משמעותה וחשיבותה של למדנות נשית ובכלל (טור 58)

בס”ד

הטור הקודם עסק באפיון כללי של למדנות תלמודית והלכתית. אני ממהר להספיק לפני פורים לפרסם את הטור הנוכחי שבו אתייחס לשאלות שעלו בדיונים סביב מאמרי במוסף שבת של מקור ראשון שהיה הרקע לשני הטורים הקודמים.

בסוף הטור הקודם נתתי כמה הפניות למקומות בהם עלו הטענות והשאלות הללו. חלקן עלו כאן באתר סביב הטור הקודם וסביב קודמו, חלק אחר עלה בתגובות שעלו בגיליון שבת מהשבת האחרונה וחלקן בטוקבקים לשני המאמרים באתר מקור ראשון. עוד היו תגובות במייל ובשאר כלי התקשורת, למשל כאן וכאן, והיה גם ראיון משותף שלי בגלי ישראל עם הרבנית אושרה קורן שהעלתה גם היא כמה טענות. אבל לפני שאמשיך אוסיף כמה הבהרות שהצורך בהן עלה מהתגובות לדבריי בטור הקודם.

מהי למדנות? כמה הבהרות

ראשית עליי להדגיש שלא התכוונתי בדבריי דווקא ללמדנות הישיבתית-ליטאית (ראה הערת השוליים שלי על הרב עובדיה יוסף). למדן בעיניי הוא אדם שלא טועה ומערבב בין הדומים, ולא נתפס בשגיאות שהדיוט נתפס בהן, כלומר מי שמכיר את השיח ההלכתי והניואנסים שלו ומצוי “בתוכו”. ברור מאליו שמהרש”ם ורעק”א והחת”ס והמל”מ וכל גדולי האחרונים היו למדנים מדופלמים (שלא צריכים אישור שלי לכך), גם אם לא עסקו באנליזה בריסקאית.

יתר על כן, אני גם לא מבחין בין למדן לפוסק. להיפך, כבר כתבתי כמה פעמים שההבחנה המקובלת בישיבות בין למדנות לפסיקה היא שערורייה וטעות חמורה. עולה ממנה שהלמדן יכול לומר את כל מה שעולה על ליבו ולדרוש תלי תלים על קוץ חסר ערך של יוד, ובלבד שהמבנה שלו יהיה יפה ועקבי, בלי בקרה של השכל הישר. בה במידה עולה ממנה שהפוסק לא מחויב להבין את הסוגיא לעומקה במישור הלמדני והוא יכול להכריע מתוך התקדימים כאמגושי (כלשון מהר”ל, נתיב התורה פרק טו). זה אבסורד, ולא ברור לי איך הוא הוטמע כל כך בבתי המדרש הישיבתיים.

בתשובתי לי’ בטוקבקים לטור הקודם עמדתי על כך שהיה עליי להבחין בין שני סוגי למדנות: 1. יכולת שימוש בכלים אנליטיים למדניים. 2. יכולת ליישם אותם עם שכל ישר ולהבחין בין עיקר לתפל. למדנות במובן 1 לבדו היא פלפול למדני. גדלות בתורה היא למדנות במובן 2, אבל עדיין למדנות במובן 1 היא תנאי אליו.

כעת אעבור להתייחס לטענות שעלו ביחס לדבריי.

הטענות שאליהן לא אתייחס

במאמרי טענתי שהנשים הלומדות לא הגיעו לרמה למדנית טובה, והטובות שבהן (בודדות ממש) הגיעו לרמה של אברך טוב. לא אכנס כאן לסיבות, שכן בהן עסקתי כבר במאמר המקורי. משום מה מגיבים רבים התעלמו מכך וטענו נגדי שזו רק תחילת התהליך, ושיש חסמים ועיכובים רבים בפני נשים שרוצות להתקדם בלימוד. את כל זה אני יודע היטב, ואף כתבתי זאת בפירוש במאמרי. לכן לא אכנס לזה שוב כאן. דבריי לא היו האשמה כלפי הנשים שאני מלא הערכה למאמציהן ולקשיים שהן מתמודדות עמם.

עוד טענות שעלו עסקו בערך של לימוד תורה מכל סוג, ולאו דווקא מהסוג שאני מדבר עליו (למדנות). כאן למעלה הבהרתי שלא דיברתי על למדנות ספציפית אלא על תופעה רחבה יותר.

