לקחי השואה – על פונדמנטליזם, זוועות ואוטונומיה (טור 67)

בס”ד

ביום השואה האחרון עלו בי כמה הרהורים שנראים לי חשובים. לכן חשבתי שראוי לעשות הפסקה לפני הטור הבא (שיעסוק בשאלה האם הרוב צודק) ולהציג אותם כאן.

מי חולל את השואה?

הרב עמיטל סיפר פעם שהוא פגש את אבא קובנר (משורר וסופר, פרטיזן, פובליציסט ואידיאולוג, קצין החינוך, יש שכינו אותו הפוליטרוק, של חטיבת גבעתי). שניהם היו ניצולי שואה. אבא קובנר אמר לרב שבשואה הוא איבד את אמונתו באלוקים. הרב עמיטל ענה לו שבשואה הוא איבד את אמונתו באדם.[1] יש כאן היפוך מעניין, האתאיסט תולה את השואה באלוקים ודווקא הרב תולה אותה באדם. כבר עמדתי כאן בעבר על כך שהאמונה לא מחייבת לראות את האירועים בעולם כמעשי ידיו של הקב”ה, שהרי הוא העניק לנו בחירה בטוב וברע, ולכן מעשים כמו השואה מבוצעים על ידי הנאצים ולא על ידי הקב”ה (הוא לכל היותר לא מנע אותה). כאן ברצוני לעמוד על אספקט אחר, אם כי משיק במידת מה.

אמונה דתית וזוועות

בחינוך הדתי מלמדים אותנו ש”אם אין אלוקים במקום הזה והרגוני”, כלומר שהאמונה באלוקים היא בלם בפני התוצאות הנוראיות שיכולות לצאת ממעשיו ויצריו של האדם (המצב הטבעי של הובס). אמונה באלוקים היא ערובה להתנהגות מוסרית ואנושית. לעומת זאת, בעולם שלנו מסתובבת תחושה שהמצב הוא הפוך: זוועות מתרחשות בדרך כלל בשם אלוקים והאמונה בו. בהיעדר אמונה לא יהיו זוועות. ההומניזם (העמדת האדם במרכז) הוא הבלם בפני הזוועות של האמונה הדתית. כך למשל כותב דוקינס שבכל חברה יש אנשים טובים שעושים מעשים טובים ואנשים רעים שעושים מעשים רעים. אבל תופעה שאנשים טובים יעשו מעשים רעים יכולה להופיע רק בחברה דתית. האמונה גורמת לאנשים טובים לעשות מעשים רעים בשמה. כך גם מקובל לחשוב שרוצחי המונים לעולם פועלים בשם הדת. זו כמובן אמירה חסרת שחר במישור העובדתי. בפרק השישי של ספרי אלוהים משחק בקוביות כבר עמדתי על כך שרוב רוצחי ההמונים של המאה העשרים היו חילוניים, ואף עשו זאת בשם החילוניות (סטלין, פול פוט, מאו ועוד. היטלר זו שאלה מורכבת יותר. כך גם בימינו באפריקה ובמזרח אירופה יש רציחות המוניות בשם הלאום או השבט בלי קשר ברור לדת). אמנם בעבר הרוצחים היו דתיים אבל בעצם כל העולם היה אז דתי (לכן גם עושי המעשים הטובים היו אז בעיקר דתיים). מעת שנולדה החילוניות אין לה מה להתבייש בהישגיה גם במישור הלא סימפטי הזה. כתבתי שם שאכן אין רצח אידיאולוגי בלי אידיאולוגיה (רצוי טוטלית), אבל זו טאוטולוגיה פשוטה שלדת ולאמונה דתית אין הרבה קשר אליה.

טוב, אם כך כל אחד מהצדדים בטוח שדרכו לא רק נכונה אלא שהיא גם הערובה היחידה למוסר. כולנו מגמתיים ולכן לא חושבים ישר. בזה אין הרבה חדש. כאן דווקא רציתי לטעון שיש ממש בטענות של שני הצדדים. אכן אמונה (כמו כל מחויבות אידיאולוגית בלתי מסויגת) יכולה לגרום לזוועות, ובו בזמן אלוקים יכול לשמש בלם בפניהן. זה מביא אותי לשאלת היחס הנכון בין אמונה דתית, חשיבה ביקורתית וזוועות מוסריות.

הלקח ממשפטי נירנברג

לאדם ברחוב נראה מובן מאליו שיש לשפוט את הנאצים מכל הרמות והדרגות על פשעיהם. אולם במבט משפטי מתעוררת כאן שאלה לא פשוטה. כיצד ניתן לשפוט אדם על כך שציית לחוק? לכל היותר ניתן לשפוט את המחוקק שקבע את החוקים, אבל האם ניתן להעמיד לדין גם את האזרח או החייל? שיפוט חוקי להבדיל משיפוט מוסרי זוקק סעיפי אשמה. כל עוד אין סעיף חוק שאוסר את המעשה אי אפשר להעמיד אדם לדין משפטי על כך שעשה אותו. אין פלא אפוא שרבים מהנאשמים במשפטי נירנברג נקטו בהגנה קיימנו פקודות (או את החוק). ככל שהבנתי מגעת, החידוש המשפטי העיקרי של משפטי נירנברג הוא שבמקרים מסוימים ניתן להעמיד אדם לדין (משפטי, לא רק מוסרי) גם ללא חוק שאוסר את מה שהוא עשה. כאשר הוא עושה מעשי זוועה שחורגים מכל אמת מוסר מינימלית, לא צריך חוק כדי להעמיד אותו לדין. כך הורחב העניין בפרשת כפר קאסם כשהעמידו לדין חיילים על כך שקיימו את הפקודה שקיבלו (להרוג מפרי עוצר). מאז נחרתה בלב כולנו אמירתו של השופט בנימין הלוי בדבר “פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה”. פקודה כזאת אסור לתת ואסור לקיים. מי שנתן אותה וגם מי שקיים אותה יעמוד לדין על כך. זוהי הרחבה של התובנה הנ”ל ממשפטי נירנברג.

