מבט על משמעותו של החורבן: התנהלות על פי כללים (טור 83)

בס”ד

בתשעה באב חרב הבית וגם נשברו הלוחות [כפי שהעירו בתגובות, טעיתי כאן. זה היה בי”ז בתמוז. נא להתעלם]. בשני המקרים הקדושה הושמדה ונותרנו בעולם של חולין. כפי שאטען כאן, בעולם הקדשים, כלומר בבית המקדש, שורר משהו קמאי שמעבר לכללים. וכשהוא נשבר חזרנו לעולם עם כללים. חשבתי לנצל את ההזדמנות ולדבר קצת על המגבלות של פעולה על פי כללים.

“בעינן שנה עליו הכתוב לעכב”[1]

יש כלל פרשני-הלכתי חריג ותמוה שמבחין בין פסוקים בתורה שעוסקים בקדשים לשאר הציוויים ההלכתיים. בדרך כלל כשהתורה מצווה משהו ההנחה היא שהדבר מעכב, כלומר שאם לא עשינו אותו לא יצאנו ידי חובה. כך כשהתורה מצווה לקחת ארבעה מינים בסוכות, מי שלקח שלושה לא יצא ידי חובה. לעומת זאת, בעולם הקדשים הכלל הוא “בעינן שנה עליו הכתוב לעכב” (ראה זבחים כג ע”ב ומקבילות), כלומר ההנחה היא שהציווי לא מעכב אלא אם הכתוב רומז לנו שכן (או שהוא חוזר על הציווי, שונה אותו, או שמופיעה בו המילה “חוקה” וכדומה).

במאמרי הסברתי זאת באופן הבא. עוד לפני מתן תורה גם האבות הקריבו קרבנות לקב”ה. אמנם הם לא עשו זאת לפי הכללים ההלכתיים, שהרי אלו טרם ניתנו. כאשר התורה ציוותה על דיני הקרבנות וכלליהם, היא לא התכוונה לשלול את הערך הדתי של העבודה שעשו האבות אלא להוסיף קומה נוספת. רוצה לומר, אם אדם מקריב קרבן לא לפי הכללים, הוא עושה בדיוק את מה שעשה אברהם אבינו. אז מדוע אצל אברהם זה נחשב כעבודת ה’ בעלת ערך ואילו אצלנו זו תהיה עבירה או לפחות מעשה נטול ערך? זה לא סביר. סביר יותר שהתורה התכוונה לומר שאם נקריב קרבן כמו שעשה אברהם אבינו גם מעשינו יהיו בעלי ערך כמו שהיה אצלו. הציווי הנוסף בסיני רק בא ללמדנו כיצד לעשות זאת טוב יותר. כלומר אחרי מעמד הר סיני עדיף לעשות כמו שהתורה מצווה, אבל גם מי שעושה זאת כפי שעשו אבותינו לפני סיני עבד את ה’ בצורה בעלת ערך. לכן ציוויי ההקרבה הם דינים לכתחילה שלא מעכבים את עצם העבודה. במקומות שבהם התורה בכל זאת רוצה לפסול את מה שעשו האבות, שם היא רומזת לנו שהדין שניתן בסיני מעכב, כלומר שהעבודה בצורתה הקמאית איבדה את ערכה (אם אברהם היה עושה אותה זה היה בעל ערך, אבל כעת משניתנה תורה זה כבר חסר ערך ואולי אף פוגם). משמעות הדבר היא שעולם הקודש ביסודו לא פועל לפי כללים אלא לפי אינטואיציה. הכללים נוספו לו במעמד הר סיני והם לא מעכבים. זהו רובד הלכתי נוסף על גבי הרובד של עבודת ה’ הטבעית והאינטואיטיבית.

הערה על נדב ואביהוא

כשנדב ואביהוא הביאו אש זרה הם הומתו מיד. מקובל לחשוב שזה היה מפני שהגישה לקודש חייבת להיעשות בזהירות ולפי הכללים, ומי שחורג מהם ולו במעט חוטף מייד ובעוצמה רבה. מסבירים לנו שהאקסטזה של הקדושה היא שהיתה בעוכריהם, ושהיה עליהם לפעול לפי הכללים ולא באופן טבעי. אבל לפי הצעתי יש מקום לומר שלא זה מה שהיה שם. להיפך, אם הם היו ניגשים נכון אל הקודש הם היו חיים גם אם מעשיהם היו נגד ההלכה. כנראה שהקב”ה ראה משהו בעייתי במוטיבציות שלהם ולכן העניש אותם.

