טור לפסח: בין חמץ ליצר הרע – מבט נוסף על הדרוש (טור 65)

בס”ד

בטור 52 הגדרתי את ההבדל בין פלפול לדרוש. טענתי שם שדרוש הוא היסק שגוי עם מסקנה נכונה ופלפול הוא היסק נכון (לכאורה) עם מסקנה שגויה (סוג של חידה). אנחנו רגילים לשייך את המונח דרוש במובנו ה”נמוך” הזה לדרשנים שונים, לוורטים חסידיים (מעינה של תורה) וכדומה. אבל מדרשי אגדה של חז”ל נתפסים אצלנו בדרך כלל כסיפורי עומק, וההנחה היא שאם איננו רואים זאת, אז אם ריק הוא – מאתנו. אבל לעתים מקננת בי התחושה שלפחות כמה מאגדות חז”ל הן בגדר דרוש. כוונתי לומר שכמו דרשנים בזמננו גם חז”ל משתמשים לפעמים באסוציאציות חופשיות כדי להביע רעיונות ולא מתכוונים ברצינות לתלות אותם בהיסק הדרשני. אם זה נכון אז לא תמיד נכון לבחון את ההיסק שלהם בעין דקדקנית מדיי, או להסביר את כל פרטי האגדה והמבנה שלה באופן קוהרנטי. לעתים אולי הם רק רוצים להביע רעיון כלשהו בדרך חופשית למדיי, והקישורים והמקורות אינם בהכרח ראיות טובות ותקפות לרעיון הזה. בפוסט הזה ארצה להדגים את הדבר ביחס לאיסור חמץ.

על חמץ ויצר הרע

כלפי מה הדברים אמורים? דרשנים בני כל הזמנים (וגם בזמננו כמובן) מרבים לקשור את החמץ ליצר הרע. זה כבר כמעט עיקר אמונה שביעור החמץ הוא ביעור היצר הרע והמלחמה נגדו. בל יראה ובל ימצא הם סמלים אוניברסליים על לחימה ביצר הרע. החיפוש אחרי החמץ בחורים ובסדקים מקבל כמובן גם הוא משמעויות מטפוריות בכיוון זה. היציאה לחירות מתפרשת כנטילת השליטה לידינו ושחרור מעולו של היצר.

הדרשנות הזאת אינה המצאה מודרנית. היא מופיעה בספרות המחשבה ובפרט בספרות החסידית כמובן, אבל נראה שכבר חז”ל קישרו את החמץ ליצר (בעיקר בזהר ובספרי קבלה)[1]. יש שהבינו כך גם את התפילה שמופיעה בברכות יז ע”א:

ורבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.

אמנם הקשר לחמץ כאן אינו הכרחי, שכן המונח “שאור שבעיסה” יכול גם להתפרש כסתם כינוי מטפורי ליצר. אין כאן בהכרח קישור בין יצר הרע לאיסורי חמץ. ובכל זאת, הקישור הזה נטוע עמוק מאד במחשבה היהודית לגבי איסורי חמץ.

הסברים על דרך דרוש

נבירה קלה בספרות הדרוש מעלה שניתן להסביר ולראות את הקשר בין החמץ ליצר בכל מיני צורות. החמץ מתפיח את העיסה וגם היצר (הכבוד) מגדיל את האדם. היצר נדמה לנו כאילו הוא בתוכנו אבל בעצם הוא משהו חיצוני, בדיוק כמו השאור שבעיסה. ליצר הרע יש שימושים טובים ורעים (“בשני יצריך”), וכך גם לחמץ (החמץ אסור בפסח אבל הוא שימושי ומותר לגמרי בשאר השנה).

