מתווה הכותל וחוק הגיור: מבט נוסף על כפילות נורמטיבית (טור 80)

בס”ד

בימים האחרונים הממשלה קיבלה שתי החלטות שמעוררות כעס גדול בארץ ובעולם: היא ביטלה את מתווה הכותל (שמטרתו לאפשר תפילה סבירה של אנשים שמעוניינים בסטנדרטים לא אורתודוקסיים, כמו אלה שלא רוצים הפרדה בין נשים וגברים, או נשים שרוצות להניח תפילין או להתעטף בטלית) שהיא עצמה החליטה עליו, וחוק הגיור שנותן את המונופול בתחום זה לרבנות הראשית.

ההחלטות הללו עוררו כעס גדול בארץ ובעולם. גורמים יהודיים ברחבי העולם פנו לראש הממשלה ואף ביטלו פגישות עמו. יש תורמים שמשכו את תרומותיהם לישראל, וההשפעות הקטנות יותר (הניכור של יהודים וקהילות ברחבי העולם כלפי ישראל והיהדות) מטבע הדברים לא באמת ידועות לנו. רבים טוענים שזו החלטה טיפשית, לא מוסרית, וגם לא הגיונית אסטרטגית. מדובר בגורמים שאנחנו פונים אליהם לבקש עזרה פוליטית (בהשפעה על הממשל האמריקאי) וכלכלית (תרומות), וכעת אנחנו עצמנו בועטים להם בפרצוף. נכון לעכשיו, לפחות חוק הגיור מוקפא (הועבר לוועדה) עקב הביקורת. עכשיו התבשרנו שגם מתווה הכותל כבר מתחיל להשמיע קולות של שטיח. עמידות בלחצים אף פעם לא היתה הצד החזק של נתניהו.

יש לא מעט מה לדון בשני החוקים הללו וגם בסערות שהתעוררו בעקבותיהם (שרובן לא ביטאו שיח ברמה גבוהה מדיי, כרגיל במחוזותינו), אבל כאן ברצוני לעמוד בעיקר על נקודה מרכזית אחת שעלתה בוויכוח שכן יש לה השלכות עקרוניות ורחבות הרבה יותר.

מדינה יהודית

כמעט כל המבקרים העלו את הטענה שמדינת ישראל נתנה כאן גט כריתות לעם היהודי, ובעצם פגעה ברעיון שישראל היא מדינתו של העם היהודי. טענתם היא שכמדינת העם היהודי היה עליה להתחשב בכל הזרמים הדתיים ביהדות, בפרט בזרמים חשובים שיש להם לא מעט חברים כמו הרפורמים והקונסרבטיבים. המגוננים על החלטות הממשלה מציינים כנגד זה שלמי שאינו אזרח ישראלי אין זכות להתערב בענייניה הפנימיים של המדינה ולהשפיע על החלטותיה. שייכבדו הרפורמים ויעלו לארץ וכשיהיה כאן מספר מספיק מהם או אז יוכלו הם לדרוש ולהשפיע ככל אזרח אחר.

כדאי לשים לב לכך שחוק הגיור החדש פוסל בעיקר (ואולי רק) גיורים אורתודוקסיים (של בתי דין פרטיים), שהרי גיורים אחרים לא הוכרו גם כך. הטענה היא שבעצם החוק הזה לא משנה באופן מהותי את המצב (המפלה בעליל) ששרר לפניו, ולכן הוא לא נוגע ליחסה של המדינה לזרמים יהודיים אחרים אלא לכל היותר מחדד יותר את המצב הקיים. לעומת זאת, ביטול מתווה הכותל אכן פוגע ברפורמים ובקבוצות אחרות. אמנם גם לגבי זה עולה הטענה שכבר יש להם אפשרות להתפלל ברחבה שמוקצה לזה (יודעי דבר אומרים שהיא בדרך כלל ריקה כיום), אבל המבקרים טוענים שהרחבה הזאת לא ממש נוחה ונגישה, ובפרט שהיא נמצאת בשליטתו של רב הכותל שמצר את צעדיהם. כך או כך, ההחלטה הזאת כן רלוונטית למישור של יחסי ישראל ויהדות העולם.