מה שעומד בבסיס החידוש הזה הוא הנחה כפולה: 1. יש חוקי יסוד מוסריים שכל אדם מחויב בהם גם משפטית, והם מחייבים בלי קשר לשאלה האם הם חוקקו במדינתו אם לאו. 2. אדם פרטי נושא באחריות למעשיו, גם אם הם נעשו מכוח פקודה של גורם מוסמך או מכוח חוק. אלו הן לכל היותר סיבות להקלה בעונש, אבל בסופו של דבר אדם שמבצע משהו לא יכול להשליך את האחריות למעשיו על גורם אחר, חשוב, מוסמך וחכם ככל שיהיה. אם עשית משהו, האחריות היסודית היא שלך. זוהי תפיסה של האדם כיצור סוברני ואוטונומי שצריך לקבל החלטות על מעשיו ולכן הוא גם אחראי להם.

סירוב מצפוני

יש הרחבה נוספת של קו המחשבה הזה. מה קורה כאשר ניתנת פקודה או הוראה חוקית בעליל, אבל האדם מוצא אותה מנוגדת לערכי יסוד שהוא אישית מאמין בהם. לדוגמה, פקודה לפנות יישובים במסגרת הסכם שלום. יש חיילים ואזרחים שרואים פקודה כזאת כבלתי מוסרית וכמנוגדת באופן מאד יסודי ועמוק לעולמם הערכי. מאידך, ברור שפקודה כזאת היא חוקית בעליל. זו החלטה של ממשלה סוברנית שמיושמת על ידי הצבא והפיקוד הצבאי, ולכן מבחינה משפטית וצבאית יש חובה גמורה לציית לה.

דילמות כאלה עולות בעיקר בצבא, גם אם לא רק בו (יש גם סירוב מצפוני או מרי אזרחי). יש אנשי שמאל שחשים כך לגבי שירות בשטחים או בלבנון (או כמו שכתב עמוס עוז על החלטת גירוש-טרנספר לערבים), ומימין ביחס לפינוי יישובים ומסירת שטח לשלטון זר. לכאורה במצב כזה אין מנוס, והחייל או האזרח חייבים לקיים את הפקודה או החוק, שהרי אין כאן דגל שחור שמתנוסס מעליה. היא חוקית לגמרי. אך במחשבה המשפטית המודרנית מתייחסים למצב כזה בצורה מורכבת יותר. מחד, ברור שיש חובה לציית לחוק או לפקודה, אך מאידך יש לגיטימציה (לבר משפטית) לסרב. הסרבן יישא בעונש כי הוא עבר על החוק, אבל החברה לא תראה אותו כעבריין אלא כסרבן מצפוני (מה שאולי גם יקל על העונש). יתר על כן, גם הענישה כאן לא מבטאת גינוי לאדם אלא מהווה מסננת שמטרתה בעיקר לוודא שמדובר בצעד שבאמת מנוגד לערכיו מעבר לקווים האדומים. האינדיקציה לכך היא שהוא אכן מוכן לשלם מחיר של ישיבה בכלא על החלטתו. אם לא היה מוטל עונש על אדם כזה, הדבר היה פותח פתח לכל אחד שלא מסכים לפקודה או חוק כלשהו, או שהם סתם לא נוחים לו, להפר אותם. המחוקק רוצה לוודא שהדבר ייעשה רק במצבי קיצון. שהאזרח או החייל לא יחליט לסרב כל אימת שמשהו לא נראה לו, אלא רק במקרים שבהם הדבר הוא אקוטי וחמור ביותר מבחינתו ומבחינת אמונותיו. לכן מוטל על סירוב כזה עונש.

רבים מערבבים בין שני המישורים. הם מתייחסים לפקודה לפנות יישוב כפקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה. ניתן אולי לומר זאת, אבל לא במובן המשפטי המקורי של השופט הלוי, שכן הפקודה היא חוקית לגמרי ויש חובה משפטית לציית לה ולמלא אותה. זה יכול להיאמר רק במובן הערכי (ולא במובן המשפטי). ההבדל בין המצבים הוא שבמקרה הראשון (של פקודה בלתי חוקית בעליל) נותן הפקודה ומי שקיים אותה יעמדו לדין וייענשו. ומי שלא יקיים אותה כמובן לא יואשם. אבל במקרה השני (של סירוב מצפוני) מי שנתן את הפקודה כמובן לא יועמד לדין. להיפך, מי שלא קיים אותה יועמד לדין וייענש, אך בו בזמן הוא עדיין ייתפס כאזרח מכובד לגיטימי.

חשיבותה של סרבנות

אנחנו מאד רגילים לאמירות שסרבנות הורסת את הצבא ואת החברה. יש בזה משהו, שהרי צבא בנוי על פקודות וחברה מתוקנת בנויה על ציות וכבוד לחוק. אבל התפיסה הזאת היא חלקית בלבד. בה במידה חשוב מאד להבהיר לאנשים את האפשרות והחובה לסרב כשהפקודה או החוק חוצים קו אדום מבחינתם. ושוב, אני לא מדבר על אמירות מגמתיות שתומכות בסרבנות כשהיא מהצד ה”נכון” (בעיניי) ומגנים אותה בתוקף כשהיא באה מהצד השני (זה מה שקורה בדרך כלל כמובן, משני הצדדים). אני מדבר על חשיבותה של סרבנות באשר היא. אני מצפה מכל אדם שנמצא במצב שבו הפקודה או החוק סותרים באופן יסודי את ערכיו (בלי קשר לדעתי שלי עליהם) שישקול את האפשרות לסרב, ואף יממש אותה במקרה הצורך. זה צלם האדם שבנו. לעולם איננו רק אזרחי מדינה או חיילים בצבא. אנחנו קודם כל בני אדם שמחויבים לערכיהם שלהם ולעמוד השדרה הערכי והמצפוני האישי שלהם. לכן כל מעשה שאנחנו עושים חייב לעבור את המסננת האישית שלנו, ולא די בכך שהחוק או פקודות הצבא מחייבים זאת.