מעבר לזה, בדבריי אני רק מתאר מצב קיים. אין ללמוד מכאן שאין ערך ללימוד תורה של נשים או ללימוד לא למדני בכלל. לא אמרתי זאת וגם איני חושב כך. יש ערך גדול בכל למוד תורה מכל סוג שהוא, ובוודאי כשהוא נעשה מתוך מסירות נפש. אני רק קובע עובדה שהלמדנות בעולם הנשי נכון לעכשיו נמצאת בחיתוליה (להלן אסביר מדוע זה חשוב).

הטענות שאליהן כן אתייחס

דומני שבסך הכל עלו נגדי שלוש טענות עיקריות, שתיים נורמטיביות השלישית עובדתית:

1. רבים טענו נגדי שלמדנות כלל לא מהותית ולא חשובה. יש שהגדילו וטענו שאפילו לראש ישיבה זה לא קריטריון רלוונטי. הלמדנות היא רק סוג לימוד אחד מתוך כמה וכמה אפשריים, אמרו לי, מה עוד שהוא גברי במהותו (שהרי היסטורית ודאי הלימוד הזה התפתח בסביבה גברית). לנשים יש צורות לימוד אחרות, לא פחות טובות, שיתרמו עוד קומה לבניין התלמודי-למדני החסר.
2. אצל רבים עלתה הטענה שגם אם ראש ישיבה צריך להיות למדן, רב קהילה לא חייב להיות כזה. רבים הוסיפו שהרבה יותר חשוב שיהיה בעל רגישות חברתית ואנושית, שיידע לדרוש דרשות ולייעץ לבני הקהילה ולהנהיגם במצוקותיהם. אלו הצרכים של הקהילה הטיפוסית בימינו.
3. ולבסוף, עלתה טענה עובדתית: אני כתבתי שיש נשים בודדות שהגיעו לרמה למדנית של אברך טוב (=למדנות סבירה). טענו כנגדי שזה עלבון ושאיני מכיר את המציאות. יש נשים למדניות ברמה הכי גבוהה, אם כי בודדות (כי אנחנו בתחילת התהליך). המהדרות אף הזכירו כמה שמות לדוגמה, שבמקרה או שלא במקרה את רובן אני בהחלט מכיר ומוקיר. רובם גם הוסיפו את העובדה (הידועה והמצערת, שהוזכרה גם במאמרי המקורי) שגם הרבנים הגברים הם לא תמיד מופת למדני.

אנסה כעת לבחון את הטענות הללו אחת לאחת.

1. האם למדנות היא צורת הלימוד היחידה?

בטור הקודם עסקתי בשאלה זו. ראשית עליי לחזור ולהבהיר את מה שטענתי שם. כשאני מדבר על למדנות כוונתי ללמדנות במובנה הרחב, לאו דווקא זו של בית בריסק והמסתעף ממנה.[1] במובן הזה, למדנות היא הלימוד המשמעותי של החומרים התלמודיים וההלכתיים. הלמדנות הזאת היא פרדיגמה באותו מובן של פרדיגמה מדעית, אבל לא בפרשנות של תומס קון. כלומר לא מדובר בשיטת לימוד אחת ספציפית שנבחרה בגלל שיקולים סוציולוגיים ואחרים, סוג של קונוונציה, שאינה מבטאת מהות כלשהי של הלימוד. למדנות זהו הלימוד שכולל הבנת עומק וניואנסים של החומרים הנדונים.

כפי שכתבתי בטור הקודם, כאשר מדובר על למדנות במובן הרחב הזה, אין כאן אלא לימוד מתוך הבנה יסודית של הספירה והשיח ההלכתיים והתלמודיים ולא לימוד ספציפי זה או אחר. כשמישהו למדן במובן הזה פירוש הדבר הוא שמדובר באדם שעומד “בפנים” ולא “בחוץ”. כמובן שבתוך המסגרת הזאת יכולות להיות צורות לימוד שונות ומגוונות, ועדיין יש הבחנה בין מי שלמדן למי שאיננו כזה. יכול להיות אדם שמעורה במקורות התלמודיים וההלכתיים והשפה לא זרה לו, ועדיין ניכר שהוא “בחוץ” (ברמות שונות). הוא לא שולט בארגז הכלים הלמדני ובהבחנות ההלכתיות היסודיות, ובגלל זה כשהוא יקרא טקסט תלמודי או קטע מהראשונים והאחרונים הוא עלול להגיע לשגיאות ואי הבנות. במקרה כזה לא מדובר בסתם צורת ניתוח אחרת אלא בשגיאה.