השאלה האם מדינת ישראל רוצה להיות מדינת העם היהודי היא עניינה של המדינה ושל אזרחיה, ורק שלהם. בזה צודקים המגוננים. זכותה המלאה של המדינה להחליט שהיא לא רוצה להיות מדינת העם היהודי, וכמובן הקבוצות האחרות יכולות לקבל את החלטותיהן בהתאם. אפשר להתווכח על התבונה במדיניות כזאת וגם על התפיסה שמשתקפת דרכה או על הנאמנות שלה למורשת הציונית, אבל לא נראה שיש כאן עניין מוסרי.[1] זה עניין טקטי ולאומי-יהודי. אבל יש טיעון אחר שהוא בעל משמעות מוסרית מובהקת, ומשום מה הוא לא עולה בכלל בדיון, ולא ברור לי מדוע.

חופש דת

מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מחויבת לחופש דת. במסגרת זאת אנחנו נדרשים וגם דורשים מעצמנו לאפשר חופש פולחן למוסלמים ולנוצרים במקומות שמקודשים להם ובבתי התפילה שלהם שמצויים תחת שליטתנו, וגם לדאוג ולטפל במקומות הללו. מדינה דמוקרטית מחויבת לדאוג למקומות שבאחריותה שהם נכסים אוניברסליים או נכסים שיקרים לציבורים אחרים בעולם, ולאפשר לכל הרוצה בכך שימוש סביר בהם. לא בכדי העולם מתקומם כשפוגעים באתרים היסטוריים ודתיים בעלי משמעות, ולא רואים בכך זכות של מדינה על נכסיה ועל הטריטוריה שלה.

כהערת אגב, אין צורך לציין שיש יוצאים מן הכלל הזה אצלנו, והם היהודים כמובן. זהו הציבור היחיד שחופש הפולחן שלו נפגע באופן שיטתי על ידי השלטון במדינה שלנו. להם לא ניתן חופש להתפלל בהר הבית ועל נכסיהם שם אף אחד לא שומר. הר הבית נמסר לשליטה מלאה של הוואקף שעושה בו כבתוך שלו, הורס ובונה, מתפרע ומשתלט כמעט באין מפריע. ליהודים אסור להתפלל בהר הבית, אלא לכל היותר לצעוד שתוקים ומושפלים במצעד מביך באזור מאד מוגדר ומצומצם של ההר בלי להניע שפתיים ח”ו אחרת הוואקף והמשטרה מתערבים מיד.

בחזרה לשאלת מתווה הכותל

טענתי היא שהדרישה לאפשר לרפורמים ואחרים להתפלל כהבנתם ולפי אמונתם בכותל לא אמורה להיות מוצגת במסגרת יהדותה של המדינה, אלא במסגרת הדמוקרטיות שלה והמחויבות שלה לחופש פולחן. אם דואגים למוסלמים במערת המכפלה ובהר הבית, או לנוצרים במקומות המקודשים להם, מדוע אין עלינו חובה דומה לדאוג לזכויות הרפורמים בכותל? וכי הם לא זכאים לחופש פולחן? וכי להם אין זכויות דתיות במקום שמקודש להם?

זהו טיעון שונה לגמרי מהטיעון לגבי היותה של המדינה מדינת הלאום היהודי. גם אם המדינה לא היתה מכריזה על עצמה כמדינת העם היהודי אלא מתנצרת או הופכת לבודהיסטית, או סתם מתנכרת ליהדותה, עדיין היה עליה לאפשר ליהודים חופש פולחן במקומות הקדושים שבאחריותה בגלל המחויבות לחופש דת ופולחן, וזה כמובן כולל גם את הכותל המערבי. מה לעשות, לצערנו הוא נמצא תחת ריבונותנו (לא הצלחנו עדיין להיפטר ממנו על אף ניסיונותינו) והוא נחשב כנכס יקר ומקודש גם לציבורים אחרים שרוצים להתפלל בו, ולכן האחריות לטפל בו מוטלת עלינו.

הכניעה לפונדמנטליזם

אז מהי בעצם הבעיה? המדינה מעדיפה באופן סיסטמתי כניעה לפונדמנטליזם בכל החזיתות. בהר הבית לא נותנים חופש פולחן ליהודים כי הפונדמנטליזם המוסלמי מאיים בפרעות (ואף מבצע). קצת אבנים וסכינים ואיומי ג’יהאד על פגיעות באל-אקצה ובסוסו של מוחמד עושים את העבודה. בכותל לא ניתנת אפשרות תפילה סבירה ליהודים לא אורתודוקסים כי הפונדמנטליזם היהודי מאיים בפרעות (ואף מבצע).