כשלימדתי בישיבה בירוחם, שוחחתי עם קבוצת תלמידים שיצאו לקורס קצינים. אמרתי להם שאני לא הייתי יוצא למלחמה עם חייל שאני יודע שלעולם לא יסרב לי. זהו חייל גרוע שיוצר צבא גרוע. תפקידו של הקצין הוא לחנך את החייל לציית לפקודות, ובו בזמן לשנן באוזניו את חובתו לסרב כאשר הפקודות חוצות מבחינתו קו אדום, או לא הגיוניות בעליל. זאת אחרי ששקל היטב עד כמה הוא משוכנע, מצויד בעובדות, ועד כמה הנזק הערכי או הפרקטי הצפוי ההוא חמור אל מול הנזק שבסירוב. לדוגמה, יש מצבים שבהם קצין בשטח מקבל פקודות שברור לו שאינן נכונות. לא מדובר כאן בדילמה ערכית (אלא בעקיפין), אלא בהחלטה פיקודית ומבצעית. במקרים מסוימים חובה עליו לשקול סירוב. זאת כאשר ברור לו לגמרי שהדרג שמעליו טועה ומתעקש, ושמלוא העובדות הרלוונטיות מצויות בידיו. המשמעות הצבאית של “ראש גדול” כזה מוצגת כהרסנית ונדחית בתוקף על ידי החברה שלנו. אבל המשמעות של ציות עיוור ו”ראש קטן” יכולה להיות לא פחות הרסנית, ערכית ומבצעית, וגם להביא להחלטות גרועות, ערכית או מבצעית. אם לא יהיו בקצה השרשרת אנשים בעלי עמוד שדרה שישקלו סירוב, או אם החייל שלי לעולם לא יסרב לי, אזי אין לי כמפקד מוטיבציה לשקול את הפקודות שאני נותן. לעומת זאת, חיילים שעשויים לסרב מחייבים את הדרג הפוקד לחשוב פעמיים על פקודות שהוא נותן. כך הפקודות תהיינה טובות ומוסריות יותר, וייצרו צבא טוב יותר. לכן הסרבנות אינה רק זכות של החייל או טיעון הגנה שנותן לסירוב שלו לגיטימציה (של סרבן מצפוני). זהו ערך חשוב שגם משפר את תפקודו הערכי והמבצעי של הצבא.

ושוב אחזור שכמובן יש חשיבות למשמעת, והסירוב הוא מוצא אחרון למקרי קיצון חריגים מאד. החייל והאזרח צריכים לשקול ברצינות רבה האם במצב הנתון הזה יש הצדקה לסרב. אך בכל זאת עצם קיומה של האפשרות לסרב חשובה מאד בשני המישורים: הן מבחינת איכות החייל והאדם שבו והן מבחינת איכות הצבא ופקודותיו. צייתנות עיוורת מובילה לזוועות והובילה בין היתר גם לשואה. אבל כאמור היא יכולה גם להוביל לסתם החלטות גרועות של מפקדים מנותקים.

על זוועות של רודנים

פעם קראתי ביוגרפיה של סטלין, ואני זוכר שכל הזמן ליוותה אותי מחשבה שלא הצלחתי להיפטר ממנה. מדובר בשליט של מדינת ענק ובה כמאה וחמישים מיליון אזרחים (בריה”מ). כל מי שמצוי בקשר כלשהו אתו (להבדיל מאזרחים רחוקים ותמימים שנתונים לתעמולה בלתי פוסקת) פוחד ממנו עד מוות ורוצה להרוג אותו. ובכל זאת סטלין מת במיטתו אחרי מעל ארבעים שנות שלטון אימים מוחלט על כל האימפריה האדירה הזאת (למעט תיאוריות קונספירציה שקיימות גם כאן בכל מקום כמובן). איך זה ייתכן? איך אדם אחד יכול לבדו במשך כחצי מאה לנצח מעצמה של מאה וחמישים מיליון אנשים עם צבא אדיר וארגוני ביטחון עוצמתיים? התשובה היא הפחד שמביא לציות. סטלין עשה את כל הזוועות באמצעות חייליו ואזרחיו. הוא לא עשה זאת בעצמו. סטלין שלט בהם ללא מצרים וזכה לציות מלא מצדם. כל אחד פחד לנקוט בצעד של התנגדות או מרי, פן ילשינו עליו או שהוא סתם ייכשל, ואז הוא כמובן ימות מיד. הפחד הזה הביא את כל המנגנון האדיר הזה לסור לפקודתו של אדם יחיד ולרקוד על פי חלילו. כך הוא הצליח לבצע את כל הזוועות והשיגיונות שלו.

בין אשמה לאחריות

אבל מה יכול האזרח הפשוט לעשות? הרי הוא פוחד פחד מוות, ובצדק. כל פעם שיפנה למישהו בניסיון למרוד, להתנקש, למנוע קיום פקודה כלשהי, הוא מסתכן סכנה ממשית לחייו. הלה יכול להלשין עליו והוא יוכנס לעינויים ומוות מידי. מה הפלא שרוב מוחלט של האנשים לא עשו דבר (היו כאלה שניסו, ואכן נכשלו)?! האם ניתן לבוא אליהם בטענות?

