבתיה”ד שאסרו את גזירת האשוח. וכידוע שהרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הם מגדולי הדורות ממש, שכן קבעו כל גדולי עולם ומוסרי השמועה שבחרו אותם לתפקידם). ברצותם של הני צדיקי להקל על כלל ישראל הכריעו רבותינו כדעת הראב”ד נגד הרמב”ם, ושמא הסתייעו כסניף בדעת הסוברים שהנצרות אינה ע”ז.

מסכת העץ: פרק שלישי

אך הנה מגיע הפרק הבא. לפני כשבוע התבשרנו על פעילות מבורכת של הרבנות הראשית בירושלים, אשר הודיעה לבתי המלון בעיר כי חל איסור על הצבת עצי אשוח. זה מיד הזכיר לי שאלה שהגיעה אליי לפני כמה ימים, ובה נשאלתי לדעתי על הצבת עץ האשוח בטכניון. רב הטכניון אסר להיכנס לבית הסטודנט ולאכול במסעדות שבו עקב הצבת העץ. בזאת אותו זקן ממרה כמובן חולק על דעת הרבנות הראשית שקובעת כי אין איסור לאכול וללון במקומות ובהם עצים כאלה. ותהיתי לעצמי כיצד יהינו שני אלו להרים ידם בהני צדיקי עליון שגדולים בחכמה ומניין מכל קודמיהם וכנ”ל.

לולא דמיסתפינא היה נראה דיש ליישב שהאיסור על עצי אשוח הוא רק באשוחי הנחל, ואילו ההיתר הוא להציב אשוחי נהרות. ואיכא דאמרי שהאיסור הוא על הדלקת הנורות מימין והמתירים הורו כן רק להמדליקים מסיטרא דשמאלה. וראה בכל זה בסירטון הנ”ל. אמנם יש גם אפשרות שהאוסרים סבורים שחכמי הרבנות הראשית אינם גדולים בחכמה ומניין מקודמיהם (וגם בלי בת קול אין לי כל ספק שבזה הלכה כמותם).

עד כאן פרשת העץ, וכל מעשה הרבנות וגדולתה ותוקף עוצם חכמתה וצדקתה הלוא הם כתובין על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. וראה בזה עוד להלן.

הלכות חנוכה כמסכת העץ

בימי החנוכה אנחנו קוראים ושומעים לא מעט דיונים הלכתיים שעוסקים בשאלות כמו היכן להדליק את הנרות ומתי? מה דינם של אורחים ומתארחים? מאיזה צד להדליק את החנוכייה? האם להעדיף בלילה עם הרבה בני בית או בזמנו כשרובם אינם שם? האם להדליק בפתח הבית או בחלון? והאם עשרים אמה מעל הרחוב כשר להדליק בו מפני חלונות הבית שממול? והאם העשרים אמה נמדדים באלכסון או ישר? ומה עם חייל, או בחור ישיבה, שהדליקו עליו בבית? ועוד ועוד. משום מה, עוד לפני שאני נותן לעצמי דין וחשבון, חלק גדול מהשאלות הללו מזכירות לי את המערכון הנ”ל. הלוא המה פלפולי העץ דהך מסכתא.

אלא שכמובן מיד מתעוררים אצלי נקיפות מצפון, שהרי זו דרכה של ההלכה. כמעט כל תחומי ההלכה התפתחו באופן כזה, חלקם במוקדם ואחרים במאוחר יותר. מתחילים מאיזו קביעה ראשונית, ומכאן והלאה שרשרת פירושים והרחבות לפי הנסיבות, הפשטות המתחדשים בכל יום, והסברות המתחדשות חדשות לבקרים. אז למה בכל זאת התחושות הללו לא עוזבות אותי דווקא ביחס לחנוכה? דווקא כאן יש לי תחושה שכל אלו הם באמת פלפולי עץ ותבן. “והעיר שושן נבוכה…”.

