למה למצוינות יש אצלנו שם רע? פוסט לעילוי נשמתה של מפלגת העבודה (טור 82)

בס”ד

הפריימריז למפלגת העבודה שנערכו בשבוע שעבר עוררו בי מחשבות עגומות משהו. מפלגה שולית למדיי שמעמדה העכשווי ירוד ואין לה סיכוי ממשי בעתיד הנראה לעין לקבל את הגה השלטון לידיה מקבלת סיקור עיתונאי בגל פתוח כאילו היו כאן בחירות לנשיאות ארה”ב או דיווח בזמן אמיתי על מלחמת העולם השלישית. אפשר היה להתרשם שהשאלה האם אבי גבאי או עמיר פרץ יזכו בראשות מפלגת העבודה תקבע את גורל היקום לעשור הקרוב. נראה שרק פריימריז במרצ יכולים היו להתחרות בהיסטריה התקשורתית הזאת.

די ברור שהסיבה העיקרית לתופעה המוזרה הזאת היא העובדה שבאליטה שמובילה את חוגי התקשורת שלנו (=מדינת תל אביב) מפלגת העבודה ומרצ הן מפלגות הבית. מבחינת רוב העיתונאים המרכזיים מפלגת העבודה היא מדינת ישראל, והשאר לכל היותר גנבו להם את המדינה. כשמתנהלות שם (או במרצ) בחירות, אלו מבחינתם החדשות האמיתיות. זו הסביבה שלהם, זה מה שהם רואים וחשים סביבם, על זה הם וחבריהם מדברים, את האנשים הללו הם מכירים, ואין פלא שזה מה שמעסיק אותם. לכן מבחינתם האירוע השולי וחסר החשיבות הזה הוא הדבר הכי בוער ובולט שקורה כאן. כך יש לנו גל פתוח כדי שלא נפספס חס ושלום איך הגיב נחמן שי לבחירתו של אבי גבאי ומה אמר עמיר פרץ על ההפסד. ואיך איתן כבל הגיב למה שאמר עומר בר לב על תוצאות המדגם ה-13 של הסוקר החמישי בקשר לשינויים בעמדתה של סתיו שפיר. לו לא היה כאן גל פתוח יכולנו לדעת על כל האירועים הדרמטיים הללו רק כחצי שעה אחר כך (במהדורת החדשות), ואז אנה היינו באים?!

אל חשש, אני לא מתכוון להצטרף לעיסוק בנושא האזוטרי הזה. הוא רק עורר בי מחשבות על הדומיננטיות של המורשת הסוציאליסטית-מפא”יניקית ששררה כאן מאז קום המדינה ומלווה אותנו עד היום. רציתי בהזדמנות זאת קצת לגעת בה.

אתוס השוויון המפא”יניקי

חלק ניכר מהאליטות שלנו עדיין נשלטות על ידי מפא”יניקים והחשיבה הסוציאליסטית שלהם. זו חלק מהסיבה לכך שהאתוס המפא”יניקי עדיין נמצא אי שם עמוק בתשתית התרבותית של רבים מאתנו. אמנם יש רוחות חדשות וגישות קפיטליסטיות שחודרות חזק לחברה ולתרבות שלנו, אבל התחושה היא שאלו התגנבויות לא לגיטימיות. סוג של כניעה ליצר הרע ולרבדים הנמוכים של האנושיות שלנו. ערכי הסוציאליזם אמנם נכחדים אט אט אבל רק במישור הריאלי והפרקטי, אך בהחלט לא במישור של האתוס.

מחד, תרבות הרייטינג וההצלחה משתלטת על התקשורת הפופולרית וגם על אורח החיים של האנשים. אבל בו בזמן בכירי השדרנים מגנים את הפופוליזם הזה כתרבות ירודה וזרה (ובצדק). בו בזמן תרבות ההצלחה הכלכלית, החינוכית והאקדמית, גם היא חודרת אט אט (כוחות השוק), אבל גם היא זוכה לגינוי והתנגדות מאותם חוגים (והפעם שלא בצדק).