כדאי לזכור שהעובדה שיהודים לא יכולים לעלות להר הבית היא תוצאה של אינטרס רבני יהודי ולא רק של הפונדמנטליזם המוסלמי. הרי הכל התחיל אחרי כיבוש ירושלים המזרחית במלחמת ששת הימים. באותה תקופה היה קונצנזוס רבני מלא על איסור העלייה להר, ולכן המנהיגות הדתית שמחה על כך שההר יינתן למוסלמים. זה חסך לה בלבולי מוח וכאבי ראש להילחם בעבריינות הלכתית (כמו עלייה של יהודים בלי טבילה להר) ובכללי הדמוקרטיה וחופש הפולחן. היה נוח להם שהממשלה תיכנע למוסלמים ותעשה עבורם את העבודה המלוכלכת, או תוציא עבורם את הערמונים הלוהטים מהאש. עד היום זהו המצב מבחינת רוב המנהיגות הרבנית שמתנגדת לעלייה להר. למיטב הבנתי זה חלק מהסיבה לכך שהנושא לא מעורר רעש גדול ושאין לחצים פוליטיים חזקים על הממשלה לשנות את המצב השערורייתי הזה (שכיום כבר קשה הרבה יותר לשנות אותו). גם כשיש לחצים הם באים בדרך כלל מאישי ציבור (חילונים לאומיים ברובם) והרבה פחות מרבנים. בדיוק כמו שבהר הבית מפחדים מפרעות של מוסלמים כך בכותל פוחדים מפרעות של יהודים. הממשלה והמשטרה רוצות שקט, וכך הפונדמנטליזם תמיד מנצח.

המסקנה היא שבמדינת היהודים פראי אדם ופונדמנטליסטים בדרך כלל מנצחים, וכדאי לרפורמים להבין את המסר. אם הם יתחילו לעשות פרעות, למשוך תרומות ולהחרים את מדינת ישראל, הם ינצחו. אם הם ימשיכו לבוא בשם הצדק, המוסר, היהדות והדמוקרטיה, לא תהיה להם תקומה. זה לא מעניין כאן את אף אחד. קצת דקירות בסכיני מטבח, זריקת אבנים, איומים בפרעות ופגיעות באורתודוקסים ברחבי העולם ובכותל והכל היה מסתדר להם.

רק כדי למנוע אי הבנות, אוסיף כאן שתמונת ההתנהלות האינטרסנטית היא סימטרית לגמרי. אותם ששמחו על דחיית מתווה הכותל כיון שזה שומר על האינטרס הדתי-הלכתי שלהם, אל יבואו ליילל על כניעה למוסלמים בהר הבית. הרי זו אותה תופעה עצמה. וכמובן גם את הרפורמים לא ראיתי מוחים בתוקף על אי מתן היתר ליהודים לעלות להר הבית. הם מוחים רק על מתווה הכותל ועל הפגיעה ביהדותה של המדינה וכדומה. הסיבה לכך היא שהדמוקרטיה והזכויות, וגם היהדות, לא מעניינות כאן את אף אחד. כל אחד מהגורמים בשטח פועל לקידום האג’נדה שלו, והסיסמאות על דמוקרטיה ומדינה יהודית אינן אלא עלה תאנה שבא לכסות על פעולה למען מטרות אינטרסנטיות וקידום אג’נדה פוליטית. הא ותו לא.

גישה דמוקרטית עקבית ולא מגמתית, לעומת זאת, צריכה לומר שיש לאפשר ליהודים שחפצים בזה לעלות להר ולהתפלל שם וכך גם לאפשר ליהודים שרוצים להתפלל בכותל בצורות שונות לעשות זאת. המדינה לא אמורה לשמש מכשיר בידי כוחות דתיים או אחרים כדי לכפות את דעותיהם על אחרים. תפקידה הוא לוודא שאין שימוש כזה, ולדאוג לחופש פולחן לכל. אסור לה להיכנע לדרישות דתיות כלשהן, שכן כניעה כזאת סותרת את ערכי הדמוקרטיה. מעבר לזה, כניעה לכוחניות פונדמנטליסטית מזמינה עוד ועוד שימוש באלימות להשגת מטרות שונות. כולם מבינים שרק אלימות עובדת אצלנו, ולכן מסיקים את המסקנות המתבקשות. כמו במקרים רבים, הניסיון למנוע אלימות על ידי כניעה אליה והשגת שקט לטווח הקצר היא עצמה ממיטה עלינו אלימות שוב ושוב. הגישה העקבית והמתבקשת למי שמצדד בדמוקרטיה ובמחויבות לחופש פולחן לכל בני הדתות אמורה לדאוג לחופש כזה עבור כולם.

