מדעי החרתא: בין אג’נדה למדע (טור 60)

בס”ד

היום קיבלתי בוואטסאפ[1] צילום של מודעה על כנס אינטר-דיסציפלינארי לתלמידי מחקר באירוח החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. המודעה עוררה בי כמה הרהורים שרציתי לשתף אתכם בהם. אך אפתח בהקדמה קצרה.

הקדמה קצרה על מתודולוגיה ואתיקה של המחקר המדעי

בפילוסופיה של המדע מקובל להבחין בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק. אם איש מדע הגיע לתגלית כלשהי בחלום בו התגלתה אליו סבתו זצוקללה”ה (הקשר הגילוי) זה לא אמור לעניין אף אחד, כל עוד הממצאים עומדים במבחן האמפירי (הקשר הצידוק). יתר על כן, מטרת המחקר והמוטיבציה לעריכתו גם הן ממש לא חשובות. מה שחשוב הוא אך ורק תקפותו ותרומתו להבנת התחום המדובר. מעבר לכך, החוקר אמור להיות משוחרר מכבלים אידיאולוגיים או אחרים, ואין עליו אלא מרותה של האמת והממצאים בלבד. יתר על כן, מחקר לא אמור לקחת בחשבון האם הוא מזיק או מועיל, אלא רק גילוי האמת. המוסדות שמממנים מחקר יכולים כמובן לחשוב אלו מחקרים לממן, מה לקדם והאם וכיצד להשתמש בממצאים, אבל החוקרים אמורים לבדוק את האמת ולעסוק בתחום שמעניין אותם. הא ותו לא. כל ערבוב מכל סוג כזה מזיק ומטה את המחקר ובעצם מפקיע אותו מאפיונו כמדע.

כמובן שחוקרים מדעיים אינם מלאכי השרת ולרבים מהם יש מוטיבציות והשפעות, כמו אידיאולוגיות ואמונות שונות, וכמובן גם רצון ואינטרס ליישם את הממצאים בכיוונים שונים. לעתים יש גם מעורבות של אג’נדות בבחירת תחום המחקר והמתודולוגיה שלו, אבל כל אלו הן תופעות שגם אם לפעמים אינן מזיקות ואפילו לגיטימיות אין להן שום משמעות מדעית. המגמות, ההטיות, היישומים והאינטרסים, והם עניינו של החוקר עצמו, ואילו הקהילייה המדעית מתעניינת רק בתוצאות ובתקפותן. אף אחד לא יעלה בדעתו לדון במסגרת כנס של פיסיקאים במקומה של האג’נדה במחקר המדעי ובמחויבותו של החוקר לקידום איכות הסביבה או גידול החסה על הירח או ייצור טילים בליסטיים למטרות שלום עולמי. אם חוקר כלשהו רוצה ליישם את ממצאיו למען מטרה כזאת או אחרת – זו כמובן זכותו. אבל את זה הוא עושה לא כחוקר אלא כאדם פרטי בעל השקפות כאלה או אחרות. ברגע שהוא מערב זאת במחקר עצמו הוא חוטא בכך לתפקידו המדעי, והמחקר שלו מועד לעיוות ומגמתיות. חשוב להבין שהדבר כלל לא תלוי בשאלה האם המטרות שלו ראויות בעיניי או לא, והאם הן טובות או רעות. מטרות של מחקר מדעי (מעבר לעצם צבירת הידע) מעצם היותן כאלה אינן עניינו של המדע או של הקהילייה המדעית. לכל היותר ייתכן כנס של סוציולוגים שיעסוק בקהילייה המדעית ובפגמיה, ושם ידונו כיצד לנטרל את השפעתם המזיקה של כל ההטיות והאינטרסים הללו. אבל זה ודאי לא עניין לענות בו בכנס של חוקרים מהתחום המדעי עצמו שיטכסו עצה כיצד לקדם אינטרסים ואג’נדות שלא קשורים למחקר.