יש איזו אווירה ציבורית כאילו הצלחה היא תופעה בעייתית ולא ערכית. הטייקונים הם שנואי נפשו של הציבור (לפעמים בצדק, אבל במקרים רבים לא בצדק). להתרשמותי, מעבר לקנאה הטבעית בהצלחה שלהם יש ברקע גם אידיאולוגיה כאילו לא לגיטימי להצליח. זוהי רדיפת בצע מגונה וסטייה מהערכים הסוציאליסטיים הנעלים. המעמדות העשירים שמנסים להתקדם ולתת לילדיהם יותר בתחומים שונים גם הם סופגים קיתונות של ביקורת על כך. יש כאן עימות בין ערך השוויון הסוציאליסטי לבין הקפיטליזם המצליחני והכוחני. כאמור, לכאורה ערך השוויון נמצא בקרב מאסף במישור המעשי, אבל הוא שורד בצורה מרשימה במישור העומק של האתוס הישראלי. זה יוצר סכיזופרניה חברתית בין האתוס לבין הפרקטיקה בשטח, דיכוטומיה בין המצליחנים לבין הטובים והערכיים.

חתירה למצוינות

האמביוולנטיות הזאת באה לידי ביטוי גם ביחס שלנו לחתירה למצוינות. מחד, כוחות השוק מקדמים את המצוינות בתחומים שונים והיא זוכה להערכה ציבורית, אבל בו בזמן לאוזניים רבות זה נשמע כמו השגיות אגואיסטית שמנוגדת לערכים של עזרה לזולת, מעורבות ואכפתיות. יש ביקורת מתמדת על המצוינות כאילו יש כאן חדירה של הישגיות פרוטסטנטית על חשבון ערכים יהודיים של שיתוף, אכפתיות ואחווה. הישגיות היא מילה גסה, ומצוינות נשמעת מנוגדת לערך השוויון הקדוש.

כבר כמה וכמה פעמים שמעתי ברדיו שנפתלי בנט מתגאה בהישגיו מבחינת כמות התלמידים שניגשים לבגרות של חמש יחידות במתמטיקה, ובדרך כלל מיד אחר כך הוא חוטף ביקורות על הישגיות יתר, ועל כך שזה לא יפתור את הבעיות אלא יעמיק אותן. שהבעיות שלנו הן לא שם. הדברים מתחדדים עוד יותר בעקבות עידן שי פירון (“איך ייתכן שמורה למתמטיקה שמלמד על משוואות לא מוצא לנכון להזכיר ולדון על ערך השוויון?!” אחת הפנינים שלו שזכורה לי במיוחד). בנט פוגע בשוויון הקדוש, ודורש מתלמידים לעבוד ולהצליח (במקום להתנדב בקהילה, או סתם לבלות או להתעצל). הוא יכול היה לבטל את הבגרות של 5 יחידות ואז היה שורר שוויון מופלא, וכולם יכלו להתמקד בחשיבות ערך השוויון במקום במשוואות. אין פלא שזהו היחס, שכן המצליחנות הזאת באמת סותרת חזיתית את האתוס המפא”יניקי. ההישגים נתפסים כפגיעה בשוויון, כאילו הם באים על חשבון ערכים ומעורבות חברתית. אפשר לחשוב שהתלמידים שלא לומדים מתמטיקה עושים זאת מפני שאין להם זמן מרוב התנדבויות בקהילה. תופעה מאד נפוצה אצל הורים משכילים (להבדיל מהורים עשירים. שם המצב בד”כ שונה), שהם מזלזלים בהישגיות ומסבירים שילד צריך להיות ילד, ושצריך לתת שוויון הזדמנויות ולא לשעוט במעלה מדרון ההצלחה.

