על צוענים וגנבים (טור 61)
בס”ד
בשבת קראתי את ספרו של הסופר הספרדי אילדפונסו פלקונס (בעהמח”ס הקתדרלה ליד הים וש”ס), המלכה היחפה (תרגמה: עמליה רן). זהו רומן היסטורי על צוענים בספרד במאה השמונה-עשרה, שמתאר את גלגוליה של משפחה צוענית אחת תחת רדיפות, השפלות ואפליות קשות, חוקים נוקשים ומלחמות בין משפחות בתוך החברה הצוענית, הבדלים מחפירים בין מעמדות – חברתית ומשפטית, ויחס משפיל ומזעזע כלפי נשים. הספר ארוך מאד ואיטי מאד ולכן קצת קשה לקריאה, מהספרים שצריך מצב רוח כדי ליהנות מהם. לשמחתי היה לי מצב רוח מתאים ונהניתי ממנו מאד (כמו גם מקודמו). כאן רציתי להעלות כמה הרהורים קצרים בעקבות דברים שהוסיף הסופר באחרית הדבר לספר, ובה הוא מספר עוד קצת על הצוענים באותה תקופה ובכלל.
הקטע המדובר
אילדפונסו כותב שם כך:
רוח הנאורות, שהובילה לצו משנת 1783 [ביטול חלק מהרדיפות כנגד הצוענים ובכללם “חוק הצוענים” על ידי קרלוס השלישי מלך ספרד, מ”א], הסתמכה על כמה דוחות מאולמות המשפט, שהעידו על האפליה המתמשכת, ההשפלות והאי-צדק כלפי הצוענים מצד התושבים, ובעיקר מצד אנשי החוק ואנשי הדת, בשל אורח חייהם ונבדלותם משאר האוכלוסייה.
די בציון הקטע הבא מהנובלה של סרוונטס, הצוענייה הקטנה:
ונראה כי הצוענים והצועניות הגיחו לעולם כדי להיות לגנבים. הם נולדים לאבות גנבים, מחונכים להיות גנבים, לומדים להיות גנבים, ולבסוף הופכים לגנבים פשוטים בכל מחיר. והדחף לגנוב והגניבה עצמה הם חלק בלתי נפרד מהם, שאינו נפתר אלא עם המוות.
לפי הדוחות מאולמות בתי המשפט, העדיפו הצוענים לחיות בבדידות ובבידוד מאשר לחיות בקרב אלה שהתייחסו אליהם בכי רע.
עם זאת נכון הדבר שהחברה הצוענית היא אתנוצנטרית. לקהילה זו אין מסורות כתובות, אך כותבים רבים מסכימים על כמה ערכים משותפים המאפיינים עם זה: גאוות הגזע ועקרונות מנחים מסוימים בחייהם. “החופש לפעול לפי רצונם החופשי ובחירתם”, “דבר אינו שייך לאיש והכל שייך לכולם” – הם עקרונות שאינם מתקיימים בשלום עם הנורמות החברתיות הרגילות.
אני ארצה להעיר על שני אספקטים, ולבסוף לעמוד על קשר ביניהם.
א. ה”גזענות” כלפי צוענים
מהדברים הללו ניתן להבין שמתייחסים לצוענים באופן מפלה ומשפיל ובאי צדק רק בגלל השתייכותם האתנית ואורח חייהם. הקטע מסרוונטס מובא כראיה ברורה ליחס הזה. אבל כפי שהוא עצמו מתאר בספרו, הצוענים הם באמת גנבים. זה נוהג מקובל אצלם, ואפילו אלו שמתפרנסים ממלאכות שונות נוהגים לשלוח את ידם בגניבה ורמאות. זה מוצג שם כאחד המאפיינים של החשיבה והערכים הצועניים. הוא עצמו אחרי הציטוט מסרוונטס כותב שבתרבותם “דבר לא שייך לאיש והכל שייך לכולם”. כלומר הגניבה היא נורמה מקובלת שם.