מה שמשותף לכל התכנים הללו שמצאנו ביחס בין חמץ ליצר הרע הוא שכולם ברורים לנו מאליהם גם בלי הקישור לחמץ. אם הייתי אומר לכם שהיצר יש לו שימושים טובים ורעים, או שהוא מגדיל את האדם וכדומה, יכולתי לומר זאת בלי שום קשר לאנלוגיה לחמץ. האנלוגיה הזאת לא מוסיפה מאומה. יתר על כן, מי שלא מסכים למסקנה כזאת לא יקבל אותה גם על סמך הקשר לחמץ, ומי שכן מקבל את המסקנה יקבל אותה גם בלי הקישור לחמץ. אז מה מוסיף לנו הקישור הזה? ניתן לראות כאן את סממני הדרוש כפי שהוגדרו למעלה. יש כאן מסקנה נכונה (בדרך כלל אפילו טריביאלית) אבל הטיעון שמוביל אליה הוא רעוע למדיי.

בעיה נוספת בקישור הזה, שכמובן קשורה לקודמתה, היא שכל ההסברים הללו הם הסברים שבדיעבד. יכולתי להתייחס אליהם ברצינות אם היה מקור ברור לקישור בין חמץ ליצר, ואז אולי הייתי מנסה לחפש על מה הוא מבוסס ומה הוא מבטא. אבל אם מתחילים את הדיון בדרשנויות הללו ומהן מסיקים שיש קשר בין חמץ ליצר, דומני שהקישור הזה מפוקפק מאד. בה במידה יכולתי לקשור גם את הסוכה ליצר הרע (שהיא סוגרת אותנו מהעולם בין ד דפנותינו, מבטאת בגידה בבית שלנו, מנתקת אותנו מהשמיים וכו’ וכו’), את התפילין לעננים (שהרי שניהם פונים כלפי מעלה ומבטאים רוחניות) ואת כיבוד הורים לאוסטרליה (כי כמו שגבהו הורינו מאתנו כך גם רחקה אוסטרליה מאתנו. ובכלל גם את השפה האבוריג’ינית איננו מבינים, כמו את טעם התפילין). ברור שברגע שנחליט מסיבה כלשהי שיש קשר בין שני דברים תמיד נוכל למצוא המון דרשנויות שיוצקות בקשר הזה אד-הוק תכנים שונים ומגוונים. אגב, הקשרים הללו יהיו לעולם טריביאליים (כלומר מובנים מאליהם), שאם לא כן לא היינו מקבלים אותם. הרי אין לנו אילוץ שמורה לנו שאכן יש קשר, אז למה שנקבל זאת אם זה לא דבר שידענו מראש? לכן קישורים כאלה לעולם מניבים מסקנות טריביאליות (כלומר כאלה שידענו אותם גם בלי הקישור).

הקריטריון של פופר לדרוש

בעצם הייתי מנסה להציב כאן קריטריון דומה לקריטריון של פופר לתיאוריה מדעית (הוא תולה אותה בהינתנות להפרכה). האם הקשר בין חמץ ליצר יכול לנבא משהו שלא היינו חושבים עליו בלי לקבל את הקשר הזה? במילים אחרות: האם ניתן להעמיד את הטענה אודות הקשר למבחן הפרכה? הרי להראות ולהסביר אד-הוק קשר כזה זה קל מאד (ראה דוגמאות למעלה). פופר מלמד אותנו שלפעמים מה שחשוב יותר הוא להגדיר מה צריך למצוא במקורות (והיכן) כדי שנשתכנע שאין קשר בין חמץ ליצר הרע. האם זה בכלל אפשרי? ברור שברמת החופש והאסוציאציה שמשתמשים בהם כדי לבסס ולהסביר קשרים דרושיים כאלה, הם ודאי לא ניתנים להפרכה (ראה בדוגמאות שהבאתי למעלה).

ומה עם חז”ל?

