על סגנון ומהות – הבהרות והנחות יסוד לקוראי האתר (טור 63)

בס”ד

בזמן האחרון קיבלתי הערות חוזרות ונשנות על דבריי. אנשים טענו שיש בהם כפירה וזלזול ברבותינו הראשונים והפוסקים. חלק מההערות נגעו לסגנון וחלקן למהות. בעקבות זאת חשבתי שעליי להבהיר את נקודות המוצא שלי, יחסי לראשונים, לפוסקים ולמסורת בכלל, וכמובן גם את הסגנון.

הטור הזה יהיה אישי יותר, בשונה מהטורים הרגילים, אבל דומני שחשוב להבהיר את הדברים. כבר כאן אני אומר שאיני מתנצל על כלום ולא באתי לפרש את דבריי אלא להבהיר את נקודות המוצא שלי לתועלת הקוראים. כמובן שאם יסבו את תשומת ליבי למקום כלשהו שבו חרגתי ממה שכתוב כאן אשמח להתנצל ולחזור בי. הקוראים מוזמנים ונקראים לעשות זאת.

כתיבה בעידן האינטרנט

כתיבה בעידן האינטרנט יש לה ייחוד לעומת זמנים קודמים. הדברים נגישים לכל, ניתן לצטט מהם ציטוט חלקי שמוצא מההקשר (cut & paste), והמעבר המהיר של הציטוטים החלקיים הללו עלול לגרום לתמונה מעוותת על הדברים. אנשים לא מודעים למאפיינים הללו, הן קוראים והן כותבים, ולכן שופטים דברים לאור ציטוטים חלקיים בלי לבדוק את ההקשר ואת התמונה השלימה ובלי לקרוא את כל המאמר. זאת למרות שלאינטרנט יש גם יתרון במובן הזה, שכן כיום קל מאד לבדוק את הדברים בפנים ולקרוא אותם במקורם. אבל שטף המידע כנראה גורם לאנשים לחרוץ משפט במהירות ולעבור לאתר הבא (אני מניח שגם אני לוקה בזה).

ההערכה לרבותינו

זאת למודעי. אני מכבד מאד את רבותינו מכל הדורות, חז”ל ראשונים ואחרונים. היו ביניהם ענקים של ממש. רובם ככולם אנשים מלאי כישרון ודעת, ישרי לב ושכל, מחפשי אמת, ובעלי ידע מרשים ורחב ביותר. אני גאה להיות מקטני תלמידיהם וממשיכי דרכם. לגבי האבות, משה רבינו והנביאים קשה לי להעריך, אבל חז”ל, הגאונים והראשונים, וכך האחרונים עד ימינו, הם אנשים ראויים להערכה עצומה. לא פחות מרשים הוא המפעל הקולקטיבי שהם יצרו כולם יחד, ושאני הקטן מקווה להצטרף ולהיות חלק ממנו.

אטול כדוגמה את הרמב”ם, שאחת ההערות שקיבלתי נגעה ליחסי אליו. למפעלו של הרמב”ם אין אח ורע, וספק רב בעיניי עד כמה מקבילות יש בעולם כולו למפעל אדירים, רחב, רבגוני ומקורי שכזה. יהודי שהצליח לבדו לארגן מחדש את כל היהדות, הלכה, מחשבה ומטא הלכה, להבין למיין ולסדר בסידור משלו את כל החומר שהצטבר עד זמנו, וכל זאת במקביל לעבודתו כרופא ולידיעות העצומות שלו בכל התחומים. זוהי תופעה שראויה להערצה. האיש גם גילה מודעות ורפלקסיה למתודולוגיה שלו עצמו. הוא בנה את מבנה האדירים שלו על תשתית שיטתית סדורה שגם אותה הוא בנה בעצמו כמעט יש מאין וטרח לפרוס אותה בפנינו. אין מילים בפי להביע את ההערצה לאיש הזה, והוא בוודאי לא צריך את מילותיי. הוא הדין לשאר רבותינו, הראשונים והאחרונים, ובוודאי חז”ל. לחשוב שאני מזלזל בו אין שטות גדולה מזאת. מי שמזלזל בו הוא אדם חסר כל הבנה.