זה אכן השם שיצא לצוענים ותרבותם, ואני לא מכיר מספיק צוענים כדי לאשר או להכחיש (אם כי בהיותי עם אשתי בפאריס אכן נתקלנו בכמה צועניות שניסו לרמות אותנו ברחוב ומתברר שזו תופעה מוכרת היטב שם באזור המוזיאונים). אבל תמוה בעיניי שהוא עצמו מחזיק בעמדות הללו ומקבל אותן, ובו בזמן קובע שהיחס לצוענים נובע רק מהשוני והנבדלות שלהם. מה החברה אמורה לעשות כשחיה בתוכה קבוצה שהנורמה המקובלת אצלה היא גניבה ורמאות שיטתית ומתמשכת? כיצד אמורים להתייחס אליהם? האם לא סביר וטבעי לרדוף אותם ולנסות להצר את צעדיהם? לאור מה שמופיע בספר, דומני שהתיאור של סרוונטס נראה כמעט כמו ערך אנציקלופדי על הצוענים. אז מה הסופר רוצה ממנו? מה לא נכון ולא ראוי במה שהוא כתב?
על כך כבר אמרו רבותינו שזה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. כך גם זה שמתייחסים אליך באופן מפלה ומשפיל לא אומר שזה לא מגיע לך.
ושוב, תקינות פוליטית
השיח התקין פוליטית מחייב להתייחס בשווה לכל קבוצת אוכלוסייה, אבל יש בכך עיוות בעייתי מאד. יש קבוצות באוכלוסייה שאכן מצטיינות במאפיינים שונים מכל השאר. יש יותר ופחות מוכשרים, ויש יותר ופחות ספורטיביים, ויש יותר או פחות מוצלחים (או מוצלחות) כלוחמים, ויותר או פחות רציונליים וכן על זו הדרך. העלמת מאפיינים מיוחדים לא מועילה לאף אחד בשום צורה. להיפך, מי שרוצה לקדם את הקבוצה בה מדובר צריך להתייחס ביושר למאפיינים שלה. לדבר עליהם ולא להסתיר אותם.
מעבר להעלאת המאפיינים העובדתיים ביושר על השולחן, מותר אפילו לשפוט אותם (רחמנא ליצלן). אם יש אוכלוסייה ששוררת אצלה נורמה של גניבה ורמאות, מותר וראוי לשפוט אותה לגנאי. אין בכך שום בדל גזענות.
מתי כן נכון לדבר על גזענות? כאשר יבוא צועני ויבקש להתקבל למועדון ולא יקבלו אותו כי הוא גנב. במקרה זה עליהם לבדוק עד כמה שאפשר, אם אפשר, האם אכן זהו המצב, ולדון אותו לפי מה שיגלו לגביו ספציפית, ולא לפי הסטריאוטיפ (גם אם הוא נכון). כך למשל אסור לדחות מועמד ללימודים רק בגלל מוצאו, מינו, או השתייכותו הדתית, לא בגלל שאלו לא מעידים על יכולותיו וכישוריו. לפעמים הם כן מעידים. אבל לכל אדם יש זכות לקבל יחס ענייני לפי מה שהוא ולא לפי הקבוצה שאליה הוא משתייך.
הניסיון להתמודד עם אפליות כאלה על ידי טשטוש ההבדלים וטענות חסרות בסיס על שוויון גורף בין כל האנשים והחברות בעולם עושה עוול לאמת, אבל גם פוגע בקידום העניין. תיאור כזה מסיר את האשמה והאחריות מה”נפגעים” (=הצוענים) ומטיל אותו על ה”פוגעים” (=הלבנים). הצוענים לא חייבים להפסיק לגנוב. להיפך אנחנו חייבים לכבד את תרבות הגניבה שלהם, לא לשפוט אותה, ובעצם אפילו לא לדבר עליה ולא לציין את עצם קיומה. כדי לקדם את האוכלוסיות שבהן מדובר ראוי וצריך לשים ביושר על השולחן את ההבדלים, לשפוט אותם, אבל בו בזמן גם להבהיר שמדובר במאפיינים סטטיסטיים שיש להם כמובן יוצאי דופן (לפעמים רבים), ולכן בהחלט לדרוש לתת לכל אדם יחס לגופו ולא לפי השתייכויותיו.
