על אדישות והכחשה – היחס שלנו לבעלי חיים (טור 45)

בס”ד

בשני מקומות בספר הכוזרי מודה החבר על תופעה של צביעות. פעם אחת בסוף המאמר הראשון כאשר מלך כוזר מעיר לחכם היהודי על כך שקל להתגאות בדלות וענווה כשאלו נכפים עלינו ואין לנו אופציה אחרת. החבר עונה לו: “מצאת מקום חרפתי”. במאמר השני (אות כג) מלך כוזר מעיר לו על הצביעות בגעגועים שלנו לארץ ישראל כשלא נראה שהיהודים עושים השתדלות ממשית להגיע אליה. גם כאן עונה לו החבר (שם, אות כד): “הובשתני מלך כוזר”. שתי הדוגמאות הללו משקפות מצב רווח שבו אנחנו מתגאים במשהו על לא עוול בכפנו או מגנים אחרים על משהו כשהעוול הוא גם בכפנו. אלו מצבים של צביעות, שבהם מלך כוזר מעמיד בפנינו מראה שמצביעה על כך שאיננו מה שאנחנו טוענים.

על האדישות

אני נזכר בדוגמאות הללו מספר הכוזרי כשאני שומע את הטענות והגינויים כלפי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה על כך שלא הפציצו את מחנות המוות והעבודה. כולנו תולים זאת באדישות וקהות חושים מוסרית מגונה. ההנחה הסמויה היא שאנחנו כמובן טובים יותר. במצב ההוא ודאי לא היינו מתעלמים מהשמדת עם שמתרחשת לנגד עינינו. אך משום מה כאשר בסביבתנו מתרחשות זוועות אנחנו נוהגים בצורה דומה למדיי. החל ממכירת נשק וסיוע לרודנים ברחבי העולם, המשך באדישות ואי התערבות בנעשה בסוריה ובסביבתנו הרחוקה יותר, והמשך בהתייחסות בעייתית ואינטרסנטית לנעשה ברחבי העולם. כך לדוגמה, בתאריך 24.12.2016 נעדרה ישראל מההצבעה באו”ם על חקירת פשעי מלחמה בסוריה (כנראה כדי לא להסתבך עם הרוסים). גם באוקטובר 2004 עת עלתה באו”ם ההצעה (כמו בכל אוקטובר) לסיים את האמברגו שהטילה ארה”ב על קובה שהביא את תושביה לעוני גדול. 179 מדינות תמכו בהצעה, אחת נמנעה, ושתיים התנגדו. נחשו מיהן? כעת כשגם לנו יש מדינה אנחנו יכולים להבין את ה”אדישות” של העולם למה שנעשה לנו אז. מסתבר שגם במדינות אחרות הממשלות לא ששות להסתבך ולפגוע באינטרסים שלהן או לשלוח את ילדיהם להסתכן ולמות למען אחרים. סדנא דארעא חד הוא.

אני כבר שומע בעיני רוחי את התגובות המתבקשות על כך שאני מחלל את זכר השואה ושאין מקום להשוות לשום אירוע אחר וכו’ וכו’. כמה טוב להיות הכי מסכנים בעולם, כך לאף אחד אסור לבקר אותנו, הניצולים והנרדפים האולטימטיביים. אין לי שום עניין להיכנס לתירוצים הבעייתיים הללו, נכונים או לא, שכן מדובר בתירוצים. אדישות אינה מוצדקת כלפי שום זוועה, גדולה או קטנה. אל תספרו לי שאנחנו אדישים רק בגלל שאנחנו עוסקים בזוועות גדולות יותר. ברור לגמרי שהיינו נותרים אדישים באותה מידה גם אם היה מתרחש לידינו משהו שכן היה דומה לגמרי לשואה ולא היו לנו תירוצים. בצפון קוריאה ובסין כנראה קורים דברים דומים, ולא ראיתי את צה”ל יוצא למלחמה להפציץ את מחנות המוות דהתם, או אפילו את מדינת ישראל יוצאת בקמפיין הסברה והתעוררות נגד התופעות הללו. בכל מקרה, אנחנו לא משתמשים במד זוועות שקובע לנו מתי לצאת מהאדישות שלנו. אנחנו אדישים ודי.