מה שמבלבל הוא שלפעמים פרשנים מצליחים להראות באופן לכאורה משכנע שסוגיא תלמודית כלשהי באמת התכוונה לקשור את החמץ ליצר הרע.[2] השאלה הראשונה שעלינו לשאול כאן היא האם אכן זה בסיס אמתי או ראיות שמובאות אד-הוק (אחרי שהנחנו שיש קשר כזה)? האם לא יכולנו להוכיח בסוגיא הזאת קשרים אחרים? אבל גם מעבר לזה עולה כאן עוד שאלה: גם אם השתכנענו שחז”ל אכן התכוונו לקשר כזה, לא ברור מניין חז”ל עצמם למדו זאת? האם להם היה בסיס כלשהו לקישור הזה? רוח הקודש? מסורת מסיני? לא סביר. האם יש לזה רמז בתורה? גם קישורים שעושים חז”ל לא חפים מביקורת.

ומכאן, אחרי שהתחלתי להרהר בקשר בין חמץ ליצר הרע והתקשיתי למצוא לו עוגן או בסיס סביר, התחלתי לחשוב שמא חז”ל בעצם מציגים כאן דרוש בעלמא. אולי יש להם מטרה להטיף למלחמה נגד יצר הרע, והם בוחרים לבטא זאת דרך קישור אסוציאטיבי וספקולטיבי לחמץ. הם לא באמת מתכוונים לומר שזה מה שאיסור חמץ בא לבטא.

אלא שאם אכן מדובר בדרוש, לא ברור עד כמה חשוב ומשמעותי להיכנס לכל פרטי האגדות והסוגיות כדי להראות את הקישור הזה וללמוד את משמעותו. אולי בעצם הלקח הוא רק החובה להילחם או לא להיכנע ליצר, וההיסק שמוביל למסקנה הזאת לא באמת עומד על רגליים מוצקות. כפי שראינו, הרי זה טיבו של דרוש גם בימינו. האם מישהו היה מעלה בדעתו להתחיל לבחון היסק של דרשן בשבע ברכות ולנתח את תקפותו והאם הוא הכרחי ובאמת עולה מהמקורות שהוא הביא?

אפריורי סביר להניח שחכמי התלמוד נהגו גם הם כמו חכמי דורנו. לפעמים חכם כלשהו מתבל את הלקח המוסרי או הערכי שלו בדרוש חביב שלא באמת מתיימר להסיק משהו ברצינות מהטקסט שהוא נסמך עליו. זה יכול להיות משחקי מילים, גימטריאות או סתם אנלוגיות ואסוציאציות חופשיות. כמובן אפשרי שאמנם חכמי התלמוד עשו זאת אבל עורכי התלמוד סיננו ולא הכניסו לתוכו את הדרושים אלא אך ורק חומר רציני ומחויב. אבל האם מן הנמנע הוא שלא זה המצב? האם לא ייתכן שגם דרושים כאלה נכנסו לתלמוד ביחד עם כל הדיונים ההלכתיים וביחד עם הדרשנות הרצינית והמחויבת יותר? התלמוד מלא בכל מיני חומרים שונים ומשונים (רפואות מוזרות, שדים ושאר מרעין בישין) ואני כלל לא בטוח בתקפותה של ההנחה הזאת לגבי עריכתו. אין כוונתי לומר זאת לגבי כל האגדות, אני רק תוהה האם לא ייתכן שחלק מהן הן כאלה? כידוע לכל לומד, מבנה התלמוד הוא מאד אסוציאטיבי ודי חופשי (אני לא משתכנע מטיעונים מבניים שבאים להסביר את מבנה הסוגיא ומדוע וכיצד מיקמו כל קטע וכל חלק בה). אז למה להניח שלא שורבבו שם גם דרושים שבנויים על דרך האסוציאציה החופשית?

דוגמה: מה לאסתר ולשרה?

טלו כדוגמה את האגדה שמובאת באסתר רבה (א, ח):

ר’ עקיבא היה יושב ודורש ונתנמנמו התלמידים בעא לערערה יתהון אמר מה זכתה אסתר למלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה.

