פרסום מאמרי נשים בכתבי עת תורניים: המקרה של ‘אסיף’ (טור 56)

בס”ד

הטור הנוכחי עוסק בנושא שהתעורר כבדרך אגב סביב מאמר שפרסמתי במוסף שבת של מקור ראשון, אבל במובן מסוים הוא המשך לטורים הקודמים שעסקו ב-fake news. בגיליון השבת האחרונה (פרשת משפטים) הגבתי על סערת מינוי הרבניות/מהר”תיות בארה”ב ועל החלטת ה-OU לא לאפשר זאת. בתוך דבריי הערתי שלפני כמה שנים גיליתי לתדהמתי שברוב ככל כתבי העת התורניים יש מדיניות לא לפרסם מאמרים למדניים ו/או הלכתיים שחוברו על ידי נשים. הדברים עוררו תגובות סוערות, וכוונתי בעיקר לדבריו של רכז המערכת של ‘אסיף’, אייל רזניקוביץ, בפייסבוק, באתר מקור ראשון וגם תגובה שתופיע במוסף שבת הקרובה. תגובה שלי תופיע גם היא שם, אבל בגלל קוצר המצע לא יכולתי להיכנס שם לעובי הקורה. על כן חשבתי שנכון יהיה להבהיר כאן את התמונה ולהציג אותה כהווייתה, וישפטו הקוראים.

מהלך העניינים

לפני כמה שנים תלמידה שלי בבית המדרש לדוקטורנטיות בבר-אילן כתבה (בהמלצתי) מאמר ובו ביקורת על היתרו של הרב יוסף משאש לנשים ללכת בלי כיסוי ראש. מדובר בהיתר בעייתי מאד, ואינני מתכוין למובן ההלכתי אלא בעיקר למישור המתודולוגי. כפי שניתן לראות במאמר,[1] התשובה הזאת מתבססת על נימוקים ופרשנויות שהם לא רק מגמתיים אלא פשוט לא מחזיקים מים בסוגיות. משהצעתי לה לפרסם את הדברים, היא ביקשה ממני להצטרף כחותם נוסף (אכן הייתי שותף לכתיבה) בגלל הביקורתיות שבמאמר, והסכמתי.

ניסיתי לבדוק היכן ניתן לפרסם את המאמר, ולא ממש הצלחתי למצוא. לאט לאט התברר לי לתדהמתי שכתבי עת תורניים מסרבים לקבל ולפרסם מאמרים שחוברו על ידי נשים. כבר שמעתי על מקרים שבהם עלו כל מיני הצעות מגונות כדי להסוות את העובדה שמדובר במחברת אישה, כמו לצרף את בעלה כחותם פיקטיבי, להוריד אותה להערת שוליים בתוספת תודה על עזרתה, להשתמש ב”ניק” כמו מ. אברהם, לך תדע אם זה מיכאל או מיכל וכדומה, כל אחד כיד הדמיון הטובה עליו (פרט לאופציה האחת והיחידה ההגיונית והמתבקשת: פשוט לכתוב את המחברת האמיתית בשמה). המדיניות של כתבי העת בתחום זה כמובן מוסווית היטב מחשש לעינא בישא, והיא גם משתנה מדי פעם. לפעמים מותר לפרסם מאמר בתנ”ך או במחשבה אבל לא בהלכה, או בהלכה אבל לא בלמדנות, לפעמים מותר כמחבר משותף (עם הוספת מחבר פיקטיבי או לא) ולפעמים לא, וכן על זו הדרך. מדובר בכל כתבי העת התורניים שבדקתי, כולל כאלה שלא מזוהים עם תפיסות שמרניות במיוחד. יוצאים מהכלל הזה כתבי עת אקדמיים או בעלי נטייה אקדמית (כמו אקדמות וכדומה). אני מדבר כאן רק על כתבי עת תורניים מובהקים, כלומר כאלה שמתפרסמים בהם מאמרים למדניים והלכתיים במובנם הקלסי.