האדישות הזאת לא מתאפשרת ללא ההכחשה. אלו שפועלים, בין באיסוף תרומות ובין בפעילות ממשית, למען אנשים במצבים אלו ברחבי העולם לא זוכים אצלנו לאהדה רבה (שמאלנים תל-אביבים: באילת כבר הייתם? את דרום תל אביב כבר הצלתם?). הפרסומים והמידע על התופעות הללו נתקלים באי אמון, ממש כמו אז. הרי זה לא ייתכן. ברור שאלו אינטרסנטים שמגזימים (אולי ממניעים טובים). בשולי הדברים אעיר שלהתרשמותי (אמנם ללא ידע ממשי) בדרך כלל לא רואים בין הפעילים בנושאים אלו אנשים דתיים.

אבל זו רק הקדמה לנושא אחר. ברצוני לגעת כאן בסבל של אוכלוסייה שונה לגמרי, שרחוקה מאד מאתנו אם כי לא גיאוגרפית: בעלי החיים.[1]

תיאור המצב

מן המפורסמות הוא שבעידן התעשייתי בו אנחנו חיים הטיפול בבעלי החיים הוא מזעזע. אנחנו מגדלים וצורכים בעלי חיים לבשר, ביצים וחלב, והמגדלים (כנראה כמעט ללא יוצא מן הכלל. כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת באופן תעשייתי-מסחרי עם יחס הולם לבעלי החיים) מתנהגים כלפיהם בצורה אכזרית ומתעללים בהם בצורה מחפירה. למי שמעוניין במידע על הנושא הכאוב והמושתק הזה, ניתן למצוא אותו ממש בקלות ברשת. ניתן לראות שם שבעלי החיים עוברים בדרך קבע פיטום אכזרי כך שרגליהם נשברות ומתמוטטות מהעומס. עוד אפשר לראות איך קוטעים באכזריות ובלי הרדמה מקורים של אפרוחים. יש מקרים שבהם לוקחים מאות ואלפי אפרוחים, סוגרים אותם בעודם חיים בשקי ניילון אטומים שמושלכים לאשפה למות בחנק אכזרי. זה קורה יום יום בכמה וכמה מקומות. אנחנו אפילו לא מקיימים בהם את המינימום של “ברור לו מיתה יפה”. ועוד לא דיברתי על התערבויות גנטיות שגורמות לבעלי החיים ייסורים קשים, על לקיחת העגלים מהאימהות כדי שייתנו לנו את החלב שלהן, החזקת עופות ועגלים והובלתם בצפיפות נוראית ללא מקום לכף רגליהם. החזקת עגלים במקום צר בלי תזוזה כדי שישמינו, והחזקת תרנגולים לכל אורך חייהם על משטחים משופעים באופן שהם לא יכולים אפילו לעמוד באופן סביר. עוד לא הזכרתי מכות חשמל ותליות אכזריות לקראת השחיטה (כדאי לכל אחד מאתנו לשמוע לפחות פעם אחת את האנקות והצעקות של בעלי החיים הסובלים ובפרט אלו שמובלים לשחיטה) ועוד ועוד.

במקביל לכל הזוועות הללו מזינים אותנו בפרסומות עליזות. על אריזות המוצרים ניתן לראות תרנגול רוקד ופרות רועות בנחת ולוחכות עשב באחו. כל אלו הם כמובן מדע בדיוני, או בעצם שקר גס. כדאי לדעת שבתעשיית החלב שלנו פרות לעולם לא יוצאות למרעה, ותאמינו לי שלאף תרנגול כזה אין חשק לרקוד בשום מקום ובשום רגע.

ואיפה אנחנו?

זה לא קורה בסוריה ולא בצפון קוריאה, ואפילו לא באירופה. זה קורה כאן אצלנו, בעידוד פסיבי ואקטיבי של כולנו. למרבה הבושה התפרסמו לפני זמן ידיעות שבאוסטרליה אסרו יצוא בשר לארץ בגלל שלא מקפידים כאן על תנאים נאותים לגידול ושחיטה שלהם (אנחנו בחברה טובה. גם מצרים נמצאת בחברה המכובדת הזאת). ממש אור לגויים.