הצלחה במדדים בינלאומיים

חדשות לבקרים מתלוננים אצלנו על ההישגים של תלמידי ישראל במדדים בינלאומיים, ואצל רבים המסקנה המתבקשת היא שיש להגביר את השוויון בחינוך ולדאוג לחלשים. האם זה באמת מה שיעזור? אני בספק רב. שוויון בין אוכלוסיות שונות, כמו פריפריה ומרכז, יכול אולי לתרום לזה. אבל בטח לא אם מדובר בשוויון בין כישורים ברמות שונות (ביטול המצליחנות של הטובים יותר).

יש לשים לב שהמדדים הללו ברובם הם מדדים “סוציאליסטיים”. הם בודקים את הממוצע הארצי וסטיית התקן במיומנויות השונות (מתמטיקה, שפה ועוד), ומשווים אותם בין המדינות. אבל מדוע חשוב הממוצע הארצי במתמטיקה? למה חשובה סטיית התקן (אי השוויון והפער בין הטובים לחלשים)? גם כלכלית אנחנו רגילים למדוד את הפערים יותר מאשר את הרמה המוחלטת, וגם אם מתפרסם מדד של התקדמות במובן המוחלט, מיד קמים הארגונים ה”חברתיים” ומציגים נתונים על פערים ואי שוויון.

כדאי לחשוב כמה מתלמידינו יזדקקו למתמטיקה ברמה שמעבר לאחוזים או שברים בחייהם הבוגרים. אני מעריך שמשהו כמו עשירית אחוז לכל היותר. אני חושב שעשירית האחוז העליונה של תלמידינו במתמטיקה נמצאים במצב סביר בהחלט לעומת העולם, והרי זה באמת מה שחשוב. אני האחרון שמזלזל בחשיבותה של מתמטיקה ככלי לחידוד החשיבה (ולא רק כהכשרה מקצועית), וככזו היא כמובן נחוצה לכל שכבות אוכלוסייה. אבל כשמגדירים חוסר ידע מתמטי כבעיה לאומית וכפגיעה בתל”ג שלנו וביכולת של התלמידים להתמודד עם העתיד זה מצביע על חוסר הבנה יסודי.

מדדי השוויון שמתפרסמים אצלנו חדשות לבקרים משקפים היטב את הגישות הללו. המדדים הללו בוחנים את מידת השוויון בחברה בלי להסתכל על המצב המוחלט. לא משנה אם מצבם של החלשים טוב יותר משהיה בעבר, השאלה מה מצבם ביחס לחזקים (חוזרים ואומרים לנו שוב ושוב שאמנם יש יותר עושר אבל הוא לא מתחלק בשווה בין חלקי האוכלוסייה. הוא לא יורד במורד העשירונים).

במינוח סטטיסטי ניתן לומר שהמדדים הסוציאליסטיים הללו בודקים את סטיית התקן או את התוחלת (הממוצע). כשמסתכלים על סטיית התקן, התיקון למדדים הללו הוא כמובן לשפר את מצב החלשים על חשבון החזקים. מבחינת התוחלת זה אמנם ידרדר אותנו מעט אבל לא הרבה. בסה”כ התקדמות השכבות החלשות תפצה על הידרדרות החזקים, והתוחלת תישאר דומה. מבחינת מדדי שוויון התנהלות כזאת אכן מביאה לשיפור. השאלה היא האם אכן אלו המדדים הנכונים והרלוונטיים?

שוויון בין מי למי?

ערך השוויון בחינוך, בתרבות, בבריאות ובכל דבר אחר, נתפס אצל רבים מאתנו כמושכל ראשון. כשמשפחות עשירות מצליחות לתת לילדיהן חינוך, בריאות או תרבות ברמה גבוהה יותר, זה מקומם את הציבור בהובלת האליטה הסוציאליסטית שלנו ששולטת בתקשורת, בחוגי אמנות ובוהמה, ובחלקים של האקדמיה (בדרך כלל אותם חלקים שבהם באמת אין משמעות גדולה למצוינות).

