על מינוי דייניות בבתי דין רבניים (טור 70)

בס”ד

לפני זמן מה פורסם שלראשונה בישראל מונתה קאדית מוסלמית ראשונה, כלומר אישה שתשמש דיינית מוסלמית בבי”ד שרעי. כצפוי, ח”כ זהבה גלאון במאמר דעה שלה מציעה לנו ללמוד מהם,[1] וקוראת ליישום העיקרון הזה גם ביחס לבתי דין רבניים. במאמרי במקור ראשון (ראה גם טורים 56,57,58) הסברתי שאין שום בדל מניעה למנות נשים רבניות, וכאן אמשיך את המהלך ואתייחס למינוי נשים כדייניות, נושא שהוא בהחלט יותר מורכב. הנושא כרוך בבירורים הלכתיים סבוכים למדיי, וכאן רק אעיר על כמה קווים כלליים לדיון.

המרצת פתיחה: בג”ץ שקדיאל

בשנת 1987 נפסלה מועמדותה של לאה שקדיאל לכהן כחברה במועצה הדתית בירוחם עקב היותה אישה. ביחד עם התנועה לזכויות האזרח היא הגישה עתירה לבג”ץ כנגד שר הדתות (זבולון המר, לא ממש חבר כבוד בנטורי קרתא). במהלך הדיון והאירועים הוצג בתקשורת קונצנזוס רבני מופלא, שכלל רבנים מכל גווני הקשת, שהדבר אסור באיסור גמור על פי ההלכה. היו שאיימו שאם בג”ץ יחרוג מסמכותו ויעז להתערב בעניין “הדתי הפנימי” הזה, יושבתו או יפורקו המועצות הדתיות ויינקטו צעדים קשים.

וראה זה פלא, בג”ץ (אהרן ברק, מרים בן פורת וגם השופט הדתי מנחם אלון) לא ממש התרגש מהאיומים, ובסופו של דבר הכריע לקבל את העתירה. השר חוייב לקבל את חברותה של שקדיאל במועצה הדתית. וראה זה פלא, מיד לאחר מכן התפוגג אותו קונצנזוס רבני כאילו מעולם לא היה. כולם הבינו שאין שום בעיה הלכתית או אחרת בדבר, ועד ימינו אלה מכהנות נשים במועצות דתיות ואין פוצה פה ומצפצף. יתר על כן, בתקופתי בירוחם (אז גם הכרתי מקרוב את לאה) הקהילה החרדית בירוחם התנגדה למינויו של גבר דתי למועצה הדתית והציעה במקומו אישה חילונית או מסורתית. איך נפלו גיבורים?!

אני עוד זוכר שאנוכי הקטן, תלמיד ישיבה שנמצא בתחילת תקופתו הבני ברקית (לימים כשעברנו לירוחם הכרנו היטב את לאה שקדיאל), תמהתי על פשרו של אותו “איסור”. מה איסור יש בכך? מהיכן צמח הקונצנזוס ההלכתי המופלא הזה? ואכן, אין שום בדל בעיה במינוי כזה, פרט לניסיון נוסף של כוחות השחור להשליט עלינו נורמות חברתיות של ימי הביניים. מתברר שהפיכת עניין אדמיניסטרטיבי-שלטוני לעניין פנים-דתי היא טכניקה שלא תמיד עובדת, וטוב שכך. אבל חברות במועצה הדתית היא הנושא הקל, שכן זה באמת לא עניין להלכה בשום צורה שהיא. לעומת זאת, מינוי דייניות הוא בהחלט עניין הלכתי. כאן ההתנגדות השמרנית נראית מבוססת יותר.

