על הלמדנות כפרדיגמה תלמודית ׁׁׁ(טור 57)

בס”ד

הטור הקודם עסק בנושא שהתעורר כבדרך אגב סביב מאמר שפרסמתי במוסף שבת של מקור ראשון (פרשת משפטים), פרסום מאמרים של נשים בכתבי עת תורניים. בטורים הבאים אשוב לנושאים העיקריים במאמרי הנ”ל, לימוד תורה, רבנות ושררות לנשים, אבל לפני כן בטור זה אתחיל בבירור משמעותה וחשיבותה של למדנות. אני כבר מבקש מחילה ממעלתכם על הנאום השמרני שאני עומד לשאת כאן, בניגוד לדרכי. מה לעשות, לפעמים שמרנות אינה מילה גסה או ליתר דיוק לפעמים גם אם אתה אומר משהו שמרני הוא יכול להיות נכון. התנאי לזה שמדובר במשהו מנומק וסביר ולא רק מגובה בהצהרות שמרניות גרידא.

מהי למדנות

המונח למדנות הוא עמום למדיי. יש שמשתמשים בו בהקשרים רחבים לבטא ידע והשכלה רחבה, או רוחב אופקים. בשימושו בישיבות משמעותו היא ספציפית יותר. הלמדן הישיבתי הוא גם בעל ידע ורקע תלמודי כמובן, וככל שיותר יותר טוב, אבל הידע ורוחב היריעה רחוקים מלמצות את תוכן המושג הזה. למדנות היא סוג של חשיבה ויכולת ניתוח שמקובלת בעולם הישיבות (בעיקר הליטאי, אבל כיום כמעט בכולו). מיומנות זו, כמו כל מיומנות, כוללת בתוכה היכרות עם ניתוחים למדניים קודמים, כולל קאנונים למדניים כמו חידושי רבי חיים הלוי (סולובייצ’יק, מבריסק) על הרמב”ם ועל הש”ס (הסטנסיל) ושערי ישר וחידושי רבי שמעון יהודה הכהן (שקאפ), רבי שמואל רוזובסקי, רבי נחום פרצוביץ ועוד ועוד. היא דורשת היכרות עם סוגי חילוקים וסברות יסודיות שמסתובבות בעולם הלימוד (חלקן לא כתובות בשום מקום). זוהי צורת חשיבה וניתוח שהיא סוג של אטמוספירה שבתוכה מתנהלים הלימוד והעיון התלמודי בישיבות.

באופן יותר ספציפי, מדובר בכלים שהתחדשו בבית המדרש הליטאי. אלו כוללים ניתוח מושגי, הפרדה והבחנה בין עקרונות דומים ובין רכיבים שונים בתוך אותו עיקרון עצמו (שני דינים), ובאופן כללי יותר אנליזה וסינתזה של מושגים ועקרונות תלמודיים והלכתיים.[1] כך למשל הלמדן שישמע מישהו לומד את סוגיית “לשמה” בהקשר כלשהו (הקרבת קרבנות, טוויית חוטי הציצית, בניית סוכה, כתיבת גט ועוד) וקושר אותה לסוגיית מצוות צריכות כוונה, יזדעזע מחוסר הדיוק. על אף הדמיון אין קשר ממשי בין “לשמה” לבין כוונה. למדן ישיבתי ששומע על טיעון של מיגו מיד מבחין בין שני ממדים של המיגו, “כוח טענה” (או נאמנות) ו”מה לי לשקר”. הוא גם יודע ש”בידו”, על אף הדמיון, אינו מיגו. אוזנו רגישה להבחנות בין הדבקים, ולחילוקים שנסתרים מעין פחות מיומנת.