אבל גם כשמדברים על שוויון, צריך למקד על מה מדובר. האם בכוונתנו שוויון בין פריפריה למרכז, או בין קבוצות חברתיות שונות, או שמא שוויון בין כישרונות שונים. קידום הפריפריה יש בו היגיון, שהרי גם שם יש ודאי כישרונות וחבל לפספס אותם. אבל קידום החלשים הוא במקרים רבים בזבוז זמן. אבל גם לגבי הפריפריה יש לי כמה הרהורי כפירה. עם כל הצער, לפעמים לא נכון להשקיע משאבים כשסיכויי ההצלחה מועטים. לפעמים עדיף לתת דחיפה לאלו שבין כה וכה מתקדמים למעלה (בעזרת המשפחה והחברה החזקה יותר שלהם). נכון שלילד שיש תנאי התחלה טובים יותר יש סיכוי להגיע להישגים גבוהים יותר. אבל האם הוא אשם בכך? האם בגלל זה צריך לפגוע בו? להיפך, אם יש סיכוי טוב להצליח איתו אז יש לעודד אותו עוד ועוד. להשקיע בו עוד יותר ממה שהוריו משקיעים בו (matching). הרי כאן יש לנו סיכוי טוב להצליח. אבל בשוויון חברתי איני עוסק כאן. אני מדבר בעיקר על ערך השוויון שמביא לאינטגרציה בין בעלי כישורים שונים.[1]

חשוב להבין שכשיש פערים כלכליים, השכלתיים, או תרבותיים, בין שכבות שונות באוכלוסייה, יש שתי דרכים לטפל בהם: אפשר לנסות ולשפר את מצבם של החלשים ואפשר לפגוע בחזקים. הסוציאליסטים בדרך כלל מתמקדים בדרך השנייה. הם מתלוננים על הטייקונים ועל ההעדפה לעשירים ומנסים ככל יכולתם לפגוע בהם, ופחות דואגים באמת לחלשים. להיפך הנצחת החולשה היא אינטרס עליון שלהם, שהרי משנתם בנויה על קיומן של שכבות חלשות ועל אפליות וקיפוח כלפיהן. מעבר לזה, קשה הרבה יותר לשפר את מצבם של החלשים, בעוד שפגיעה בחזקים לפעמים זה רק עניין של חוק. תאסור עליהם לתת שיעורי עזר או חוגים נוספים בבתי הספר גם על חשבונם, תיקח מהם עוד מיסים, והנה פגעת בהם. לך תנסה לטפל במצבם של החלשים. זה עולה המון כסף, ולא פעם זה אפילו לא עניין של כסף. במקרים רבים הם לא מגיעים לחוגים ותגבורים גם אם תציע להם כאלה. לכן יוצרים שוויון על ידי פגיעה בחזקים במקום קידום החלשים. אני נזכר ששמעתי לפני הרבה שנים ברדיו מנהל בי”ס בתל אביב שהתגאה בכך שהוא ביטל את לימודי המחשבים בבית הספר מפני שבנות מצליחות בהם הרבה פחות מבנים (כך! במו אוזניי שמעתי).

יש תופעה דומה שאנשי שמאל חברתי ופוליטי מסבירים לנו שהתנחלויות באות על חשבון עיירות הפיתוח. עיקר מטרתם היא שייקחו את התקציבים מההתנחלויות שהרי הם מתנגדים להן פוליטית. אין להם עניין רב בהפניית תקציבים לעיירות הפיתוח (הם גם לא עשו זאת כשהם היו בשלטון. גם אז הם רק פגעו בחזקים ומנעו התקדמות כלכלית וחברתית). אבל מעבר למגמתיות הפוליטית, יש כאן דאגה לערך השוויון. אם לאף אחד לא יהיו תקציבים ישרור כאן שוויון מופלא. זה גם מה שקורה בתחום החינוך והתרבות.