במסגרת חיפושיי היכן לפרסם את המאמר הגעתי לכתב העת אסיף. כתב העת הזה הוקם לפני כמה שנים כיוזמה מבורכת שפונה לכלל ישיבות ההסדר וגם לשאר הציבור התורני (בדף הראשי של האתר הוא מוצג כשנתון ישיבות ההסדר), ומטרתו לאגד כותבים מכל המינים והגוונים, ליצור מאגרי מידע על מאמרים שהתפרסמו בבמות שונות לתועלת הציבור ועוד. יוזמה חשובה ומבורכת לכל הדעות. בהמשך הוקמה ספריית אסיף, וגם היא מוצגת באתר כספריית כתבי עת מבית המדרש הדתי לאומי. בגליון הראשון התפרסם מאמרי על מעמדו של הגר (שהוזכר במאמרי הנ”ל במקור ראשון) והם פנו אליי לקבל מאמר נוסף. פניתי אליהם בתחושה ברורה שסוף סוף נמצא פתרון למאמר ה”מוחרם”, כתב עת תורני ומודרני שלא יעמיד מכשולים מיותרים בפני נשים. בעצם שלחתי שני מאמרים (אחד לבקשתם מאמר פתיחה למסכת ב”ק והשני היה המאמר הזה).

במסגרת חליפת המיילים עם רכז המערכת, אייל רזניקוביץ, התברר לי אט אט שהמאמר כנראה לא מתקבל. לשאלתי הוסבר לי שהמדיניות שלהם היא לא לקבל מאמרים של נשים (הם אפילו מחמירים יותר ואוסרים גם מאמר עם מחבר שותף עם סימני הזכרות הנכונים). לשאלתי מה הבעיה בזה, וכי יש כאן פגיעה בצניעות או איסור כלשהו שנעלם ממני, הוסבר לי שכל המערכת (שעם חלקה התכתבתי בעצמי לאחר מכן) מחזיקה בדעתי שאין שום מניעה הלכתית או אחרת לעשות זאת, אבל הם הביעו חשש כבד שאם יורשה פרסום של מאמרים של נשים כתב העת יסגר (אפוקליפסה עכשיו) בגלל השותפים השמרניים שלהם (שגם מממנים את כתב העת). מדיניות המערכת חותרת לכך שכל הגוונים יפרסמו מאמרים בכתב העת ושיתוף מאמרים של נשים עלול לפגוע בזה, ולכן המערכת החליטה (כנראה) לא לאפשר פרסום של מאמרי נשים. לשבחם ייאמר שהשמרנות שלהם היא ללא פניות. הם מפעילים אותה גם כלפי מאמרים שמסקנתם שמרנית (ביקורת על היתר ללכת בללי כיסוי ראש).

בסופו של דבר ביקשתי תשובה פורמלית של המערכת על המאמר ששלחתי, שכן כל מה שנאמר לי היה באופן לא רשמי ולא לפרסום עם רמזים שונים על כך שאי אפשר לפרסם מחשש לעינא בישא. עד עצם היום הזה לא קיבלתי תשובה מהי ההחלטה לגבי המאמר. אמרתי להם שאם המאמר על כיסוי הראש לא מתפרסם אני מושך גם את המאמר השני ששלחתי. ואכן שניהם לא פורסמו.

על פעילותי בעניין מסביב

אני חייב לומר שפניתי לעוד כותבים שהנחתי שאינם מזדהים עם המדיניות המפלה הזאת, שאין לה בדל בסיס הלכתי או אחר. כולם אמרו לי שאכן זה מקומם, אבל אין מה לעשות. כולם ממשיכים לשתף פעולה ולשתוק. בפועל, המצב ממשיך באין פוצה פה ומצפצף. חצי מעם ישראל לא יכול לפרסם מאמרים בכתבי עת תורניים בכלל, ובפרט באסיף, וכולנו שותקים. כתבי עת תורניים מיישרים קו עם הגישה השמרנית וההזויה שרובם ככולם לא מזדהים עמה בעצמם. לאף אחד מהם לא מפריע העוול המוסרי, ההלכתי והתורני, שלא לדבר על עבירה על החוק. אנחנו אמנם מודרניים אבל לא בענייני נשים. האחדות מעל הכל, כבר אמרנו?!