הקושי במבט הלכתי

לכאורה אני כיהודי שמחויב  להלכה (אם כי אפיקורוס, כידוע) צריך לשמוח מהמצב. הממשלה עושה עבורי את העבודה ושומרת על הסטנדרטים האורתודוקסיים במקומות הקדושים (האורתודוקסיה הסונית בהר הבית והיהודית בהר הבית ובכותל כאחד). הרי אני עצמי אמור להיות שמח שלא יתפללו במעורב ושלא יעלו טמאי מתים להר, אז מה אכפת לי שהממשלה דפקה את הרפורמים הרשעים ועשתה עבורי את העבודה? ובכלל, הרי הרפורמים לא באמת באים וכנראה גם לא יבואו להתפלל בכותל (שמעניין את רובם כשלג דאשתקד), אז מדוע ההחלטה הזאת כה מקוממת?! האם המחאה שלהם אינה סתם פרובוקציה מגמתית?

מה בעצם רע כל כך בזה? הרי אני כאורתודוקס רוצה שכך תיראה רשות הרבים שלנו בכותל, לא? למה שאני אדאג לרפורמים לזכויות שהם עצמם לא באמת צריכים, ועוד בניגוד להלכה? יתר על כן, הרי יש בהלכה דין של כפייה על המצוות, אז מה רע להשתמש בכוח הממשלתי כדי לכפות על יהודים קיום מצוות? במה זה גרוע יותר משימוש בכוח האישי שלי כפי שנדרש ממני על פי ההלכה?

מעמדם של ערכים דמוקרטיים

אומר לכם מדוע: מפני שאני מאמין בערכים דמוקרטיים. לי כאזרח המדינה חשוב מאד שהיא תשמור על ערכיה הדמוקרטיים, וכשהיא חורגת מהם אני מוחה ומתנגד לזה. לכן חשוב לי שיינתן ליהודים מכל סוג שהוא להתפלל בכותל, כמו גם בהר הבית. חשוב לי שלא תהיה כניעה לפונדמנטליזם, לא רק בגלל שאני לא מסכים אתו אלא מפני שאני נגד כניעה ללחצים כוחניים בכלל, גם כשהם באים מהצד שלי. חשוב לי שהמדינה תשמור על צביונה הדמוקרטי, גם במקום שהדבר מביא לפגיעה בערכים דתיים.

בה במידה אני מצדד בהפרדת הדת מהמדינה, כלומר בהפסקת השימוש בכוחה של המדינה כדי לכפות ערכים דתיים על מי שאינו מאמין בהם. כך לגבי שבת, לגבי הרבנות הראשית (כשרות ונישואין) ועוד. בכל אלו אני בעד פתיחת כל האפשרויות ומתן חופש פולחן לכל. ייתכן שהדבר יביא לפריצת גדרות ההלכה, שכן אנשים יינשאו למי שאסור להם להינשא, יאכלו לא כשר, יחללו שבת ועוד. אמנם להערכתי במקרים רבים המצב עשוי דווקא להשתפר אם תרד עוצמת הכפייה, אבל הבה נניח לצורך הדיון שלא. נניח שהתוצאות אכן תהיינה גרועות במבט ההלכתי, ולכן סותרות את ערכיי. גם אם זה יהיה המצב, עדיין כמי שדוגל בערכים דמוקרטיים אני מתנגד בתוקף לפגיעה בחופש הדת ובחופש מדת וכמובן גם בחופש הפולחן (ראה על כך גם בטורים 12,16,18).