הלמדנות בהגדרתה הבסיסית לא כוללת בהכרח מקוריות, ואפילו עומק רק במובן מסוים. העולם הלמדני מורכב מהרבה סוגי למדנים ברמות שונות. יש מקוריים ופחות מקוריים. יש חדשנים ויש שנצמדים לתקדימים הלמדניים. יש למדנים מובהקים (למעשה, להערכתי רובם כאלה) שמיישמים את כלי הניתוח ומערכת המושגים של אבות השיטה בכל סוגיא וסוגיא באופן די בנאלי. יש מהם שרק מכירים היטב את כל מה שנכתב, ודי בזה כדי להיחשב למדן. אחרים יודעים ליישם את הניתוח הזה גם בסוגיות חדשות ומול קושיות חדשות, ועדיין מה שהם מכנים “חידוש” הוא בדרך כלל יישום נוסף של אותן טכניקות למדניות. בודדים מצליחים ליצור קומה נוספת במבנה הלמדני. אלו אנשים מקוריים וחדשנים באמת, שמשתמשים בכלים הקיימים ומוסיפים עליהם מדילהון. כל הסוגים שתיארתי כאן, זה למעלה מזה, זכאים בדין להיקרא “למדנים”, כל אחד לפי מעלתו וכבודו. מדובר במיומנות אנליטית וסינתטית בסיסית שיש ללמדן, סוג של שפה ופרדיגמה לימודית ועיונית, ומה שמעבר לה רק יכול להוסיף כמובן. אם הוא גם מקורי וחדשן הרי זה משובח, אבל זה לא הכרחי להגדרתו כלמדן.

יכולות להיות כמובן גם צורות התייחסות נוספות לתלמוד. רובן לא זכאיות לתואר למדניות. יש ניתוח אקדמי וניתוח ספרותי, יש פסיכולוגיזציה, תרבות, היסטוריזציה, ניתוח חברתי ועוד ועוד. הלמדנות הישיבתית לא עוסקת בטקסט, וגם לא במחבריו ובהשלכותיו, אלא מחויבת לרעיונותיו. היא עוסקת בתוכן שהוא מכיל ומעביר, ונוגעת בו עצמו רק עד כמה שהדבר תורם להבנת הרעיונות. היא לא מחפשת השראה לרעיונות פסיכולוגיים וספרותיים מהטקסט, אלא מעוניינת במשמעויות החבויות בין קפליו. הלמדנות מתמקדת בעיקר בחלקים המשפטיים-הלכתיים של התלמוד, אבל יכולה להיות למדנות גם בחלקים אחרים (אם כי בדרך כלל זה משהו שונה). יהיו גם שיטות חדשות שבהחלט יכולות להיות מזוהות עם למדנות על אף שהן מציעות דרכים שונות מאלו הקאנוניות (ר’ חיים ור’ שמעון), ואני מניח שלמדן מיומן ופתוח דיו יידע לזהות אותן ככאלה ואם הוא פתוח דיו הוא יהיה מסוגל גם להודות על האמת, ואולי אף לאמץ אותן.

הערה: על למדנות כפרדיגמה

טענתי היא שהלמדנות אינה משהו סובייקטיבי. לא הכל הולך. לא כל צורת חשיבה או טיפול בטקסט היא למדנות. ברצוני לטעון כאן שתוקפה של הלמדנות אינו סתם כי זה מה שהתקבל, אלא מדובר בתובנות מהניסיון בלימוד תלמוד והלכה. זו לא רק הדרך המקובלת לטפל בטקסט, משהו שרירותי, אלא זוהי הדרך ה”נכונה” לטפל בו. פילוסוף המדע תומס קון הוציא שם רע למונח פרדיגמה. זו מוגדרת כמסגרת מחשבתית שבתוכה מתנהל המדע, אבל קון טוען שזו אינה אלא מסגרת שרירותית שאומצה מסיבות סוציולוגיות גרידא. המדע יכול היה גם להתנהל בדרך אחרת לגמרי. לעומת זאת, טענתי היא שגם בהקשר המדעי וגם בהקשר התלמודי הפרדיגמה אינה קונוונציה גרידא, אלא תוצאה של ניסיון ומיומנות נצברת. מדובר באוסף כלים וטכניקות שהתקבלו ועברו את עולם הלימוד והוכרו ככלים נכונים לפענוח הטקסט ועולם הרעיונות התלמודי. מי שיעבוד אחרת פשוט לא קולע לאמת. בדיוק כמו שאדם שפוי לא יתייחס למדע כמשהו שרירותי שיסודו בקונוונציה גרידא. מי שלא יעבוד על פיה פשוט לא יקלע לאמת. כמובן ייתכנו חריגים, שהרי כולנו בני אדם וכולנו יכולים לטעות. אבל ככלל זהו הניסיון המצטבר, במדע כמו גם בהלכה ובתלמוד. אחת האינדיקציות לזה היא שאם אותו לומד יציג את מסקנותיו בפני למדן, הוא יפגוש שם בקשיים ובאופני הסבר שכנראה לא חשב עליהם בעצמו, ובמקרים רבים אלו יגרמו לו לוותר על מסקנותיו. בדרך כלל וויכוח כזה לא ייגמר בתיקו.