עליי להעיר שאני עצמי לומד לפעמים גם בצורות שאינן הצורה הישיבתית המקובלת. יש שיאמרו שאלו לא יכולות להיחשב למדנות, אפילו במובנה הרחב. אני חולק על זה, אבל מניסיוני אני מסכים שצורות לימוד נוספות וחדשות אמורות להיווצר על גבי אלו הקיימות ולא במקומן. לימוד של אדם שלא מצוי היטב בלמדנות הקיימת לגווניה נראה זר ומוזר ולא מצטרף למסורת ההלכתית. הוא גם לוקה בדרך כלל בשגיאות ואי הבנות. אפילו מחקר תלמודי כשהוא נעשה על ידי אדם שלא מצוי בלמדנות הישיבתית נראה לי פחות טוב ופחות קולע לאמת. הניתוק מהמתרחש בתוך הדיסציפלינה יכול לתת ערך מוסף כמובן, כמו בכל תחום, ועדיין החוסר מעיב קשות על התוצר. מועיל הרבה יותר להכיר היטב ו”מבפנים” את הקיים ולאחר מכן לנסות להתנתק ולהתבונן עליו גם “מבחוץ”.

גם בצורות לימוד אחרות שנוצרות מחוץ לאקדמיה, ניתן להרגיש בקלות בחוסר בקומה היסודית, באם הוא קיים. העוצמה והמשמעות של התוספות והשינויים הללו גדלים משמעותית אם הם באים על גבי הקומה הקיימת. אספר אנקדוטה שהיתה בדידי. כשלימדתי בישיבת ההסדר בירוחם, בא אליי בחור ישיבה מישיבת חברון (בירושלים) ושאל האם יש טעם לבוא מישיבת חברון לירוחם וללמוד שם? האם הוא ירכוש משהו חדש שיועיל לו בהתקדמותו? אמרתי לו שאני חושב שכן, אבל אני ממליץ לו לעשות זאת אחרי עוד כמה שנים בחברון. שם הוא ירכוש את הדרך הישיבתית המקובלת וישתפשף בה, ואחרי זה הגוונים המיוחדים שהוא ישמע בירוחם (בעיקר מראש הישיבה, הרב בלומנצווייג) יועילו לו הרבה יותר. יש משהו בעולם הישיבות החרדי-ליטאי שנותן כלים יסודיים הרבה יותר טוב מכל ישיבה אחרת. זה משהו באוויר ובמסורת שעוברת לא רק דרך הספרים אלא בעל-פה. ככלל, אין להשוות בין למדנות של בוגר ישיבה חרדית לבוגר ישיבת הסדר. וזו לא שאלה של מספר השנים אלא של האטמוספירה, התרבות, ובעיקר הכוליות. בישיבות ליטאיות עוברות סברות באוויר, והלימוד הוא כל העולם כולו. אתה שומע דברים בשם ראש ישיבה פלונית או מדברי אחד מהאחרונים שהגיעו לישיבות כתורה שבעל פה דרך תלמידיו. האווירה הזאת נותנת עוצמה למדנית שלא מצליחים להגיע אליה בישיבות לא חרדיות. אין זה אומר שאין לי ביקורת על צורת הלימוד בישיבות הליטאיות ואיכותו. לפעמים תמצאו שם למדנות מסוג 1 שמנותקת מסוג 2 (ראה הגדרות למעלה). אבל הבסיס היסודי ניתן שם בצורה המוצקה ביותר. אין להשוות את הבוגר שנוצר שם לתוצרים של ישיבות לא חרדיות (כולל ישיבות גבוהות).

יש לבוגרים הטובים של הישיבות הציוניות יתרונות בפתיחות ובמקוריות ובפתיחת אפיקים נוספים ואולי גם בשכל ישר. אבל כל אלו מקבלים את משמעותם רק אם הלומד מצויד היטב בקומה הראשונה, כלומר בלמדנות הבסיסית הקלסית (למדנות במובן 1). כך גם לגבי נשים, יש ערך לצורות לימוד שונות שיופיעו שם, אבל הם יקבלו משמעות ותוקף רק אם הם יופיעו על גבי הקומה הראשונה של למדנות קלסית.