הסברים אפשריים

כשאני מנסה לנתח את הדברים, אני שם לב לכמה נקודות שאולי רלוונטיות לתחושה הזאת. לדוגמה, בשבת הקודמת שמעתי שיעור כזה, ובסופו של דבר הוא הסתיים בכך שאפשר להדליק כך או כך בשיטות השונות. ואז שאל אחד השומעים, יהודי פשוט שניכר שאינו בקיא גדול בהלכה: רגע, אז אם המסקנה היא שאפשר לעשות גם כך וגם כך, בשביל מה היה השיעור? בעצם הכל אפשרי וזהו. ובאמת, אחרי מחשבה שמתי לב שברבים מהמקרים שיעור כזה מסתיים בכך שיש מחלוקת ואפשר לעשות כך או כך. יתר על כן, ברוב השאלות הללו אין שום בסיס אמיתי לדעות השונות למעט אמירה זו או אחרת של מאן דהו. כלומר השיטות שבהן עוסק השיעור יסודן בסברא של אחד הפוסקים, והיא בתורה יוצרת ענף דיונים חדש. אלא שבמסקנה מתברר תמיד שאפשר כך ואפשר כך. סברות כאלה יכולות להיות גם לי, ומה טעם לפלפל בכל זה.

אני חייב להודות שקשה לי להתייחס ברצינות לשיעורים ולדיונים הללו. אני יכול להעלות סברות לכאן ולכאן בכל השאלות הללו, והן תהיינה שוות בדיוק כמו הסברות של כל גדולי הראשונים והאחרונים. אז למה לא לומר לאנשים תעשו מה שאתם חושבים או את מה שאתה חושב והכל יהיה בסדר. מדוע אני צריך לסקור מה אמר הרמב”ם והרשב”א ותוס’, או הרב עובדיה והרב שפירא, כשכל האמירות הללו הן סברות בעלמא? סברות כאלה יש גם לי.

יש מקום להבחין בין מקורות סמכותיים, כמו המשנה והתלמודים, לבין פוסקים, חשובים ככל שיהיו. הדיון במקורות סמכותיים הוא שונה, שכן גם הסברות שעולות שם מחייבות אותנו, ולכן יש לבחון מה בדיוק תוכנם. במקרה של ספק יש להפעיל את הסברא כדי לפרש את מה שנאמר בהם, ואם זה לא אפשרי אז להפעיל את כללי הספיקות. אבל כשכל הדיון מתעורר בעקבות אמירה של פוסק זה או אחר, פעמים רבות נראה לי שאין בדיון הזה טעם. אבל סברות של פוסקים שמייסדות דין חדש מסברא, לענ”ד שוות כמו הסברות שלי עצמי.

הדברים כמובן מתקשרים להבחנה שעמדתי עליה כמה פעמים בעבר בין פסיקה מסדר ראשון ושני, ולא אכנס אליה שוב כאן.

בחזרה למסכת העץ: בין בני לבן חמי

אם לחזור למערכון הנ”ל, בעצם יש משהו מאד הגיוני בהתנהלות הנוצרית. הפלפולים שאנחנו רגילים לבנות סביב כל דבר שאנחנו עוסקים בו נראים לפעמים מגוחכים אם מסתכלים עליהם בעין לא מזוינת ולא משוחדת. שמים עץ אשוח כי זה נחמד, ואין שום טעם לפלפל למוות בדיני העץ והדלקת הנורות שעליו. אולי גם החנוכייה במקורה היתה משהו כזה. חכמים החליטו שיהיה נחמד ומתאים להדליק נרות לזכר הנס. הם לא קבעו על כך מסכת מיוחדת (בניגוד לפורים), וכנראה אפילו לא חלמו על מה שתלמידיהם ותלמידי תלמידיהם יעשו עם הקביעה הזאת. אבל יהודים כמו יהודים, עם השנים הפכנו את הדלקת הנרות למסכת, ונוצר קורפוס הלכתי מפורט של פלפולים ועיסוק בפרטים שאף אחד לא חלם עליהם מראש ושברובם בנויים על כרעי תרנגולת.