אשוב ואדגיש שאין כוונתי לאמירה מצמצמת, שרק צורת ניתוח מסוימת (למשל זו של ישיבות ליטא) קולעת לאמת, ובוודאי לא לטענה שכל תוצאה של ניתוח למדני היא נכונה. להיפך, הניתוח הלמדני המקובל לוקה בלא מעט מגרעות, ובהחלט יש מקום לשיפור. כוונתי כאן לומר שהלמדנות במובנה הרחב אינה רק פרדיגמה אלא כלי שלא ניתן להתעלם ממנו בפרשנות התלמוד והפוסקים. יש אפשרויות שונות להשתמש בו, ויש צורות למדנות שונות (ולפעמים שגויות, ולעתים שטחיות, כאלו שמתעלמות מהניואנסים של הטקסט, בדרך כלל לטובת ההיגיון האפריורי של הפרשן), ובכל זאת מי שמתעלם מהקורפוס הזה ולא מכיר אותו היטב בדרך כלל יטעה בטעויות מביכות. בלעדיו, גם אם אתה יודע על פה את כל חלקי התלמוד ומפרשיו, אינך מצוי באמת בלימוד תורה. אם אתה רוצה להוסיף נדבך נוסף, עליך לעשות זאת על גבי הקיים ולא במקומו. בהחלט חשוב לעדן ולשכלל את הלמדנות אבל זה לא יוכל להיעשות על ידי החלפתה במשהו אחר. אגב, גם בהקשר המדעי תומס קון טועה טעות מרה. מהפיכה שבה מוחלפת פרדיגמה מתוארת אצלו כהריסה ובנייה מחדש. מאז החל המדע המודרני להשתמש בשיטות אמפיריות, מבוקרות ושיטתיות, כמעט לא מוכרת לי מהפיכה כזאת. שינויים נעשים בדרך כלל על גבי הנדבכים הקודמים ולא במקומם.

גם בהקשר התלמודי-הלכתי, יש משמעות למסורת כפי שהיא התפתחה עד ימינו. גם אם הלמדנות המודרנית אינה הדרך שבה למדו משה רבנו, רבי עקיבא, אביי ורבא, או רב אשי, עדיין זו הנקודה אליה הגיעה המסורת הזאת, ורק ממנה ועל גבה נוכל להמשיך. אין חובה לקבל את המסורת על קרבה וכרעיה, אך טעות תהיה להתעלם ממנה ולהחליף אותה.

חוש הריח הלמדני

יש חוש ריח למדני שאותו רוכשים עם הזמן. החוש הזה מאפשר לי מחד לדעת מהר מאד באיזה כיוון עליי לחפש את התירוץ לקושיא, הוא רומז לי על השאלות היסודיות בסוגיא, על כלי הניתוח שבהם כדאי לי להשתמש במקרה הנדון ועוד. בה במידה החוש הזה מאפשר לי לזהות תוך דקה האם בן השיח שלי הוא למדן או לא. לעתים רחוקות אצטרך 3 דקות (אם הוא מדבר למדנות בתרגום לשפה מודרנית ולא בשפה ישיבתית ממש), אבל בדרך כלל לא יותר מזה.

ושוב ודאי יהיו כאלה שיטענו שמדובר בסגירות סובייקטיבית ושבעצם אני מתייג את כל צורות החשיבה והאנשים שלא חושבים ופועלים כמוני כמי שאינו למדן או כמה שאינו למדנות. אבל אני לא מקבל זאת. בהחלט יש אנשים שלא חושבים כמוני ואני לגמרי מסכים שהם למדנים, ואף למדנים יותר ממני. ובכל זאת, יש חוש ריח למי שעוסק בתחום הזה שלפיו ניתן לעמוד די מהר על טיבו של בן השיח שלך במישור הזה. בדיוק כמו שבהקשר המדעי אתה יכול לדעת מהר מאד האם בן השיח שלך רק חולק עליך או סתם מדבר שטויות.