הכנס האינטר-דיסציפלינארי

הרי המודעה שקיבלתי:

למקרא הדברים תהיתי לעצמי כמה תלמידי מחקר בפיסיקה או במתמטיקה ירצו או ישתתפו בכנס האינטר-דיסציפלינארי הזה, תהייה שהתחדדה עוד יותר אחרי שראיתי את השאלות בהן אמור לעסוק הכנס. מבטי סטה לרגע ימינה שם ראיתי כותרות פורחות באוויר וגווילים נשרפים, שהעלו בי מחשבות נוגות על מגמותיו של הכנס והתחומים הללו בכלל. האם יש בהם משהו מעבר לאג’נדות וקידומן? האם העוסקים בתחומים הללו איבדו את שאריות הבושה? המזימות שנרקמו פעם במסתרים עולות כעת על השולחן בגאווה לא מסותרת.

אני אשאיר את התהיות הללו לדמיונו הפורה של הקורא/ת, וכאן רק אשתף אתכם/ן בכמה הרהורות שעלו בי למקרא/ע השאלים הללו. הדברים מסודרים לפי סדר הכיוונים שמוצעים בקול הקורא הנ”ל, אך לפני כן עוד הקדמה קצרה.

מדעי החרתא: בין מדע לאקדמיה

אחותי למדה בעברה הפלילי קרימינולוגיה. היא סיפרה לי שכמעט כל קורס אצלם התחיל בהגדרה ודיון מהו מדע. אתם יכולים לשער שאני, שלמדתי פיסיקה והנדסה, לא פגשתי דיון בשאלות הללו באף אחד מהקורסים שלמדתי (וחבל).לשנינו היה ברור שעל ראש הגנב בוער הכובע.

בעיניי הקשר בין תחומים כמו סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, מיגדר, חינוך ודומיהם, למדע הוא מקרי למדיי. רוב הפעילות בהם אינה באמת מדעית. זה לא אומר שמדובר בהכרח במחקר חסר ערך או לא תקף (כמו שמחקר מדעי אינו בהכרח תקף ו/או בעל ערך). טבעם של התחומים הללו (לפחות נכון להיום) הוא כזה שהם כמעט לא מאפשרים שימוש בטכניקות מדויקות כמו במדעי הטבע, ושהם עוסקים בטענות עמומות יותר ופחות ניתנות לכימות וחיזוי. אין פלא שבשנים האחרונות מה שמכונה בשם המכובס “מחקר איכותני” (=ויקיפדיה: “כינוי לסוגי המחקר שאינם משתמשים בנתונים מספריים ובניתוחים סטטיסטיים של אותם הנתונים, וזאת בניגוד לשיטות מחקר כמותיות“. תרגום לשפת בני אדם: “כינוי לפעולה בעלת ערך אמנותי והבעתי, אם בכלל, שרוצה משום מה ועל לא עוול בכפה לחסות תחת הכותרת ‘מחקר מדעי’ “) צובר פופולריות ולגיטימציה. ברגע שאתה מבין שמעמדך המדעי מתערער, או שבעצם ערוותך נחשפת, מה שעליך לעשות הוא להגדיר את התחום שלך במילה חדשה, מרשימה דיה, וכך להותיר את הלגיטימציה על כנה ואף להעצימה. כך למשל תחום כמו אלכימיה היה יכול להציל את מעמדו אם היה רק מגדיר את עצמו כ”מחקר כושלני נעדר בסיסיות” (=ויקיפדיה: שיטות מחקר שלא שמות בראש מעייניהן את ההצלחה והאמינות המחקרית, ואינן מתבססות על נתונים). לחלופין, חשבו עד כמה משחק הגומי היה יכול להעצים את מעמדו אם רק היה מאמץ את ההגדרה “מחקר ניתורי רב חוטי במסגרת מעגלי משחקים בכיתות הגבוהות של ביה”ס היסודי”. לדעתי רק השם הזה כבר מועמד לפרס וולף(או אולי אוסקר).