לאורך התהליך הם פנו ללבי היהודי החם והאוהב כדי שלא אפרסם את הדברים מחשש לנזק שהם יגרמו לכתב העת. למען האמת, בתחילה לא חשבתי לפרסם את הדברים, כי אין לי עניין לפגוע בכתב העת ובודאי לא באנשים שמנהלים אותו. אבל כמו שאמר השופט ברנדייס, אור השמש הוא המחטא הטוב יותר לכל מחלה. קשר השתיקה הזה הוא חלק מהבעיה, ועוד יותר מזה שלא מחפשים לה פתרון. כולנו שותקים ורוב מוחלט של הציבור כלל לא מעלה בדעתו מה קורה תחת אפו. מדברים על הדרת נשים בכל מיני הקשרים, וברובם בעיניי לא מוצדקים. לכן יש תחושה של שובע מהטענות על ההדרה. אבל תחושתי היתה שכאן זהו מקרה בעייתי וחשוב שיובא לידיעת הציבור, בפרט על רקע הפולמוס של ה-OU שמאמרי עסק בעיקר בו.

ההצעה המבישה

בדבריי שם תיארתי את מדיניות המערכת, ובתוך הדברים הוספתי שבמהלך ההתדייינות עלתה הצעה מבישה להוריד את שמה של המחברת להערת שוליים ולהודות לה על עזרתה בכתיבת המאמר, הצעה שדחיתי על הסף כמובן. על כך התקומם אייל רזניקוביץ, גם בהתכתבות איתי מיד אחרי פרסום הדברים, וגם במקומות שונים ברחבי הרשת שבכל פעם מובאים לידיעתי (בעוונותיי, אין לי פייסבוק) וגם בתגובתו שתתפרסם במוסף השבת הקרובה. במסגרת ההתקוממות הזאת הוא מציג מצג שוא מגמתי ומסולף של האירועים, ומסתמך על כך שפרסום התכתובת בינינו יביך אותו ולכן אני לא אפרסם אותה (הוא כבר הזהיר אותי בהודעותיו מפני איסורי תורה שכרוכים בזה. סודם שמור עמו כמובן). ביחד עם זה הוא מרשה לעצמו לסלף את מהלך האירועים, מה שגרם לי לשקול ברצינות את פרסום התכתובת כולה. ובכל זאת, החלטתי להתחשב בו (על לא עוול בכפו), ולא לעשות זאת. אני שומר לעצמי את הזכות לעשות את זה בהמשך אם הוא ימשיך בדרכו.

בהתכתבות שנערכה עמו בעקבות מאמרי במקור ראשון טען אייל רזניקוביץ שלא יעלה על הדעת שהם יציעו הצעה כה פוגעת ולא מוסרית. מאחר שהוא הכחיש את העובדות הלכתי ובדקתי במאגר המייל שלי, ולצערו מצאתי את המייל בו מדובר. במייל אומר לי אייל את הדברים הבאים:

שוחחתי על כך עם הרב XX (הוא האחראי על השיתוף פעולה אתנו בפועל). הוא שאל אם זה יהיה הוגן כלפיה אם תצויין כשותפה בכתיבה בכוכבית גדולה בשולי הדף הראשון עם הפנייה בכותרת? אם זה לא יהיה הוגן כלפיה, אז כמובן שלא נבקש לעשות זאת.