על הנוירוטיות הפרוטסטנטית

הפרוטסטנטיות מבוססת על תפיסת עולם מוזרה מאד. מחד, היא מאמינה בגורל קבוע מראש, כלומר בדטרמיניזם. אלו שאלוקים אוהב אותם ודואג להם – יצליחו, ואלו שלא – לא. מאידך, היא מאמינה בהשתדלות אגרסיבית מאד. האדם צריך להשתדל להצליח כדי להוכיח שהוא מ”המבורכים”, כלומר מאלו שאלוקים אוהב אותם. הסוציולוג מקס וובר ידוע בין היתר בזכות התזה הפרוטסטנטית שלו. הוא טען שגם אחרי שהעולם הפרוטסטנטי עבר חילון (סקולריזציה) האתוס המצליחני נותר שם על כנו. זה פשר הנוירוטיות המערבית שחותרת להצלחה בכל מחיר ורואה בהצלחה ערך מרכזי. רבים עמדו על כך שיש לתזה הזאת השלכות אפילו ביחס לגישות בדיאגנוסטיקה פסיכולוגית ופסיכיאטרית. כמו שחברתית אנחנו שופטים אנשים לפי מידת הצלחתם בחיים, כך הפסיכולוגיה הפרוטסטנטית מאבחנת אנשים לפי מידת היכולת שלהם לעמוד על רגליהם שלהם (להסתדר לבד).

יש איזה מיתוס שרבים חוזרים עליו שהיהדות דוגלת בגישה הפוכה. היא מעמידה במוקד את האכפתיות והעזרה לאחר, ולא את ההצלחה וההישגים. בשנים האחרונות מתפתחת גישה פסיכולוגית שמנסה להציב אלטרנטיבה לזו הפרוטסטנטית-מצליחנית (מרדכי רוטנברג ותלמידיו). אני לא ממש רואה מניין שאוב המיתוס הזה ועל מה הוא מבוסס. אכן יש ערך בעזרה לחלש, אבל הכלל ההלכתי שלנו הוא “חייך קודמים לחיי חברך”. זו לא שוויוניות קומוניסטית, אלא אחרי ההצלחה שלי עליי לראות את האחר ולסייע לו כמידת היכולת. מעניין שלומדים זאת מאותו פסוק: “וחי אחיך עמך” – חייך קודמים. בהחלט יש ערך לעזור לו, אבל רק אחרי שאני הצלחתי בעצמי, ולא במקומי.

המיתוס כאילו היהדות וההלכה הן בעלות נטייה סוציאליסטית נשמע לי מופרך. בעיניי התפיסה של הזרם המרכזי ביהדות היא קפיטליזם עמוק ויסודי (חזירי), אלא שבצדו יש התייחסות לחלש. אין מדיניות של חלוקת אמצעי ייצור או שוויון בהכנסות. יש מדיניות של קפיטליזם שדורש מחבריו לסייע לחלשים. בניסוח אחר אומר שהסיוע לחלש אינו זכות של החלש אלא חובה על החזק. אני לא חייב לו כלום, אלא יש עליי מצווה לסייע לו. זאת בניגוד לשיח העכשווי שמדבר על צדק חלוקתי, על זכויות של החלשים וכדומה. אין שום זכויות לחלשים, ואין שום צדק בחלוקה שוויונית של משאבים. להיפך, הצדק הוא קפיטליסטי, אלא שיש חובה מוסרית לסייע לחלשים. הם לא יכולים לתבוע זאת. החזקים אמורים לדרוש זאת מעצמם.[2]

אז מה עושים? סיפורו של הֶרְבי

אלי גולדרט סיים דוקטורט בפיסיקה באוניברסיטת בר אילן, ואז פנה לתחום הניהול בו עשה חיל (וממון) רב. כידוע, כל שלשת אותיות באנגלית היא שיטת ניהול. אז גולדרט ניסח את (TOC (Theory Of Constraints, שבין היתר עומדת על חשיבותו של הטיפול בצווארי בקבוק. חשבו על פס ייצור שבנוי מכמה חוליות. מנהל טוב חושב כיצד הוא יכול לשפר את יעילותה של כל חוליה, וכל אימת שיש לו רעיון הוא מנסה ליישם אותו בשיפורה. אלא מאי? שאין טעם לשפר את ביצועיה של חוליה C אם צוואר הבקבוק נמצא בחוליה F. נאמר שכל חוליה צריכה להוסיף עוד בורג או רכיב כלשהו למוצר. אם חוליה F מצליחה לסיים את העבודה על 10 מוצרים בשעה, וחוליה C מטפלת ב-14 מוצרים, אין טעם לשפר את ביצועיה של חוליה C ולהעלות את הקצב שלה ל-18 מוצרים. עדיין קצב הייצור של פס הייצור כולו נשלט על ידי החוליה החלשה ביותר (צוואר הבקבוק). לכן לעולם יש להשקיע משאבים רק בשיפור של החוליה שהיא צוואר הבקבוק ולא באחרות.