על חילונים, דתיים וקונפליקטים

אם נשוב לזהבה גלאון, זו לא ממש חכמה שח”כ חילונית קוראת למינוי אישה, שכן היא כלל לא מחויבת להלכה. גם אם ההלכה אכן אוסרת זאת באיסור חמור זה כנראה לא ממש מטריד את ח”כ גלאון. הדבר דומה לביקורת של אדם חילוני על ההלכה שמחייבת אשת כהן שנאנסה להיפרד מבעלה , או שאוסרת לעבוד בשבת. ביקורת כזאת היא כמובן לגיטימית, כל עוד היא מודעת לכך שנקודת המוצא שלה היא חוסר מחויבות להלכה. אדם דתי יכול להיות מחויב לעקרונות המוסר והאנושיות ששוללים פגיעה באישה כזאת ובמשפחתה, אבל הוא גם מחויב להלכה שמחייבת זאת (כנראה מפאת דאגה לקדושת הכהונה). אדם דתי, ורק הוא, יכול להימצא בקונפליקט כזה, ובעת שהוא בא לגבש עמדה הוא יצטרך לקבל החלטות קשות. אדם חילוני לא מקבל החלטות קשות בהקשר כזה, יען כי הוא  פשוט לא מחויב להלכה ולכן אינו נמצא בקונפליקט. עמדתו היא כמובן לגיטימית (אם כי שגויה לדעתי), אבל ביקורת שלו על העמדה הדתית כאילו היא לא מוסרית היא ביקורת חסרת בסיס. האדם הדתי מחויב למוסר לא פחות ממנו, אבל בעולמו ישנם ערכים נוספים, ולפעמים הם מתנגשים עם ערכי המוסר ועליו לקבל החלטות קשות. לכאורה כך הוא גם ביחס לשאלת מינוי דייניות. גם שם ח”כ גלאון יכולה לבקר בקלות את המצב ההלכתי, זאת מפני שהיא כלל לא מחויבת להלכה. אני מניח שהיא היתה שמחה אילו לא היו כאן דיינים ו/או דייניות לחלוטין ובאופן לגמרי שוויוני. לעומת זאת, אדם דתי מודרני שמחויב גם לשוויון האישה וגם להלכה, הוא ורק הוא נמצא בקונפליקט שמאלץ אותו לקבל החלטות קשות.

ובכל זאת, ביקורת לגיטימית

אם כן, לכאורה ביקורת מבחוץ אינה רלוונטית, בדיוק כמו במקרה של אשת הכהן. מה תוקף יש לאמירה של אדם ביחס למערכת שהוא לא מחויב אליה ולא מכיר אותה ובה?! בדומה לזה רבים מבקרים את המעורבות של חילונים בבחירת רבנים ראשיים. הם לא מבינים בהלכה ולא מכירים אותה ובה, אז מדוע שיהיה להם מעמד בתהליך בחירת רבנים? מה בכלל הם מבינים ברבנות וברבנים?

אך טענות אלה שגויות, ובעצם מופרכות. ח”כ גלאון והציבור הכללי שאותו היא מייצגת אמנם היו מאד רוצים שלא תהיה כאן רבנות ובתי דין רבניים, והם כנראה גם לא ממש מבינים בנושא הזה (כמו רבים בציבור הדתי), אבל על כורחם גם הם כפופים מכוח החוק למערכת בתי הדין הרבניים ולרבנות הראשית. בתפיסה הדמוקרטית לא ייתכן שלאנשים לא יהיה מעמד ביחס למוסדות ואישים ששולטים ומשפיעים על חייהם. רוח הדמוקרטיה מחייבת שלאזרח תהיה זכות להיות שותף בבחירת מי שמאיישים את מוסדות השלטון שיש להם סמכות לגביו.[2] ומכאן שלכל אזרח, דתי או חילוני, יש זכות מלאה לבקר את המערכת, להביע עמדה ביחס אליה, וגם לדרוש ממנה להשתנות או כל דרישה אחרת, בין אם היא מתאימה או לא מתאימה להלכה. כמובן יש לו גם זכות להביע את דעתו ולנסות לקדם אותה לגבי מי שיאייש את התפקידים הללו.