משמעות החורבן

אחרי חורבן הבית הראשון ותום הנבואה החלה להתפתח התורה שבעל-פה, ואחרי החורבן השני היא הגיעה לשיאה עם עריכת המשנה והתלמודים. תורה שבעל פה מלמדת אותנו לפעול על פי כללים. משאיבדנו את הקשר הישיר לקודש (בית המקדש והנבואה) נכנסנו לעולם אחר, פורמלי יותר, שבו עלינו להתנהל על פי כללים קשיחים (יחסית). שבירת הלוחות היא אבדן תורה שבכתב, וגם היא מבטאת אולי את הדומיננטיות של התורה שבעל פה. הרב הנזיר בספרו קול הנבואה עמד על כך שאבדן הנבואה מלווה גם באבדן האינטואיציה בתחום הלימוד והחשיבה ההלכתית. כך איבדנו את ההיגיון השמעי, האינטואיטיבי, ונותרנו בעיקר עם ההיגיון היווני החזותי שפועל על פי כללים קשיחים.

על הכללים

מה רע בזה? לכאורה התנהלות על פי כללים היא טובה ונכונה יותר. האינטואיציה מועדת לטעויות והכללים מונעים אותן.

לפני כמה ימים ראיתי טור משעשע על היחס בין חוק להיגיון. הכותב הוא רוכב אופנוע שרכב על השול ברומא וחטף דו”ח משוטר. הוא עשה זאת מפני שבכביש היתה תנועה איטית שמסוכנת מאד לרוכבי אופנועים. לטענתו במקרה כזה הנוהג הוא לאפשר לרוכבי אופנועים לנסוע בשול למרות שזה מנוגד לחוק. כאשר השוטר רשם לו את הדו”ח הוא הודיע לו שאם ייסע אחריו יוכל לרשום לו דו”חות נוספים כל מאה מטר שכן הוא מתכוון להמשיך לנסוע על השול. פשוט מפני שהוא מעדיף את חייו על פני שמירה על החוק הפורמלי ועוד קצת כסף.

בהמשך הכתבה הוא מספר על תרבות הנהיגה הפרועה ברומא. בין היתר, הוא כותב:

לפני כמה חודשים הזדמנתי לרכיבה בת ארבע שעות ברומא על קטנוע. כל מי שרכב על קטנוע בעיר יודע שמדובר בתענוג קטן מאוד, כל מי שנהג ברומא מכיר גם כן את הטירוף התחבורתי המוחלט שמשתולל שם – ועדיין, אחרי שעה ראשונה של סחרור חושים בואך פאניקה קלה – פתאום הכל הסתדר.

כמו הרגע שבו ניאו מצליח להביט לתוך העולם של המטריקס בסרט, כמו הרגע בו העמודים האחרונים של ספר בלשי מחברים את כל הקצוות, כך הבנתי את מה שבעצם קורה סביבי. פתאום בתוך השיגעון המוחלט הזה, התגלו כמה תובנות בממשק שבין הדו גלגליים למכוניות ובינם לבין עצמם שפשוט הפכו את הכאוס סביבי לעסק עם הגיון פנימי מופלא.

ובהמשך:

ואל תטעו לרגע, רוכבי הדו גלגלי ברומא יגרמו לשליח התל אביבי הפרוע ביותר להיראות כמו תלמיד נהיגה בטסט. התמרורים הם המלצה, הרמזורים הם דקורציה ולנתיבים אין ממש משמעות. אבל עדיין, זה עובד. רק מניסיוני הדל אוכל לספר, אבל בארבע שעות רכיבה ברומא לא נפתחה עלי דלת אחת, מכונית אחת לא חתכה אותי ומסחרית אחת לא דחקה אותי לשוליים.