מיד אחרי זה הוא מודיע לי שבאם לא תתקבל ההצעה – המאמר יידחה (זו היתה רק הדלפה. תשובה רשמית לא קיבלתי עד עצם היום הזה). כל זה כמובן בסודיות ולא לפרסום.

כאמור, שלחתי אליו את המייל הזה, ואז הוא חזר עם פרשנות יצירתית. הוא הסביר לי שהם כלל לא הציעו לי להשמיט את שמה. הם רק רצו לברר האם היא אכן שותפה מלאה לכתיבה, והאם זה לא יפגע בה אם נוריד אותה להערת שוליים. עוד הוא כתב שזו לא היתה הצעה רשמית של המערכת אלא רק הצעה שעלתה בינינו לצורך בדיקה. כאמור, הם לא היו מעלים בדעתם להציע הצעה כה פוגענית ולא מוסרית. לכן הוא טען שהכפשתי את אסיף וסילפתי את האמת בכך שנתתי לקוראים להבין שהמערכת היתה מודעת לכך שהיא כותבת שותפה מלאה ובכל זאת הציעה להוריד אותה להערת שוליים.

האם אכן היתה כאן “הצעה מבישה”?

כעת קורא יקר דמיין שמגיע למערכת כתב עת מאמר שחתומים עליו שני מחברים, נאמר משה זוכמיר ועובדיה אבוטבול. המערכת שואלת בנחישות וברגישות אינסופית האם אבוטבול דנן לא ייפגע אם הוא יורד להערת שוליים (עם כוכבית “גדולה” כמובן), שכן המערכת לא מקבלת מאמרים של ספרדים. במשפט הבא המערכת מודיעה (באופן לא רשמי כמובן) שאם ההצעה לא תתקבל המאמר לא יפורסם.  צא וחשוב על הנקודות הבאות:

1. מהניסוח שמובא במסגרת למעלה, לא נראה שיש שם שאלה האם היא היתה שותפה או לא, אלא רק האם היא תיפגע או לא (הניסוח המנומס הוא: האם זה יהיה הוגן כלפיה). להיפך, ברור מהניסוח שהכותב יודע שהיא שותפה ולא שואל על שותפותה. מה באמת חשבתם, זה יהיה הוגן כלפיה או לא? אבוטבול מתבקש בנימוס רב להוריד את שמו להערה, אבל רק אם זה לא יפגע בו כמובן. היש לם רגישות גדולה מזו?!
2. ובכלל, המחברים החליטו ששניהם חתומים על המאמר בשווה. האם יש איזשהו מקרה אחר בעולם שמערכת כתב עת היתה מרשה לעצמה לשאול את אחד המחברים האם חברו ייפגע אם הוא יורד ממקום כבודו להערת שוליים (עם כוכבית “גדולה” כפרס תנחומים)? ואפילו אם השאלה במייל היתה מעלה במפורש את השאלה על מידת השותפות שלו בכתיבה, התעלה על הדעת התערבות כזאת? ההחלטה מי מחבר ומי לא מסורה למחברים עצמם, ולהם בלבד. התערבות בזה היא חוצפה שקשה להעלותה על הדעת, גם אם השאלה נשאלת בנימוס ועדינות מירביים.
3. הקורא התמים עשוי לחשוב שהמערכת שמקפידה מאד על כללי המוסר רק העלתה הצעה רגישה כדי שהכותבת לא תיפגע, כלומר אם היא תסכים אז שמה יורד להערה, ואם לא – אז כמובן יפרסמו את הדברים עם שני השמות כמקובל. כל זה רק מתוך רצון כן להיות הגון כלפיה כמובן (שהרי ודאי גם היא, או אבוטבול דנן, לא רוצים שאם הם לא היו שותפים מלאים לכתיבה שמם יופיע כמחברים. הגיוני, לא?). אבל כפי שהזכרתי למעלה, זה ממש לא המצב. בשורה הבאה של אותו מייל אייל דנן מודיע לי (לא לציטוט כמובן) שהמאמר בעצם כבר נדחה, אלא אם ההצעה ההוגנת והנימוסית הזאת תתקבל. אז כיצד לדעתכם אמורה היתה להתפרש הצעה כזאת על ידי הקורא התמים זוכמיר? האם לא מדובר כאן בדרישה אולטימטיבית (בנימוס ועם כוכבית גדולה כמובן): או שתסכים/י להשמטת שמך למטה ולא תיפגע/י (!?), או שהמאמר יידחה (בעצם כבר נדחה). וכל זאת מפאת ההתחשבות בכבודה שאף אחד לא היה מעלה בדעתו לפגוע בו כמובן. כעת הם רק מחכים לשמוע האם היא נפגעת או לא והאם זה הוגן כלפיה, זה הכל. ממש פסגה של רגישות אנושית ומוסרית.זה מזכיר לי סיפור על ידידה מבוגרת שלנו שהיתה במצוקה כלכלית וחיפשה עבודה בחנות שמוכרת עיתונים. בעל החנות אמר לאשתי שפנתה אליו שהוא לא יכול לתת לחברתנו את העבודה הזאת כי הוא לא יכול לראות אישה מבוגרת מרימה עיתונים ועוסקת בעבודה פיזית ולא מכובדת. ממש נוגע ללב, לא? מתוך התחשבות בה וכדי לא לפגוע בה הוא מונע ממנה את העבודה שהיא זקוקה לה לפרנסתה. גם המערכת שלנו רק מתוך רגישות והתחשבות וכדי לא לפגוע בה (הם לא יכולים לראות אותה נפגעת מכך ששמה מושמט) מחליטה בהגינות לדחות את המאמר שלה. ממש נוגע ללב.