המדרש אומר בפירוש שהדרוש הזה נאמר רק כדי לעורר את התלמידים המנומנמים. ובכל זאת הדבר לא מנע ממפרשים רבים להפליג בפרשנויות עומק על ההשוואה הזאת. חלק מהפרשנויות מאד מעניינות ורובן טריביאליות (כאמור לעיל), אבל השאלה החשובה היא האם הן נכונות. או שמא שוב ההנחה האפריורית שיש קשר מניבה תוצאות כפי שהיתה מניבה ביחס לכל קישור שהוא.

אפשר אולי להניח שזה גופא מה שניסה ר”ע לעשות. הוא העלה לאוויר קשר בין שני דברים שדומים חיצונית, ואיתגר את התלמידים להעלות אסוציאציות ו”הסברים” אפשריים כיד דמיונם היצירתי הטובה עליהם. המטרה לא היתה לחשוף הסברים אמתיים לקשר אמתי, אלא לעורר אותם. כאמור, הוא יכול היה לעשות זאת עם קשר בין כיבוד הורים לאוסטרליה. תוכלו לשאול את כל לומדי הפופים בבתי המדרש המודרניים שלוקחים אגדה כזו או אחרת, לשים אותה ומפליגים בפרשנויותיה על דרך האסוציאציה החופשית. התוצאות יכולות להיות בהחלט יצירתיות ומעניינות, ואפילו מרתקות. ועדיין השאלה האם התוצאות הללו הן פירוש לאותה אגדה או סתם שימוש בה כמקור השראה (כפי שבדרך כלל הם מצהירים בפירוש, שמבחינתם התלמוד הוא מקור השראה ולא מקור סמכות).

מה כן יכול להיות בסיס לקשר?

אם היינו מוצאים בתורה או במסורת שבעל-פה מקור שמקשר את החמץ ליצר הרע, היה מקום להציע פרשנויות שונות לקשר הזה. במקרה כזה גם הדרישות שלנו לתקפותן של ההצעות הללו לא היו גבוהות מאד. הרי הקשר ידוע וכעת צריך רק להסביר אותו. אבל אם ההסברים הללו הם המקור לקשר, אני נוטה להתייחס אליהם בחשדנות מה.

אמנם הזכרתי שעיקר הקשר בין חמץ ליצר מצוי במקורות קבליים. קישורים קבליים כאלה יכולים להיות מבוססים על איזו מסורת מיסטית או התגלויות שונות (למי שמאמין בזה), ואז אולי הקישורים שם יכולים להיות חופשיים יותר. כשמקובלים אומרים שיש קשר בין חמץ ליצר הרע זה אולי נעוץ במסורת או בהתגלויות או חוויות מיסטיות שהן מקור אפשרי, ואם מוצדק להניח שיש קשר ההסברים כאמור יכולים להיות חופשיים יותר. אבל גם אם מקבלים זאת לגבי ספרות הסוד, בספרות החסידית דומני שקשה יותר לראות את הדברים כך. נראה לי שלמעט חסידים מושבעים רובנו לא ממש מאמינים שאדמו”רים חוו התגלויות מאליהו הנביא, או קיבלו מסורות פרטיות שלא ידועות לכולנו. הם מדברים על בסיס הטיעונים והחומר שמצוי בפני כולנו. אז אם האנלוגיות והקישורים משכנעים – ניחא. אבל עצם העובדה שבספר חסידי כלשהו עושים קישור כזה לא נראית לי בסיס מספיק כדי לאמץ אותו.