מתברר שנהגי רומא מסתדרים גם בלי החוק. לפעמים הכללים רק מפריעים ודווקא התנהלות אינטואיטיבית וטבעית נותנת תוצאות טובות יותר. במצב כזה עדיף לפעול ללא כללים. מי שרוצה להתרשם באופן ויזואלי יותר ממצב בו פועלים בלי כללים ובלי רמזורים והמצב בהחלט שפיר, מוזמן לצפות בסרטון הזה על צומת מרתקת באדיס אבבה שבאתיופיה.

הסרטון הזה כמובן מפחיד. בעין שרגילה להסדרה של החיים על פי כללים הוא מעלה מייד את התהייה מדוע לא להציב שם רמזורים ולסדר את העניין. אבל ייתכן שהכל בסדר שם, וזה סתם מפחיד אותנו בגלל שאיננו רגילים ובגלל שאנחנו איננו יודעים להתנהל במצב כזה. אבל מקריאת הכתבה שם עולה שכשיודעים להסתדר, הכללים יכולים לפעמים להרע את המצב ולא לשפר אותו. ראו למשל מה עשה הרימזור לצומת הזאת באנגליה שכנראה התנהלה על מי מנוחות עם כיכר, עד שבאו להסדיר אותה באמצעות רימזור.[2]

מבט על מערכת המשפט

פעם חשבתי שהיה יכול להיות מועיל מאד לבטל את החוק במדינת ישראל. כן, קראתם נכון, לבטל את החוק. אין כוונתי לחוק ספציפי, אלא למערכת החוק בכלל. לשרוף את ספר החוקים.

בשביל מה חברה או מדינה יוצרת ספר חוקים ומערכת משפטית? מערכת המשפט נוצרת בעיקר בשביל הוודאות המשפטית. לולא הצורך הזה יכולנו לתת לחיים להתנהל באופן טבעי, ובמקרים של סכסוך לבוא לבורר שיכריע על פי כללי צדק טבעי. אז למה בנינו מערכת משפט וחוק? כדי שנוכל לדעת כיצד להתנהל ומה תהיה התוצאה, ומי צודק ומי לא, ותתקבל וודאות משפטית. כשיש מערכת משפטית מסודרת ומפורטת אדם יכול לתכנן את צעדיו בתוך המסגרת המסודרת של החוק. כשהוא רוצה לכרות חוזה עם מישהו, הוא יודע מה החוק אומר, מה הוא מאפשר ומה לא, והוא יודע כיצד לנסח את החוזה כדי להשיג את מטרותיו, ואיך לוודא שהצד השני יעשה את מה שהוא נדרש לעשות.

מערכת החוקים שלנו היא אמנם מסובכת, אבל הסיבוך נובע מזה שהמחוקק רוצה למנוע טעויות וליצור וודאות משפטית כדי לכסות את כל המקרים. כך הוא מוסיף עוד ועוד חוקים ומגבלות וסייגים על החוקים הקיימים, והכל כדי שהעניינים יסתדרו על הצד הטוב ביותר ושלא תהיינה בעיות אפילו במקרי קצה (לסתום פרצות). כעת מי שמכיר את המערכת יכול לדעת מה היא דורשת, ובבואו לבית המשפט הוא יכול לדעת האם נהג נכון או לא, והאם הוא יזכה בדין או לא. כך מי שכותב חוזה יכול לדעת מה וכיצד לכתוב כדי להשיג את מטרותיו. בגלל הסיבוך שנוצר האזרח הפשוט כבר לא יכול לעשות זאת לבדו. עליו להיוועץ כמובן בעורכי דין כי המערכת מסובכת, אבל ב”ה יש לנו כאלה בשפע.

