מלאכים כבני אדם: בעקבות ספרו של חנוך דאום, רב הנסתר (טור 90)

בס”ד

לפני כמה שבועות קראתי את ספרו של חנוך דאום, רב הנסתר. מאד אהבתי את הספר, לא בהכרח בפן הספרותי אלא מבחינת תוכנו. בעיקר נהניתי מן ההצגה של הרב הנערץ נריה גרוס, גיבור הספר, כאדם בשר ודם. יש לנו נטייה להציג (ואולי גם לראות) רבנים וגדולי תורה כמלאכים, בבחינת “ראשונים כמלאכים”. דאום מציג את הרב שלו בבחינת מלאכים כבני אדם.[1] איש מלא יצרים והתלבטויות, נפילות והתרוממויות, חוסר ביטחון ובעיות. אדם ככל אדם. חשבתי שלפני ראש השנה זהו זמן טוב לעסוק קצת באנושיות ובחולשות שלנו ובמשמעותן.

היבטים טכניים

דומני שבימינו רבים יזדהו דווקא עם דמות אנושית כזאת, שגם לה יש רגשות ויצרים, והיא אינה שכל וערכים צרופים. אדם שנפגע ולפעמים פועל לא נכון, ואף מתחרט על מה שעשה או אמר. אלו שצורכים ספרות באופן בשל יותר מחפשים גם אנטי גיבורים, ובוודאי יותר מאשר גיבורים פלקטיים. אנשים שקמים ונופלים, שחשים ומתלבטים. דמויות שיש להן רגשות וחולשות. כאלה שלא תמיד יודעים מה נכון לעשות ושלא נופלים תמיד על הרגליים.

יש שיאמרו שיש עניין בהגיוגרפיה של אנשים גדולים, שכן הדבר מסייע להציגם כדמויות מופת וכמודל לחיקוי. אחרים מתנגדים וטוענים שהצגה הגיוגרפית דווקא מזיקה, שכן היא מרחיקה את האדם המדובר מאתנו בני התמותה הפשוטים, ובעצם רומזת לנו שאין לנו סיכוי להגיע למדרגתו הנישאה של הנ”ל. אם “כבר במעלליו מתנכר נער”, כמו שמתחיל כל ספר של סוראסקי, אז איזה סיכוי יש לי, בן תמותה רגיל, להגיע לסיום הש”ס בגיל שנתיים, ירושלמי בגיל שלוש, ובגיל חמש שהמלמד שלי יאמר להוריי שאין לו מה ללמד אותי? מה לי ולמלאכי מרום שכאלה? משה רבנו נולד ועם לידתו כבר קרן אור פניו. ככל הידוע לי, במקרה שלי זה לא קרה, אז מה רוצים ממני?!

אמנם כשלעצמי איני שולל את הערך החינוכי בהגיוגרפיה. כמי שהיה מכור לספרי סוראסקי וידע את כולם בעל פה, הם בהחלט הותירו בי חותם של ממש והועילו לי (מה שקלקלתי אחר כך היה באשמתי בלבד). חייתי עם דמויות הוד מסביב, ר’ אלחנן וסרמן, ר”ש שקאפ, ר”ח מבריסק, החזו”א, רבי חיים עוזר, החפץ חיים ועוד, שמבחינתי היו בני משפחה. הכרתי בעל פה את כל תולדותיהם, הקשרים ביניהם, תלמידיהם ופרטי סביבתם. אין פלא שכל זה הותיר בי חותם.

מה זה אומר לגבינו?

אני דווקא לא רוצה להיכנס כאן לשיקולים טכניים. לא ספרותיים (עם מי אנחנו מזדהים יותר) ולא תועלתיים (מה מועיל יותר חינוכית), שכן הם צדדיים לדיון. השאלה העיקרית היא מהי האמת: האם באמת מסתובבים בינינו מלאכי מרום? ייתכן שלרבים מאתנו זה נשמע די בנאלי לטעון שגם גדולי הרבנים סובלים מדי פעם מיצרים, מהרהורי כפירה ועבירה, אבל יש לא מעט אנשים שלא באמת מוכנים להאמין בזה. מבחינתם כבוד הרב הוא אדם מושלם. אולי הוא לא יודע הכל (אם כי הוא ודאי יודע את הרוב), אבל אין ספק שאין לו הרהורי עבירה, יצרים, הרהורי ספק וכפירה. ובוודאי הדברים אמורים ביחס לאבות ולגיבורי המקרא, וגם ביחס לחז”ל ולראשונים. שם מקובל להציגם כמלאכים בלבוש בני אדם, על אף שדי ברור (לי) שהם היו בני אדם כמוני כמוכם.