אנחנו צורכים בהתלהבות את מוצרי המזון שמיוצרים במחנות הריכוז הללו, בשר ביצים וחלב, ובכך מעודדים את המשך קיומם. הצריכה מלווה בשמחת חיים, בהסברים מדוע זה מאד בריא וחובה על כל אחד, ולמה המגדלים הללו הם חלוצי האומה. אנחנו צורכים את המוצרים המחפירים הללו גם כשאפשר להשיג מוצרים שמיוצרים בתנאים סבירים יותר. רובנו המוחלט לא קונה אותם בגלל ההפרש במחיר. אפילו ביצי חופש (שבעצמן רחוקות מלהיות גלאט מוסרי) שנמכרות בכל סופרמרקט, שעולות מעט יותר מביצים רגילות (כמה שקלים), כמעט לא נקנות. ולא מדובר רק על עניים שלא יכולים להרשות לעצמם. גם אלו מאתנו שנוסעים לחו”ל ומרשים לעצמם מותרות שונות, לא צורכים את המוצרים הללו בגלל הפרש המחיר והמאמץ הקטן שהדבר דורש. דומני שזה לא בגלל הפרש המחיר אלא בגלל שאנחנו מפחדים להודות שאכן יש בעיה ושאנחנו שותפים מלאים ביצירתה. ליבא לפומא לא גליא.

כבר הזכרתי שגם ביצי חופש ובשר שגדל בתנאים נאותים (מחוות אורגניות) אינו גלאט. בכל המקומות הללו יש שלבים שונים בגידול שלא נקיים מההתעללויות שתיארתי, אבל זה לפחות המינימום שאותו אפשר לעשות בלי קושי רב מדיי. אנשים לא מוכנים לשלם עשרה שקלים נוספים לקרטון ביצים כדי לתת יד למניעת הזוועות הללו. הם מעדיפים לקנות מסטיקים וקרמבו לילדים ליד הקופה (מבצע של חמישים במחיר של ארבעים) במקום זה.

על ההכחשה

כולנו מעדיפים להתעלם ולחיות בהכחשה. יש לנו המון תירוצים. אנחנו נעלבים בשם השואה וקורבנותיה, ולכן מסרבים לתת יד (וממון) לפעילות נגד ההתעללות בבעלי חיים. הפעילים, כמו ארגון אנונימוס למשל, שמביאים את המידע על מה שקורה שם ואף פועלים למניעת ההתעללות, לא זוכים במחוזותינו לאהדה רבה. הם מתוארים כצבועים (שמאלנים תל-אביבים, כבר אמרנו? את העובדים הזרים כבר גירשתם?) שמפיצים מידע מעוות ומוגזם ונוקטים באלימות (הם בדרך כלל לא. אבל חשבו: מה ראוי לעשות כשמתרחשת לידינו שואה?). הרי זה לא יכול להיות נכון, ובוודאי יש פיקוח ממשלתי וכו’ וכו’. אנחנו מעדיפים להתעלם מהעובדות ולנפק תירוצים חסרי שחר ובסיס, שרק לא יפריעו לנו לאכול בשר בשקט. מציגים בפנינו סרטים וטבלאות עם עובדות אבל אנחנו יודעים טוב יותר. גם בלי לבדוק אפריורי ברור לנו שהתירוצים האינטרסנטיים של המגדלים הם האמת לאמיתה ולא המידע שמביא לנו אנונימוס. כיצד קורה הנס הזה? מדוע עדיף מי שלא בודק ומי שנגוע באינטרס על פני מי שפועל למען ערכים מוסריים וטורח לבדוק את המידע? זוהי ההכחשה במיטבה.

רבים מאתנו מאשימים את הארגונים הללו בכך שהם משקיעים מאמצים בנושא שולי וטפל כשיש בעיות חמורות הרבה יותר. מה עם העוני? והטרור? ומשפחות חד הוריות? וניצולי שואה? והשלום? וכיבוש הארץ? זה לא שהמבקרים הנמרצים של אנונימוס עסוקים כל העת בטיפול בבעיות הבוערות יותר. זו פשוט הדרך שלהם להתמודד עם החידלון שלהם עצמם. נוח לנו פשוט לחיות בהכחשה (שהשמאלנים הללו לא יפריעו לנו לאכול בשר בשקט).