שאלה דומה עולה בהקשר של אנשי שכם. הרמב”ם כותב בהל’ מלכים פ”ט ה”ד:

וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו…

הוא מסביר שתושבי שכם התחייבו מיתה על כך שלא דנו את מלכם שגזל את דינה והתעלל בה. וכבר הקשו עליו המפרשים מה יכול היה תושב שכם הפשוט לעשות למלכו? וכי יש ביכולתו של אזרח פשוט במדינה (לא דמוקרטית ככל הנראה) לעשות משהו נגד עוולות של המלך הכל יכול שלו? הרי הוא היה מולק את ראשו במקום, ממש כמו סטלין.

דומני שטענתו של הרמב”ם היא שאמנם קשה לבוא בטענות לאדם הפשוט, אבל האחריות בכל זאת מוטלת עליו. הרי מה שעשה מלך שכם לא היה יכול להיעשות בלי כלל האזרחים. הוא מולך מכוחם (גם אם לא נבחר דמוקרטית) ולכן פועל בכוחם, ממש כמו סטלין. הם אלו שנותנים לו את הכוח, ובלעדיהם אין לו שום כוח. לכן גם אם לכל אחד יש הסבר טוב לכך שאינו פועל ולא יכול לפעול, עדיין יש על כל אחד מהאזרחים אחריות אישית. הרי כולם יחד ודאי יכלו למנוע זאת. ניתן אולי לומר שאין כאן האשמה אלא הטלת אחריות.

אבהיר שאני מניח שגם אני לא הייתי פועל אחרת במצבם של אנשי שכם או תושבי בריה”מ, ועדיין אם לא נטיל אחריות על האזרח הבודד לא נוכל למנוע זוועות שנעשות מכוחו ובכוחו. כלל תושבי שכם אינם אלא אוסף האזרחים, בדיוק כמו שבריה”מ אינה אלא אוסף אזרחיה. אם אף אחד מהם לא אחראי אין מי שיהיה אחראי לזוועות שנעשות מכוחו. אין מנוס אלא להטיל אחריות על הפרט הבודד וחסר הכוח, למרות הפחד ולמרות שאנחנו במקומו כנראה לא היינו פועלים אחרת. עדיין יש להציב רף שדורש מכל אחד כזה לפעול, ועקרונית אולי ניתן גם לשפוט אותו אם לא פעל.

חשבו על חייל או שוטר סובייטי שבא לאסור או להרוג אתכם שלא בצדק. הוא לא אשם כי אם הוא יסרב ודאי יהרגו אותו. האם מותר לי להרוג אותו כדי להינצל? ודאי שכן. זה מקביל לדין רודף שוטה או קטן. נאמר ששוטה נוטל נשק ליד ומתחיל לירות לכל עבר. זו כמובן לא אשמתו שכן הוא חסר דעת ואין לו אחריות למעשיו. האם מותר להרוג אותו? ודאי שכן. לא בגלל שהוא אשם אלא בגלל שהוא אחראי (כלומר הוא זה שאמור לשלם את המחיר כדי לנטרל את הסכנה. ודאי שלא אני אמור לשלם אותו). ואכן להלכה ודאי מותר וצריך להורג רודף, גם אם הוא חסר דעת, שכן למרות שאינו אשם הוא האחראי. ובנמשל, מותר להרוג שוטר סובייטי שבא על כורחו להרוג אותי. פירוש הדבר הוא שאני מטיל עליו אחריות למה שהוא עושה על אף שאין לו אשמה בכך.[2]

אם כן, האחריות על מה שעושה מדינה, גם אם היא טוטליטרית, מוטלת על האזרחים, שכן בלעדיהם זה לא היה קורה. מוטלת עליהם אחריות להתאגד ולהתנגד למרות הפחד ולסרב. הם חייבים לא להסכים לבצע את הזוועות ואף למנוע את ביצוען, למרות הפחד. אם לא עשו כן – אולי אין אשמה, אבל האחריות בהחלט מוטלת עליהם. זהו הבסיס לטענות כלפי הפושעים הנאציים. גם אם היה שם פחד נורא ולא היתה אפשרות ממשית למנוע את המעשים ולהתנגד להם, האחריות בכל זאת מוטלת עליהם. כפי שראינו, העובדה שיש פקודה, ואפילו חוקית, ואפילו אם יש פחד וחוסר אונים נורא, אי אפשר שלא להטיל אחריות על האזרח הבודד. אחריות על קולקטיב שלא מוטלת על אף אחד מהאזרחים הבודדים היא ריקה מתוכן (בלשון חז”ל: “קדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא”). האלם הצייתני הוא מה שמאפשר את ביצוע הזוועות הללו, בעיקר כשמדובר בקנה מידה גדול, והטלת האחריות הפרטנית היא ורק היא תצליח אולי למנוע אותן. הדרך למנוע זוועות היא להטיל על האדם אחריות, גם כשהוא פועל מכוח מערכת סמכותית, מפחידה, וגם כאשר היא חכמה וצודקת.

יישום לחוק הדתי

האם הדברים הללו ישימים גם כלפי החוק הדתי (ההלכה)? כדאי לשים לב שהזוועות שמבוצעות היום בעיראק ובסוריה על ידי דעא”ש מנומקות בדיוק כך. כל פעיל כזה בטוח שהוא פועל לפי פקודה אלוהית (דרך הח’ליף אבו באכר אל בגדדי שהוא בעיניו שופרו הישיר של אללה). אני מאמין להם שזה אכן מה שמניע אותם (לפחות את חלקם). האם זה פוטר אותם מאחריות? לכאורה כן, שהרי זה כאילו הקב”ה או משה רבנו מצווים אותנו לעשות מעשים כאלה. האם במצב כזה לא היינו חייבים לעשות זאת? אז מה אנחנו רוצים מהם?[3]