אכן יש למדנים שמרניים כאלה שתפיסתם מצומצמת, והם פוסלים את כל מי שלא חושב כמוהם. כך לדוגמה תלמידי ישיבת פוניבז’ בטוחים שתלמידי סלובודקא לא יודעים ללמוד (האמת, כפוניבז’אי לשעבר אני חייב לומר שהם די צודקים. אבל אל תגלו לאף אחד). זהו שימוש בפרדיגמה במובנה הקוּני. אך דומני שאנוכי הקטן עברתי את השלב הזה, ואני די משוכנע שאני יודע לזהות ולהכיר בערכם של סוגי למדנות אחרים, גם כאלה שאיני מסכים איתם. זו שאלה של התבגרות ושל פתיחות.[2] ועדיין גם מבחינתי יש הבדל חד למדיי בין למדן למי שאינו למדן. זר לא יבין זאת.

יש הדיוטות שיתרשמו עמוקות מהידע ויכולת הניתוח וההצגה של מי שעומד לפניהם, ויכריזו עליו כתלמיד חכם מובהק, אבל תלמידי הישיבות שיעמדו שם יגחכו לעצמם בזלזול ויראו תוך רגע שהבחור מערבב מין בשאינו מינו ואין לו מושג למדנות מהי, גם אם המנומסים שביניהם ישאירו את הגיחוך מתחת לשפם. אני חושב שכל אחד מאיתנו, חברי הגילדה הלמדנית, מכיר את התופעה הזאת. לא פעם שמעתי אנשים מתפעלים מרב פלוני או דובר אלמוני, מבקיאותו ועמקותו העצומה, והיה לי לא נעים לומר להם את דעתי עליו. במקרים רבים אין להדיוטות (וגם לחלק מאלו מביניהם שמכהנים כרבנים ומורים) בכלל כלים לשפוט את מידת הלמדנות והגדלות בתורה.

הדברים נכונים כמעט לכל תחום ידע ומיומנות מקצועית. גם פילוסופים, פיסיקאים, משפטנים, או מתמטיקאים, חווים חוויות דומות. מחד, יש אינטואיציות ברורות מי טוב ומי לא, מי מדבר לעניין ומי לא, וההדיוטות לא תמיד יבינו זאת ולא תמיד יתרשמו נכון. ומאידך, גם בתחומים אלו ניתן כמובן למצוא את הסגירות שמתייגת אנשים כלא למדנים רק בגלל שאורח חשיבתם שונה מזה שלי. ובכל זאת, אני מאלו שחושבים שגם אם יש לפעמים שימוש לרעה בתיוגים הללו, יש בהם ממש. בתוך אופנה פוסטמודרנית שבה הכל הולך ואין קריטריונים, קל מאד להנפיק אמירות שהכל סובייקטיבי, ובעצם התיוגים הללו הם כלים מניפולטיביים לקידום אג’נדות. אלו שטויות כמובן, והשטויות הללו עצמן אינן אלא כלים מניפולטיביים לקידום אג’נדות, ובמקרים רבים כליו של העצל שלא מעוניין או לא מסוגל לחשוב ולמיין ולהבחין בין טוב לרע ובין איכות למה שאינו איכותי.

האם השופט מושפע מהשקפותיו?

כדי לחדד זאת אביא כאן סיפור שהיה בדידי. לפני כמה שנים השתתפתי בכינוס במכון הישראלי לדמוקרטיה, שבו נפגשו רבנים ומשפטנים לדיון ובירור הדדי. זה היה בתקופתו העליזה של אהרון ברק, כאשר הביקורת על האקטיביזם השיפוטי, בעיקר מהכיוון הימני והדתי, הרקיעה לשחקים. בדיון השתתף, בין היתר, פרופ’ אנגלרד, אדם שומר מצוות וחובש כיפה, שכיהן באותה עת כשופט בבית המשפט העליון. בהרצאה ובדיון הוא חזר וטען שוב ושוב בעקשנות רבה שאין שום השפעה לאג’נדות ואידיאולוגיות על ההכרעה השיפוטית של ביהמ”ש (גם העליון!). הכל נעשה בכלים מקצועיים ולפי שיקול דעת משפטי טהור ונטול פניות. כאשר יש ויכוח בין שופטים, הוא טען, זה ויכוח מקצועי שלא קשור לאידיאולוגיה והשקפת עולם.