אחרים בכלל מכחישים ממניעים אציליים להפליא. הם מביאים את דברי הרב קוק על אלו שנמנעים מלאכול בשר. הוא אמר שאמנם כאידיאל ראוי לעשות זאת, אבל בפועל זו מדיניות מסוכנת שמקדימה את זמנה. עלול להיווצר מצב שנשווה את יחסנו לבעלי חיים ליחסנו לבני אדם. נוח לנו להתעלם מכך שהוא לא דיבר על התעללות אלא על עצם התופעה של הריגת בעלי חיים ואכילת בשר. אבל אנחנו מהדרים ומרשים לעצמנו לעודד התעללות ולצרוך את מוצריה רק כדי שחס ושלום לא נגיע לזילות בערך חיי אדם שכל כך יקרים לנו. איך נוכל לטפל בזוועות בסוריה ובצפון קוריאה אם נעסוק כל היום בהצלה ובאי התעללות בבעלי חיים?!

אם זאת לא הכחשה, איני יודע הכחשה מהי. דומני שעל כולנו נכון לומר כאן: “הובשתני מלך כוזר” ו”מצאת מקום חרפתי” גם יחד.

האם זו “שואה”?

אם נתעלם מהאינסטינקט והטאבו לא לשאת את שם השואה לשווא, בעצם מדובר כאן במחנות ריכוז של ממש, עם כל הפרטים שהכרנו בשואה. ריכוז במחנות, ניסויים רפואיים (גם בשביל קוסמטיקה, לא רק להצלת נפשות), התעללות והמתה המונית בייסורים איומים רק לשם ההנאה והבידור, תוך התעלמות מזעקות וסבל נורא של המוני יצורים, עדרים של סובלים, כשכל זה נעשה תוך כדי פרסומות עליזות וקונצרטים כלפי חוץ (כולנו טרזינשטדט).

ואם זאת שואה, אז אנחנו לא רק מכחישי שואה אלא גם בגדר “הנאצים ועוזריהם”. קל לנו מאד לצקצק בלשוננו ולתהות כיצד יכלו הגרמנים והפולנים להתעלם ממחנות ריכוז שהיו לידם וכיצד הם הסכימו לקנות את הלוקשים התעמולתיים שמכרו להם. איך בעלות הברית לא היו מוכנות להקדיש מאמץ נוסף להפצצת מחנות הריכוז? אני מזכיר לכולנו שהם חיו בחברה מאד לא דמוקרטית תחת שלטון פחד ואימה ותחת תעמולה שלטונית משומנת היטב בלי אינטרנט שמפיץ מידע לכל דורש. לעומת זאת, אנחנו עושים זאת בחברה פתוחה וללא כל פחד, כשכל המידע עומד לרשותנו. אנחנו מתעלמים וקונים לוקשים של אינטרסנטים עם תירוצים מגוחכים סתם מתוך אינטרס, נהנתנות ונוחיות. הם נדרשו לסכן חיים באמצע מלחמה אכזרית עם עשרותומאות אלפי הרוגים, בעוד אנחנו נדרשים להוציא עוד כמה שקלים בסופרמרקט.

“הובשתני מלך כוזר” ו”מצאת מקום חרפתי”.

בין בני אדם לבעלי חיים: על זכויות בעלי חיים

אכן, לפעמים נשמעות אמירות שמדברות על זכויות בעלי החיים, ואולי גם כאלה שרואים בהם יצורים שווים לנו. אמירות אלה ניזונות מהתפיסה הניאו דרוויניסטית שרואה את האדם כיצור חומרי גרידא, ומתחזקות מהתפיסה האבסורדית הרווחת בימינו שרואה כל חובה של האחד כזכות של האחר שיוצרת שיח זכויות חסר גבולות.[2] אני אישית חושב שלבעלי חיים אין זכויות, אבל עדיין ברור שלנו יש חובות כלפיהם. האיסור להתעלל בהם לא נובע מזכויותיהם המשפטיות ועליונותם המוסרית, אלא מכך שחובה עלינו למנוע ובוודאי לא לגרום סבל ליצורים אחרים. אין כאן שום חשש להשוואה בין בני אדם לבעלי חיים. אם משהו יביא את העיוות המוסרי הזה למחוזותינו – הרי זו דווקא ההתעלמות וההכחשה. אם היינו מתייחסים כראוי לנושא הזה, אזי הפעילים לא היו מגיעים לשיח של זכויות של בעלי חיים ולעיוותים מוסריים שרואים בהם שווים לבני אדם. החשש של הרב קוק קיים הן כאשר פועלים במרץ רב מדיי למען בעלי החיים והן כאשר לא פועלים וחיים בהכחשה ובאדישות לגורלם.