אבל מכאן עולה שכשאין אפשרות לבדוק כל אדם לגופו, שם בהחלט יש הצדקה לפעול לפי הסטריאוטיפים. אין בכך שום פסול. אם המועדון לא יכול לבדוק את הצועני שמבקש להתקבל, סביר בעיניי שלא יקבל אותו בגלל ההנחה שסיכוי סביר שהוא גנב. כך כשצריך להחליט על בדיקות ביטחוניות מדגמיות בנמלי תעופה, הניסיון לעשות זאת בשווה ליהודים וערבים בשם השוויון הקדוש הוא איוולת מטומטמת. אין שום סיבה לבדוק יהודי ויש בהחלט סיבה לבדוק ערבים. זה לא אומר שכולם מחבלים, וזה גם לא אומר שיש הצדקה להשפיל אותם או לשפוט אותם בלי ראיות. אבל כשמדובר על חשד, וכשאין אפשרות לבדוק אותו באופן ספציפי בכל מקרה לגופו, אין מנוס מפעולה על סמך הערכות סטטיסטיות, ואין בכך שום פסול. ומי שנעלב מזה, שייקח כדור הרגעה.
ככל הידוע לי (אולי זה השתנה בינתיים?), גם הצבא קובע קב”א של מועמדים לשירות לפי פרמטרים של מוצא, תעסוקת והשכלת הורים, ואפילו עיר מגורים. ילדיי כתושבי לוד כנראה יקבלו קב”א נמוך (ביחס לתושבי רמת גן או רעננה) אפריורי, מבלי שיבדקו אותם לגופם. אגב, כאן אני באמת חושב שזה לא מוצדק שהרי למיטב הבנתי יש אפשרות לבדוק ולהתרשם מכל אחד במהלך כל הטרטורים ובלבולי המוח שעושים לכולם לפני הגיוס.
הערה על נשים בלימוד תורה
אם אשוב לרגע לדוגמת הנשים בלימוד תורה שנדונה בטורים הקודמים (56,57,58), כשהעזתי במאמרי במקור ראשון לתאר את המצב (הנכון לגמרי) שנשים בימים אלו טרם הגיעו לרמה למדנית טובה (כתבתי שהטובות שבהן, כמה בודדות, הגיעו לרמה של אברך טוב), כמעט כל מי שדיברה איתי הביעה עלבון עמוק. מה יש כאן להיעלב? הרי כולנו יודעים שזהו המצב לאשורו.
אני גם לא טענתי שהן לא מסוגלות, אם כי כן אמרתי שנטל הראיה עליהן. זה אכן המצב. האם ברור לכולם שאין הבדל סטטיסטי בין יכולות של נשים ושל גברים בלמדנות תלמודית? מניין ניתן להסיק זאת בלי שום בדיקה? האם עליי להחליט בלי ראיה שנשים הן כמו גברים? על סמך מה? האם די בתקינות הפוליטית כדי להסיק מסקנות עובדתיות? בעיניי לא. בכל אופן, מה שאמרתי הוא שעובדתית אנחנו עדיין לא שם, ושנטל הראיה על השוויון הקדוש הוא על הנשים. הן טרם הרימו אותו. אני מאד מקווה שהן ירימו ויפרצו את תקרת הזכוכית, אבל תקוות אינן עובדות. אני אפילו מאמין ודי משוכנע שכך יקרה, שהרי לפחות סטטיסטית מתוך 50% מהאוכלוסייה לא סביר בעיניי שאין כמה מוכשרות גם אם בממוצע יש הבדל בינן לבין גברים. ועדיין גם אמונות וסברות אינן עובדות.
רבים ורבות הסבירו לי שדבריי מעכבים את ההתקדמות ויוצרים סטריאוטיפ. בעיניי זה בדיוק הפוך. הרי יש כבר סטריאוטיפ, וכל עוד לא יוכח אחרת הוא לא ייעלם לבד. ואם לא מרשים לדבר עליו בריש גלי הוא ימשיך להסתובב כהלצות במסתרים.