הרבנים שבדיון גיחכו מתחת או מעל לשפם, ולכולם היה ברור שהאיש חי בסרט. הרי ברור שכל שופט מושפע עמוקות מהשקפת עולמו. לפני כמה טורים הזכרתי את התפלגות הדעות בבג”ץ עמונה (השופטים שישבו שם היו הנדל, גו’בראן ודנציגר. נחשו כיצד הצביע כל אחד…). אמנם נכון שברוב מוחלט של המקרים שמגיעים לבג”ץ, ועוד יותר לבתי משפט בערכאות נמוכות יותר, אין רלוונטיות להשקפות ולאידיאולוגיה. אבל באותם מקרים טעונים שמגיעים לכותרות התפלגות הדעות בהחלט קשורה להשקפות העולם.

ובכל זאת, דבריו נראו לי כנים. ניכר היה שהוא מאמין בהם ובאמת ובתמים. ומכיון שלהערכתי האיש רחוק מלהיות טיפש, החלטתי לתת לו קרדיט ולחשוב שוב על מה שהוא אומר. מיד נזרקה בי האסוציאציה לביקורת דומה מאד על רבנים ופוסקים. גם לגביהם מקובלת בציבור הדעה שכל אחד מהם עושה מה שהוא רוצה, כלומר שפסק ההלכה לעולם משקף את עמדתו האידיאולוגית והשקפותיו של הפוסק. דוגמאות לכך לא חסרות. חשבו מה יאמר פוסק חרדי על גיוס לצבא ומה יאמר על כך פוסק ציוני דתי. מה יאמר פוסק ליברלי על גיוס בנות ומה יאמר פוסק שמרני. מה יאמר פוסק חסידי על “לשם יחוד” ו”מלאכי רחמים”, ומה יאמר על כך פוסק רציונליסטי שרחוק מקבלה. ובכל זאת, כמי שמצוי בעולם הפסיקה והלימוד התלמודי וההלכתי, ברור לי שמדובר בניתוח שגוי, או לפחות מוטה, שנעשה “מבחוץ”. מי שנמצא בתוך העולם הזה יודע שיש כללים והנמקות שיכולים לעלות וכאלה שלא. כאלה שמחזיקים מים וכאלה שלא. בתוך המסגרת הזאת כל אחד מגבש השקפת עולם. לכן לפעמים תמצאו הפתעות, כאשר פוסק כזה או אחר מנפיק פסק שלא מתאים לתפיסותיו. זאת כאשר הוא השתכנע שהאידיאולוגיה שלו לא מתאימה לפרדיגמה ההלכתית והנימוקים שלו לא מחזיקים מים.

אכן נכון שבתוך המסגרת הזאת יש דרגות חופש, וההלכה לא מכתיבה תשובה ברורה אחת. על כך כבר כתב הרמב”ן בהקדמתו למלחמות ה’, “כי יודע כל לומד תלמודנו שאין חכמת תורתנו כחכמת התכונה והתשבורת שמופתיהן חתוכים…” (כיום אנחנו יודעים שגם התכונה, כלומר מדעי הטבע, מופתיה לא חתוכים, להבדיל מהמתמטיקה והלוגיקה). בנקודות אלו נכנסת השקפת עולמו של הפוסק, ולפיה הוא בוחר מבין האופציות ההלכתיות האפשריות. אבל זה נעשה בתוך מסגרת דיסציפלינרית שי בה נכון ולא נכון, וטעות היא לחשוב שהכל שרירותי והכל תלוי באידיאולוגיה. ומכאן שהגם שיש מחלוקות ותפיסות שונות בין לומדים ופוסקים, עדיין השיח ההלכתי ביניהם יכול להתנהל ואכן מתנהל. לפעמים משתכנעים ולפעמים לא, אבל כמעט תמיד כל אחד מהם יודע האם מי שלפניו הוא פוסק גדול או לא, האם טיעוניו טובים או לא, ובעיקר אלו טיעונים הם רק בניגוד לדעתי ואלו טיעונים הם שטויות של בורים שלא מבינים ולא מכירים את השיח.