ברוב המקרים בתחומים אלו, גם במקרים הטובים שבהם מדובר בעבודה שיש בה ערך כלשהו, מדובר במחקר שנכון יותר לכנות אותו אקדמי ולא מדעי. השימוש במונח מדע בהקשרים אלו מיועד לזכות אותם בהילה האופפת את מדעי הטבע, על לא עוול בכפם. הכינוי בו אני נוהג להשתמש ביחס תחומים הללו, “מדעי החרתא”, לא מבטא בהכרח זלזול כלפיהם אלא בעיקר כלפי היומרה המדעית שלהם. אכן יש שם לא מעט זבל רעיוני ופעילות חסרת ערך, אבל גם החלק שיש לו ערך בדרך כלל אין בינו למדע ולא כלום. עוד יש להבחין בין תחומים אקדמיים לא מדעיים משני סוגים שונים. יש תחומים כמו תנ”ך וספרות, שאמנם אינם מדעיים אבל לפעמים עוסקים במחקר לשם הידע (ולפעמים לא). ויש תחומים שאין בהם כמעט מאומה מעבר לאידיאולוגיה וקידום אג’נדות אופנתיות שונות. זו בעצם תצוגת אופנה אקדמית.

כפי שנראה כעת, הקול הקורא שהובא למעלה משקף בצורה מאד חדה וברורה, מעבר לחוסר הבושה, את ממד החרתא שבתחומים המידרדרים מהסוג השני (תצוגת האופנה). כדי לראות זאת נעבור כעת לבחון את השאלות והכיוונים שמנויים בו, אחד לאחד (ונעשה זאת באופן כמותני כמובן, כלומר נצמיד מספר לכל סעיף).

1. מהן המוטיבציות המחקריות שדוחפות אותנו למחקר?

למעלה עמדתי על כך שמחקר אקדמי אמור להיערך מתוך רצון לחקור ולדעת ולא מתוך שום מוטיבציה אחרת. ראינו שאמנם אין בכך כדי לומר בהכרח שלחוקר אין מוטיבציות ברקע מחקרו (כולנו בני אדם), אבל המוטיבציות הללו אינן רלוונטיות כקליפת השום למחקר, וגם לא אמורות להיות. דיון בכנס אקדמי במוטיבציות הללו ובמחויבויות הפוליטיות של החוקר מצביע בעצם עריכתו על השפל שאליו ירדו מדעי החרתא. וכלל לא משנה מה תהיינה התשובות שיינתנו לשאלות הללו.

אני לא מצליח להבין על מה ידונו שם: על הדרך האופטימלית להסתיר ממצאים שלא מתאימים לאג’נדה? ובמקרה הטוב, על החובה הטריביאלית לא לעשות זאת? או שמא יבחנו דרכים כיצד לעוות אותם כך שיהיו תקינים פוליטית? או אולי כיצד אפשר להשתיק את אלו שינסו בכל זאת לפרסם אותם? (עצה איכותנית משלי, חינם: הכי פשוט להאשים אותם בכך שיש להם אג’נדה ומזימות חתרניות. בדוק ומנוסה).

אולי התבלבלתי והכנס הזה בעצם לא עוסק בכלל בסוציולוגיה, אלא בסוציולוגיה של המחקר האקדמי, ומטרתו להתגבר על הנטייה הלא רצויה של חוקרים בתחומים הללו לערב אג’נדה במחקר. בהחלט יש עניין מחקרי בחשיפת הטכניקות השונות שבהן נוקטים החוקרים המגמתיים ולמפות את המוטיבציות שלהם לעריכת מחקריהם המוטים. אם כן, אני מבקש מחילה ממעלתם ומודה שאכן מדובר בכנס חשוב. אבל אני חייב לומר שלמיטב התרשמותי האיכותנית לא בכך מדובר כאן.

2. האם ישנן סוגיות מושתקות שלא פתוחות לחקירה?

לא ברור לי האם מטרת הדיון הוא לחשוף את הסוגיות הללו ולהמריץ את החוקרים לעסוק בהן, או שמא לברר האם ראוי שיהיו כאלה, ואולי אף להטיף להשתקה כזאת. אני לא יודע האם יש סוגיות מושתקות (אם כי אני מניח שכן), אבל אני כבר יכול לתרום להם תובנה משלי: יש לא מעט עמדות מושתקות וממצאים מושתקים. ועוד עצה: אם אתם רוצים לחפש אותן, אל תעשו זאת אצל אלו שמדברים על עמדות מושתקות. אלו בדרך כלל גדולי המשתיקים.

3. מהי אחריותה של החוקרת לנחקרותיה?