כל אלו רבותיי שאני שותה בצמא את מימיהם וקשור אליהם בעבותות הערכה ואהבה. חלק ניכר מזמני ומאמציי אני מקדיש להבנת דבריהם בכלים מכלים שונים, ולפענוח כוונתם והמשמעויות המקופלות בה. מבחינתי התורה במובנה הרחב היא סלע קיומי. מתוכה ובתוכה אני מחפש את דרכי ומגבש את תפיסת עולמי, כאשר גם כאן אני מצרף מקורות, טיעונים, סברות, וכלים מכלים שונים. זוהי המשפחה המורחבת שלי, ותפיסות עולמי מתגבשות בתוכה ומתוכה.

היחס  לרבותינו וסמכותם

אבל כבוד לאדם אין פירושו לראותו כמלאך שלעולם לא טועה. ובוודאי שהאהבה אינה אמורה לקלקל את השורה. כל האנשים המופלאים הללו היו בני אדם כמוני כמוכם, ודווקא בגלל זה אני מכבד ואוהב אותם וקשור אליהם. אין לי שום יחס למלאכי השרת (אם יש בכלל כאלה), ואיני רואה קשר רב ביני לבינם. המשפחה שלי מורכבת מבני אדם.

כבר הבאתי כמה פעמים את דברי המג”א בסי’ קנו שמביא את ההלכה התלמודית שמותר לומר דבר בשם אדם גדול כדי שיקבלו זאת ממני. הדברים מעוררים פליאה, שכן יכול כל אדם לומר כל שטות בשם גדול הדור ולהכשיל את השומעים בחטאים חמורים ביותר. כיצד ניתן להבין את ההיתר הזה? הסברתי שלדעתי הנחת המג”א היא הפוכה ממה שניתן היה להבין. הוא כנראה מניח שכשאשמע דברים בשם אדם גדול אני לא אקבל אותם אוטומטית אלא רק אשקול אותם ברצינות ובכבוד. הסיבה שמישהו ייתלה באדם גדול היא לא כדי שיקבלו את השורה התחתונה שלו, אלא מפני שהוא חש שנמוקיו לא מקבלים יחס ראוי. השומעים לא שוקלים ברצינות את נימוקיו מתוך זלזול בו. כוונתו להביא אותם להתייחס ברצינות, לשקול את הדברים, ואז להחליט לבד. לכן מותר לו להציג את הדברים בשם אדם גדול, כי הדבר יביא את השומעים לשקול את הנימוקים ברצינות. אבל בסופו של חשבון ההנחה היא שכל אחד עושה מה שהוא חושב. גם אם הוא שומע דברים של אדם גדול הוא לא מקבל אותם רק בגלל האומר. הוא שוקל את הדברים עצמם ומגבש עמדה לגביהם.

הזכרתי כבר בעבר את ההבחנה בין שני סוגי “חזונאישניקים”: הסוג הראשון הוא אלו הרגילים, כלומר אלו שעושים בפועל כל מה שכתוב בספרי חזון אי”ש. הסוג השני הוא החזונאישניקים האמיתיים, אלו שעושים את מה שהם עצמם חושבים בדיוק כמו שרבם החזון אי”ש עשה והורה לעשות. אני שייך לסוג השני. הכבוד לרבותינו לא אומר שאני אקבל כל מה שהם אמרו, אבל מאידך אני בהחלט אשקול ברצינות מה שהם אמרו לפני שאני מגבש עמדה משלי. ועם כל הכבוד לכולם, בשורה התחתונה אני אחשוב, אומר ואעשה, מה שאני עצמי חושב.