אלא מאי? מה שקורה כיום הוא שההסדרה המשפטית של חיינו הפכה אותם למסובכים הרבה יותר משחשבנו, ומרוב הסדרה איבדנו לגמרי את הוודאות המשפטית. שאלו כל עו”ד מנוסה והוא יאמר לכם שאין שום אפשרות לדעת מה תהיה תוצאת המשפט (האם תזכו או לא תזכו בו). אמנם התרגלנו לזה, אבל בעצם מדובר באבסורד. הרי יש לנו חוק מסודר ומפורט ומומחים משפטיים שנועדו לתת לנו וודאות, והיינו מצפים שבמצב נתון התשובה המשפטית תהיה מוגדרת וברורה, כלומר אם נשאל את המומחה הוא יוכל לומר לנו שראובן צודק ושמעון יפסיד במשפט. אבל זה לא קורה. שום מומחה בשום מצב לא יאמר לכם דבר כזה, מפני שהוא עצמו לא יכול לדעת מה יקרה שם. עודף ההסדרה הפך את המערכת לבלתי וודאית לחלוטין. התוצאה תלויה בשופט שבפניו תופיעו, במצב הרוח שלו, ובאיכות העו”ד שלקחתם ובעוד אלפי פרמטרים שהחוק הוא רק אחד מהם.

כל משפט לוקח שנים, עולה ממון רב ומפרנס מערכת שלימה שמנסה נואשות להסתדר איתו אבל לא באמת יודעת לעשות זאת. כל צד מגיש תיקים עבי כרס, מטרטר את המערכת לפה ולשם, משלם מיליונים לעו”ד, ובסוף אולי משיג תוצאה סבירה, אבל לעולם הוא לא יכול להיות בטוח. יתר על כן, הפרוצדורות משתלטות על המהות. פסק הדין לא בהכרח משקף את הצדק והיושר, שכן הוא נשלט על ידי פרוצדורות וסדר דין מסובך.

מילא אם כל זה היה מועיל לנו כדי להשיג וודאות, סדר ויציבות – ניחא. אבל אם זה לא מועיל, אז בשביל מה הקמנו עלינו את המפלצת המשפטית הזאת? הגולם המשפטי קם על יוצרו. בגלל שמערכת המשפט לא מתפקדת, ובגלל הסחבת והממון, לאנשים אין אפשרות באמת להשיג את יעדיהם באמצעותה. אנשים מעדיפים להתפשר (והשופטים כמובן גם לוחצים עליהם לעשות זאת כדי להקל קצת מהלחץ שמוטל עליהם). אדם יודע שהוא צודק ושחברו פגע בו ובזכויותיו שלא כחוק, אבל הוא גם יודע שאין לו באמת מה לעשות בקשר לזה. לקחת עו”ד ולשלם לו ממון רב ולחכות שנים עד שאולי ייפסק הדין לטובתו (ואולי לא). ברוב המקרים זו לא אופציה ריאלית, ולכן אנשים מוותרים, או במקרה הטוב מתפשרים. חיי המסחר מסורסים במידה רבה, ואתה תלוי בטוב ליבו של בעל המלאכה או הספק, שכן תביעה שלהם בבימ”ש אינה אופציה. אז בשביל מה יצרנו מערכת משפט?

בקיצור, מערכת המשפט לא נותנת לנו וודאות וגם לא צדק ויושר. היא עולה ממון רב, סובלת מסחבת ועודף משפטיזציה, ובסופו של דבר לא אפקטיבית. השוק והיחסים המסחריים משותקים במידה רבה. מי שניחן באומץ וחוצפה מספיקים יכול לעשות כמעט מה שירצה בלי אימת החוק. לא רק שהיא לא פותרת את הבעיות וסותמת את הפרצות שהיו נוצרות במערכת הפרימיטיבית, אלא יוצרת הרבה יותר בעיות ופרצות ממה שהיה קיים שם.

טוב, אבל מה האלטרנטיבה?

דווקא יש. אפשר לבטל את החוק ואת מערכת המשפט. האם לא תהיה אנרכיה? דומני שהרבה פחות מהמצב כיום. מה שצריך הוא לבחור אנשים בעלי יושרה (לעשות בחירות) בלי שום ידע משפטי (כי אין מערכת משפטית), ולתת להם להכריע בסכסוכים. נכון, אין לנו וודאות בתוצאה, אבל גם כיום אין לנו וודאות. כך לפחות נהיה פטורים מעונשם של עו”ד ומערכות מסורבלות, ובפרט נהיה פטורים מעונשו של הפורמליזם המשפטי. הדין יוכרע משיקולי צדק טבעי של השופט היושב בדין. נכון התוצאה לא תהיה אחידה ובעצם לא נוכל לדעת מה היא תהיה, אבל גם היום זהו המצב. זה יהיה מהיר וצודק יותר ממה שקורה היום (כי לא היו פרוצדורות פורמליות אלא רק שיקולי צדק), וזה גם יעלה הרבה פחות כסף. נכון, לא תהיה וודאות ולא יהיו כללים ברורים, אבל גם היום אין. יש כללים, אבל לא ברורים ולא אפקטיביים, ובטח לא וודאות משפטית. נכון, לפעמים נפספס ונבחר שופט לא ראוי. לפעמים גם שופט ראוי יקבל החלטה טיפשית או לא מוסרית ולא הגיונית. אבל האם היום זה לא קורה? דווקא הרצון לכסות את הבעיות במקרי קצה ולסתום פרצות במקרים שוליים הוא שממיט עלינו את האסון הקולוסלי בכל רוחב החזית. כמו שאמרו רבותינו (שם, שם): המצוין הוא אויבו של הטוב מאד.