4. אייל טוען גם שמדובר בתשובה לא רשמית ולא תשובה פורמלית של המערכת. כאמור, עד היום, כמה שנים אחרי המעשה, אחרי שחזרתי ודרשתי לקבל תשובה ובה ההחלטה על דחיית המאמר, עוד לא הגיעה אליי תשובה מסודרת ורשמית של המערכת על המאמר. ובכלל, האם זוהי התנהלות שקופה וישרה של מערכת כתב עת מכובד כלפי מאמר שמגיע אליו? לדחות מאמר בלי נימוקים ואפילו בלי להודיע שהמאמר נדחה, ולהסתפק בהצעות לא פורמליות (שאפשר להתכחש אליהן לאחר מכן תוך פריטה על מיתרי לבי הרחום לא לפרסם את המייל בו מדובר) שברוב הגינותן מציבות אולטימטום הדורש להוריד את אחד המחברים להערה, ולא המאמר יידחה.

בחזרה לעניין העקרוני

עד כאן הדיון בשאלה האם אכן היתה כאן הצעה מבישה. לקינוח, עוד כמה תהיות בשולי מדיניות המערכת בכלל:

5. תהיתי אז, ואני עדיין תוהה, האם היו עושים זאת גם אם הדרישה היתה לא לפרסם מאמרים של יהודים, של מזרחיים (ראה למעלה דוגמת אבוטבול וזוכמיר), של הונגרים, של בעלי גובה מעל הממוצע, של חרדים, או של כותבים מישיבות הקו? האם המערכת לא היתה מתקוממת ולא מסכימה לשתף עם זה פעולה? האם גם אז היו אומרים שזה הכרח לא יגונה שכן קיומו של כתב העת מוטל בסכנה? המסקנה היא שגם המערכת עצמה לא באמת רואה נשים כשותפות לגיטימיות, ולא רואה אותן כמו אוכלוסיות אחרות. אז למה הם נתלים בשמרנים הרשעים? (זה לא אנחנו זה הם).