אם פעיל דעא”ש כזה היה עומד בפנינו לדין, מה היינו טוענים כלפיו? שלמרות אמונתו האחריות למה שהוא עושה מוטלת עליו. היינו מצפים ממנו להעביר את הפקודות וההוראות שקיבל, כלומר את ההלכות של דתו, במסננת הערכית האישית שלו. העובדה שהוא מאמין באמת ובאופן אותנטי במערכת הזאת לא פוטרת אותו מאחריות למעשיו. אבל אם אנחנו דורשים זאת ממנו אין אפשרות שלא לדרוש זאת גם מאתנו ומכל אחד אחר. כל אחד חושב שדתו ודאי נכונה וודאי צודקת, רק האחרים עושים זוועות לא מוצדקות. אבל החובה והאחריות האישית פירושה שגם אם אני מאמין מוטלת עליי אחריות למה שאני עושה. אם ההלכה שלי מחייבת אותי לעשות זוועות עליי לסרב. אם לא עשיתי זאת, אין הבדל ביני לבין אותם אנשי דעא”ש. אין בכוונתי לומר שההלכה אכן מורה לעשות זוועות, אלא רק לקבוע את העיקרון שמערכת נורמטיבית, חוק מדינה, הוראות של מנהיג כריזמטי, כמו גם הלכה דתית, לא פוטרות אדם מאחריות למה שהוא עושה. כל מעשה שלי חייב לעבור במסננת האישית שלי ולא רק במסננת האידיאולוגית שאני מאמין בה. הנחתי היא שיש לאדם מסננת (אינטואיציה מוסרית) שיכולה לעצור את הזוועות שהדת או האידיאולוגיה שלו עלולות לגרום לו לבצע (ע”ע דוקינס).

המסקנה היא שבאמת דרוש קורט של “חילוניות” כבלם מפני זוועות. האמונה גם היא בלם, אבל אמונה מוחלטת ומחויבות לא מסויגת ולא מותנה יכולה להוות קטליזטור לביצוע זוועות. בתוך כל אחד מאתנו חייבת להיות מסננת אישית ומוכנות לפעול באופן אוטונומי שתמנע אותן. המסקנה היא שגם לאנושיות יש תפקיד בולם כלפי האמונה הדתית וגם להיפך. המינון האופטימלי הוא להיות דתי אבל גם קצת “חילוני”.[4] בעצם החובה היא להיות אני עצמי.

בספרי אמת ולא יציב עמדתי על כך שהפונדמנטליזם נתפס אצלנו כאנשים שמבצעים מעשי זוועה קיצוניים בשם הדת או אידיאולוגיה כזו או אחרת. אבל השורש הפילוסופי של הפונדמנטליזם הוא הבעיה אמתית. הגדרתי את הפונדמנטליזם במישור הפילוסופי כאמונה שלא מועמדת למבחן של חשיבה ביקורתית. הסכנה בגישה כזאת אינה רק שהוא עלול להביא למעשי זוועה. זה נכון, אבל זה רק סימפטום לבעיה האמתית. אדם אמור להיות אחראי למעשיו ולא לתת לשום אידיאולוגיה או אמונה להכתיב אותם באופן לא מבוקר. הסכנה היסודית היא שהוא מאבד את צלם האדם שלו, שהיא האוטונומיה האישית. הזוועות הן תוצאה. משפטי נירנברג, כפר קאסם, והטיעונים שעלו כאן מלמדים שהאדם חייב להעביר את החלטותיו ומעשיו בכור הערכי האישי שלו, כלומר לא להיות פונדמנטליסט כלפי שום מערכת, דתית, אידיאולוגית, לאומית או אחרת. זה פשר האמונה באדם כלקח מהשואה. אמנם האדם לא ממש הוכיח את עצמו, אבל האדם הוא גם זה שהתגבר על הנאצים. הלקח הוא שאנחנו כנראה צריכים עוד להשתפר בזה (ע”ע סוריה).

האם זו יכולה להיות תפיסה דתית?

לכאורה משמעות דבריי כאן היא שאדם לא אמור להיות מחויב לגמרי לאמונתו ולמה שעולה ממנה. בבסיס החלטותינו לעולם צריכים לעמוד השקפותינו וערכינו האישיים. זה נראה מנוגד חזיתית לאושיות התפיסה והחינוך הדתי. ובכל זאת, דומני שזה הלקח העיקרי שאני מפיק מהשואה, שמעשיו של כל אדם הם באחריותו האישית, ומחויבויותיו האידיאולוגיות והאחרות אינן תירוץ להתנהגות לא ראויה. אסור להיות דוס גדול מדיי, ואין לזנוח את החשיבה הביקורתית.

בהקשר הדתי והיהודי עלינו לזכור שההלכה כפי שהיא בידינו אינה דבר ה’, אלא עיבוד אנושי לדבר ה’. מה שכתוב בתורה הוא בסיס, או חומר גלם, שאותו לשים ומעצבים חכמים כדי ליצור את ההלכה למעשה. לכן גם אם נאמין שהקב”ה הוא שלם ומוסרי ולא ייתכן פגם בהוראותיו, הדבר ודאי אינו נכון ביחס להלכה שהיא פרי מעשה ומחשבה אנושיים. לכן לעולם הוראה הלכתית חייבת לעבור את המסננת האישית שלנו, והטענה שכך מחייבת ההלכה, ובוודאי הטענה שכך אמר לי אדם חכם וכריזמטי זה או אחר (הרב פלוני או גדול הדור אלמוני), אינה מצדיקה שום מעשה מצד עצמו. לעולם האדם העושה אחראי למה שעשה וחייב להיות מעורב בהחלטה. הוא כמובן יכול להחליט שהוא סומך על פלוני או אלמוני או על ספר כזה או אחר, אבל גם זו החלטה שלו והוא אחראי עליה ועל השלכותיה.[5]

כדי להרגיע את הקוראים אביא כאן כמה מקורות כדי להראות שהתפיסה הזאת לא זרה גם לחז”ל. הגמרא במסכת חולין קכד ע”א מביאה שרב נחמן אומר לעולא אחרי שהוא שומע מפיו הלכה כלשהי בשם רבי יוחנן:

א”ל: האלהים אם אמר לי רבי יוחנן מפומיה לא צייתנא ליה.