מערכת המשפט נוצרה כאלטרנטיבה למצב הפרימיטיבי הזה ששרר בחברה האנושית של פעם. הסיבה לכך היתה שהיו כמה בעיות בשיפוט האינטואיטיבי והתחושה היתה שאם ניצור כללים ברורים הכל יתנהל מסודר וטוב יותר והפרצות ייסתמו. ומה קרה? שואה משפטית. באו למנוע כמה בעיות שוליות והגיעו לבלגן קולוסלי. בעצם החליפו את היד הנעלמה שמנהלת את החיים באופן אינטואיטיבי ובלי כללי הסדרה מלמעלה, במערכת סבוכה של כללים. מה שקיבלנו הוא אסון. ראה זה פלא, חזרנו כאן שוב לדיון בטור הקודם על קפיטליזם שדוגל בחופש מול סוציאליזם שדוגל בהסדרה מלמעלה ושופך את התינוק עם המים. הסדרות מלמעלה בדרך כלל לא עובדות.[3]

בעצם מערכת המשפט שלנו היא בדיוק מה שקרה לצומת באנגליה (ראה ליד הערה 2 למעלה). התחילו שם בצומת פשוטה עם כיכר תמימה שתפקדה כמו שצריך (לפי עדות האנשים בסרטון), וניסו לעשות הסדרה באמצעות רימזור. אני משער שהדבר נעשה כדי למנוע כמה מקרים שוליים של בעיות שאירעו שם. אבל הרמזור הראשון לא סידר את העניין, אז הוסיפו עוד אחד, עד שהגיעו בסוף ל-28 רמזורים בצומת אחת (!) בעלות של עשרות מיליוני פאונדס, וכל זה כדי למנוע כמה בעיות שוליות. בעקבות זאת קיבלו שואה תעבורתית שבה אף אחד לא יודע מה לעשות והצומת משותקת.

מה שצריך לעשות הוא פשוט להרוס הכל ולהחזיר את הכיכר. כן, תהיינה כמה בעיות בשוליים שלא ייפתרו, אבל לא שואה. בה במידה אני מציע להחזיר את מערכת המשפט למצב של הכיכר. להוריד את כל הרמזורים ולהתחיל לשחק מחדש. תהיינה כמה בעיות בשוליים, אבל בסך הכל מצבנו יהיה כנראה משמעותית טוב יותר.

איני חושב שאפשר או שצריך למחוק את כל ספר החוקים. בהחלט צריך לעבור על ספר החוקים ולראות מה אי אפשר למחוק (לא עשיתי זאת). אבל על פניו נראה שאת סדר הדין אפשר למחוק, ואת רוב הסיבוכים בשאר חלקי החוק. צריך להשאיר כמה עקרונות יסוד במקרה הטוב, וכמה חוקים שצריכים להיקבע מלמעלה (כמו חובת גיוס, שיעורי מס וכדומה. וגם זה בלי כל הסיבוכים)[4]. אפילו הקביעה שהנסיעה בכביש היא בצד ימין ולא שמאל, שלכאורה צריכה להיעשות מלמעלה, גם היא לא בהכרח נדרשת. אנשים יבינו זאת בעצמם לפי הנוהג המקובל.