אנשים דתיים שתוהים מה לחילוניים ולשאלות כאלה, ושואלים מדוע יש להם לגיטימציה לבקר תפיסות הלכתיות, פשוט לא מבינים את מסגרת הדיון. הם חושבים שמדובר בעניין דתי-הלכתי, ושוכחים שהם עצמם הפכו אותו לעניין שלטוני-ציבורי. ח”כ גלאון ועמיתיה לא עוסקים כאן בביקורת על ההלכה או על רבנים, אלא על מוסד שלטוני של מדינת ישראל הדמוקרטית. הם לא מביעים עמדה ביחס להלכה אלא ביחס למה שראוי שיהיה במוסדות השלטון של המדינה שהם אמורים להיות אזרחים שווי זכויות ומשפיעים בה. כך גם מינוי דייניות בבתי הדין של המדינה הוא עניין אדמיניסטרטיבי ולא הלכתי, ממש כמו מינוי נשים למועצות הדתיות. לכן גם כאן בהחלט יש מקום ולגיטימציה לביקורת ודרישות מהמערכת השלטונית הזאת.

אי אפשר לטעון שזה עניין פנים דתי שנוגע רק למי שמחויב להלכה, ובו בזמן לדרוש לתת למוסד הזה סמכות על כלל אזרחי המדינה. אי אפשר לדרוש שבתי הדין יאוישו אך ורק על ידי דיינים גברים, ויחד עם זה לכפות את סמכותם מכוח החוק החילוני על כלל האזרחים שמתנגדים לכך. אם חושב מאן דהו שהדרישה שתהיינה נשים בבתי הדין מנוגדת להלכה (ראה על כך להלן), ייכבד ויסתפק במינוי דיינים ובתי דין פנימיים לציבור הדתי או לכל קבוצה אחרת שמוכנה לכך, אך בלא שום סמכות שלטונית חילונית. הרבנות ובתי הדין כמו גם חלק מהציבור הדתי רוצים ליהנות מכל העולמות ולרקוד על כל החתונות. לקבל כוח וסמכות על כלל הציבור מכוח החוק החילוני הדמוקרטי, ובו בזמן לקבוע בעצמם ללא התחשבות בדעת כלל האזרחים את אופן התנהלותם של המוסדות הללו.

המוצא היחיד שמאפשר טהרנות הלכתית הוא הפרדת הדת מהמדינה. זו תאפשר לעשות מה שהדתיים מאמינים בו, כל עוד הם עושים זאת לעצמם בלבד (במקרה זה אני אשאר כנראה בצד החילוני של המפה). מי שלא מוכן להפריד את הדת מהמדינה אל יבוא בטענות כלפי אלו שדורשים אופני התנהלות שמתאימים לערכים דמוקרטיים, גם אם הם לא מתאימים להלכה.

ביקורת מבפנים

ובכל זאת, עד כאן עסקנו ב”ביקורות מבחוץ”, וראינו שהן לגיטימיות לגמרי כשמדובר במוסדות שלטון חילוניים כמו הרבנות או בתי הדין שלה. אך מעבר לזה יש מקום לבחון את העמדה שאמור לנקוט בסוגיא זו אדם שכן מחויב להלכה. כפי שהזכרתי למעלה, אדם דתי מודרני (ורק הוא) נמצא בקונפליקט בסוגיא זו. מי שלא דתי אינו בקונפליקט ומי שאינו מודרני גם לא. מבחינת הדתי המודרני ההלכה אולי אוסרת מינוי דייניות (ראה להלן), אבל הערכים המודרניים והדמוקרטיים מחייבים זאת. האם יש מקום לביקורת כזאת גם מבפנים? האם מי שמחויב להלכה אך מחויב גם לערכי השוויון יכול גם הוא להצטרף לביקורתה של ח”כ גלאון? לכאורה יש כאן מרידה בסמכות ההלכה. מה אדם שמחויב להלכה אמור לעשות או לחשוב במצב כזה?