ספרו הידוע ביותר של גולדרט הוא המטרה. בין היתר הוא מביא שם את סיפורו של ילד בשם הרבי השמן. הרבי יצא ביחד עם קבוצת ילדים לטיול. המדריך רוצה להגיע ליעד במהירות הגבוהה ביותר האפשרית, כאשר הילד האיטי ביותר הוא כמובן הרבי. זהו צוואר הבקבוק של הקבוצה ובו יש לטפל. בהתאם ל-TOC חושב המדריך מה לעשות עם הרבי, האם לשים אותו בהתחלת הטור או בסופו. השיטה הסוציאליסטית תאמר לו לשים את הרבי בהתחלה כדי שהאחרים ידחפו אותו ויעזרו לו להתקדם. השיטה הקפיטליסטית אומרת לשים את הרבי בסוף. למה? מפני שאם שמים אותו בהתחלה אז הקצב של הטור כולו נקבע על ידי הרבי. הוא הראשון שיגיע ליעד, והאחרים יטפטפו אחריו. לעומת זאת, אם שמים אותו בסוף, אזי כשהוא יגיע ליעד המסע הסתיים. אם שמים את הרבי בהתחלה זמן ההליכה הוא הזמן של הרבי + הטפטוף של אלו שמשתרכים אחריו (הקצב של הרבי הוא חסם תחתון להגעת הטור). אם שמים אותו בסוף – זמן ההליכה של הרבי הוא הוא זמן הסיום (חסם עליון). השיטה הסוציאליסטית תסייע להרבי עצמו להגיע מעט יותר מהר, אבל הטור כולו יגיע ליעד בזמן ארוך. השיטה הקפיטליסטית אמנם משאירה את הרבי לזחול בסוף, אבל הטור כולו יגיע ליעד מהר יותר.

מצוינות ואינטגרציה

הנמשל לענייננו הוא בניית כיתות לימוד. יש אפשרות לחלק את הכיתה להקבצות לפי רמת התלמידים. במצב כזה ההקבצה החלשה לא תקבל סיוע מהתלמידים החזקים שלומדים בכיתה אחרת, אבל הקבוצה החזקה תתקדם הרבה יותר ולא תתעכב בגלל החלשים. השיטה השוויונית לא מאמינה בהקבצות. כולם צריכים ללמוד יחד כדי שהחזקים ידחפו את החלשים. השיטה הקפיטליסטית דוגלת בחלוקה לפי רמות כדי שהחזקים יוכלו להתקדם לפי הקצב המתאים להם. לכל היותר ניתן לבקש מהחזקים לסייע לחלשים בגדר צדקה, כלומר על חשבון זמנם הפנוי (אחרי שהגיעו ליעד לרוץ ולדחוף את הרבי ולסייע לו).

כך גם לגבי מוסדות אליטיסטיים וקידום קבוצות מוכשרות ומתקדמות יותר. הסוציאליסטים מתנגדים לחלוקה לפי רמות ומאמינים בשילוב שוויוני של כולם עם כולם. חלקם עושים זאת בגלל החשש שהחלוקה תיעשה לפי קריטריונים אחרים (לא רמה לימודית וכישרון), אבל בשורה התחתונה בגלל החשש הזה הם מתנגדים לחלוקות באשר הן.