ישנם כמובן גם שיקולי סמכות פורמליים, כגון סמכות הסנהדרין או ההלכות שבתלמוד שעליהן אין אפשרות הלכתית לחלוק. זאת למרות שבהחלט ייתכנו טעויות הלכתיות ועובדתיות גם בתלמוד (ובהחלט יש כאלה). הסמכות אומרת שיש לקבל את ההוראות ההלכתיות על אף הטעות. אבל כבר הסברתי לא פעם שבתחומי המחשבה, שעוסקים בד”כ בעובדות, אין שום אפשרות לדבר על סמכות. אם הגעתי למסקנה שהמשיח לא יבוא (ולמען הסר ספק: לא הגעתי), אז גם אם יעמדו כל חכמי ישראל כולם ויאמרו את ההיפך זה לכל היותר יגרום לי לשקול את עמדתי שוב. אבל סמכות פורמלית לא תיתכן כאן. וכי אם אומר בפה שאני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח זה ישנה את מה שבשכלי? כל עוד לא השתכנעתי איני יכול לטעון שאני מאמין בזה אלא רק לומר את זה מהשפה ולחוץ. לכן בתחומי האמונות והדעות ניתן רק לשכנע ולא לטעון מכוח סמכות. יתר על כן, גם בתחומי ההלכה שבהם כאמור ניתן לדבר על סמכות, אין להרחיב אותה מעבר לגבולותיה. למי שיש סמכות יש ולמי שאין, עם כל חכמתו, אין לו סמכות. לגבי דבריו ניתן רק להשתכנע מהם אבל לא לקבל אותם רק כי הוא אמר.

כבר כתבתי לא פעם שיש ערך הלכתי להכרעה אוטונומית. אחרי שיצאה בת קול מהשמיים ביבנה (במעשה תנורו של עכנאי) – חכמים לא קיבלו אותה מפני שלמרות שזו האמת הם חשבו אחרת. הם הבינו שהם טועים, שהרי הקב”ה בשמים ודאי יודע מה ההלכה. אבל יש חובה אוטונומית לפסוק כפי שאני מבין, גם אם אני טועה. וכך גם אומרת הגמרא שלא פסקו הלכה כר”מ מפני שלא ירדו חבריו לסוף דעתו. למרות שהוא היה כה חכם, בדרגה מעל כולם, לא פסקו כמותו. לא מפני שהאמת היתה איתם ולא אתו, אלא מפני שכל עוד הם לא השתכנעו אזי זוהי עמדתם והם היו מחויבים לנהוג על פיה למרות שגם הם הבינו שהיא כנראה לא נכונה.

על כבוד וזלזול

דומני שהגישה שדנה ושוקלת את דברי רבותינו ומגבשת עמדה עצמאית, נותנת להם הרבה יותר כבוד מהגישה שמקבלת את דבריהם כסומא בארובה. הגישה שמניחה שמדובר במלאכים שלא טועים ושיש  להם סמכות מוחלטת מציגה אותם כמי שלא מוכן לקבל ערעור והשגה על עמדתו. הגישה השנייה שלכאורה נותנת להם המון כבוד בעצם מניחה שעניינית לא ניתן להצדיק את דבריהם ולכן גם פוטרת אותנו מלעשות זאת. סביב חיבורו של הרמב”ם היד החזקה התעורר פולמוס גדול בין היתר בגלל שהוא לא הביא מקורות ולא נימק. חכמים חשו שזו לא דרך שנותנת כבוד לתורה ולהם. אף אחד לא רשאי לדרוש שיקבלו את דבריו רק כי הוא אמר אותם. הדברים שנאמרים בביהמ”ד (להבדיל מהסנהדרין) הם בגדר הצעות לדיון והבעת עמדה. והן הן דבריי כאן.