נדרו של ה’פני יהושע’

הפנ”י הוא אחד מגדולי מפרשי התלמוד האחרונים. הוא מתייחד בזה שאין אצלו ויתור על שום הוי אמינא בגמרא, ברש”י או בתוס’. הוא מברר כל שלב בסוגיא עד דק. למרבה הפלא לא תמצאו אצלו התייחסות לחלקים האגדיים שבתלמוד. הוא מדלג עליהם באופן עקבי. בהקדמתו לספר הוא מסביר זאת. הפנ”י מספר שם על אסון שפקד אותו כשהתחוללה בעירו רעידת אדמה:

ואחת שהיא הנה קבלתי עלי לחובה ונדרתי בדבר הנדור בעת צרתי ביום חרון אף ה’ יום ג’ כסליו שנת תס”ג לפ”ק בק”ק לבוב, שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי עם חבירים ותלמידים המקשיבים לקולי, ופתע פתאום היתה מעיר לגל הפוכה כמו רגע לא חלו בה ידים וקול זעווה לא שמענו כי אם קול הבערה יצאה לחלק, ומראה אש הגדולה והמתלקחת אשר עלה בארמנותינו ובחלונינו ע”י כמה חביות גדולות ונוראות מלאים פולוויר שהיה לשריפת אש עד שנהרסו הבתים ממגורותם כמה בתים גדולים ובצורות חומה עד לשמים הושפלו עד לעפר ערו עד היסוד בהן ונהרגו כששה ושלשים נפשות קדושות מישראל. ובתוך החללים ג”כ מגרי ביתי זו אשתי הראשונה נ”ע ואמה ואבי אמה, עד שהגיע ג”כ לצרת הבת בתי הקטנה אחת היתה לאמה וחביבה עלי ביתר שאת. וגם אנכי הייתי מן הנפילים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ובאתי בעמקי מצולה בארץ התחתית ממש כבתוך המכבש מחמת כובד משא הגלי גלים שנפלו עלי וקורות בתינו יותר מקורות בית הבד, ולא נתנוני השב רוחי, ידי ואיברי אינם ברשותי, אמרתי נגזרתי בדמי ימי אלכה פקדתי יתר שנותי לא אביט אדם עוד עם יושבי חלד. ומתיירא הייתי שלא יעשה ביתי קברי לנסקלין ולנשרפין לנהרגין ונחנקין, עלי היו כולנה ארבעתן כאחת, ודין ארבע מיתות לא בטלו ממני. זאת ועוד אחרת שקורות הבית רהיטיו ועציו ואבניו נדמו עלי כעדים גמורים, אמרתי פן יפגעו בי להיות יד העדים בי בראשונה להמיתני. אמנם בחמלת ה’ עלי לא נתנני אלקים להרע עמדי וכמו ערך שליש או רביע שעה אחר ששקט וסר מזעף קול המפלה, רק עדיין קול שפעת המולת המון לאלפים ולרבבות הולך וסוער הרומסין על הגג ותבקע הארץ לקולם. ורבים אשר המיתו ברמיסתם יותר מאשר בראשונה, אף דלא הוי סגי בלאו הכי שכוונתם להציל ולפקוח הגל. סוף דבר כבר יצאתי מכלל ודאי סכנת נפשות לידי ספק. אז אמרתי עודני בתוך הגל, אם יהיה אלקים עמדי והוציאני מן המקום הזה לשלום ויבנה לי בית נאמן להרבות גבולי בתלמידים, לא אמנע עצמי מכותלי בית המדרש ולשקוד על דלתי העיון בסוגיית הש”ס ופוסקים וללון בעומקה של הלכה, אף לינות הרבה בענין אחד. ובזה חשקה נפשי לילך בעקבות אבותי ה”ה אבי אמי רבתא הגאון המנוח המפורסם הרב המאה”ג מוהר”ר יושע זצ”ל אשר שמו בקרבי האב”ד ור”מ דק”ק קראקא שחיבר ספר מגיני שלמה ליישב קושיות התוס’ על רש”י ז”ל וליישב מה שמניחין התוספות בתימה. ולעת ההיא עדיין לא זכינו לאורו של הספר הנ”ל, רק מאשר אבותינו ספרו לנו ולמשמע אוזן תאבה נפשי ללכת גם אני בדרכיו:

אני טרם אכלה לדבר הדברים אל לבי, שמע ה’ בקול עניי ונתן לי מהלכים בין העמודים כמין שביל ממש נעשה לי ויצאתי בשלום בלי פגע, וחבל לא הוה בי. אז ידעתי נאמנה כי מה’ היה הדבר ממש במקום שאין מצילין, ומאז והלאה השמתי הדברים אל לבי שיהא עיקר לימודי בדבר הלכה בסוגיית הש”ס ופוסקים ושלא להעלות בכתב שום דבר בענייני הדרוש או שאר לימודים שהם רחוקים ממרכז לימוד האמת אם לא לעתים רחוקים. רק כל זמן שנתחדש לי שום דבר בסוגיית הגמרא או בפירש”י ותוס’ והיה הדבר נוטה בעיני שהוא על צד דרך לימוד האמיתית לפי דרך קדמונינו ורבותינו, אותה אבחר ואקרב לכתוב בספר הזכרונות:

בעודו כלוא מתחת להריסות אחרי שרבים מבני ביתו מתו, הוא נודר לא לעסוק באגדה אלא רק בהלכה, שכן באגדה בדרך כלל לא חותרים ולכן גם לא קולעים לאמת.[3] יש לשים לב שההנחה כאן היא הפוכה מזו שהצעתי למעלה. הוא מניח שהאגדות אינן דרוש ויש להן פשר רציני ועמוק. טענתו היא רק שאנשים שלומדים אגדות לא משקיעים בכך מאמץ רציני והפירושים הם וורטים (דרוש). כלומר לא האגדות הן דרוש אלא פרושינו אליהן. ואכן בדורות האחרונים מושקע מאמץ רב ושיטתי יותר בפירושי האגדות (החל באקדמיה והמשך גם בישיבות), ועדיין במקרים רבים תחושתי היא שמדובר בהצעות אד-הוק ובפירושים שלא עומדים במבחן אובייקטיבי כלשהו.[4]

אז אם אריה כמו הפנ”י מודה שהוא כמו רבים אחרים לא חותר או לא מגיע לאמת בלימוד האגדה (“אם לא לעתים רחוקים”), מה יאמרו אזובי הקיר? כאשר אני רואה כשל רחב וגורף בתחום כלשהו הדבר מעורר אותי לחשוב שמא זה כלל לא כשל, או שזה כשל הכרחי.[5] אולי באמת גם האריות לא מצליחים בבואם לפרש אגדות מפני שאין כאן במה להצליח. אולי הבעיה היא בהנחת היסוד (שבכלל יש פירוש רציני) ולא ברצינות ובמתודה של הלומדים. ושוב, אין כוונתי בהכרח לכל האגדות (שהרי בימינו אכן יש ניסיונות רציניים ומוצלחים יותר לפרש אגדות), אבל ייתכן שבאמת לחלק מהאגדות אין פירוש רציני שכן מדובר בדרוש ולא בלימוד רציני, ואם כך אין פלא שאנשים לא מוצאים פירוש מחויב ושיטתי אליהן. במקרים רבים אפילו במקומות שבהם אני מתרשם שהפירוש לאגדה כלשהי הוא רציני ומחויב יותר, עדיין יש תחושה שמדובר בפירוש אד-הוק (כמו שניתן לעשות לכל קישור בין שני דברים, או לכל סיפור) ולא באמת פירוש שעומד במבחן ביקורתי רציני.

אגב, אפשר להעמיד את התזה הזאת למבחן אמפירי (פעם חשבנו לעשות מבחן כזה לאמנות מודרנית, או פוסטמודרנית). אפשר לתת למומחי ספרות אגדות מפוברקות שיפרשו אותן ויציעו להן ניתוח שיטתי ורציני. אני מאמין שבמקרים רבים תראו יופי של פירושים ל”אגדות” הללו, ויהיה קשה להבחין בינן לבין אגדות אמתיות מהתלמוד.[6]