גם כאן דווקא העלבון והתקינות הפוליטית הם שמונעים את קידום העניין. העלבון הזה אינו אלא הטלת האחריות והאשמה על החברה ועל כל העולם ואשתו, פרט לאשתו כמובן (כלומר פרט להן עצמן). אין ספק שיש חסמים רבים בפני התקדמות של נשים בלימוד תורה בכלל ובלמדנות בפרט. אין ספק שלעולם הגברי יש חלק נכבד ביצירת החסמים הללו ובכך שהם לא מוסרים במהירות הראויה (וכתבתי זאת), אבל העלמת והשתקת המצב לא תורמת לשיפורו.
במהלך השבועות האחרונים אני לא מפסיק לשמוע תירוצים שונים ומשונים (רבים מהם נכונים) למה אין כתיבה למדנית ולמדנות נשית (וזה כבר אצל אלו שמוכנות להודות על האמת. אחרי שצלחנו את המחסום של להכיר באמת העובדתית כשלעצמה). אני מנסה לומר שהתירוצים לא ממש משכנעים מבחינתי, לפחות לא מספיקים. אבל מעבר לזה, עם תירוצים לא קונים במכולת. ככל שנתלונן ונבכה את מר גורלנו, עד שלא ניקח את גורלנו בידינו לא נתקדם. עד שלא נהיה מוכנים לשמוע את האמת ממי שאמרה לא נתקדם.
על פלסטינאים, מזרחיים ושאר מקופחים מקצועיים, שלא מוכנים לשמוע מאומה על המצב לאשורו אלא רק על אשמת כל העולם ואישתו במצבם, לא ארחיב כאן את הדיבור. אלו בדיוק אותן תופעות. ושוב לא בגלל שאין ממש בטענות אלא בגלל שיללות ותקינות פוליטית אינם מכניזמים קונסטרוקטיביים להתקדמות.
ב. שיפוט של חברה ושל יחיד בתוך חברה
אם נשוב לצוענים, בואו נניח שבאמת יש אצלם תרבות שאינה מכירה בקניין וברכוש כערכים שיש לכבדם. האם כתוצאה מכך אין אפשרות לשפוט אותם כחברה, או את היחידים שבתוך החברה? התשובה כאן מורכבת.
ערכים ותרבות של חברה הם תוצאות של תהליכים ארוכי טווח. ליחיד שנולד וגדל בתוך החברה הזאת קשה מאד להתמודד איתם, לבקר אותם ובוודאי לשנות אותם. אם כל אחד מאתנו היה נולד צועני, ספק רב אם היה נוהג אחרת (הרי לכם הנחה תקינה פוליטית על שוויון גורף בין בני האדם). גם את החברה קשה לשפוט, שהרי החברה היא אוסף יחידיה. אם כל יחיד לא נדרש לשנות את הערכים הללו אז גם מהחברה לא סביר לצפות לעשות זאת.
אין זה אומר שלא צריך להתגונן מפני חברת גנבים שכזאת, אבל אני מדבר כאן על שיפוט ולא על התגוננות הכרחית. שיפוט של תופעה כזאת גם הוא יכול להיעשות בשני מישורים: 1. ערכים כאלה הם מגונים, גם, ואולי בעיקר, אם הם טבועים עמוק בתרבות הנדונה. 2. אבל האנשים ואולי גם החברה כולה לא אשמים בזה. לכן אפשר להתגונן וראוי לשפוט ברמה העקרונית, אבל באמת ביחס ליחידים יש מקום ליחס מבין ומכיל.
יש לדברים אלו השלכות לגבי הקשרים שונים ומגוונים. כשאדם דתי שופט חילונים או להיפך, גם שם עליו לקחת בחשבון את ההשפעה החברתית ואת העומק שבו מוטמעים הערכים שאותם הוא שופט. זה לא אומר שכל הערכים לגיטימיים ושאין נכון ולא נכון. אבל זה כן אומר ששיפוט של אנשים או של חברה אינו בהכרח זהה עם שיפוט של ערכיהם.