אגב, עם כל הצער והכאב, במבט הזה דווקא אפשר להבין מדוע הרבנות הראשית מתעקשת דווקא על עץ האשוח. נכון שאין בזה איסור, ובוודאי שזה לא מפריע בשום צורה לכשרות, וגם אין ספק שאיסורי תורה אחרים שהיא לא מקפידה עליהם חמורים כפל כפליים. ועדיין יש כאן שיקולים שאינם דקדוקי הלכה אלא התמודדות עם משמעויות תרבותיות ואחרות רחבות ומהותיות יותר. עוסקים בעץ ולא במסכת העץ. אני אישית לא מסכים לגישתם ביחס לעץ, לפחות ביחס להצבתו במלונות ואוניברסיטאות שאינה אלא התחשבות באורחים וסטודנטים מדתות אחרות (בדומה להדלקת החנוכייה בבית הלבן), אבל אני יכול להבין מדוע הם חושבים שיש להתעקש דווקא על זה. משמעות הדברים היא שגזירת העץ של מרנן מהרבנות הראשית לא צריכה להידון במסגרת מסכת העץ (כפי שעשיתי כאן), אלא כמו שהנוצרים דנים בעץ האשוח, כלומר במשמעות הדבר עצמו ולא בדקדוקי עניות לגבי פרטיו. פתאום חשבתי שדווקא הביקורת שלי עליהם היא סוג התייחסות של “מסכת העץ”.

הדגמה ממחלוקת ב”ש וב”ה לגבי הדלקת הנרות

כידוע, ב”ה וב”ש חלוקים בסדר הדלקת הנרות, האם מוסיף והולך או פוחת והולך. רבים כבר תהו על המחלוקת הזאת, שכן נס חנוכה לא קדם שנים רבות לבית שמאי ובית הלל.[1] כיצד, אם כן, נחלקו ב”ה וב”ש לגבי תקנה זו? וכי לא ראו מה עשו אבותיהם? בתקופה כה קצרה כשישראל יושבים בארצם לא מסתבר שיחול שיבוש כזה במסורת. היה מקום להסביר שהם לא נחלקו בגדר התקנה המקורית אלא בדין הידור שנוסף על תקנה זו ואינו חובה, ולכן אולי לא כל הציבור עשה זאת. מתוך כך, האפשרות לשיבוש במסורת נשמעת אולי סבירה יותר. אבל כאן אציע כיוון אחר להסביר זאת.

הרמב”ם פ”ג מהל’ חנוכה ה”ב כותב:

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו דור שיהיו שמונה ימים האלו שתחילתם כ”ה בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלה הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

לשונו טעונה ביאור: ראשית, לא ברור מדוע הוא חוזר ומוסיף בסוף דבריו שהדלקת הנרות בימים אלו מדברי סופרים, כאשר בתחילת דבריו הוא כבר הביא את כל הדינים הללו כתקנה. שנית, לשונו בתחילת ההלכה אינה חד משמעית. לכאורה הוא אומר שהתקנה היתה לקבוע ימי שמחה והלל והדלקת נרות, אבל פשטות לשונו היא שהתקנה היתה רק ימי שמחה והלל, ואחר כך הוא מוסיף שבנוסף לכך אנחנו גם מדליקים בהם נרות. כלומר שבאמת הדלקת הנרות לא היתה מעיקר תקנת החשמונאים. מכאן גם ניתן להבין מדוע הוא מוסיף לחוד בסוף ההלכה שדין זה של הדלקת נרות הוא מדברי סופרים כמו קריאת המגילה. למעלה הוא דיבר על תקנת בית חשמונאי, ובסוף ההלכה הוא מדבר על התוספת המאוחרת ומחדד שגם היא הלכה מדברי סופרים (ולא מנהג בעלמא).[2]

ברקע הדברים יש לשים לב שבנוסח “על הניסים” שבתפילה ובמקורות רבים אחרים (כמו ספר מכבים, יוסיפון ופסיקתא רבתי) לא מוזכר נס פח השמן (או שזה מיתוס שנוצר מאוחר יותר, או שכפי שכבר הסבירו רבים הוא קיבל משמעות מרכזית בתקופה המאוחרת שאחרי החורבן, לעומת הניצחון במלחמה שנתפס כעיקר הנס בתקופת העצמאות שקדמה לחורבן). לכן יש מקום לסברא שבימי מתתיהו והחשמונאים באמת לא תקנו הדלקת נרות שהיא זכר לנס פח השמן.[3] כל זה מחזק את ההיפותזה שהעליתי למעלה בפירוש לשון הרמב”ם שהדלקת נרות לא נכללה בתקנה המקורית של בית חשמונאי.