מהו לימוד: בין שיר לפרוזה

אני מניח שכעת מתבקשת השאלה מדוע אסוציאציות כאלה אינן לימוד? אולי באמת האגדה ניתנה להתפרש דווקא בדרך הזאת? רבים יאמרו לכם שהאגדה דומה לשיר בעוד ההלכה לפרוזה. את השירים יש לפרש כמו שיר בעוד הפרוזה מתפרשת כמו פרוזה. אם כך, גם אם אני צודק, האם הדבר גורע מערכו של לימוד האגדה? האם פירוש אסוציאטיבי אינו אמת? בפרט אם נאמץ את התזה הדקונסטרוקטיביסטית שלפיה הפירוש ליצירה הוא הרושם שהיא מותירה בקורא (ולא כוונת היוצר), הרי שזה בדיוק מה שקורה כאן.

אני אישית שולל מכל וכל את הדקונסטרוקציה, ולא אכנס לזה. כאן רק אומר שאם מאמצים אותה ניתן ללמוד באותה צורה כל בדיון וכל אירוע וכל אובייקט שאנחנו נפגשים בו. כל עמוד טלפון יכול לעורר בנו אסוציאציות מרתקות. אז מה ההבדל בינו לבין אגדה תלמודית? הרי הרושם שמתעורר בי לא קשור לכוונת המחבר, אז במה זו תורה? למה השראה שמתעוררת בי מאגדה תלמודית שונה מהותית מהשראה שמעוררת בי יצירת אמנות, אדם או חתול שחולפים על פניי ברחוב, או מזג האוויר?

לימוד הוא החתירה להבין את המקור הנלמד. במובן הזה אסוציאציות חופשיות לא יכולות להיחשב לימוד. ניתן כמובן להתייחס אליהן כלימוד, אבל זה שיתוף השם. אם מעניקים לזה את הערך של לימוד תורה, איני רואה מדוע התרשמות מעניינת מעמוד טלפון לא זכאית להיקרא לימוד תורה?

התרשמויות ואסוציאציות כאלה יכולות להיות חשובות מאד כמובן. האנלוגיה בין חמץ ליצר הרע יכולה לסייע לאנשים בהתמודדותם מול היצר הרע או בהבנת אופני פעולתו (לי זה לא ממש עוזר, ליטווק שכמותי. אבל אף אחד לא מושלם). ועדיין יש כאן לכל היותר פעילות בעלת ערך, אמצעי להשגת מטרה ראויה, אבל לא לימוד תורה. לימוד תורה הוא ניסיון להבין את התורה ותכניה באופן שיטתי וביקורתי. כשלומדים טקסט המטרה היא ללמוד את תוכנו ולהבין אותו, ולא להתרשם ממנו באופן חופשי. התרשמות חופשית אינה לימוד של הטקסט אלא לכל היותר עבודה אישית וגילוי עצמי. התוצאה של הלימוד צריכה לעמוד במבחן סבירות כדי שנוכל להניח שאכן הגענו לתוצאה הרצויה. קשה להתייחס ללישה סתמית של טקסט כדי להוציא ממנו מה שליבנו חפץ כלימוד תורה. ושוב, אסור לנו להתבלבל בין השורה התחתונה להיסק. השורה התחתונה יכולה להיות נכונה ואפילו בעלת ערך, אבל כדי שהלימוד יהיה לימוד ולא דרוש בעלמא, ההיסק והפרטים חשובים גם הם. לימוד אינו רק הגעה לשורה תחתונה נכונה (ובפרט לא למסקנה כזאת שהיתה ברורה לכולנו מראש), אלא לפחות עיגון שלה במקורות הנלמדים, ורצוי גם שיהיו ללימוד הזה מסקנות מחודשות שלא היו מובנות וידועות מראש.

ולסיום: אז מה בכל זאת יסודו של איסור חמץ?