הרב סולובייצ’יק בחיבורו וביקשתם משם, מביא תיאור נפלא של חוויותיו כילד. הוא מתאר איך אביו (רבי משה) יושב סביב שולחן עגול עם רבי עקיבא, אביי ורבא, הרמב”ם, ר”ת והגר”א, ועוסקים בתורה. עולה קושיא על הרמב”ם והוא נמצא במתח האם אביו והרמב”ם ינצחו או לא. הוא חש חלק  מהחבורה, ובעצם רואה את כל אלו כמשפחה שלו. כשקראתי את הדברים הבנתי שהחוויה שלי מאד דומה. מבחינתי אני יושב סביב שולחן עגול עם כל תלמידי החכמים מכל הדורות וכולנו לומדים יחד. אני שותף בשיח הזה, ולא מוכן לוותר לאף אחד מהם. לוותר למישהו מפני הכבוד זהו ביטוי לחוסר כבוד או חוסר קירבה. יותר מזה, כשאני מדבר עם בני משפחה אני לא נזהר במילותיי. אם מישהו מהם מדבר שטויות אז אני אומר לו זאת. לפעמים אני צוחק עליו ומתבדח על חשבונו. אבל כל זה נעשה בגלל שאני חש חלק בלתי נפרד מהחבורה. אני נמצא בבית ולא במוזיאון שמנציח את העבר שצריך להיזהר שמאומה לא יישבר שם.[1]

לפני כמה שנים כשלימדתי בישיבת ההסדר בירוחם התרחשו כמה אירועים שעוררו את חמתי. תליתי פוסטים אירוניים וציניים ובהם לגלגתי על כולנו. התלמידים נכנסו לסערת נפש בגלל שחשו פגיעה בישיבה ובעיקר בראשה (הרב בלומנצווייג). כינסתי אותם בערב בחדר האוכל ואמרתי להם שהדברים נכתבו דווקא בגלל ההערכה העמוקה שלי לראש הישיבה. התרגזתי כי אנשים עושים צחוק מכולנו (כולל אותו) ואנחנו הולכים כפתאים אחריהם. הוספתי להם שמי שנמצא במוזיאון הולך על קצות האצבעות. הוא לא רוצה לשבור מאומה בבית הזכוכית הזה. הוא רוצה שהדברים יישארו שלמים ופסטורליים וילוו אותם בחייו כשהוא כבר יהיו רחוק (מכל הבחינות) מהישיבה. תישאר לו פינה שליווה ופסטורלית שניתן להתגעגע אליה (תיאורטית) אבל להישאר רחוק ממנה. אני, לעומת זאת, חש בבית, ובבית איני הולך על קצות האצבעות. מי שעושה שטויות (לדעתי) יחטוף ממני עקיצות ונזיפות. הוא כמובן מוזמן גם להחזיר לי באותה מטבע. אבל הדברים הללו נאמרים ונובעים מחיבור ולא מריחוק. הם נובעים מאהבה וכבוד, אבל אלו תוצאה של קשר משפחתי ולא של כבוד מרוחק ומנוכר למוצגים במוזיאון.

כך לתחושתי הרבה פעמים הכבוד המופרז והלא ריאלי שניתן לרבותינו מכל הדורות בעצם מבטא סוג של זלזול. אנשים לא מעזים לדון ביושר בדבריהם ולבקר אותם, אבל זה דווקא מצביע על הנחה סמויה שהביקורת הזאת תהרוס את מעמדם של המבוקרים. כביכול אין להם תשובות ולכן עלינו לחוס עליהם. לי יש אמון מלא בהם וביושרם, ובעיניי הכבוד האמיתי לדבריהם ניתן דווקא כשדנים ביושר ובחריפות בדבריהם. מי ששותף לשיח הזה, כלומר יושב סביב השולחן בתוך החבורה, צריך להבין זאת. מי שנשאר בחוץ ורואה את זה כמוזיאון ימשיך להקפיד על כבודם של רבותינו הראשונים והאחרונים, ובכך ימנע מהם את הכבוד והאהבה המגיעים להם.