כאן באתר (ראה בסוף השרשור) עלו כל מיני ספקולציות שבעלי חיים בכלל לא סובלים כי אין להם תודעה. לפי הצעות אלה, ביטויי הסבל אינם אלא אינסטינקטים פיזיולוגיים גרידא. אנחנו בעצם עושים האנשה (פרסוניפיקציה) של בעלי חיים. כפי שכתבתי שם, הצעות אלו אינן סבירות בעיניי (הן דומות בעיניי לגישות שלפיהן לאנשים אחרים אין מודעות ורגשות אלא רק ביטויים חיצוניים שנראים כאילו הם מרגישים ומודעים). אבל גם אם נניח שהשאלה הזאת פתוחה, עדיין קשה לי לראות כיצד יש לאנשים מסוימים עמדה כה נחרצת וברורה לגביה. גם אם אני לא יודע בוודאות שבעלי החיים אכן סובלים, כיצד אותם אחרים יודעים בוודאות כזאת שבעלי החיים לא סובלים? הוודאות כה גבוהה עד שאין להם בעיה לגרום לבעלי החיים מה שנראה לנו כסבל ולעודד אכזריות כלפיהם. אין לי ספק שמדובר בניסיון חסר בסיס להקל על תחושת האשם שלנו ביחס לבעלי החיים.

נכון שיש שנרתעים מעצם ההריגה של בעלי החיים, וגם בזה יש משהו. כאן אני מוכן לקבל טענות נגד, כל עוד ההריגה נעשית במידת הצורך ובצורה נאותה (בלי סבל). כאן אני עוסק רק בהתעללות ובגרימת סבל ולא בעצם ההריגה. כפי שכתב הרב קוק, זו כנראה סוגיא שעוד טרם הגענו אליה (לפחות רובנו).

אז מה בכל זאת ניתן לעשות?

קשה מאד לראות שוק שמייצר כמויות בשר וחלב וביצים כנדרש כיום ועושה זאת בצורה הומנית. דומני שזה ממש בלתי אפשרי. האם זה מצדיק את המצב? לעניות דעתי ממש לא.

ניתן לפעול בכמה רמות. ראשית, לצרוך מוצרים שמקורם במקומות שמקפידים ככל האפשר על יחס נאות לבעלי חיים, גם אם זה עולה מעט יותר או הרבה יותר. כל אחד לפי יכולתו. אפילו ביצי חופש זה כבר משהו (אם כי הן לא שונות מאד מביצים רגילות). יש חוות אורגניות שמגדלות תרנגולים ועגלים לבשר לחלב ולביצים בצורה הומנית ובתנאים נאותים (אנחנו צורכים ביצים מהמשק בניר צבי שמופיע בשרשור הנ”ל. ראה גם כאן למטה במסגרת).

בימינו הצמחונות היא לא בלתי אפשרית כפי שהיה בעבר. יש לא מעט תחליפים וסיוע של ארגונים שונים בתפריטים ובהצעות למוצרים תחליפיים. תירוצי הבריאות לא מצדיקים התעללות, וברובם גם לא מבוססים. יש תוספי תזונה שונים שאפשר לקחת בעת הצורך. אפשר לפחות להצטרף ליוזמות חלקיות (כמו Meatless Monday) שמפחיתות את הכמויות שאנחנו צורכים. לא יקרה לאף אחד מאתנו דבר אם נאכל בשר רק פעם או פעמיים בשבוע.