הוא נשבע שאפילו אם היהי שומע הוראה כזאת מפיו של רבי יוחנן הוא לא היה מציית. בהמשך העמוד מופיעה אמירה דומה של רבי אמי שמחזק עוד יותר את דעת רב נחמן:

האלהים אי אמר לי יהושע בן נון משמיה לא צייתנא ליה.

רואים כאן שהאמוראים לא מוכנים לקבל דבר לא הגיוני גם אם היה מגיע אליהם ישירות מפיו של יהושע בן נון, גדול הנביאים פרט למשה. אם הם היו שומעים אותו אומר זאת הם היו קובעים שהוא טועה ולא מקבלים את דבריו.[6]

יש בנותן טעם להביא בהקשר זה גם את סוגיית “עבירה לשמה” (ראה נזיר כג ע”ב).[7] גם שם מבואר שאדם שנמצא לבדו בסיטואציה קיצונית אמור לקבל החלטות לבדו, ובמקרים קיצוניים גם בניגוד להלכה. כך לדוגמה שם בסוף העמוד מובא שמעשיהן של בנות לוט (שקיימו יחסי אישות עם אביהן וילדו את עמון ומואב) היו בגדר מצווה. ההסבר הוא כנראה שהן ראו שהעולם כולו נכחד (לראייתן. כל מה שהן ראו בעיניהן היה חרב), והחליטו לעבור על האיסור החמור של גילוי עריות שאין לו שום היתר הלכתי בשום סיטואציה, וזאת רק בגלל שהאלטרנטיבה היתה הכחדת המין האנושי כולו. חז”ל משבחים אותן כי זו היתה “עבירה לשמה”. אין כאן היתר הלכתי, אבל זה מה שאדם צריך לעשות במצב כה קיצוני. הן עשו זאת בלי הוראה של פוסק הדור או תקנה של חכמים, אלא מתוך הבנה שבמקרה כה קיצוני ערכיהן ושיקול הדעת האתי שלהן מחייבים לעבור על ההלכה. כאמור, על החלטה זו הן זוכות לשבחים מחז”ל.[8]

מבט קצר על העקידה

אברהם אבינו קיבל הוראה מהקב”ה לעקוד את בנו. הוא לא מערער, אלא ממהר לחבוש את חמורו בעצמו השכם בבוקר ולמלא את הציווי הנורא שקיבל. הוא לא מהרהר ולא מערער על העוול המוסרי ועל הסתירה הלוגית להבטחה שביצחק יקרא לו זרע. לכאורה זהו ציות עיוור, שעומד בניגוד חזיתי לכל מה שאני מטיף לו כאן. אמנם יש שפירשו שאברהם נכשל בניסיון העקידה,[9] אבל זוהי פרשנות בלתי סבירה לפסוקי התורה (התורה עצמה וכמובן חז”ל לא מפסיקים לומר לנו את ההיפך). אז איך באמת אברהם מקבל את ההוראה האלוקית הזאת? מדוע הוא לא מגלה אחריות לערכיו האישיים? כדי לחדד את הקושי אזכיר שבהפיכת סדום אברהם מתווכח עם הקב”ה באופן מאד עקשני וממש לא מקבל את החלטותיו. למה אברהם בעקידה לא חושד שאולי לא אלוקים מדבר אליו? אולי מדובר בהלוצינציות או הטעיה כלשהי (השד המתעתע של דקרט)? הרי הצו שהוא קיבל סותר באופן בוטה הן את המוסר והן את ההיגיון.

קירקגור, בספרו על העקידה חיל ורעדה, מעלה על נס את ההקרבה הזאת, ובעצם רואה בה את מהות העקידה. אברהם (שהוא בעיניו “אביר האמונה”, כלומר המאמין האולטימטיבי) עקד את המוסר שלו ואת ההיגיון שלו ובכך הוכיח שהוא מאמין אמתי. אבל הראי”ה קוק בסידורו עולת ראיה, בפירושו על פרשת העקידה הולך את רוב הדרך הפרשנית במקביל לקירקגור, אבל מסקנתו ממש הפוכה. אם הנצרות מעמידה במוקד האמונה את האבסורד, היהדות מעמידה את ההיגיון וההבנה. הקב”ה בעצם מלמד את אברהם שלא ייתכן שאלוקים יצווה עליו ציווי כזה. בעיני הראי”ה הלקח של העקידה הוא הציווי “אל תשלח ידך אל הנער”. אם חשבת שאלוקים יכול לצוות עליך משהו כזה, טעית. יפה שצייתת לקב”ה. הוכחת שאתה מאמין אמתי ומחויב. אבל הלקח הוא שבעצם במצבים כאלה (לא בדיוק כאלה. ראה פירוט להלן) אסור לציית. אברהם גילה מסירות נפש רבה ועל כך קיבל את מלוא ההערכה, אבל לגופו של עניין ההלכה באה ללמדנו את הלקח ההפוך. שאין לעשות מעשים נגד המוסר והערכים וההיגיון, גם אם יש ציווי אלוקי. אם הגיע אלינו ציווי כזה כנראה טעינו בהבנתו.