על רקע זה אולי קל יותר להבין את טענתי שבין הנשים שלומדות תורה קשה למצוא למדנות ברמה גבוהה. כתבתי שהטובות שבהן הגיעו לרמה של אברך טוב, ולאו מילתא זוטרתא היא. ובכל זאת, חשוב להבין ולהפנים שזהו המצב, ולא לחיות בהכחשה והדחקה. גם אם יש אצלן שכל ישר והבנה של החומר, חסר להן בלמדנות מסוג 1, כלומר בכלים האנליטיים והתובנות שפותחו במסורת הלמדנית. לכן על הציר הלמדני (מטיפוס 1) שמתחיל בישיבות הליטאיות-חרדיות ועובר מטה לישיבות הציוניות, הנשים הן השלב שמצוי למטה יותר.

איני יודע האם יש לימוד בעל אופי נשי או לא, אבל אך סביר הוא שאוכלוסייה שלא השתתפה במשחק יש בה פוטנציאל לחדש עוד צורות לימוד והסתכלות. אבל כאמור יש משמעות לפוטנציאל הזה רק אם הוא בא על גבי הקיים ועל גבי הלמדנות מטיפוס 1 ולא במקומם.

2. האם רב/נית קהילה צריך/ה להיות למדן/ית?

הטענה לגבי רב קהילה נשמעת הגיונית מאד. רוב חברי הקהילות שלנו אינם תלמידי חכמים מובהקים, והצרכים שלהם נוגעים יותר לבעיות אנושיות, הקשבה וחכמה פסיכולוגית, מאשר ללמדנות. אפילו הצרכים התורניים שלהם קשורים יותר לבירורי הלכה בשאלות פשוטות (מתי ומי אומר קדיש בבית הכנסת, או מתי עולים לבית העלמין בתום שנת האבל) מאשר ללמדנות.

מאידך, דווקא בימינו מצוי מאד שיש בקהילה אנשים ברמות תורניות גבוהות למדיי. רבים מהם למדו בישיבות, ולכן שיעורים שהרב נותן בקהילתו לא יכולים להיות שיעורים ברמת למדנות נמוכה. זה יקרין על מעמדו בעיניהם ובצדק. לא רצוי שיהיו בקהילה למדנים גדולים מהרב (אלא אם מדובר באמת בתופעות נדירות, ואז זה גם לא מפריע). עם כל הכבוד לשיעורי מוסר ושיחות לכבוד החגים, מעמדו של הרב תלוי ברמה תורנית משמעותית שהוא מקרין. מעבר לזה, הוא גם אמור להרים את הקהילה לרמות תורניות גבוהות יותר, ולא להסתפק במתן מענה לצרכים, כלומר שירותי קהילה ושיחות מוסר או דרושים כמקובל במחוזותינו.

מעבר לזה, גם מענה לשאלות הלכתיות צריך להינתן מתוך פרספקטיבה למדנית. יש שאלות פשוטות שניתן לענות עליהן בהסתכלות בספרי קיצור, אבל ניתוח של מצבים מורכבים דורש מיומנות למדנית. אמנם מצוי שאנשים וקהילות פונים לרבנים אחרים כדי לקבל תשובות (אני עצמי קיבלתי לא מעט שאלות מקהילות שיש להן רב), אבל זה בהחלט לא המצב הרצוי. זוהי תוצאה של המצב שתיארתי שבו מתמנים רבנים לא למדנים ולכן האמון שהם מקבלים מבני קהילתם מוגבל.

כפי שהזכרתי במאמרי, שירות אנושי וקהילתי יכול להינתן לקהילה על ידי פסיכולוג, או אפילו כומר. הם יעשו את זה לא פחות טוב מכל רב. תפקידו של הרב לא יכול להתמצות במתן שירותים כאלה, וגם כשהוא נותן שירותים כאלה זה אמור להיות ניזון מהעולם התורני שלו. רב הוא קודם כל תלמיד חכם במובן התורני הקלסי, ועל גבי זה באים כל היתר. לכן הוא חייב להיות אישיות תורנית, כאשר בצד זה כמובן צריכה להימצא רגישות, חכמה אנושית והבנה בנפש האדם. הטענה שחזרה שוב ושוב בתגובות לדבריי, כאילו אחד בא על חשבון השני, היא מגמתית ומעוותת. שני הדברים נדרשים, והלמדנות נדרשת יותר מהאנושיות והחברתיות. לשירותים הללו הוא יכול להיעזר באנשי מקצוע או אנשים בעלים כישורים טובים משלו. זו לא מהותו של רב קהילה. הטענה שדרושים כישורים חברתיים לא מייתרת את הלמדנות. אחרי שהרב הוא אישיות תורנית מקרינה, אנשים יתנו בו אמון ויבואו להתייעץ גם בשאלות אחרות. אבל קודם כל הוא צריך להיות רב, ורק אחר כך מטפל קהילתי. מעמדו של הרב ניזון מכבוד התורה ולא מסמכות מקצועית של מטפל, וצריך שבני קהילתו ירחשו לו כבוד בשל תורתו.