לא אדון כאן בעצם אפשרותו של מצב קונפליקטואלי שכזה. בטור 15 עסקתי בשאלת הכפילות הנורמטיבית, ושם הראיתי שאדם שמחויב להלכה יכול גם להיות מחויב לערכים נוספים, “חילוניים” (אם כי אצלו גם הם יהיו כנראה תוצאה של מחויבותו הדתית). אך אפשרותו של מצב כזה לא אומרת בהכרח מהי ההכרעה שאמורים לקבל לגביו. גם אני יכול להיות בקונפליקט ולהחזיק בערכי ההלכה ובערכי השוויון ואין בזה שום סתירה למחויבותי הדתית, השאלה שעדיין מונחת לפתחי היא האם מנקודת מבט מחויבת להלכה יש אפשרות להכריע את הקונפליקט הזה לטובת ערך השוויון? או אולי אדם שמחויב להלכה יכול אמנם להימצא בקונפליקט אבל מחויבותו ההלכתית מחייבת בשורה התחתונה התנגדות למינוי כזה?

פסול אישה לדון ולהעיד

נקודת המוצא ההלכתית לדיון היא קביעת המשנה והגמרא בשבועות ל ע”א שאישה פסולה להעיד. לומדים זאת מהפסוק “ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'”, ודורשים שמדובר על עדים (ולא על בעלי דין), ומכאן שרק אנשים כשרים להיות עדים ולא נשים. זוהי דרשה בעייתית מכמה בחינות שלא אכנס אליהן כאן, אבל הדין מפורש בגמרא ונפסק בכל הפוסקים (ראה למשל שו”ע חו”מ סי’ לה סי”ד ועוד).

מה לגבי דיינות? המשנה נדה פ”ו מ”ד (מט ע”ב):

כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון.

המשנה קובעת שמי שכשר לדון כשר להעיד, ובכיוון ההפוך יש חריג (ראה בגמרא שם מיהו). מכאן מסיקים הפוסקים (זהו כלל שלילת הסיפא, מודוס טולנס, בלוגיקה) שהפסול להעיד פסול לדון. ומכאן שנשים שפסולות להעיד כנראה פסולות גם לדון. כך גם נפסק בכל הפוסקים (ראה למשל שו”ע חו”מ סי’ ז ס”ד ועוד).

תוספות בכמה וכמה מקומות ברחבי הש”ס מתקשים כיצד דבורה הנביאה “היתה שופטה את ישראל”, והרי אישה פסולה לדון. כך לדוגמה תוד”ה ‘כל’, נדה נ ע”א, מקשה:

כל הכשר לדון כשר להעיד – וא”ת והרי אשה דכשרה לדון כדכתיב בדבורה והיא שופטה את ישראל בעת ההיא ובשלהי פ”ק דב”ק (דף טו.) דרשינן אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכי היכי דהאי קרא מיירי בנדונין מיירי נמי בדיינין כדדרשינן בהמגרש (גיטין פח:) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים ואשה פסולה להעיד כדאמר בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל.)

תוס’ מביא שתי ראיות לכך שאישה כשרה לדון: מדבורה ומהגמרא ב”ק טו שמשווה אישה לאיש. הוא שואל כיצד זה מתיישב עם העובדה שהיא פסולה להעיד ועם המשנה שמשווה עדות לדיינות.

תוס’ עונים כמה תירוצים:

וי”ל דה”ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד.

כאן נותרת ההנחה שאישה כשרה לדון, וההשוואה בין עדות לדיינות מוסבת רק לגבי גברים. לאחר מכן מובאים עוד שני תירוצים שבאמת מקבלים את ההשוואה כפשוטה ומניחים שאישה באמת פסולה גם לדון:

 אי נמי נהי דבנידונין הוי אשה בכלל מ”מ בדיינים אין אשה בכלל ודבורה היתה דנה ע”פ הדיבור. אי נמי לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים.

ולבסוף תוס’ מביאים שהירושלמי סבר שאישה פסולה לדון:

ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מועמדו שני אנשים שני מעל פי שנים עדים ואית דילפי מוישארו שני אנשים במחנה.

כאמור יש כמה וכמה תוס’ מקבילים ברחבי הש”ס, וברובם לא מובא התירוץ הראשון (שהוא באמת דחוק). ועדיין יש כאן דעה של בעלי התוס’ שאישה כשרה לדון.