אני גם חושב שהטענות שהרפורמים לא באמת מעוניינים בתפילה בכותל אינן רלוונטיות. כל אחד יכול לטעון שלשני משהו לא חשוב. אין לנו אלא מה שהם אומרים, ואם הם דורשים זאת יש לאפשר להם את הדבר. בדיוק כמו שנשות הכותל שרוצות להניח תפילין, גם אם מדובר בהתרסה ולא במוטיבציה דתית אמתית (אני מניח שיש כאלה ויש כאלה), זה לא ממש משנה. מדינה לא אמורה להיכנס לנבכי נפשו של כל אחד. אם הוא רוצה משהו ואין מניעה לאפשר זאת יש לאפשר לו זאת. גם כשאני בא להתפלל בבית הכנסת אף אחד לא בודק האם כוונותיי רציניות (וטוב שכך) והאם אני לא מתפלל מסיבות זרות כלשהן. אני בא להתפלל, ודברים שבלב אינם דברים.

הערה על כפילות נורמטיבית[2]

האם מחויבות הלכתית יכולה לסבול תפיסה דמוקרטית כזאת? לכאורה יש כאן מחויבות לערכים זרים (חיצוניים) על חשבון ערכים הלכתיים ודתיים מובהקים. האם אופציה כזאת קיימת עבור יהודי שמחויב להלכה ולתורה? האם אין כאן כניעה לתרבות הסובבת שמבטאת בעצם חוסר מחויבות תורנית? אחדד עוד יותר את הקושי. הזכרתי למעלה שההלכה מחייבת לכפות עבריינים בכוח כדי למנוע את העבירות שלהם, ולדעות מסוימות יש לכפות אותם עד שתצא נפשם (ראה למשל קצוה”ח, נתיה”מ ומשובב נתיבות חו”מ סי’ ג ועוד הרבה). אז כשהממשלה מוכנה לעשות זאת עבורנו, כיצד ניתן להתנגד לזה? להיפך, היה עליי לפעול כדי שהממשלה תעשה זאת (וכך אכן עושים רבים). גם מעבר לשאלת הכפייה, הרי אם אני מחויב להלכה ולכך שיהודים לא אמורים לסטות ממנה, לכאורה זה לא מתיישב עם מחויבות לערכי חופש הפולחן והחופש מדת הדמוקרטיים. וכי אני מחויב לאפשר ליהודים להיות עבריינים, ועוד להילחם עבור זה?

מלחמה נגד ערכים הלכתיים

אביא כאן דוגמה מפרשת השבוע שתראה את הצד השני. הגמרא בסנהדרין פב ע”א מביאה שאם זמרי היה הורג את פנחס הוא היה פטור, שכן לפנחס היה דין “רודף”. בספר כלי חמדה בסוף פרשת בלק מקשה על כך מדוע מותר היה לזמרי להרוג את פנחס (או לפחות מדוע הוא היה פטור מעונש), הרי הוא היה יכול להפסיק לחטוא ואז פנחס כמובן לא היה הורג אותו. על פי ההלכה אין היתר להרוג רודף אם ניתן להציל את הנרדף בלי להרוג את הרודף (“להצילו באחד מאבריו”). הוא מסביר שם שהעובדה שזמרי חטא היא עניינו שלו ולא של פנחס. השאלה האם לחטוא או לא מסורה לאדם עצמו מול הקב”ה, והיא לא עניינו של אף אחד אחר. פנחס לא יכול לדרוש מזמרי להפסיק לחטוא, ואם הוא מאיים להרוג את זמרי מותר לזמרי להרוג אותו מדין רודף. בעצם הוא עושה זאת כדי לעמוד על “זכותו לחטוא”.[3] בה במידה אני אלחם על זכותם של אחרים לחטוא ושהממשלה לא תפריע להם בזה.