ולבסוף, במאמרי באסופת המאמרים, הרב, עמדתי על כך שבעבר קהילות לא החזיקו רבנים כנותני שירותים. הן ראו לעצמן כבוד להחזיק תלמיד חכם שגדול עליהן בכמה וכמה מספרים כדי לקדם אותו ולא רק כדי לקבל ממנו שירותים. בזמננו השתלטה התפיסה של הרב כנותן שירות לקהילה, שכמובן יש בה ממש. אבל זו לא חזות הכל. איבדנו את הממד של הקהילה כנותנת שירות לרב. הסברתי שם שבלי שקהילה כלשהי תחזיק אותו יהיה לאדם קשה מאד לצמוח בתורה לאורך שנים. זו עוד סיבה לכך שכדאי שרב הקהילה יהיה למדן. החזקת אדם כזה יש לה חשיבות גם במובן של שרשרת המסירה של התורה לדורות הבאים. פירטתי את הדברים יותר במאמרי הנ”ל.

לסיום רק אחזור ואומר את מה שכבר כתבתי במאמר. הבעיה קיימת גם אצל רבנים גברים, אבל הפתרון אינו לדרוש כישורי טיפול במקום למדנות תורנית, אלא להעלות את הרף הכללי, ולמנות את מי שעומד בו וראוי לכך, בלי קשר למיגדרו. אפליות מתקנות ושיח תקין פוליטית בדרך כלל רק מזיקים. כשכתבתי שלפעמים דורשים היום מהרב יכולת לאתר מקורות ולצטט מפרוייקט השו”ת, התכוונתי לגברים ונשים כאחד, ולא כפי שהאשימו אותי שכך הערכתי את הנשים. אני בהחלט חושב שיש נשים שמעבר לרמה הזאת, אבל טענתי שהורדת הרף כדי לקדם את השוויון לא באמת מקדמת אותו אלא מביאה למינוי של רבנים ורבניות בעלי כישורים ירודים.

משמעות הדברים

לפני שאעבור לדון בשאלה השלישית, עליי לסכם ולדון במשמעות הדברים לענייננו. אם אכן הלמדנות היא המפתח לרמה תורנית ולכהונות רבניות ותורניות, אזי ברור שרמת הלמדנות הנשית היא תנאי הכרחי להתקדמותן של נשים בעולם התורה. כל עוד לא נוצרה שיכבה נשית למדנית ברמה משמעותית, אנחנו תקועים. גם אם מישהו לא מקבל את טענותיי לגבי חשיבותה ומרכזיותה של הלמדנות לגופן, עדיין יהיה עליו להודות שכך הדבר נתפס בעולם התורה ואצל תופסי התורה. אלו בוחנים לומד לפי מידת הלמדנות שלו, ובטח לא לפי הרגישות האנושית וכישוריו החברתיים. לכן, לפחות דה פקטו (ובעיניי כך גם נכון), ההכרה בלימוד תורה נשי ברמה גבוהה תלויה בלמדנות הנשית שתתפתח.

את הלמדנות של אדם ניתן לשמוע בשיעורים או במאמרים. בדרך כלל זה קורה בכתב, שכן אדם יכול להעלות על הכתב יותר ממה שיאמר בעל פה, באריכות ובפירוט. מעבר לזה, גם הקהל ששומע אותו לא תמיד מתאים לשיעור למדני, ומאמר בכתב מגיע בצורה הטובה יותר לקהל קוראים למדני שיוכל להתרשם ולבקר אותו. לכן טענתי שנשים לא כותבות מאמרים למדניים לא התכוונה לומר משהו על הכתיבה. הכתיבה אינה ערך לעצמו וכמובן לא דרישה הכרחית. אמנם הכתיבה מסייעת לגבש יכולת למדנית, אבל מבחינתי הכתיבה היא בעיקר אינדיקציה לרמה הלמדנית עצמה. היעדר כתיבה למדנית נשית פירושו היעדר למדנות נשית.