בעקבות ההרהורים הללו חזרתי וחשבתי לעצמי על דבריו של אנגלרד. אם ביחס להלכה אני “בפנים”, הרי שביחס לשפיטה אני עצמי נמצא קצת “מבחוץ”. לכן לי כמי שנמצא בחוץ נדמה שהשופטים עושים מה שהם רוצים ושהכל אידיאולוגיה, אבל ביניהם יש סוג של שיח שבו יש נכון ולא נכון, והשקפת עולם אינה תחליף לטיעונים. יש מגבלות מתודולוגיות ומסגרתיות על ההכרעה השיפוטית שלך, ולמעט מקרים חריגים של שימוש לרעה בסמכות השיפוטית תפיסות העולם משחקות רק בתוך המסגרת הזאת. אצל הצופה מבחוץ נוצרת האשליה שהפסיקה היא תוצאה של תפיסת עולם בלבד, בעוד שזו משחקת רק בתוך דרגות החופש הדיסציפלינריות. אלו שיושבים סביב השולחן בבית המשפט כנראה מבינים אחד את השני, ולמרות חילוקי הדעות יש ביניהם שיח ובו טיעונים ונימוקים. לפעמים אחד משכנע את חברו ולפעמים לא, אבל כל אחד יודע מתי מה שהשני אומר, גם אם אינו מסכים איתו, הוא לגיטימי בכללי השיח ומתי לא. בדיוק כמו בשיח ההלכתי.

הסתכלות “מבפנים” ו”מבחוץ”

זהו ההבדל בין הסתכלות “מבפנים” להסתכלות “מבחוץ”. אלו שמבחוץ כמובן בטוחים שהכל סובייקטיבי, ו”עובדה” היא שהפסיקות מתפלגות לפי תפיסות העולם. אבל זו הסתכלות חלקית שנובעת מבורות ואי היכרות. אכן יש קשר כי בתוך המסגרת השקפת העולם בהחלט משפיעה, אבל כל זה מתנהל בתוך מגבלות של השיח המקצועי. הרבה פעמים הצופים מבחוץ מתאכזבים כאשר האיש “שלהם” (יהא זה שופט עליון או רב) פוסק בניגוד “למה שהיה עליו לפסוק” (לפי האידיאולוגיה “שלנו”, שהוא כמובן שותף לה. הרי הוא שגרירנו שם, לא?). אבל למי שבקיא בשיח מבפנים ברור שהסיבה לכך אינה בהכרח השתפנות והתקרנפות, כמו שאנחנו נוטים לומר לעצמנו. לפעמים “דברים שרואים משם לא רואים מכאן”. היושר האינטלקטואלי שמקובל בשיח המשפטי או ההלכתי מכתיב תוצאה אחרת, ועם כל הכאב האידיאולוגי איש המקצוע מקבל החלטה ישרה גם אם לא “נכונה” (תקינה אידיאולוגית). כך שופט דתי או אפילו מתנחל ר”ל יכול לפסוק נגד מתיישבים ביש”ע, ושופט שמאלני יכול לפסוק בעד החלטת ממשלה כלשהי וכדומה. זה קורה ואז כולם מעלים קיטור מרוב זעם על ה”בגידה” מחד, ומצביעים על כך שכולם שמאלנים/ימניים ר”ל. מכאן האמירות שאותו שופט הוא רק דתי מחמד או שמאלני מחמד, כי בעצם הוא כופף את עצמו לאג’נדה השמאלנית הנהוגה שם.

כך גם נכון להסתכל על למדנות. השיח ההלכתי והתלמודי גם הוא דיסציפלינה. מי שמסתכל עליו מבחוץ חושב שיש בו גמישות אינסופית ומידה רבה של שרירותיות, אך זוהי בורות. יש בו גמישות בתוך המסגרת הדיסציפלינרית. יש שם דיסציפלינה, ועם כל ההבדלים בתפיסה וחילוקי הדעות העמוקים, יש שיח של נכון ולא נכון, ויש נימוקים שמחזיקים מים וכאלה שלא. אלו שמתבוננים מבחוץ כלל לא מבינים מתי מדובר בלמדנות ומתי בחמור נושא ספרים. מתי זה ניתוח סביר וקביל, גם אם מוטעה ושנוי במחלוקת, ומתי חרגנו מחוץ לגבולות השיח (דיברנו שטויות). מתי מדובר בעומק מקורי ומתי מדובר בהבלים לא מבוססים. לכן מבחינתם כל מי שמצטט מקורות תלמודיים ונושא נותן בהם הוא תלמיד חכם, או למדן. ואם יש לו רעיונות פסיכולוגיים מרתקים או לקחים מוסריים מאלפים אז הוא מיד מוסמך לרבנות וראשות ישיבה.