כאשר אנחנו מתבגרים סביר שנגיע לתובנה שאכן אין אדם מושלם וגם לא אדם בלי חולשות, יצרים וספיקות. רב ללא הרהורי כפירה או עבירה אינו רב. בלי הרהורי עבירה כי זה לא אנושי (מלאך לא כשיר לכהן כרב), ובלי הרהורי כפירה כי הוא אידיוט (וגם אידיוט לא כשיר לכהן כרב). חינוך על בסיס שקרים, גם אם הוא מועיל, הוא בעייתי (ראה בטור 21 על שקרים קדושים).

המסקנה העגומה הזאת יכולה להביא אותנו לאחד משני מצבים: 1. להפסיק להתפעל מאנשים גדולים. 2. להתכחש לתובנות הללו ולהתעקש ולהמשיך לומר לעצמנו שמדובר בשרפי מעלה שאינם כאחד האדם (אחרת מה יישאר מהמחויבות הדתית וההלכתית ומאמונת חכמים שלי). אפשרות 2 היא טמינת הראש בחול. אפשרות 1 שנשארת אכן מורה לנו שלא נכון לראות אנשים כמושלמים. אין להעריץ אף אחד, ולא להניח לגבי אף אדם שהוא לא טועה ולא חוטא ולא פועל ממניעים זרים. חשוב ונכון להיות מפוכח.

מה שאני רוצה לטעון כאן הוא לא זה. ברור שלרבנים ואנשים גדולים יש יצרים וספיקות. זה טריביאלי. בכוונתי כאן לטעון משהו עלינו ולא רק עליהם. אסור לנו לתת לתובנה הפשוטה הזאת לנטרל את ההתפעלות מהדמויות הללו ואת ההערכה אליהן. הערכה לאדם לא צריכה להיבנות על מושלמות, אלא על תפקוד אנושי נכון. איש המעלה אינו אדם בלי ספיקות ויצרים, אלא אדם שנוהג נכון או לפחות משתדל לנהוג נכון למרות הספיקות והיצרים שלו. אדם כזה יכול אפילו להיחשב אדם מושלם (מה שבעל התניא קורא בינוני). ומה על אדם שנכשל בגלל היצר או הספק? הוא כמובן אינו מושלם שכן הוא נכשל, אבל אם הוא שב וקם הוא יכול להפוך או לחזור להיות כזה. וגם אם הוא נכשל ואינו שב, הוא ודאי לא מושלם, אבל עדיין הוא יכול להיות איש המעלה, וזה לא פחות ראוי להערכה.

במילים אחרות, מטרתי כאן להפוך את הקערה על פיה. לא נכון להדחיק את מה שכולנו מבינים שאין אדם ללא יצרים וספיקות. אבל זה כבר בנאלי כיום. טענתי היא שבה במידה לא נכון לוותר בגלל היצרים והספיקות על ההערכה שלנו כלפי אדם זה. בני אדם גדולים לא חפים מספיקות ויצרים. להיפך, גדלותם היא בגלל שהם בני אדם בעלי יצרים וספיקות, ובכל זאת הם נוהגים נכון. ואם לא נהגו נכון, הם יודעים לקום, להתאושש ולהתמודד באומץ עם חולשותיהם. מלאכים אינם גדולים. הם אולי מושלמים אבל אין למושלמות הזאת שום ערך. הם כאלה מפני שהם כאלה. הוא הדין לאבות, לחז”ל ולראשונים. כל אלו היו בני אדם, שטעו וחטאו, ופעלו ממניעים זרים, ואני לא  מקבל את הטענה שחטאיהם היו בדקדוקי עניות ששגבו מאיתנו. ובכל זאת, ואולי בגלל זאת, ההערכה כלפיהם לא בהכרח צריכה להיפגע. המחשבה כאילו שכדי ליצור הערכה לאדם יש לצייר אותו כמושלם מניחה תפיסה מעוותת שלנו את המציאות. אם נשנה את התפיסה שלנו ונבין שאדם לא מושלם יכול גם הוא להיות זכאי להערכה גדולה, לא יהיה צורך בהגיוגרפיות וסיפורים בדיוניים שכאלה. זה אולי נשמע לכם טריביאלי, אבל מהתייחסויות של רבים מאיתנו עולה שזה ממש לא טריביאלי. לא ביחס לאישים הגדולים בהיסטוריה שלנו שכולנו התחנכנו על מושלמותם, אבל גם לא ביחס להערכות שלנו לאישים בימינו כפי שנראה בהמשך.