הערה על אשמה קולקטיבית
ניתן היה לתלות את שאלת האחריות הקולקטיבית בדברי הרמב”ם הידועים (הל’ מלכים פ”ט הי”ד) על אנשי שכם שנהרגו על ידי שמעון ולוי בגלל שלא קיימו את מצוות דינים.[1] הם לא הקימו מערכת משפטית שמנעה ממלכם לגזול את דינה מביתה. וכבר הקשו עליו מה מקום לשפוט אזרח פשוט שלא שפט את מלכו. וכי אזרח כזה יכול לעשות משהו במישור הקולקטיבי? הרמב”ם כנראה סבור שכן. כשחברה נראית רע, יש אשמה מסוימת על כל אחד מחבריה. אם אף אחד מהפרטים לא אשם אז אין להאשים גם את החברה. יש אחריות על כל פרט בחברה לפעול ביחד עם השאר כדי לשנות את מה שרע בחברה שלהם, ולכן לא נכון להסתכל על זה במישור הפרטי לבד.
אבל המקרה שלנו הוא שונה. במקרה של אנשי שכם היה ברור להם שמה שעשה מלכם הוא בלתי מוסרי ולא ראוי, והם לא פעלו נגדו (כנראה מפחד). על כך יש מקום להטיל אחריות על כל אחד מהם. אבל במקרה של הצוענים האנשים חושבים שכך ראוי ונכון לפעול. זו לא שאלה של חוסר יכולת אלא של אי הבנה. זהו ממש מצב של אונס ולכן כאן יש מקום לטעון שאין להטיל על היחיד או על החברה אפילו אשמה קולקטיבית.
אבל למרות הכל, אני לא לגמרי בטוח שאין מקום לשפוט את החברה כמכלול. הרי חברות אחרות הגיעו למסקנה שיש חשיבות לרכוש פרטי ויצרו מנגנונים שידאגו לכיבודו. הצוענים לא עשו זאת. אפשר כמובן לתלות זאת במקרה מוצלח ותו לא, אבל סביר יותר שההבדל הזה נבע מחשיבה ומבחירות של אנשים ובעיקר מפעולה למימוש המסקנות הללו. אם כך, החברה ה”לבנה” הצליחה להתקדם מנקודת המוצא שלה לכיוון ערכי מתקדם יותר (כן, יש מתקדם יותר ופחות. סליחה על השוביניזם המודרניסטי). אז אם חברה אחת (ה”לבנה”) הצליחה ואחרת (הצוענית) לא, פירוש הדבר שהחברה האחרת מפגרת יותר, וסביר לתלות בהם כחברה וכיחידים ממד מסוים של אשמה קולקטיבית.
הקשר בין המישורים
אז מה עושים? אם אי אפשר לגנות ולשפוט את האנשים, לכאורה נותר רק הכוח. המסקנה המתבקשת היא שאין מנוס אלא להפעיל כלפיהם כוח כדי להתגונן מפניהם, ונראה שאין סיכוי להתקדם במישור המהותי. אבל בעניין זה אני דווקא אופטימי. ניתן לנסות ולהסביר, או אולי לתת להם להסתכל על הנושא מזווית שהם לא בחנו. אם ניקח צועני ונשאל אותו האם לדעתו חברה שמכבדת רכוש לא תיראה טוב יותר מחברה שלא מכבדת רכוש (ללמוד את הצו הקטגורי של קאנט על רגל אחת ובלי מילים לועזיות), אני משער שרבים מהם יוכלו להסכים אתנו. ערכים אינם נכפים עלינו דטרמיניסטית. לפחות במובן מסוים אנחנו בוחרים בהם.
אבל זה צריך לבוא כמובן ביחד עם מתן אפשרויות כלכליות וחברתיות להתקדם ומתן יחס הולם. אפלייה והשפלה, גם אם יש לה הצדקה, לא תאפשר התקדמות. בלי יחס הולם הם לעולם לא יראו את הדברים מנקודת המבט שלנו. תחושת רדיפה וקיפוח מונעות מאנשים יכולת להזדהות עם הסביבה ולכן גם להשתנות. במובן הזה יש חשיבות לשאלת השיפוט והאמפתיה שנדונה כאן גם במישור של התיקון שנדון בחלק הראשון של דבריי.
[1] ראה על כך במאמרי בצהר יד, על בעיית הכלל והפרט ודילמת ‘חומת מגן’.