בהסתכלות “מבחוץ” אי אפשר להבין ולקבל תיוגים של למדנים ולא למדנים. מבחינתם כולם אותו דבר, והתיוג של הלמדנות נתפס רק ככלי להדרת האחר מתוך שמרנות. אכן הלמדנות היא סוג של מועדון דיסציפלינרי סגור, שכן רק החברים בו יודעים מי חבר בו ומי לא. זה כמובן מרגיז מאד את אלו שמצויים בחוץ, אבל אך טבעי הוא. אלא שרוגז אינו טיעון, ומה שמרגיז אינו בהכרח לא נכון. כדי להביע עמדה יש ללמוד ולהתמצא, ורק אז אפשר להציע אלטרנטיבות ולהביע ביקורת.

לסיום: שתי תפיסות ביחס למשמעותה וחשיבותה של הלמדנות

עד כאן ניסיתי לשרטט קווים לדמותה של הלמדנות. הגדרה מדויקת או אפילו אפיון פחות שטחי, דורשים עבודת מחקר ולא כאן המקום לזה. ניתן להבין מתוך דבריי שאני סבור שבלי זה חסר מאד בלימוד ובהבנת התלמוד וההלכה. מעבר לזה, בדבריי במאמר גם טענתי שזהו תנאי לכהונות רבניות שונות (ראש ישיבה, פוסק, רב ודיין), ואחזור לזה בטורים הבאים.

בכל אופן, למרות שאני אישית מצדד בתפיסה שרואה בלמדנות תנאי הכרחי לגדלות בתורה, אני מניח שיהיו שיחלקו על דבריי אלו ולתפיסתם הדומיננטיות של הלמדנות היא רק מוסכמה. אך דומני שגם מי שדוגל בתפיסה השנייה (השגויה מאד לדעתי), שניתן לכנות אותה תפיסה קונית (=על שם תומס קון) של הלמדנות, לא יוכל להכחיש את העובדה שכך אכן זה נתפס בעיני הלומדים ותופסי התורה. זו נקודה חשובה שאחזור אליה בטורים הבאים.

יש לתיאור הזה משמעות רבה ביחס לטענות שעלו בוויכוח סביב מאמרי הנ”ל במקור ראשון (חלקן כאן באתר, סביב הטור הקודם, חלקן בתגובות שעלו בגיליון שבת מהשבת האחרונה וחלקן בתגובות במייל ובשאר כלי התקשורת, למשל כאן וכאן). בדבריי כאן רק רציתי לדון בנושא הלמדנות בלי המטענים האמוציונליים, העלבון והכעס שהתלוו לדיון בדבריי. בטורים הבאים אתייחס לטענות שעלו בתגובות.

[1] כדאי לראות בהקשר זה את הדיון בספרים השמיני והתשיעי בסדרת הלוגיקה התלמודית שעוסקים באנליזה וסינתזה בחשיבה התלמודית.

[2] אני עוד זוכר את עצמי בצעירותי בבני ברק מצטרף לכל המלגלגים על הרב עובדיה יוסף, כחמור נושא ספרים. התפיסה הרווחת היתה שמדובר באדם עם זיכרון פנומנלי אבל חסר כושר ניתוח. לימים כשהתבגרתי הבנתי את עומק הטעות. מדובר באדם בעל כושר ניתוח, חשיבה ומיון מרשים ביותר. אני מחזיק בדעה שהלמדנות שלו שונה מאד מזו הישיבתית, ולפעמים היא נדמית קצת בסיסית מדיי, אבל מי שאומר שהוא לא מבין למדנות אינו מבין מה הוא שח. חלק מזה היה אידיאולוגיה. הרב עובדיה הכיר את כל הספרים, גם אלו הלמדניים, ולכן ברור שהוא ידע למדנות ישיבתית והבין מהי. אלא שכנראה תפיסתו שללה אותה עקרונית. המקרה הזה הוא באמת מקרה גבול, של אדם גדול בתורה שוודאי ידע היטב ללמוד (ואינו צריך לי ולדכוותי), שנראה לומד שטחי למדיי, אבל גם בעין למדנית לא תמצאו אצלו הרבה טעויות. הוא משתמש בניסוח לא ישיבתי, אבל האיש כמובן ידע היטב ללמוד. לפעמים יש צורך בתרגום לשפה הישיבתית, אבל התיוג המזלזל לגביו באמת מבטא שמרנות וחוסר פתיחות ותו לא.