הערה על מהותנות

על רקע זה ניתן לשמוע אמירות מהותניות, שטוענות כי נשים לא מתאימות ללימוד תורה והלכה בעומק, ואינן בנויות ללמדנות הלכתית ותלמודית. במאמרי הזכרתי את הטענות הללו והוספתי שכל עוד הנשים לא הרימו את נטל הראיה ולא הראו שהן מסוגלות לכך, הטענות הללו מטילות צל על מהפכת הלימוד הנשית כולה. נשים לא תזכינה ליחס ולהערכה כל עוד לא נראה למדנות נשית ברמה הכי גבוהה. כבר הזכרתי שיש סיבות אובייקטיביות שונות למצב הזה (אנחנו בתחילת הדרך, יש חסמים ועיכובים וכדומה), ועדיין עובדתית נטל הראיה טרם הורם.

כמובן שבכל מקרה אין לקבל טענה מהותנית כאמירה גורפת. לכל היותר מדובר על טענה סטטיסטית, כלומר שבדרך כלל נשים הן כאלה. אף אחד לא טוען שכל אישה במהותה לא יכולה להיות למדנית. זוהי ספקולציה די מגוחכת ובוודאי חסרת כל בסיס. בכל אופן, את הטענה הסטטיסטית בינתיים קשה לשלול (אם כי אני לא נוטה לחשוב שהיא נכונה, או לפחות שהמצב לא בר שינוי), כל עוד לא הורם נטל הראיה, וזה מה שכתבתי.

בכל אופן, חשוב לציין שזו אמירה חסרת משמעות, שהרי גם אם היא נכונה אין בכך כדי לומר שאסור לנשים ללמוד, ובוודאי זה לא אומר שאישה שלמדה והגיעה לרמה טובה לא זכאית ליחס המתאים, כולל כהונה בתפקיד רבני. אז מה טעם לעסוק במהותנות? אני כותב את הדברים בסעיף זה רק עקב תחושות עלבון (לא מוצדקות) שהתעוררו אצל כמה מגיבות לדבריי.

3. המצב לאשורו

הטענה השלישית עוסקת לכאורה בעובדות, או לפחות בהערכת העובדות. השאלה היא האם באמת הקביעה שכמעט אין נשים למדניות היא נכונה. כאמור, טענו נגדי שאיני מכיר את המציאות. אמרו לי שיש כמה וכמה נשים למדניות שלא שמעתי עליהן ולא קראתי דברים שלהן. רבים התלוננו איך אני מתעלם מהמציאות ומדבר בלי לבדוק את הדברים לעומק.

אני בהחלט מודה שלא בדקתי את הדברים באופן שיטתי. יתר על כן, בהחלט ייתכן שיש למדניות מופלאות נעלמות שלא שמעתי את שמען. אבל כמי שמצוי בתחום הלימוד הנשי ומכיר חלק נכבד מהלומדות הבכירות, כתבתי את הדברים מתוך התרשמות ברורה שיש לי. כדי לשכנע אתכם בכך שמדובר בטענה מבוססת, אביא כאן כמה אינדיקציות לכך שזה אכן המצב.

אינדיקציה ראשונה: היעדר מאמרים למדניים

ראשית, אשאל כאן את מה ששאלתי רבות ורבים מהמגיבים: האם יוכלו לשלוח לי במטותא מאמר למדני ברמה גבוהה שכתבה אישה. בינתיים לא קיבלתי אפילו אחד. אני מכיר בודדים, ואף אחד מהם לא מתעלה לרמה ממש גבוהה (מעבר לזו של אברך טוב). לא ראיתי עד היום אישה שהציעה פתרון מקורי לרמב”ם מוקשה או לסתירה קשה בין סוגיות (אני מניח שהיו כמה כאלה, אבל זה שלא ראיתי, וגם כמה מטובי חבריי לא ראו, גם אומר משהו). לא נעים לי לומר את הדברים כלפי נשים שאני מכיר ומוקיר מאד, אבל אני רואה זאת כחובה, שכן הכחשה היא חלק מהבעיה והיא מונעת פתרון שלה.