אגב, זוהי המדיניות המקובלת אצל בני דודנו הפלסטינאים. הרשות מנהלת איתנו מו”מ ואז החמאס שובר את הכלים. והרשות אומרת: מה אתם רוצים, זה לא אנחנו זה הם. פטנט נהדר.

6. היו גם טענות שמדובר בכתב עת של ישיבות ההסדר ולכן אין מקום למאמרים של נשים או של גורמי חוץ. אבל גם זה תירוץ עלוב שבא לכסות על המדיניות המפלה. הרי יש שם עוד מחברים שלא שייכים לישיבות ההסדר. יתר על כן, הטענה הזאת לא עלתה במו”מ בינינו. אם זה כך, הכל היה הרבה יותר פשוט. שיודיעו שהמאמר לא מתקבל כי היא לא למדה בישיבת הסדר (למרות שאני כן, וגם לימדתי באחת). האם כשיש מחבר שלמד או לימד בישיבת הסדר ומחבר אחר (גבר) שלא, גם אז דוחים את המאמר מאותה סיבה? כל אלו תירוצים מעוררי רחמים של מי שהתגלה קלונו.
7. אייל מזכיר שלפעמים המערכת כן מרשה לעצמה לפרסם מאמרים של גבר ואישה בשותפות. לטענתו אין באסיף מדיניות עקבית כזאת. אחרי שנשימתי חזרה למקרא האצילות הנאורה הזאת, אני חוזר ותוהה אם כך מדוע המאמר שלנו נדחה. האם הם סתם עושים מה שהם רוצים? האם הם שינו מדיניות? אז אולי כעת שותפתי תשלח מאמר והוא כן יתפרסם? אשמח שיודיעו לי על שינוי המדיניות המבורך הזה.
8. אני מטיל ספק רב האם באמת פרסום מאמר נשי היה פוגע בכתב העת. יש לי תחושה שהפחד מאימת השמרנים משתק כמה מאיתנו גם בלי חשש מוחשי. קצת עמוד שדרה לא היה מזיק להם, ואולי היה מתברר שהשד השמרני אינו נורא כל כך. יתר על כן, יש לי תחושה (אולי אופטימית מדיי) שכשאנשים רואים אדם או קבוצה שערכיהם חשובים להם, בדרך כלל משתדלים לכבד אותם.
9. אני תוהה מדוע תמיד למודרניים איכפת מאחדות ושותפות עם השמרנים, אבל לא להיפך? למה חשוב להם בשם האחדות והגדלת התורה והאדרתה שיהיו כותבים מכל הגוונים, אבל לא נשים? האם נשים הן לא גוון? ולמה הליברלים לא מציבים אותו אולטימטום לשמרנים שלא ישתתפו אם כתב העת לא יהיה פתוח לכל מאמר ראוי בלי קשר לסימני הזכרות או הנקבות או למוצא של כותבו.

אני בהחלט מבין למה השמרנים תמיד מכתיבים למערכת גם כשהדברים בניגוד לעמדת כל חבריה, וכמובן בניגוד לערכים בסיסיים. בסך הכל החבר’ה הליברליים הללו מנומסים ולא מחרימים, ולכן אף אחד לא סופר אותם ממטר. אולי כבר הגיעה העת לקחת כלי מלחמה ולעמוד על ערכים חיוניים ובסיסיים? אולי הוויתור האינסופי והתבוסתני הזה הוא שמסייע לקידום הגישות הקלריקליות ששולטות בממסדים התורניים למיניהם הרבה אחרי שכבר אבד עליהן הכלח? אני כבר עשיתי צעד אחד במאמר שפרסמתי, ואני בהחלט מקווה שבהמשך יבואו עוד רבים אחרים.

נקודות נוספות שעלו בדיון סביב מאמרי, יידונו כנראה בטור הבא.

[1] בסופו של דבר הוא פורסם בכתב העת דרישה של המדרשה בבר-אילן בשנה שעברה (2016), ומופיע גם באתר זה.