אמנם במגילת אנטיוכס אנו מוצאים:

ע”כ קיימו בני חשמונאי קיום וחלקו איסר ובנ”י עמהם כאחד לעשות שמונה ימים האלה ימי משתה ושמחה כימי מועדים הכתובים בתורה ולהדליק בהם נרות להודיע אשר עשה להם אלקי השמים נצוחים.

משמע שהדלקת הנרות היתה אכן מכלל התקנה המקורית של בני חשמונאי.

ייתכן שהחשמונאים עצמם כבר תקנו את הדלקת הנרות, אבל ההידור ופרטי ההלכה תוקנו מאוחר יותר. ראה גם מועדים וזמנים לר’ שטרנבוך, ח”ב, שם הוא מסתפק האם התקנה להדליק כל איש על פתח הבית אינה מבית חשמונאי, וראה שם את ראיותיו ומה שהקשה הוא עצמו על דבריו. לשיטתנו כאן רק ההידור הוא תקנה מאוחרת.

בכל אופן, אם אכן ההידור הוא תקנה מאוחרת ניתן להבין כיצד נחלקו בו ב”ה וב”ש. הם בעצם לא חלוקים על מה היתה התקנה ההיסטורית אלא באים לתקן כעת את ההידור, ולכן אין פלא שהם יכולים  לחלוק כיצד נכון יותר לעשות זאת.

ובחזרה לענייננו, יש כאן דוגמה כיצד תקנה מוקדמת שהיתה די דומה לעץ האשוח, כלומר קבעה משהו כללי שעיקרו מנהג חגיגי להזכיר נס ואולי גם להדליק נר (איש וביתו), הפכה כבר בימי התנאים לסוגיא הלכתית עם פרטים ומחלוקות ושיטות שונות. אין פלא שעם השנים והדורות היא הסתבכה והסתעפה לפרטי פרטים כמתואר לעיל. כך נוצרה “מסכת העץ” של חנוכה, ואולי יש ממש בתחושות שתיארתי למעלה. והדברים עדיין צריכים עיון.

[1] יש דיון רחב בבית המדרש ומחוצה לו, עד מתי היו שני הבתים. יש שרצו לומר שמכיון שהבת קול שהלכה כב”ה יצאה ביבנה הרי גם הבתים היו עד אז, אבל אין זה מוכרח. וראה דורות ראשונים ח”ב עמ’ רצד שהביא ראיות רבות שעיקר המחלוקות בין שני הבתים היו בזמן הלל ושמאי עצמם, ומה שהגיע עד תקופת יבנה אלו רק ההולכים בדרכם.

[2] ובספר חסדי אבות הנדפס בסוף ספר יכין דעת סי’ יז כתב שתקנת הנר היתה לאחר החורבן. וכן הביא הר’ יהודה גרשוני אור המזרח כב חוברת עט-פ, ע’ 43. ועיין גם בספר בינו שנות דור ודור לרנ”ד רבינוביץ שהרבה להשיג על דבריהם. קושיותיו מיושבות לדברינו כאן שהתקנה היתה בזמן הבית אבל מאוחר יותר מתקופת החשמונאים. ובאמת ברמב”ם עצמו בספר המצוות שורש א כתב בפירוש שנר חנוכה תוקן בזמן הבית.

[3] וראה מהר”צ חיות שבת כא ע”ב, שהביא בשם הפסיקתא רבתי שתקנת ח ימים אינה משום נס פח השמן אלא משום שמונה שיפודים שמצאו.