זה מחזיר אותנו למדדי ההצלחה שתוארו למעלה. אם מדד ההצלחה הוא סטיית התקן, כלומר המרווחים בתוך הקבוצה, ברור שההמלצה היא לשלב את החזקים עם החלשים כדי לצמצם פערים בתוך הקבוצה כולה (שזה אומר בעיקר פגיעה בחזקים, כי החלשים כנראה לא יתקדמו הרבה. להיפך, הם יהיו מתוסכלים מזה שהחזקים לידם מצליחים). אבל אם המדד הוא לאן יגיע החלק החזק (עשירית האחוז שצריכים מתמטיקה ברמה טובה) – אז אין שום היגיון בשילוב הזה. לכל היותר כדאי לבקש מהחזקים לתרום מזמנם לסייע לחלשים יותר (צדקה ולא “צדק חלוקתי”). יתר על כן, גם את שעות ההוראה הייתי ממקד יותר בחזקים מאשר בחלשים. התרומה של שעת הוראה לחלשים היא קטנה יחסית (היא לא תקדם אותם בהרבה), בעוד שהחזקים ייתרמו ממנה באופן הרבה יותר משמעותי.

בחזרה למתמטיקה

לעניין קידום המתמטיקה, גם כאן המסקנות מורכבות יותר. אכן כדאי לעודד אנשים ללמוד מתמטיקה ברמה גבוהה יותר (5 יחידות), אבל רק את אלו שמוכשרים לזה. אין טעם להשקיע שעות הוראה ומאמצים בחלשים. לאלו כדאי להמליץ ללמוד ברמה נמוכה יותר ולהתמקד בתחומים אחרים. אם נסתכל על התפלגות ההישגים במתמטיקה כגאוסיין, הרי שסטיית התקן (הרוחב) לא מאד חשובה, וגם התוחלת (איפה המרכז, הממוצע) לא ממש משנה. מה שחשוב הוא בעיקר המתיחה של הקצה העליון של הגאוסיין (שיפור ההישגים של החלק המתקדם בכיתה. עשירית האחוז שיובילו את התל”ג שלנו בעתיד).

המסקנה היא שאמנם דרושים מדדים כדי להעריך הישגים, אבל מדדים קולקטיביים בכלל, כמו סטיית תקן או תוחלת, הם לא קריטריון נכון לבחון הישגים של מערכת חינוכית גדולה. צריך להסתכל על האינדיבידואל או על פלחים ברזולוציות גבוהות ולא על המכלול כולו כמקשה אחת. ממש לא משנה אם הצלחנו להגדיל את מספר התלמידים שקיבלו 70 או 80 ב-5 יחידות, או את מספרם של אלו שלמדו 4 יחידות. הרבה יותר חשוב להגדיל את מספרם של אלו שקיבלו 100 ב-5 יחידות, והכי טוב לשפר את הרמה של המבחן עצמו (לפתוח רמה של 6 ו-7 יחידות במתמטיקה). התרומה של עוד עשרה בוגרים כאלה לתל”ג של המדינה שווה בערך למה שנרוויח מעוד עשרת אלפים בוגרים שיסיימו 4 יחידות לימוד בציון יותר טוב.

ומה עם לימוד תורה?

לכאורה בלימוד תורה המצב הוא שונה. שם המטרה אינה הישגים אלא הלימוד עצמו. זו הלוגיקה של המערכת התורנית בכלל. ישיבות רבות (הטובות שבהן) אמנם מסננות מועמדים, אבל יש ביקורת חזקה על כך. זה נתפס כחולשה וכניעה לאופנה ושיקולי יוקרה בניגוד לראוי ולצודק.

למיטב שיפוטי, על אף שיש בגישה זו משהו, בכל זאת מאד חסרה לנו המצוינות בלימוד תורה. אתוס המצוינות לא כל כך קיים שם (בעיקר מפני שאין מדדי הצלחה כלכליים וכדומה). לכן אנחנו ממשיכים לממן כל אברך שחשקה נפשו בתורה, ולא מעזים לדבר על סינון וסלקציה בין מוכשרים יותר ופחות. בטור 34 עמדתי מזווית אחרת על הצורך בסינון ועידוד מצוינות במוסדות תורניים.