במאמרי על השואה עמדתי על כך שאדם לא יכול לשפוט אדם אחר שנמצא בסיטואציה אחרת. הזכות להחלטה הסופית מסורה לאדם שנמצא בסיטואציה (כמו במקרה של בנות לוט). ידע הלכתי מקיף ככל שיהיה לא נותן לי אפשרות להכריע במקום האדם שבסיטואציה. אם נשוב לעקידה, אני מעודי לא חוויתי התגלות אלוקית, ולכן אני יכול להציע לאברהם פתרונות שאולי אין זו התגלות אלא הטעיה כלשהי. אבל אברהם חווה את ההתגלות, וכנביא שמכיר התגלויות הוא יודע כנראה שהדבר ברור ולא מוטל בספק. אין לו ספק שהקב”ה עצמו מעורב כאן ולא ייצא מכאן עוול מוסרי. הוא לא יכול להסביר את הוודאות הזאת לאדם שלא חווה נבואה, כמו שאדם פיקח לא יכול להסביר לעיוור את הביטחון שלו במה שהוא רואה בעיניו. העיוור שלא ניחן בחוש הראיה לא מבין מדוע אני כל כך בטוח ולא מטיל ספק במה שאני רואה (בפרט שגם אני יודע שלפעמים יש תופעות כמו פטה מורגנה, ובכל זאת אין זה מביא אותי להטיל ספק במה שאני רואה).

אם כן, כאשר מגיעה לנביא התגלות אלוקית ישירה הוא יכול וצריך לעשות מה שאלוקים מצווה אותו. יש לו כנראה גם ביטחון שלא ייצא מכאן עוול מוסרי (ואכן בסוף לא יצא מהעקידה עוול). אבל זה בקשר לנביא כמו אברהם. אלינו, בני התמותה הרגילים, שום דבר לא מגיע ישירות מהקב”ה. אצלנו תמיד מדובר בדבר ה’ שנמסר לנו בתיווך ועיבוד של אנשים. לכן תמיד עלינו לבחון את מה שאומרים לנו במבט ביקורתי ולא לקבל זאת אוטומטית. אפילו התורה עצמה לא ברור שניתנה כלשונה מסיני (יש בה כנראה תוספות מאוחרות). לכן לפחות למי שאינו נביא ההנחיה הכללית צריכה להיות לא לקבל מאומה באופן אוטומטי. למרות האמונה הדתית והמחויבות להלכה, לעולם יש להעביר את הדברים במסננת האישית, שאם לא כן עלולות להופיע זוועות. זהו יישום לקחי השואה ביחס למחשבה הדתית וההלכתית, כפי שהצעתי כאן.

קצת אקטואליה לסיום

הקורא ודאי יסלח לי אם לא אצליח להתאפק, וגם כאן אקנח בביקורת על התבטאות ציבורית כלשהי. מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון, דיברה בטקס השבעת שופטים בבית הנשיא, התייחסה שם ליום השואה:

“זהו אחד הלקחים החשובים ביותר, שעלינו ללמוד מהפרק האפל ביותר בהיסטוריה שלנו כעם; מהפשע האיום ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית, השואה”. לדבריה, “אחד מלקחי השואה הוא כי לא ניתן לזהות את הדמוקרטיה עם שלטון הרוב. לא כל החלטה או חוק שהתקבלו ברוב דעות הם גם בהכרח החלטה או חוק דמוקרטיים, שכן ההיסטוריה מלמדת כי באין ריסון לכוחו של הרוב הוא עלול להפוך לעריצות“. והוסיפה: “ימי האופל של המשטר הנאצי לימדונו כי שלטונו של רוב השולל מן הפרטים את זכויותיהם; רוב הנוגש את המיעוט החי בקרבו – אינו שלטון דמוקרטי”.

יש כאן תופעה מוזרה שאמנם כבר התרגלתי אליה, שאנשי ציבור בכירים יכולים לומר כל שטות בנאלית שעולה בדעתם וזה הופך לכותרת ומוצג כדבר חכמה עמוק ונשגב שראוי לציטוט והתייחסות בעיתונות. במסגרת זו אני כבר צופה את הכותרת של יום הזיכרון לחללי צה”ל: “הנשיא אמר שבמותם ציוו לנו את החיים”, או הכותרת של יום העצמאות הבא עלינו לטובה: “ראש הממשלה אמר שישראל תעמוד על רגליה שלה בזכות בניה המוכשרים והישגיה יוצאי הדופן, ותמשיך להיות מודל דמוקרטי יוצא דופן ויצירתי, מופת לעולם כולו” (אה, וגם נילחם באיראן), ועוד כהנה וכהנה פראזות פתטיות על זו הדרך.

טוב, לזה כבר התרגלנו. אבל בקטע שהובא למעלה אנחנו פוגשים תופעה עוד יותר מרתקת: נשיאת בית המשפט העליון שלנו (!) מגלה יכולת חשיבה וניסוח של ילד קטן. אפתח בתרגיל לקורא: כיצד השואה מוכיחה שלא ניתן לזהות את הדמוקרטיה עם שלטון הרוב? אם הנאציזם היה מקובל על כלל האזרחים בגרמניה (ולא רק על הרוב) ולא נוגש בשום מיעוט, האם אז הוא כן היה נאור? מה זה קשור לטענות אודות שלטון הרוב בכלל? הבעיה של הנאצים היתה שהם לא שמרו על זכויות המיעוט? הבעיה היתה הם רצחו בלי אבחנה אנשים בכל מקום שאליו הגיעו. בלי שום קשר לשלטון הרוב, המיעוט, או הקולקטיב כולו.

נאור כנראה התכוונה לומר שהשואה מוכיחה שלא ניתן לזהות את שלטון הרוב עם נאורות ומוסריות. אבל זה די בנאלי, לא? לפחות כשיש רוב מרושע, השלטון שנסמך על הרוב הזה יהיה כנראה מרושע. מישהו רואה כאן חידוש כלשהו? הטאוטולוגיה הזאת לא ממש מאירת עיניים. אכן יש להיזהר משלטון הרוב כי לפעמים גם הוא מסוכן לזכויות האדם. אבל זה לא בהכרח בגלל התעמרות במיעוט אלא בגלל שהרוב הזה מקבל החלטות מרושעות כלפי גורמים חיצוניים.