זהו המוצא הראשון שמאפשר להכשיר אישה לדון לפי ההלכה. אמנם זו דעת מיעוט קטן מהראשונים וכאמור היא גם דחוקה בגמרא עצמה, אבל בשעת הדחק (וקונפליקט הוא שעת הדחק) ההלכה לפעמים מסתמכת על שיטות יחידאיות. השאלה האם אנחנו רואים את ערך השוויון כערך חשוב דיו כדי להגדיר שעת דחק.

עוד שני הרהורי כפירה

מעבר לזה, אני לא מצליח לכלוא את הרהור הכפירה הבא: גם אם לא היה תוס’ כזה, האם פוסק בן ימינו לא יכול להעלות את האפשרות הזאת מדעתו שלו? אני מניח שהיו צולבים אותו על רפורמיות (מה שלתוס’ מותר לנו אסור). אך לפני מניחים את החבל על צווארי בכל זאת איני מצליח להתחמק מהעלאת השאלה הזאת.

ואם כבר תולים אותי, לא אמנע מלהעלות עוד שיקול. האם לא  ייתכן שהדרשה של חז”ל מבוססת על תפיסה מסוימת של האישה שאולי היתה נכונה לזמנם (ואולי גם אז לא), וכיום יש שינוי חברתי שמחייב עיון מחודש בסוגיא? הרי בכל דרשה מעורבת סברתו של הדרשן. כשחז”ל דורשים את הפסוק “ועמדו שני האנשים” הם יכלו למעט קטנים או עבדים או גרים או כל אחד שירצו, אבל הם בחרו למעט נשים. הם גם בחרו להסב את המונח “אנשים” כאילו הוא מדבר על העדים, בעוד שפשט הכתוב כמובן עוסק בבעלי הדין. האם לא ייתכן שחז”ל הבינו מסברתם שראוי לפסול נשים לעדות (ואולי גם לדיינות) ולכן בחרו בדרשה הזאת דווקא. ומכאן שאפשר שזה היה נכון רק לנשים שבזמנם, ואם הם היו חיים היום אולי מסקנתם היתה שונה. הם היו בוחרים למעט קטנים או אישים אחרים, או לא למעט מאומה כי הפסוק כתוב כפשוטו ואין סיבה למעט מכוחו משהו או מישהו. ראה על שיקולים כאלה במאמרי כאן.

“קבלו עלייהו”

אבל מעבר לדיון ההלכתי האם נשים כשרות לדון או לא, עלינו לזכור שבעצם לפחות בתחום האזרחי (דיני ממונות) ובוודאי הפלילי אין לנו דיינים אמיתיים כיום. בתי הדין הם נטולי כוח כפייה והם פועלים רק מכוח קבלת הצדדים שמתדיינים בפניהם. כל מי שמגיע לבי”ד כזה נדרש לחתום על הסכמה לפשרה וכך פסה”ד מקבל תוקף חוקי (וגם הלכתי). אבל בי”ד כזה אינו בי”ד הלכתי באמת, וכל הלכות דיינים לא קיימות לגביו. במקרה זה חל דין “קבלו עלייהו”, כלומר ששני הצדדים יכולים לקבל על עצמם עדים או דיינים פסולים והעדות או פסה”ד יחולו עליהם כמו פס”ד של בי”ד הלכתי רגיל. במקרה זה ניתן לקבל עצמנו קרובים, פסולים, וכמובן גם נשים.

ידידי נדב שנרב במאמרו המאלף עמד על כך שבתי הדין כיום בעצם אפילו מתעקשים לא לפסוק לפי דין תורה, והדברים מגיעים לידי כך שמי שדורש בכל זאת שידונו אותו לפי דין תורה נתפס כסרבן דין (מי שלא מוכן לדון בבי”ד הלכתי). אז אם בית הדין עצמו לא מוכן לדון על פי דין תורה ודורש לראות בו גורם מפשר ולא גורם שדן, אין שום מניעה למנות נשים שיישבו בו. במסגרת זאת ניתן לוותר על כל דיני התורה (כמו לקבל עד אחד, עדות אישה, הפללה עצמית ושאר הליכים שההלכה שוללת אותם), ובפרט את פסול הנשים לדון ולהעיד.