הקשר לאנשים מביאה לקירבה. הקירבה מביאה לכך שרואים אותם כבני אדם, על האורות והצללים. אף אדם אינו מושלם, ולכל אחד יש חסרונות, טעויות, נפילות וכדומה. כשנמצאים קרוב רואים את כל זה, וכשחשים קרוב לא מהססים מלהצביע על כך. הזהירות מצביעה על ריחוק. על הערצה לפלקט שתלוי על הקיר ולא על חיים בצוותא. עם הקרובים לי אני מתבדח ועוקץ, יורד עליהם, ואחר כך טופח על שכמם בידידות ובקריצה. התורה היא של כולנו, וכולנו צריכים ליטול חלק בעיצובה וגיבושה. מי שלא נוטל חלק בתהליך הזה אין לו בה חלק. הוא יתייחס אליה כמו כנסיה. במלוא הכבוד ובו בזמן בריחוק.

על הסגנון

כאן אני שב לאינטרנט. דברים שנכתבים לקהל רחב לא יכולים להיאמר כמו דברים שנאמרים בתוך בית המדרש, כלומר בתוך המשפחה. הנחתי כשאני כותב את הדברים היא שהקוראים רוצים להשתייך ולכן גם משתייכים למשפחה הזאת. הם יושבים סביב השולחן בביהמ”ד הווירטואלי הזה ושותפים מלאים לכל מה שנעשה בו. נכון שלפעמים הדברים יוצאים החוצה, לפעמים באופן מקוטע, ולפעמים סתם לא מבינים או לא שמים לב להקשר.

אמנם סגנוני הוא ציני ואירוני, ואני מבטא דברים בחריפות מה, אבל בניגוד למה שאנשים נוטים לחשוב ציניות אינה זלזול. אני לא זוכר מקום שבו זלזלתי בראשונים, ואפילו לא באחרונים (אולי כמה מרבני זמננו, וגם את זה כעת איני זוכר). אני כן זוכר שהעמדתי אותם כבני אדם שיכולים לטעות ושיש להם מגרעות, כמוני כמוכם. כך כשאני אומר שלא איכפת לי האם לפי הרמב”ם אני אפיקורס כוונתי לומר שההגדרות שהוא ייתן לדבריי אינן טיעון. מי שרוצה לשכנע אותי צריך להסביר לי היכן אני טועה. לכן לא די לומר לי שאני אפיקורס לפי שיטת פלוני או אלמוני, ולכן אני גם לא מקבל הערות מהסוג הזה. אין בדברים אלו ולו בדל זלזול ברמב”ם, שאת יחסי אליו הבהרתי למעלה. הרי הרמב”ם עצמו עשה בדיוק את מה שאני עושה. הוא חלק על קודמיו בלי להניד עפעף, כולל בדברים שנתפסו חריגים ביותר. הוא כפה את הגיונו על המקורות (כפי שהראה הרמב”ן כמה וכמה פעמים בהשגותיו לשורשים), ובכמה מקומות הוא גם זלזל ואף לגלג על קודמיו ועל אלו שחלקו עליו. כל זה לא בהכרח מביע חוסר כבוד. זה מביע מעורבות ותחושת משפחתיות. בתוך המשפחה מדברים באופן חופשי. זה חלק מהעניין של חוויית המשפחתיות הזאת.

אם היה במקום כלשהו ביטוי של זלזול כלפי מי מהראשונים או גדולי האחרונים (כאמור, אני לא זוכר כזה), אני מזמין את הקוראים להציג  אותו כאן (רצוי עם לינק). אם יש כאלה אני מושך אותם כאן בחזרה. אבל אם הבעתי את עמדתי בצורה צינית או אירונית, זו דרכי. אין לראות בכך זלזול כי זה לא מבטא זלזול. זוהי צורת ביטוי שבאה לחדד את הדברים ואת הקשיים שיש בהם. קשה לי להבין פרשנות שרואה בדבריי זלזול באנשים שהקדשתי את חיי לברר את מקחם. מבחינתי הקורא באתר הזה הוא שותף לדיון בית מדרשי. כך יש לראות את דבריי וכל מי שמפרש אותם אחרת טועה ומטעה.

[1] כדאי לראות כאן.