ראשית, הניסוח המגדרי של השאלה מעורר בי תהיות לגבי שלוש שאלות נוספות: אחריות החוקר לנחקריו (1) ונחקרותיו (2) ואחריותה של החוקרת לנחקריה (3): האם גם שלוש השאלות החשובות אלו יידונו בכנס, או שמא ידונו רק בחוקרות ונחקרות ממין נקבה? אם כן, אז הנה מצאנו שלושה נושאים מושתקים (נא לעדכן את סעיף 2).

גם בהנחה (הסבירה) שמדובר כאן רק בביטוי ביזארי ומטופש של תקינות פוליטית, עולה השאלה המהותית: אני לא מבין מדוע חוקרות אמורות להיות אחראיות לנחקרותיהן ובאיזה מובן. אם הכוונה היא לוודא שלא נגרמים נזקים במהלך המחקר זה נראה לי טריביאלי למדיי, הלוא כן? לכן אני מסיק שכנראה לא בזה מדובר. אז איזו אחריות יש לחוקרת לגבי נחקרותיה? וכי מטרת המחקר האקדמי היא לקדם עניינים כאלה או אחרים (טובים ככל שיהיו)? הוא אשר אמרתי: כנראה שבעיני רבים מהן כן.

לפי התפיסה החברתית והנאורה הזאת של המדע והמחקר האקדמי, אחרי שהחוקרת הנמרצת שלנו בוחנת שאלה כלשהי לגבי נפגעות אונס היא אמורה לטפל בהן, לתרום להן כסף, ובעצם מוטל עליה לא לפרסם ממצאים שיפגעו בניסיונן להביא לעונש מירבי על האנס. ואולי כדאי גם לא לפרסם ממצאים שיביאו לידיעת הציבור מקרים של תלונות שווא. הרי לכם המדע בשירות המשפט והחברה. אבל ייתכן שהכל נובע מבורות, וראוי שאשתתף בכנס כדי להשכיל בעניין.

4. כיצד משקפת המתודולוגיה של החוקר את תפיסותיו החברתיות?

לצורך הקיצור אדלג על השאלות המושתקות לגבי השקפתן של חוקרות (ממין נקבה) ותפיסיהן (ממין זכר) שמשום מה לא יידונו בכנס החשוב והתקין פוליטית הזה. אבל כדאי לשים לב לניסוח שוודאי אינו מקרי: לא מדובר כאן על “האם” אלא על “כיצד”. כלומר ישנה הנחה מובנת מאליה שהשקפותיו של החוקר משתקפות במתודולוגיה שלו, ומי אני שאערער על הודאת בעל דין?! אבל אולי השקפותיה של חוקרת אינן כאלה. אני מאד מקווה שהשקפותיהן של החוקרות שיערכו את הכנס לא ישפיעו על הממצאים לגבי מעורבות השקפותיהן במחקריהן.

5. האם המתודולוגיה של המחקר יכולה להיות כלי לשינוי חברתי?

כאן עלינו לשוב ולהיזקק לסעיף 1. ברגע שמחקר ומתודולוגיה מחקרית נרתמים לשינוי חברתי הם מוטים ולכן פסולים מעיקרם. ושוב, אין פסול עקרוני בשימוש בממצאים לצרכים חברתיים, אבל זה לא עניינו של כנס אקדמי. כל חוקר (או חוקרת) יעשה כטוב בעיניו/ה, אבל מדוע וכיצד זה נוגע למחקר ולדיון אקדמי אודותיו? כשמתנהל דיון אקדמי על הנושאים הללו אות הוא שמדובר בדחיפת אג’נדות במסגרת האקדמית עצמה, כלומר בהזניית המחקר. ומכאן שהתקציב שניתן לתחומים אלו אינו אלא מחיר כלב (ולכן בין כה וכה אין מה לעשות איתו).

6. מה בין אובייקטיביות ואתיקה במחקר לבין מחויבות פוליטית?

מה באמת בין זה לזה? הניסוח כאן כבר לא משאיר מקום לדמיון. אם בחלק מהסעיפים הקודמים יכולנו לפרש שהמטרה היא לנטרל את ההטיות, כאן ברור שהמטרה היא ללבן את ההטיות ולוודא את קיומן התקין (פוליטית). אבל הסעיף הבא יבהיר את הדברים יותר.