בחזרה לספר

בספרו של דאום מדובר על הרב נריה גרוס שהתאלמן מאשתו האהובה, ונותר עם בן יחיד, נועם. בשלב כלשהו הוא מתאהב בתלמיד שלו לשעבר. הם כנראה לא עשו שום מעשה אסור, ועדיין יש שם פלירטים ותחושות רומנטיות בעייתיות. הרב גרוס מודע לזה, אבל מרשה לעצמו להמשיך להיפגש עם אותו תלמיד לשעבר בהקשרים רומנטיים ברורים. פורום “תיקון” (שהוא עצמו היה חבר בו) קורא לו לבירור נוקב, אבל הוא טוען שיש לו נטייה כזאת ואי אפשר להאשימו על נטיות. ראשית, מפני שההלכה לא אוסרת את הנטייה אלא את המעשה. וכי היינו מעלים בדעתנו להזמין לבירור רב שיש לו יצר לדבר לשון הרע, לגנוב, או לחלל שבת? אבל מעבר לזה, גם אם הוא דיבר לשון הרע בפועל אף אחד לא יעלה בדעתו להזמין אותו לבירור. אדם לפעמים נופל, וזה ודאי לא פוסל אותו מכל כהונה שהיא. אז למה נטייה חד מינית גם אם התממשה בפועל (שאז יש כמובן עבירה הלכתית) היא עילה לבירור בפורום, או להדחה מתפקיד או כהונה רבנית (ראש ישיבה או רב יישוב/קהילה)? גם אם הרב גרוס היה נכשל במעשה אסור ממש, וכי יש צדיק בארץ אשר לא יחטא?! האם מזמינים רב לבירור על כל חטא שעשה? אם הרב היה נכשל בחילול שבת, האם עלינו להזמינו לבירור?

אז מה תפקידו של פורום “תיקון”? האם הוא מיותר? כאשר רב נטפל לתלמיד שלו (בספר מדובר על תלמיד לשעבר שהוא כבר אדם בוגר) הוא מנצל יחסי מרות, ולכן יש מקום לערוך בירור ולבחון את המשך כהונתו. אבל הבירור הזה לא מתבצע בגלל האיסור ההלכתי, שהרי אין בזה איסור חמור יותר מאשר יחסים בהסכמה עם אדם זכר זר או כל עבירה אחרת. תפקידו של הפורום הוא בירור של אלמנט הניצול (כלומר הפן החוקי-מוסרי) ולא בירור לגבי האיסור ההלכתי. פורום “תיקון” אינו עוסק בהלכה אלא בחוק. תפקידו לסייע ולפעמים להחליף אינסטנציות חקירתיות ומשפטיות בגלל הרגישויות המיוחדות של החברה הדתית. חשבו על פורום “תקנה” (הנמשל של פורום “תיקון” בספר), מעטים מאיתנו שמים לב שבאמת אין לו תפקיד דתי הלכתי, והוא לא עוסק באספקטים הללו. תפקידו הוא סיוע לרשויות החוק ולתיקון עוולות חברתיות ואנושיות. ההלכה אינה מעניינו.