יכול לבוא מישהו ולטעון שאם יש דיינים כשרים לא ראוי לקבל על עצמנו דיינים פסולים, אבל לטענה זו יש משקל כשהדיינים באמת דנים לפי דין תורה. כשהדיינים הכשרים עצמם מתעקשים לא לדון על פי דין תורה, איני רואה היגיון לשלול הקמת בתי דין על סמך “קבלו עלייהו”.[3] למעשה ניתן היה למנות כל אישה או איש, גם ללא ידע הלכתי. אבל בוודאי שאם יש אישה שיש לה את הידע ההלכתי הרלוונטי (אמנם במאמרי הנ”ל במקור ראשון הערתי שאני בספק אם יש מישהי כזאת) אין שום מניעה למנות אותה.

“קבלו עלייהו” במעמד אישי

אמנם דברינו עד כאן אמורים בעיקר לגבי בתי דין לממונות. בתחום המעמד האישי המצב הוא שונה משתי סיבות עיקריות: ראשית, לבתי הדין של הרבנות יש כוח כפייה מתוקף החוק (ולא בגלל “קבלו עלייהו”), ולכן שם לכאורה אמורים להיות דיינים כשרים הלכתית.[4] ושנית, בתחום המעמד האישי (אבן העזר) מקובל שאין אפשרות לקבל על עצמנו דיינים פסולים. בפשטות דין “קבלו עלייהו” מבוסס על דיני חוזים, כלומר על הסכמה חוזית בין הצדדים לקבל על עצמם את פסה”ד. אבל יש חופש התקשרות חוזית רק בתחום הממונות. שם אדם יכול לוותר על ממון שמגיע לו בדין ולכן יכול לכרות חוזה עם חברו שידונו בבי”ד פסול והם מוחלים זה לזה על חיוביהם ההלכתיים. אך בדיני מעמד אישי התורה מכתיבה את הפסק ולא הסכמת הצדדים. שלא כמו בממונות, בתחום המעמד האישי אדם לא יכול להתנות על מה שכתוב בתורה.

אומר רק בקצרה שעיון בסוגיית “קבלו עלייהו” עשוי לפתוח אפשרויות ליישם את הדין הזה גם בדינים שאינם דיני ממונות הרגילים (כמו בקנסות למשל), ואולי גם במעמד אישי. אבל טיעון הלכתי כזה ידרוש סטייה עמוקה מדיי מהדיון שלנו כאן.

חשוב להבין שגם בבתי הדין שעוסקים במעמד אישי ברוב המקרים הדיון עוסק בראיות, או בדיני ממונות, או בדינים צדדיים אחרים שלא מחייבים דווקא דיינים כשרים. לדוגמה, אפילו בית דין שקובע שקידושין כלשהם בטלים מסיבה כלשהי (עד פסול, כוונת הצדדים וכדומה) לא מבצע פעולה משפטית כבית דין אלא בעצם מורה הוראת איסור והיתר, ובזה נשים כשרות למהדרין (ראה מאמרי הנ”ל). כפיית גירושין זה עניין עדין יותר שכן כפייה דורשת סמכות של בי”ד כשר, ועדיין בפועל בתי הדין כיום כמעט לא כופים.[5]

לא לגמרי ברור מה יקרה אם המחוקק, שהוא המקור לכוח הכפייה של בתי הדין הללו, יחליט לתת כוח כפייה רק להרכבים שכוללים דייניות ולא לבתי הדין הרגילים. במקרה כזה על כורחנו לא יהיה כלל בית דין כשר עם כוח כפייה, והשאלה האם לבתי הדין שיקים המחוקק יהיה גם תוקף הלכתי. אזכיר שההלכה קובעת שאם הכפייה נעשית על ידי גויים אבל היא מוצדקת הלכתית על פי בי”ד הלכתי, הגירושין שנכפו תקפים. אז אולי כשדייניות יישבו מכוח החוק ויכפו במצבים שמוצדקים על פי ההלכה, למעשיהם יהיה תוקף הלכתי. זו שאלה הלכתית סבוכה ולא אכנס אליה כאן, אבל מעניין לחשוב על האפשרות הזאת שבה המחוקק החילוני מציל אותנו מההלכה ומעצמנו, וכופה עלינו להתנהל בדרך שוויונית כך שלא יהיה לנו מוצא אחר. לא אכחיש שמבחינתי אונס כזה יתקבל בברכה.