נכון שכשאין במות שמפרסמות מאמרים למדניים של נשים (ראה על כך במאמרי במקור ראשון) קשה לצפות שיהיו להן מאמרים כאלה. אנשים בדרך כלל לא כותבים מאמרים למדניים למגירה (אם כי איני יודע מדוע לא, ובמה זה שונה משירה). אבל כאן אני חייב להעלות נקודה נוספת. לפני כשנתיים, בעקבות זה שנחשפתי למצב העגום, הקמנו במדרשה בבר אילן כתב עת לכתיבה נשית בעיון תלמודי, שמו בישראל דרישה, וזאת בדיוק כדי למלא את החסר בתחום הזה ולתת במה לנשים שכותבות. המערכת מציעה סיוע, ייעוץ והכוונה, לכותבות שמבקשות זאת כדי לקדם את הלמדנות הנשית ולהביאה לידי ביטוי. העברנו למקומות שונים בקשה לנשים שישלחו לנו מאמרים מתאימים. אני מניח שהייתם מצפים כמוני שכל למדניות תבל שלא מוצאות במה לפרסם את יצירותיהן הלמדניות (שנכתבות כנראה למגירה), יעוטו על ההזדמנות כמוצאות שלל רב. חשבתי שהמערכת תוצף בפניות, שהרי מדובר בבמה כמעט יחידה שמאפשרת לנשים לפרסם חומר תורני למדני, ואף מסייעת להן בכך. וראה זה פלא, המערכת מחפשת תחת כל עץ רענן כותבות, אבל לא ממש מוצאת. אין מי שמביעה רצון לשלוח חומר לפרסום. אני תוהה לעצמי היכן כל הלמדניות הנסתרות שעליהן מדברים כל המגיבים לדבריי?

היו שטענו שנשים מטבען לא כותבות, ביישניות וכדומה. בתחומים אקדמיים אני לא מתרשם כך. אותן נשים עצמן כותבות ומפרסמות מאמרים וספרים בבמות אקדמיות. רק בתחום הלמדני יש חוסר ניכר ובולט. מניסיוני, אם יש למישהו מה לומר הוא לא שומר זאת בבטן. לפחות הייתי מצפה שחלק מהנשים לא ישמרו את הדברים אצלן וירצו לפרסם. לכן קשה לי לקבל את טענת הביישנות.

היו נשים שאמרו לי שלא שמעו על כתב העת הזה ולא הגיעה אליהן פנייה לשלוח לו חומרים. אז הנה, כעת כבר כתבתי זאת במקור ראשון ואני חוזר וכותב כאן, וגם אמרתי זאת לכל מי ששוחחתי איתה. אני אשמח מאד מאד אם בעקבות דבריי תגענה למערכת דרישה פניות נוספות. אני לא כותב זאת רק כאתגר כדי להוכיח את טענתי (שאין למדנות נשית), אלא באמת כדי לקדם את העניין. כאמור, בלי למדנות וכתיבה למדנית קשה מאד יהיה לפרוץ את תקרת הזכוכית שחופפת על הלימוד הנשי. לעומת זאת, כשתהיה כתיבה למדנית נשית ברמה גבוהה, לרבים מהמתנגדים יהיה קשה להתעלם ולזלזל בנשים ובלימודן.

אינדיקציה שנייה: ההכחשה

כדי לראות את הדברים מזווית נוספת, אספר כאן כיצד התחיל הכל. הזכרתי במאמרי במקור ראשון שכתבתי מאמר ביחד עם תלמידה שלי בבית המדרש לדוקטורנטיות בבר אילן. חיפשתי היכן ניתן לפרסם אותו, ובין היתר שלחתי אותו לאסיף (ראה על כך במאמרי ובטור 56) וכאמור סורבתי. הבנתי פתאום את עומק הבעיה. אין כתב עת תורני (שמוכר לי) שמוכן לקבל מאמר למדני של אישה. חשבתי לעצמי שהדבר מעורר קושי גדול מאד, ומהווה מחסום חמור בפני התקדמותן של הנשים בלמדנות. כאמור, הלמדנות היא הבסיס להתקדמות נשים בעולם התורה.

בעקבות זאת פניתי בדוא”ל לכמה וכמה ממובילות הלימוד הנשי, ראשות מדרשות ור”מיות, ושאלתי אותן האם המצב הזה מוכר להן. חזרתי וטענתי שהמחסום הזה הוא בעל משמעות חמורה ללימוד הנשי ולהתקדמות התהליך והצעתי להקים במה לכתיבה למדנית נשית כדי שיהיה אופק התקדמות לנשים בלימוד תורה.

לתדהמתי הרוח שנשבה בקבוצת הדוא”ל הזאת היתה רוח של ייאוש ותבוסתנות. כמה מהן אמרו לי שאין בשביל מה לעבוד, וכמעט אין אישה שרוצה ומסוגלת לכתוב מאמר למדני. אני הייתי אז בתחילת דרכי בתחום הלימוד הנשי ולא הכרתי את המצב, וכמובן שמעתי את הקולות של אותן נשים עצמן שמדברות בראש כל חוצות על נפלאות המהפכה התורנית הנשית. אין פלא שהוכיתי בתדהמה והתאכזבתי מאד. יש כאן שיח כפול: בפנים נושבת רוח של ייאוש ובחוץ רוח של התלהבות סוחפת.