מעניין לציין שבחוק התעבורה שלנו יש את סעיף “חובת הזהירות הכללית” (תקנה 21) שבא לכסות את כל המקרים שהחוק לא מכסה. סעיף זה אומר שניתן לתבוע אדם על נסיעה לא זהירה בנסיבות, גם אם אין שום חוק ספציפי שאוסר זאת. כך למשל אדם נוסע בכביש שבו המהירות המותרת היא עד 100 קמ”ש, ושוטר תופס אותו במהירות 80 קמ”ש ונותן לו דו”ח. מדוע? מפני שירד גשם או לא היתה ראות טובה, והיה עליו לנסוע במהירות נמוכה יותר. אין חוק כזה, אבל זו זהירות כללית שנדרשת מכל אחד מאיתנו. אז בשביל מה צריך את חוקי התעבורה בכלל? סעיף הזהירות הכללית יכול להחליף את כולם. למעשה אפילו אותו לא באמת צריך לחוקק, כי הוא מובן מאליו. הצורך בחיקוק של תקנה זו נובע מהתפיסה הפורמלית שמה שמחייב הוא רק החוק החקוק, ולכן החזרה לשכל הישר, מה שהיה לגמרי ברור קודם לכן, מחייבת חיקוק מיוחד.

ויטגנשטיין על following a rule

לודוויג ויטגנשטיין היה מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים. אחד הטיעונים הידועים ביותר שלו עוסק בעקיבה אחרי כלל. טענתו היא שלא ניתן להבין כלל אלא דרך הכללה של דוגמאות, ולכן בעצם מי שלא מבין בצורה היולית כלשהי את הכלל לעולם לא נוכל להסביר לו אותו.

לא אכנס כאן להדגמות והוכחות. מה שחשוב לענייננו הוא שמדבריו עולה שהאשלייה כאילו הכללים פותרים בעיות שחשיבה אינטואיטיבית לא היתה פותרת, מתעלמת מזה שהכללים עצמם נוצרים על בסיס החשיבה האינטואיטיבית, ובעצם לא יכולים לפעול בלעדיה. כשאימצנו כלל לא נפתרנו מהצורך באינטואיציה, שכן רק באמצעותה ניתן להבין את הכלל ולפעול על פיו (לעקוב אחריו).

בחזרה להלכה

ראינו למעלה שמעמד הר סיני הוסיף לנו כללים על גבי ההתנהלות הטבעית והאינטואיטיבית שהיתה לפניו. אמנם בתחום הקודש נותרנו עדיין עם הרובד האינטואיטיבי הראשוני, ורק על גביו נוסף הרובד ההלכתי הפורמלי. מעת שחרב הבית גם נוה המדבר האינטואיטיבי הזה נהרס, ונותרנו עם מערכת הלכתית פורמלית וקשיחה שמנהלת את חיינו. לכן אנחנו כל כך מבוהלים כשאנחנו רואים את התנועה בצומת באדיס אבבה, בדיוק כפי שרבים נבהלים כשהם רואים אמירה חריגה של פוסק שנראית נגד הכללים.[5]

התנהלות בלי כללים נראית לנו בלתי אפשרית ולא קבילה. כך גם התנועה ברומא. אבל אחרי שמתבוננים על כך כמה זמן ומתרגלים, מגלים שבעצם ניתן להסתדר גם בלי כללים, אם רק לא נתבייש להפעיל אינטואיציה ושכל ישר. ייתכן שגם בהלכה נדרש לנו זעזוע כזה, ואולי יהיה בו משום תרומה להקמת הבית מחדש ולהשבת החשיבה האינטואיטיבית והטבעית יותר.

[1] ראה על כך במאמרי כאן.

[2] ראה החל מהדקה 1:20 מההתחלה.

[3] ראה בעניין זה את הטורים 48–49.

[4] פרופ’ עזרא זהר רץ לכנסת כמה פעמים כשעיקר המצע שלו היה ביטול מס הכנסה (והשארת מע”מ בלבד). לדעתי זה רעיון מעולה, מאותן סיבות כמו ביטול המערכת המשפטית.

[5] ראה דוגמה מעניינת להתייחסות מבוהלת כזאת, במאמרי כאן (ראה בסוף פרק א שם הזכרתי תגובה שפורסמה לדברים, וכן בסוף המאמר).