שתי הערות אקטואליות

אני לא יכול להימנע משתי הערות אקטואליות לסיום.

1. כבר כתבתי בכמה מקומות (למשל כאן) שהכפייה הדתית בישראל והנורמות החשוכות שלפיהן מתנהלת המערכת הרבנית הם באשמת החילונים. כמעט אך ורק הם. הם הרוב, והם אלו שדואגים לכך שוב ושוב ובאדיקות רבה שלא תגיע למחוזות הללו ולו קרן אור קטנה אחת. מה שלא מפריע להם כמובן לקונן על חושך, כפייה, שמרנות, איבון וכדומה. כמה נוח לבשל לעצמי דייסה ולא לרצות לאכול אותה (כלומר להאשים אחרים). במקומות שונים עמדתי גם על הסיבות לכך (ולא, לא מדובר רק בשיקולי קואליציה. זהו תירוץ רווח, אך לא ממש משכנע).
2. הזכרתי למעלה שהשר שפסל את מועמדותה של לאה שקדיאל לא היה ליצמן או הרבי מסטמר. זה היה זבולון המר. עד ימינו אלה מפלגת הבית היהודי ותקומה פועלות בנושא החקיקה הדתית ומוסדות הדת בדיוק כמו המפלגות החרדיות. ההבדל היחיד הוא שהן מנסות (ללא הצלחה) שיתמנו רבנים ראשיים חובשי כיפה סרוגה, אך שמרנים למהדרין. עד היום זה מתנהל שם כך מפני שבנט ושקד כנראה לא מבינים מאומה בנושאים הלכתיים ודתיים, ולכן הם בטוחים שהנורמות של רבני תקומה הן הן ההלכה בטהרתה וכל ירא שמים צריך לפעול למימושן. זה מחיר הבורות שכולנו משלמים (עמארצים משלו בנו ופורק אין מידם), וזו גם הסיבה מדוע לא אחזור על הטעות שעשיתי פעם לפני כמה שנים (בבחירות הראשונות של בנט, כשעוד היו לי תקוות ממנו) כשהחלטתי להתפקד ולהצביע לבית היהודי. לא עוד.

[1] לשבחה ייאמר שהיא לא מציגה זאת באופן ש”אפילו המוסלמים כבר התקדמו ואנחנו תקועים”. זהו הכשל השמאלני הרווח שמניח שהערבים/מוסלמים אמורים לפגר אחרינו בכל התחומים (מותר להם לפגע, להפלות נשים, ולנקוט באלימות, לא להיות לויאליים למדינה ועוד) ולהם זה נסלח. שמא זה נובע מכך שהייאוש מהיהדות הדתית והממסד הדתי כבר כה עמוק שאפילו ההנחה הזאת כבר לא באמת קיימת?…

[2] ראה טור 66 על התפיסה הדמוקרטית שמונחת ביסוד זכותו של כל אזרח להשפיע על דרכה של החברה והמדינה שלו.

[3] זה כמובן נושא כבד, ויש הטוענים שיש חשיבות גם לזהות הדיינים ולא רק למערכת המשפטית שהם דנים על פיה. לא אכנס לנושא זה כאן, אבל הקורא יוכל לראות התייחסות שלי לנושא במאמרי על איסור ערכאות.

[4] אני מתעלם כרגע משאלת הסמוכים מול ההדיוטות ומדין “שליחותייהו”.

[5] ניתן לתהות האם החוק החילוני שמאציל להם את כוחו יכול גם לדרוש שיכהנו שם נשים ולתת להם תוקף. הרי כוח הכפייה ניתן לבתי הדין בתחום זה מהמחוקק, ולכן הוא יכול להתנות את הכוח הזה במינוי דייניות. ראה בפסקה הבאה הערה על הציפייה מהחילונים להציל אותנו מעצמנו.