אני כמובן לא מתכוין להאשים מישהו או מישהי בשקר. לא זו הנקודה, וגם לא מדובר בשקר. הבאתי כאן את הדברים משתי סיבות: ראשית, כאינדיקציה נוספת לכך שזהו אכן מצב הלימוד הנשי. אותן נשים ודאי מכירות את המצב היטב, ודאי טוב ממני, וגם הן תומכות בטענתי. אז לא רק אני שלא מכיר את הלמדניות הנסתרות מאשים אותן על לא עוול בכפן, אלא גם אלו שמכירות אותן היטב ואולי גם נמנות עליהן. שנית, רציתי להצביע על סוג של הכחשה. אם גם מי שמעריכה את המצב כמוני לא מרשה לעצמה לומר זאת בקול רם, אזי מדובר בהכחשה של הבעיה, וזו מעכבת את פתרונה.

כאמור, לאחר זמן הוקם כתב העת דרישה, והתברר לי שהן הכירו את המצב טוב ממני, וכנראה שזה אכן המצב לאשורו (מה שלא מנע את המחאות שהגיעו אחרי דבריי כמובן). ועדיין הבעיה שלי היא עם ההכחשה. הוצאת הדברים החוצה לא תרפה ידיים, אבל גם אם כן – זה תנאי להתקדמות. כפי שאמר השופט ברנדייס, אור השמש הוא החומר המחטא הטוב ביותר. צדה השני של המטבע הוא שההכחשה היא כמובן הסיבה לכרוניות של המחלה. זו הסיבה שכתבתי את הדברים במקור ראשון בצורה חריפה למדיי, שגרמה לכמה ממכרותיי, שותפותיי הבכירות לתהליך, כמו גם תלמידותיי, לכעוס ולהיעלב. אני לא רואה מניין בא העלבון הזה, אם אני רק מתאר את המצב העובדתי לאשורו. זו היתה הדרך שלי לכוין את חיציי כנגד ההכחשה ולעורר את הציבור כדי לפעול בכיוון הנכון. המצב שתיארתי הוא המצב לאשורו. לגבי הסגנון יש שטענו שנקטתי לשון חריפה מדיי, ואם כן אז אני מיצר ומתנצל על כך. אבל ספק רב אם בלי זה דבריי היו מעוררים את ההד שיוכל אולי לתרום לשינוי המצב. לכן אני חוזר על הדברים כאן ואף מפרט אותם יותר.

עוד הערה על התגובות לדבריי

היו מן המגיבים והמגיבות שהסכימו לדבריי במישור העובדתי (חלקם אמנם הלינו על הניסוח וחלק אחר לא). רבות אחרות הכחישו בתוקף (בכתב ובעל-פה). כאמור, הן חזרו על כך שיש כמות נכבדה של למדניות ברמה גבוהה, ובוודאי מעל הרמה של אברך טוב. כפי שהסברתי, למיטב ידיעתי אין כאלה, וגם למדנות נשית ברמה של אברך טוב (ושוב, זו רמת למדנות שאין לזלזל בה) היא נדירה למדיי. אז כיצד קורה שאנשים ונשים מכחישים את המציאות הזאת? האם אני לא רואה את מה שהם רואים? מה כאן מתפספס?

דומני שברקע הדברים מונח הקושי שבו עסקתי בטור הקודם. אדם מבחוץ לא יודע להעריך למדנות ולמדנים. המגיבים לדבריי שמדברים על רמות למדנות גבוהות אצל נשים מעידים בזאת על עצמם שהם פשוט נמצאים “בחוץ”. עם כל הכבוד וכל אי הנעימות שיש לי לומר זאת, זוהי פשוט טענה לא נכונה עובדתית. הם אולי מכירים את הנשים בהן מדובר, אבל לא באמת מבינים למדנות מהי ולכן הם לא יכולים להעריך ולקבוע האם יש כאלה וכמה. אגב, אפשר להעמיד את הדברים למבחן אמפירי. עקרונית אפשר לבקש מגברים בשיעור ו-ח בישיבה ומנשים מובילות בתחום הלמדני לכתוב מאמרים למדניים אנונימיים ולתת אותם לבדיקה של ועדה שתקבע את הרמה הלמדנית שלהם זה מול זה.

[1] ראו בטוקבקים אחרי הטור הקודם את הדיון לגבי הערתי על הרב עובדיה יוסף.