7. כיצד ניתן להתמודד עם מצב בו הממצאים אינם תואמים את תפיסת עולמה של החוקרת?

ממש פשוט: להתעלם מתפיסת עולמה של החוקרת. ואם קשה, אז לפנות לאיש מקצוע ולקחת כדור מתאים. אבל שוב השאלה כאן ממש אינה כיצד להתגבר על ההטייה אלא כיצד לשלב אותה באופן נאות ב”מחקר” ובמטרותיו הנעלות. התשובה הצפויה: לעקם את הממצאים, להסתיר נתונים, שכן תפיסת העולם (כל עוד זו התפיסה ה”נכונה” כמובן) מעל הכל.

8. האם וכיצד עלינו לתרגם את תוצאות המחקר לעשייה חברתית?

תרגום: אם המחקר מראה שמצב הנשים מצוין, עלינו לתרגם זאת מיידית לנטרול כל הפעולות למען שוויון, או שמא לפעול להסתרה מיידית של הנתונים? אם המחקר מראה שטיפול המרה של נטייה מינית אינו מזיק ואולי אף מועיל – האם יש לפרסם את הממצאים לתועלת הציבור או שמא עלינו להסתיר את הממצאים כחלק מהמחוייבות לעשייה החברתית. ממתי חוקר או אפילו חוקרת מחויבים לאיזושהי עשייה חברתית? המדע בשירות החברה, כבר אמרנו? ה”מחקרים” הללו צריכים להיות ממומנים מכספי מימון מפלגות או אולי מתקציבי משרדי הממשלה השונים. מה להם ולאקדמיה?

סיכום עגום

חלק ניכר מהפעילות של תחומים כמו מגדר, ממשל ופוליטיקה ומדע המדינה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ועוד, הוא בעצם מחקר מוטה תלוי אג’נדה שעניינו קידום רעיונות כאלה או אחרים. אין קשר רב בינו לבין מחקר אקדמי ובוודאי מדעי, אלא זוהי יותר תצוגת אופנה. אין פלא שמהחוקרים בתחומים הללו יוצאת הבשורה הפוסטמודרנית שלפיה אין אמת, והכל פוליטיקה ומזימות. כבר אמרו חז”לינו שהפוסל במומו פוסל. קשה להם לראות מעבר לאופק שלהם עצמם, ולהבחין בכך שבפיסיקה, כימיה, או מתמטיקה, המצב בדרך כלל שונה (אם כי גם שם יש כמה דוגמאות בעייתיות). רבים מהם לא ממש מסוגלים להבין מה מתרחש במחלקות שעל ידם, שהרי מה להם ולמדע?!

בכל אופן, אם נאמץ מבט אופטימי ניתן אולי לראות בעריכת כנס כזה התקדמות מה, שכן בכל זאת רואים כאן שביבי יושר אינטלקטואלי. מדעי החרתא סוף סוף מודעים, ואפילו מודים בריש גלי, שמדובר בתנועות לקידום אג’נדות פוליטיות ואידיאולוגיות שאין בינן לבין מדע ולא כלום. אבל הם באמת יהיו ראויים להערכה הזאת אך ורק אם יסכימו גם להסיק את המסקנות, כלומר לוותר על ההילה המדעית ולהצטרף רשמית כזרוע אינטלקטואלית (במקרה הטוב) של תנועות פוליטיות ואידיאולוגיות או כזרוע ביצועית של משרדי ממשלה שונים שאחראים על קידום אוכלוסיות שונות (חינוך, רווחה, קשישים, שוויון חברתי וכדומה). הם צריכים לבקש ולקבל את המימון שלהן דרך המפלגות והתנועות והמשרדים הללו ובאמצעותם. את תקציב ההשכלה הגבוהה, האקדמיה והמדע יש להותיר לתחומים לא מפלגתיים שבהם מחפשים אמת מדעית ולא קידום של אג’נדות, טובות ומועילות ככל שיהיו, ובוודאי לא אג’נדות רעות ובלתי מועילות כנהוג במחוזות המפוקפקים הללו. את זה לדעתי לא כדאי לממן בכלל.

[1] בהזדמנות זאת, תודה לנועם אורן חד העין על הוואטסאפ הזה.