טוב, אז אם חמץ אינו סמל או ביטוי ליצר הרע, מה ניתן לומר על יסודו של איסור חמץ? אני חושב שבשאלה זו אין צורך להיזקק לדרושים. התורה עצמה אומרת לנו (שמות יג, ג):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה’ אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:

וכך גם כאן (שמות יג, ו-ח):

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה’: מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

איסור חמץ והחובה לאכול מצה הם חלק מהזכר ליציאת מצרים. אבותינו יצאו ממצרים ולא אכלו חמץ אלא רק מצות כי לא הספיק בצקם להחמיץ. לכן גם אנחנו מצווים לדורות לזכור את יציאת מצרים, הן בסיפור הקורות אותנו שם והן באיסור חמץ ומצוות מצה. זהו הפשט הפשוט ואיני רואה צורך וטעם בכל הדרושים לגבי היצר הרע וכדומה. איסור ההנאה, האכילה וההימצאות של החמץ, כולם הם זכר ליציאת מצרים ולא בגלל החובה לרדוף את היצר ולנבור בין סדקי הלב.

לא נותר לי אלא להפנות את הקורא למאמרי כאן, בו אני מראה את הדברים בכלים הלכתיים צרופים. דומני שעל אף שהפירוש הוא מחודש (הלכתית. רעיונית זה טריביאלי ומעוגן בפשט המקרא כמובן), קשה לומר שמדובר בדרוש. למיטב שיפוטי הטיעונים הם שיטתיים ומחויבים. יקרא הקורא ויתרשם.

ניתן להסיק מכאן מסקנה מתודולוגית נוספת. עיגון שיטתי של המסקנה הרעיונית בפרטי ההלכה בהחלט יכול לחזק אותה. כך המתודה ההלכתית השיטתית יותר יכולה לתרום לחיזוקה של המתודה האגדית הרופפת. חג כשר ושמח לכולנו.

[1] ראה למשל זהר פרשת בא אות קעח ועוד.

[2] מאמרו של הרב יעקב נגן שהובא למעלה הוא דוגמה לניתוח טוב יותר מהדרשנות המקובלת. אני מציע לקורא לעבור עליו, ואז לחשוב עד כמה הטיעונים שם באמת משכנעים. אני נוטה לחשוב שלא. למיטב שיפוטי מדובר בטיעוני אד הוק שיכלו לבסס כמעט כל קישור שתרצו, כפי שתיארתי למעלה. הוא בעצם מניח את הקשר בין חמץ ליצר ולא מוכיח אותו. כאמור, אחרי שהצטיידנו בהנחה כזאת תמיד נוכל “להוכיח” אותה באותות ובמופתים ממבנה הסוגיא, מהשוואת משמעויות של ביטויים ומילים וכדומה.

[3] זכור לי שקראתי פעם סיפור דומה על רבי שלמה כהן.

[4] אני מניח שחלק מהקוראים יאמרו כאן שגם בהלכה ובעיון התלמודי זהו המצב. תחושתי היא שונה. יש כמובן הצעות ספקולטיביות גם בהקשר העיוני הלכתי, ועדיין התחושה היא ששם יש מתודה שיטתית, מבוקרת ומבוססת יותר (ע”ע ‘פני יהושע’).

[5] ראה למשל בטור 27 על רמזי אלול.

[6] בשולי הדברים אוסיף שניתן לעשות דבר דומה לסוגיות הלכתיות בדויות ובמידה כלשהי של הצלחה (ע”ע זיוף של שו”ת בשמים ראש ושל הירושלמי על קדשים), אבל דומני שהמצב שם יהיה שונה בכמה אספקטים. עובדה שהחיבורים הללו בסופו של דבר הוכרו כזיוף, ולא רק משיקולים של מקורות ונוסח אלא גם משיקולי תוכן. קשה לי לראות קביעה דומה על טקסט אגדי (כלומר קביעה שמדובר בזיוף בגלל התוכן ולא משיקולי פילולוגיה, היסטוריה ועדי נוסח). לא אכנס לזה כאן.