יש מקום לדון ביחס בין התמונה הזאת לבין החובה ההלכתית לכפות על אדם לא לחטוא. אם ההלכה מחייבת אותי למנוע עבריינות אפילו בכפייה, אז לכאורה השימוש בכוח ממשלתי הוא צורת הכפייה המתבקשת. דומני שזה בכל זאת לא דומה. ראשית, מדינה דמוקרטית וחילונית לא אמורה לכפות ערכים דתיים. כשתהיה מדינת הלכה שאזרחיה הסכימו לראות את המסגרת ההלכתית כמחייבת, נוכל להתלבט בעניין. שנית, יש להוסיף כאן את תפיסתי שלפיה מצווה תחת כפייה או מניעת עבריינות על ידי כפייה בדרך כלל הן חסרות ערך ביחס לאנשים שלא מאמינים בתורה ובמחויבות ההלכתית.[4] ושלישית, יש כאן קונפליקט בין ערך דתי של כפייה על המצוות לבין ערך מוסרי-דמוקרטי שמדינה לא אמורה להתערב בנושאים כאלה. חז”ל חיו בתרבות וסביבה אחרת, ולכן מבחינתם לא היתה בכך בעיה מוסרית. הם הכריעו לטובת הכפייה כי הם כלל לא נמצאו בקונפליקט. אבל אנחנו כיום חיים בסביבה ובתרבות דמוקרטית, וערכינו שונים. אנחנו נמצאים בקונפליקט שחז”ל לא נמצאו בו (זה לא מנותק כמובן מהטיעונים במישור הראשון והשני, כלומר מהעובדה שרוב האנשים סביבנו לא מחויבים להלכה וכלל לא חושבים שיש מחויבות כזאת. בזמן חז”ל המצב היה שונה).

דוגמה: היחס בין הלכה למוסר

ניתן לשאול שאלה דומה לגבי מחויבות לערכי מוסר, לפחות במקום שהם סותרים את ההלכה. האם יהודי שמחויב להלכה אמור להתלבט בשאלת הצלת גוי בשבת? לכאורה ההלכה מורה לא להצילו, וזהו המוסר האמתי. בטור 15 הסברתי שההוראה ההלכתית באה להשיג מטרות דתיות ולא בהכרח ערכי מוסר, ולכן גם יהודי שמחויב להלכה יכול להימצא בקונפליקט בין ערך דתי לערך מוסרי. יתר על כן, אני טוען שלא בהכרח ההכרעה בקונפליקט כזה צריכה להיות לטובת הערך הדתי-הלכתי. יש מקרים שבהם נכון להעדיף את הערך המוסרי. הנחתי היא שגם המחויבות המוסרית יסודה ברצון ה’ (“ועשית הישר והטוב”, שלא נכנס למניין המצוות ואינו חלק מההלכה כפשוטה, אלא אולי כסוג של לפנים משורת הדין). וכשיש קונפליקט בין שני ערכים שמשקפים את רצון ה’ לא ברור מי מהם צריך להכריע. זהו קונפליקט תוך תורני גם אם לא תוך הלכתי.

גם במסגרת המוסר עצמו יכולים להתגלע קונפליקטים בין שני ערכי מוסר לבין עצמם, וכן במסגרת ההלכה. פיקוח נפש ושבת שניהם ערכים הלכתיים, אבל הם יכולים להתנגש ביניהם. במקרה כזה שאלת ההכרעה אינה פשוטה, וחכמים דנים בכך דיון הלכתי סבוך למדיי. כך גם ערכי מוסר יכולים להתנגש זה עם זה. למשל, המקרה אותו מתאר סארטר, של סטודנט שלו בפריז הכבושה בתקופת מלחמת העולם השנייה שפנה אליו בהתלבטות האם לעזוב את פריז ולהצטרף לצבא צרפת החופשית כדי להילחם בנאצים, או להישאר לסייע לאמו המבוגרת בפריז. זוהי התלבטות תוך מוסרית, ולא ברור מהי ההכרעה הנכונה כאן. בקונפליקטים כאלה יש מחויבות לשני הערכים בשני הצדדים, והכרעה לכיוון אחד לא אומרת שאין מחויבות גם לערך המנוגד. אלא שאין מה לעשות ובשורה התחתונה בפועל צריך להכריע לאחד הכיוונים. בה במידה יכולים להיות קונפליקטים בין ערך דתי לערך מוסרי, וגם כאן ישנה מחויבות לשני הצדדים, אלא שצריך להכריע. להיפך, דווקא המחויבות לשני הצדדים יוצרת את הקונפליקט.

אם אני רואה את ערכי הדמוקרטיה כערכים מוסריים מחייבים, אזי מבחינתי גם אם יש קונפליקט בינם לבין ערכים הלכתיים ודתיים “טהורים” הדבר לא מעיד על פגם במחויבות לאחד הצדדים. אני מחויב להלכה וגם למוסר, וזה גופא מה שמוביל אותי לקונפליקט. בשורה התחתונה אני צריך להכריע, אבל זה לא אומר שאיני מחויב לאחד מהם. אם הייתי אומר שיש לאפשר לרפורמים תפילה כרצונם כי לא מפריע לי מה שהם עושים אז היה כאן חוסר מחויבות. אבל אם אני טוען שבמקרה זה הערך הדמוקרטי-מוסרי גובר על הערך הדתי, זה דווקא משקף מחויבות לשתי מערכות הערכים הללו (כפילות נורמטיבית).