לסיכום, אכן חשוב לשמור על זכויות המיעוט ולא ללכת שבי בעיוורון אחרי החלטות הרוב. זה כמובן נכון, ואפילו בנאלי. אבל יש מקום לצפות שנשיאת בית המשפט העליון שלנו תצליח לנסח את ה”חידושים” הבנאליים שלה בצורה סבירה ולוגית, ולא תערבב מושגית בין דמוקרטיה לבין מוסר, או בין שלטון הרוב לבין שלטון מרושע. וגם אם היא היתה בוחרת בניסוח מוצלח יותר, עדיין היה כדאי לחסוך מאתנו את הטאוטולוגיות הבנאליות הללו.

[1] אני לא חושב שנכון לומר שלרב עמיטל לא היתה אמונה באדם. לפעמים היתה לי תחושה שאמונתו באדם היא מופרזת. דומני שכוונתו היתה לומר שאין לתלות את השואה באלוקים אלא באדם, ולכן אם כבר מאבדים אמונה במשהו ראוי לאבד את האמונה באדם ולא באלוקים.

[2] לפי ההלכה יש דין ייהרג ואל יעבור על רצח. כלומר ההלכה מטילה על האדם אחריות למעשה שיבצע באונס, ומחייבת אותו למסור את נפשו למרות שאינו אשם בהרג האחר (הוא אנוס לעשות זאת). זהו בדיוק ההבדל בין אשמה לאחריות (ובאמת הראשונים חלוקים האם כשעבר והרג יש עליו עונש או שהוא נחשב אנוס ולכן למרות שעבר עבירה הוא לא נענש).

[3] אהוד ברק אמר פעם שאם הוא היה צעיר פלסטיני הוא היה נוטל חלק במעשי טרור ופיגועים נגד יהודים וישראלים. כולם התמרמרו נגדו, למרות שהוא כמובן צדק. אבל הקונוטציה שנשבה מדבריו שאין לבוא אליהם בטענות היא לא נכונה. אם אכן הם עושים זאת בתמימות לשיטתם, אז אולי אין עליהם אשמה, אבל האחריות בהחלט מוטלת עליהם.

[4] המונח הוא מטפורה כמובן. זו גופא תפיסתי הדתית.

[5] אביא סיפור אישי מעניין שלי. כשלמדתי בישיבה בבני ברק, הרב שלי היה אברך בני ברקי חרדי, תלמיד מובהק של ראש ישיבת פוניבז’ האגדי, רבי שמואל רוזובסקי. כאשר הרב שך הקים את דגל התורה התנהל מרדף אחרי כל מצביע מחשש שלא יעברו את אחוז החסימה. אני כמובן הודעתי בישיבה שאני עומד להצביע מפד”ל (פשוט מפני שסביבי הצביעו אחרת). יום למחרת הגיע אליי אחד הר”מים והודיע לי שהרב שך קורא לי (היה לנו קשר טוב עם משפחתו, והוא כנראה שמע על הפרחח גם ממקורות אישיים). לא הלכתי כי פחדתי שהוא יורה לי להצביע לדגל התורה ואז ודאי אשמע בקולו (בסוף בכל זאת הצבעתי להם. אבל כנראה לא אחזור על השטות הזאת שוב). לאחר מכן שאלתי את הרב שלי מה יקרה אם אגיע לשמיים ושם יתבעו אותי על כך שלא הצבעתי מפד”ל, שזו ההצבעה הנכונה בעיני ריבונו של עולם? האם כשאומר להם שקיבלתי הוראה מהרב שך תרד ממני האחריות לטעות? אחרי שהוא התאושש מהשאלה התימהונית הזאת (בעיניו), הוא ענה לי תשובה לא פחות מפתיעה: בהחלט לא. הרב שך כנראה קולע בסיכוי גבוה יותר לאמת ולכן כדאי לשמוע בקולו. אבל האחריות לטעות היא לעולם על מי שמבצע. אני חייב לומר שגישה אוטונומית כזאת מפי רב חרדי ממש הפתיעה אותי. לא בכדי אני רואה אותו עד היום כמישהו שהכי קרוב להיות רבי.

[6] מעניין להביא כאן את דברי הבית יוסף ביו”ד סוף סי’ רמב שכתב:

כתוב בסוף ספר ארחות חיים אדם מריב עם חבירו ואמר לו איני מקבל ממך אם היית כמשה רבינו מלקין אותו משום בזיון עכ”ל. ונראה לי דמשום הכי אמרו בגמרא (חולין קכד.) אילו אמרה יהושע בן נון מפומיה לא צייתנא ליה ולא אמרו אילו אמרה משה:

כלומר החובה הבלתי מוגבלת מתייחסת אך ורק למשה רבנו. יש לזכור שמשה אמר רק את התורה, אבל כל פירושיה נאמרו מפי חכמים מאוחרים יותר. לכן ההלכה שבידינו מאומה ממנה אינו ממש מפיו של משה. לכן בפועל ניתן לא לקבל כל אמירה הלכתית מכל סוג שהוא אם אני משוכנע שהיא לא נכונה.

והט”ז שם בסק”כ כתב שזה אפילו לא בגלל שמשה לא טועה אלא מפני שיש באמירה כזאת משום בזיון למשה, שהוא אומר שייתכן אדם אחר כמותו, וזה בלתי אפשרי (שהרי בתורה נאמר “לא קם כמשה”). הוא מרחיב עוד יותר את ההיתר לדחות אמירה כזאת אפילו כלפי משה. מה שאסרו הוא רק להשוות מישהו למשה.

[7] ראה על כך במאמרי על עבירה לשמה.

[8] אציין שבגמרא שם זה לא מובא כחלק מסוגיית עבירה לשמה, אבל ההקשר נראה ברור.

[9] ראיתי כמה פירושים כאלה במאמרו של אביעזר רביצקי בנושא זה (אינו תחת ידי כרגע). הוא טוען שיש הבדל בין פרשנות ספרדית ואשכנזית לנושא הזה.