הדבר בא לידי ביטוי גם בהכוונת הבוגרים. ברוב המקומות אין עידוד למצוינות, גם לא במישור התורני ועוד פחות במישור הכללי. זה נתפס כמנוגד להכוונה ערכית ואידיאליסטית. ישיבות מצוינות עם תלמידים מעולים יכולות לכוון את תלמידיהן לכיוונים של עבודה סוציאלית והוראה, או רבנות קהילה, גם אם הם לא באמת מתאימים לזה ולא ימצו את עצמם בתחומים אלו. אני כמעט לא מכיר ישיבות שמעודדות את בוגריהן ללכת לתחומי האקדמיה, הכלכלה והעסקים, ועוד פחות לפתח סטרטאפים.

עידוד למצוינות תורנית קיים קצת בשלב של אברכים צעירים (פרסים למאמר תורני מצטיין וכדומה), אבל גם שם זה בעיקר כדי לעודד את צעירי הצאן ולא כדי לאתר מצוינים ולקדם אותם פרטנית. בשלבים מאוחרים יותר ודאי אין אתוס של מצוינות תורנית, של יצירה ומקוריות. האתוס הוא בעיקר צדקות וערכים. אני חייב לומר עם כל הצער שרק עם זה בדרך כלל לא מגיעים רחוק.

כמה הערות על הפשטנות

ברור שהתיאור כאן הוא פשטני משהו. יש ערך בחוויות הצלחה של חלשים. זה יכול לדחוף אותם בתחומים אחרים ולתת להם ביטחון עצמי ויכולת להתגבר על מכשולים ולהצליח. יש גם סיכוי שנגלה כמה חזקים בקבוצה שחשבנו אותה לחלשה. התיוג מראש, ובוודאי כשמדובר באוכלוסיות שיש להן חסמים להצלחה (כמו חולשה כלכלית ותרבותית), הוא בעייתי. כל זה נכון, ועדיין יש לקחת בחשבון את העובדה הקפיטליסטית החזירית שבשיקולי עלות-תועלת דומני שהתרומות הללו פחות חשובות מאלו שתוארו למעלה.

כך או כך, דבריי כאן הם קריאת כיוון ולא שורה תחתונה. ככלל, חשוב להיפטר מהאתוס הסוציאליסטי שטבוע בנו כל כך עמוק. השוויון ממשיך לשים מכשולים בפני התקדמות החברה שלנו, ובכל זאת לא מאבד מזוהרו הערכי. כבר עברנו את גיל 17 (שבו מי שאינו סוציאליסט אין לו לב). טענתי היא שהשוויון אינו ערך כה חשוב, ובמקרים רבים נזקו רב על תועלתו. החופש (שהוא הערך המרכזי של הקפיטליזם), המיצוי העצמי וההצלחה, חשובים ומועילים ממנו, והם לא רק יצר הרע. זו שיטה חברתית-כלכלית לא רעה בכלל. לפחות הרע במיעוטו.

[1] מעניין לציין שהאינטגרציה במערכת החינוך אכן דגלה בשילוב תלמידים משכבות חברתיות שונות, אבל בו בזמן פתחה את עניין ההקבצות, כלומר לא ביצעה אינטגרציה ברמה ובכישורים. אמנם האינטגרציה לא נחלה הצלחה כבירה (וזה מה שכתבתי כאן שגם שוויון בין שכבות חברתיות אינו תמיד נכון), אבל אני בהחלט יכול להבין את הרעיון הבסיסי ואת ההיגיון שבו.

[2] אמנם יש מנגנוני גביה וכפייה של צדקה, אבל אף אחד לא רואה זאת כחלוקה מחדש של אמצעי הייצור. מדובר בצדקה, אלא שהחברה מנסה לדאוג לכך שנושא הצדקה שהוא וולונטרי מעצם טיבו לא יישאר לגמרי בידי החזקים. בקיצור, אלו מנגנוני תיקון בעולם קפיטליסטי ולא מהות סוציאליסטית.