האם השפעה חיצונית היא לגיטימית?

כעת יאמר האומר שהערכים הללו (הדמוקרטיה) שאובים מבחוץ ולא מהתורה. לכן עצם המחויבות אליהם אינה לגיטימית ליהודי מאמין. אני לא כופר בטענה שבמובן מסוים (שיתבאר מיד) אכן יש כאן השפעה חיצונית, אבל הדבר נכון לגבי ערכי מוסר בכלל. ערכי מוסר בדרך כלל שאובים מהמצפון ומהסביבה שלנו ולא מפרשנות אובייקטיבית של התורה. המצפון הוא שמכוון אותנו כיצד לקרוא את התורה ומה ללמוד ממנה. כשהתורה מצווה “ועשית הישר והטוב” היא לא מפרשת ומסבירה לנו מהו אותו ישר וטוב. נראה שהיא מניחה שזה ברור לכולנו, כלומר טבוע בצו המצפון שלנו. המצפון שלי הוא תוצאה של תובנות שלי עצמי אבל גם של השפעות סביבתיות ותרבותיות שונות. זה לא פגם, אלא עובדה. אדם לעולם מושפע מהחברה בה הוא חי (“תבנית נוף מולדתו”), וזה ביחד עם תובנות אישיות שלו כל האדם. להבנתי גם כשחז”ל עצבו את ערכי המוסר שלהם זה התבסס גם על מצפונם וגם על המיטב ששאבו מהסביבה בה חיו (לומדים צניעות מחתול וכיבוד הורים מדמא בן נתינא) ולא רק על לימוד אובייקטיבי מהתורה. יש מצווה שאומרת לנו להידבק במידותיו של הקב”ה, ובכל זאת אף אחד לא מעלה בדעתו שיש חובה להיות קנא ונוקם. רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד, זה כן. קנא ונוקם – לא. מדוע? הרי גם שתי אלו מופיעות בין מידותיו של הקב”ה? כי ברור לנו שלפחות עבור בני אדם אלו מידות לא רצויות. כלומר אנחנו לומדים ערכים מהתורה באמצעות התובנות והאינטואיציות שלנו. כנראה שזה מה שאנחנו אמורים לעשות בכל הקשר ומקום.[5]

בדומה לכך, למשל, אני שולל את הניסיונות לחפש בתורה ובהלכה מסגרת מחשבתית לשאלות כלכליות-חברתיות (סוציאליזם או קפיטליזם). התורה מצפה שנתנהג באופן שהוא ישר וטוב, וכל אחד צריך להחליט האם הישר והטוב לדעתו הוא סוציאליזם או קפיטליזם. הניסיונות למצוא הוראות כאלה בתורה ממש לא משכנעים. הסוציאליסטים לעולם מוצאים בתורה סוציאליזם, והקפיטליסטים למרבה הפלא מוצאים בה את הקפיטליזם (והם גם צודקים כמובן J). הערכים שלנו נוטלים חלק בפרשנות שאנחנו נותנים לתורה, ולכן אך נאיבי הוא לחשוב שניתן לחלץ מהתורה בצורה אובייקטיבית ובלתי תלויה סט נתון של ערכים ולהעמידו כסט טהור של ערכים תורניים מול השפעות חיצוניות. לא רק שזה לא אפשרי, אלא לדעתי גם אין סיבה להניח שזה רצוי.

המסקנה היא שגם אם קשה לנתק את ערכי הדמוקרטיה מהשפעות חיצוניות (הרי ברור שאני מאמין בהם ומחויב להם גם ואולי בעיקר בגלל הסביבה והתרבות בה אני חי), עדיין כרגע זה מי שאני. האדם שואב את המיטב מהסביבה בה הוא חי ומפנים זאת לתוך ארגז הערכים שלו, ויפה הוא עושה. כך היו בני האדם מאז ומעולם, כולל כל גדולי חכמינו. האדם מעוצב על ידי סביבתו ותרבותו לא פחות מאשר תובנותיו הפנימיות, ובכל זאת אחרי שהפנים את הערכים שנראים לו נכונים האדם הוא הברוטו של כל זה. אותו ברוטו הוא האדם שמחויב ועומד להתנהל על פי ערכיו, וזאת מכוח הוראת התורה (שאינה מצווה הלכתית) של “ועשית הישר והטוב”.