המהדרין שמצליחים לעמוד בזה, יכולים לעבור לטבעונות. זוהי מעלה שמעוררת בי (כמי שלא ממש מצליח לעמוד בזה) קנאה רבה. בתי רבקה, שהיא פעילה למען בעלי חיים, כבר שנים מחזיקה בגבורה בטבעונות מלאה ומתנזרת מכל מוצר מן החי (גם כזה שבטל בשישים). היא גם זו שגרמה לי לכתוב את הטור הזה.

הצמחונות והטבעונות, ובוודאי האורגניות, לפעמים מצטיירים כאמצעם לשמירת הבריאות. חלק מהפרסומת והתדמית שלהם מבוססים על שיקולי בריאות וחזרה לטבע. אני ממש לא שם. זה לא ממש מעניין אותי לא החזרה לטבע ואפילו לא הבריאות. אני גם לא עוסק כאן בתעמולה למען חנויות טבע, ובוודאי לא מצדד ברפואה אלטרנטיבית ושאר הבלי הניו אייג’ (את יחסי אליהם ראו כאן. הם מוציאים שם רע לערכים החשובים באמת). אני לא מדבר כאן על אידיאולוגיה אורגנית. רבים לא יודעים, אבל גידול אורגני צריך לעמוד בסטנדרטים גבוהים יותר (שקבע משרד החקלאות) של יחס לבעלי חיים. לכן מוצרים אורגניים (שיש להם אישור) הם מוצרים שמיוצרים בתנאים וביחס לנאותים יותר לבעלי חיים. כאמור, למחמירים ולמהדרין גם זה לא אידיאלי, אבל זו כבר רמה מתקדמת יותר.

מעבר לכל זה, חשוב גם למחות ולהסביר. להעלות את הנושא לסדר היום ולמודעות ולא לאפשר את המשך ההכחשה והאדישות. כדאי מאד גם לתרום לפעילויות כמו אלו של אנונימוס (אני לא מקבל מהם אחוזים). אפשר גם לתרום ולהשתתף במחקרים בכיוונים הרלוונטיים לפתרון הבעיה (כמו יצירת בשר מרקמות מעבדתיות). כל פעולה בכל רמה מקדמת במשהו את העניין, ומסירה את החרפה.

היבטים הלכתיים

לא בכדי לא דיברתי כאן על ההלכה. לא נכנסתי לשאלה האם צער בעלי חיים דאורייתא או דרבנן ומה הוא כולל. לא הפניתי לכמה ספרים שעוסקים בהיבטים ההלכתיים של ההתעללות בבעלי חיים ובפרט שיתוף הפעולה שלנו עמה. הסיבה לכך היא שהשיקול היסודי כאן אינו הלכתי. את הבעיה ההלכתית ניתן לפתור אם נתעלל בבעלי החיים ביד שמאל או נקנה את הביצים שלנו בשינוי. ניתן גם להיתלות במקורות הלכתיים שמסבירים שכשהדבר נעשה לצרכי האדם אין איסור צער בעלי חיים. אבל כל אלו הם פלפולים הלכתיים חסרי חשיבות מעשית. את העניין המוסרי אין דרך לפתור בצורות טכניות ופורמליות. כאן צריך לפעול ולהשקיע כסף, זמן ומאמץ. אגב, ההתעללויות הללו יוצרות בעיות הלכתיות חמורות לגבי כשרות המזון (למשל אחוזי הטריפות גדלים מאד). ועוד לא דיברנו על מחלות ופגמים בבשר שמגודל בצורה כזאת.