משמעות הדבר היא שההשפעה עליי ועל ערכיי אולי באה מבחוץ, אבל אחרי שהפנמתי את הערכים הללו ואני מאמין בהם, מקור התוקף שמחייב אותי אליהם הוא הקב”ה בכבודו ובעצמו. לכן אין כאן כפיפות למערכת ערכים חיצונית במובן המהותי (כלומר למקור תוקף אחר מהקב”ה). אני לא עושה את זה כי כך מצפים ממני אנשים או גורמים כאלה או אחרים, אלא מפני שלמיטב הכרתי זה צו המוסר, כלומר ציפייה של הקב”ה ממני.

משמעות הדברים היא שהקונפליקט בין ערכי הדמוקרטיה לבין ההלכה הוא קונפליקט תוך תורני (בתוך רצון ה’), גם אם לא תוך הלכתי. ומכאן עולות שתי מסקנות: א. המחויבות לשתי מערכות הערכים (הכפילות הנורמטיבית) היא לגיטימית וראויה. זה רצון ה’ מאתנו. ב. כשיש ביניהם התנגשות לא נכון שבהכרח ההלכה היא שצריכה לגבור. אז כיצד מכריעים קונפליקטים כאלה? זוהי תורה שלימה ומורכבת מאד (ורחוקה מלהיות אלגוריתמית), אבל זה לא מיוחד דווקא לקונפליקטים בין הלכה למוסר או לערכים חיצוניים אלא לכל קונפליקט ערכי (גם אם הוא תוך מוסרי או תוך הלכתי). לכן המחויבות הכפולה שתיארתי כאן, כלומר מחויבות לערכי הדמוקרטיה וגם להלכה, היא לגיטימית. וגם אם לפעמים נראה לי להעדיף את ערכי הדמוקרטיה על ההלכה – אין זה אומר בהכרח שאני לא מחויב להלכה. אני בקונפליקט דווקא בגלל שאני מחויב לשני הצדדים של המשוואה. לענייננו, שיקול הדעת שלי אומר שעדיף בהרבה לאפשר לרפורמים ולכל מי שירצה להתפלל כהבנתו וכרצונו בכותל ובהר הבית, גם אם זה מנוגד לערכיי ההלכתיים. יש לזכור שהצד השני של המטבע הוא שאם אני משתמש בכוחה של המדינה כדי לכפות על אחרים את דעותיי ואורח חיי, אזי גם כשיפגעו בי בשם ערכיה של קבוצה אחרת (כמו בהר הבית) לא תהיה לי זכות טענה כנגד זה. זה הופך למאבק כוחני שבו האלים גובר, ודומני שלא נכון וגם לא כדאי לנו לצדד בתרבות וצורת חיים כזאת.

יש לתמונה הזאת השלכות מתבקשות גם לגבי חוק הגיור, ובינתיים לא אכנס אליהן.

[1] אמנם יכולה לעלות טענה שהעם היהודי סייע ומסייע למדינה ולנתק כעת את הקשרים עמו יש בזה בעיה מוסרית של כפיות טובה. אדעתא דהכי הם לא היו עוזרים לנו ופועלים למעננו. אבל זו נקודה שולית מבחינת הדיון שלי כאן.

[2] ראה על כך כאן ובקצרה כאן וכן בספרי אנוש כחציר.

[3] כמובן שאסור לחטוא, אבל האיסור הוא כלפי שמיא. פנחס לא יכול לדרוש זאת ממנו.

[4] עמדתי על כך במאמרי כאן. זו סוגיא נכבדה ואין כאן המקום להיכנס אליה.

[5] אגב, אין לראות בדבריי כאן תפיסה רלטיביסטית של המוסר. אני דווקא מאמין במוסר אובייקטיבי, אלא שהדרך להגיע לערכים הללו כרוכה בשאיבה מהסביבה. היא מלמדת אותנו מה נכון (לא תמיד כמובן. אבל אם משתמשים בחשיבה ביקורתית היא בהחלט עוזרת לנו להבחין בערכים נכונים שקשה היה לנו להבחין בהם בלעדיה).