בשולי הדברים אזקק לעוד היבט הלכתי שפגשתי בהקשר הזה. לפני זמן מה שמעתי מחברי שבנו שמקפיד על טבעונות לא מוכן לקבל ולהניח תפילין לבר מצווה, מפני שהן עשויות מעור של בהמות שנשחטות לשם כך. ההורים היו אובדי עצות, וניסו למצוא תפילין שעשויות מבהמה שמתה כדרכה (לא נשחטה). מתברר שזה מאד קשה ולא תמיד זמין (הם מצאו מישהו שמנסה לעשות זאת, אבל זה כנראה לא כל כך הולך). אמנם אותו בחור הקפיד אפילו על הריגת בעלי חיים, אבל בהחלט ניתן לקבל את גישתו כשמדובר על התעללות ותנאי גידול ושחיטה לא נאותים. בהחלט מובן בעיניי (גם הלכתית) אם אדם מסרב להניח תפילין שנעשו מבעלי חיים שגודלו ונשחטו בצורה כזאת, שכן זוהי מצווה הבאה בעבירה. אבל כאמור לא אכנס כאן לפלפול הלכתי. בסופו של דבר מצאה המשפחה פתרון מקורי לשמחת כל הנוגעים בדבר, ותוכלו לראות אותו כאן בסרטון יפהפה ביוטיוב. האם יש פתרון כללי לשאלות אלו? איני יודע. בוודאי שהימנעות מעצם ההריגה נראית כמעט בלתי אפשרית, אבל המודעות והחיפוש אחר פתרון הומני וראוי ככל האפשר ודאי נחוצה וחשובה.

מפי עוללים ויונקים

אני חייב לומר שהצדעתי לבחור הזה על ערכיו ועל המסירות והנחרצות שלו בשמירה עליהם, וכך גם לבתי רבקה (הגדולה מכולם). עם כל הביקורת על הדור הצעיר, לפחות כאן הם חזקים וטובים מאתנו. הארגונים הללו מובלים בדרך כלל על ידי צעירים, לפעמים ממש ילדים, שעושים פעילויות חשובות מאד עבור כולנו, במקרים רבים נגד דעת הקהל וגם נגד החברה ונגד הוריהם, ובוודאי שהם כרוכים במחירים במטבע של הנאות ונוחיות שלהם. מתקיים בנו כאן “מפי עוללים ויונקים…”. הילדים שלנו שומרים עלינו ומעוררים אותנו מהאדישות שלנו. הם מעמידים מול עינינו מראה שמונעת את ההכחשה, וכדאי להקשיב להם היטב היטב.

סיכום

גם אם חשוב לחדד את ההבחנה בין בני אדם לבעלי חיים, ברור שאין שום היתר ושום הצדקה שבעולם לגרום להם סבל כזה. גם אם לבעלי חיים אין זכויות ואין להשוות אותם לבני אדם, עדיין הם יצורים שסובלים ואיני רואה כיצד אנחנו מרשים לעצמנו לקחת חלק בגרימת סבל כזה. מחנות ריכוז והתעללות הם מעשים נוראיים גם כשהסבל שהם גורמים לא נעשה לבני אדם. קהות החושים והאדישות שלנו הם תעודת עניות נוראה לנו ולחברה שבתוכה אנחנו חיים.

אין ספק שהרבה יותר חשוב להציל את תושבי סוריה, סודן וצפון קוריאה, מאשר את בעלי החיים. אבל קשה לראות במה יכול כל אחד מאתנו לסייע לתושבי סוריה או צפון קוריאה. אני גם לא רואה את כולנו עוסקים בזה. לעומת זאת, ביחס לבעלי החיים אנחנו בהחלט יכולים לעשות יותר. לרובנו קשה לצאת חוצץ נגד התופעות הללו ולחיות כטבעוני מלא, אבל נדרש מכל אחד מאתנו לעשות לפחות עוד משהו בכיוון הנכון, ובוודאי להעריך את אלו שעושים יותר ואף לסייע להם בכך. אולי בזה נכסה במשהו את מקום חרפתנו שמתגלה כאן ונחפה על הבושה.

לא נותר לי אלא להביא כאן מייל ששלחה בתי (רבקה). כולנו יכולים לעשות זאת ולתרום משהו לטובת שיפור המצב הנורא הזה:

אני מזכיר שוב את המשק האורגני בניר צבי שהוזכר למעלה. הנה עוד יצירה של רבקה האגדית:

[1] ראה בשו”ת כאן באתר את השרשור הבא.

[2] כך מדברים על הזכות של משפחות חד הוריות לתמיכה מהמדינה, והזכויות של העובדים במפעלים וכדומה. כל אלו אינן זכויות אלא חובות. יש חובה על חברה לתמוך בחלשים שבה אבל לחלשים אין זכות להיתמך. וכך לעובדים אין זכויות, אלא לבעלי המפעל יש חובות כלפיהם.