העולה לענייננו

הטענות הללו מחדדות מאד את העובדה שרבנים הם אנשים ככל אדם אחר. לכולם יש יצרים וספיקות, וגם אם היינו יודעים עליהם אין כאן עילה לבירור או לגינוי או אפילו לפיחות בהערכה כלפיהם. קיומם של יצרים, ואפילו כישלון של מעשה עבירה בפועל, אינם סיבה להדחה מתפקיד ולא מציגים את האדם כמי שלא ראוי לתפקידו. השאלה אינה ממה אדם סובל אלא מה הוא עושה עם הדברים הללו. האם הוא נאבק? האם הוא לא נותן לזה להפריע לו בתפקוד? מה הוא עושה אם הוא נכשל?

הנקודה החשובה היא שלא רק הקב”ה לא מניח מושלמות של אדם גדול, אלא שגם אנחנו לא אמורים לעשות זאת. האם רב שיש לו נטייה חד מינית ראוי לפחות הערכה? האם כשנודע לנו משהו כזה עלינו לצפות ממנו להתפטר, או לפטר אותו? האם כבר לא נכון לשאול אותו שאלות? לדעתי כל עוד הדבר לא מפריע לתפקודו ממש לא. כך גם לגבי רב שיש לו נטייה קלפטומנית או כל יצר הרע אחר. אמנם כשיש לו ספיקות והדבר מביא אותנו למסקנות או לרפיפות באמונה שיכולה להקרין על תפקודו – זו כן עילה להדחה או פיטורין (אבל בהחלט לא לירידה בהערכה כלפיו). יבחן כל אחד מאתנו את עצמו, האם באמת התובנה מלמעלה (שכישלון לא מפחית מההערכה לאדם) היא כה טריביאלית כפי שהיא אולי נראית.

הערה על מריבות של רבנים

פעם ליוויתי בעל תשובה בתחילת דרכו, והוא שאל אותי מדוע רבנים תמיד מעורבים במריבות ולא מוכנים לתת לגיטימציה לדעות אחרות. אמרתי לו שעל כך נוהגים להתבדח ולהביא את מימרת חז”ל “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”, כלומר מרבים הסכמי שלום (מרוב מלחמות). כמו שלהבדיל יאסר ערפאת היה אלוף העולם בהסכמי שלום.

אבל לגופו של עניין אמרתי לו ששלום והכלה של האחר יכולים לנבוע גם מחוסר אמונה בצדקת הדרך. זו לא חכמה לחיות בשלום עם כולם מתוך היעדר עמדה או חוסר ערכים. אם אני ספקן אז אין לי בעיה להכיל את כולם. השאלה היא כיצד אני נוהג כשיש לי עמדות משלי, כלומר כשאני מאמין בהן ושולל את היפוכן. במקרה כזה סביר שאגיע למלחמות ומריבות, ולפעמים גם במקום שהדבר לא ראוי וגם בצורות לא ראויות. על אותן מריבות ניתן להסתכל גם בעין טובה, שכן לפחות רואים כאן אנשים שהערכים שלהם חשובים להם והם מוכנים לריב עבורם. הפניתי אותו לאיגרתו הידועה של החזו”א בשבח הקיצוניות ונגד הבינוניות הפשרנית. הקיצוניים לפעמים יכולים להיות מאד מעצבנים וגם די טיפשים, ועדיין לפחות לחלקם מגיעה הערכה על יחסם לערכיהם שלהם.

משמעות הדבר היא שמצד אחד לא כל מריבה של אדם גדול היא מוצדקת, אך בה במידה גם מריבה לא מוצדקת לא מחייבת אותנו לא להעריך אותו. מדובר באדם וככזה הוא כמובן יכול להיכשל, אבל לפחות הוא נכשל במלחמה בגלל ערכים ועבורם. אלו בדיוק אותן שתי פנים שהוזכרו למעלה.

צדיקים כבני אדם

בעל התניא כותב שבינוני הוא מי שאינו חוטא אבל עדיין יש לו יצר רע, וצדיק הוא מי ששחט לגמרי את יצרו הרע. זוהי הסתכלות על אדם אוטופי שכנראה לא באמת קיים. אני רוצה לטעון שגם אדם שיש לו יצר רע יכול להיות צדיק, ואולי רק הוא יכול להיות צדיק (כי לאנשים באשר הם לעולם יש יצר), אבל יותר מכך גם אדם שנכשל יכול להיות צדיק. צדקות היא מצב של בני אדם, ואלו לעולם בעלי יצר ולעולם גם נכשלים (אפילו משה רבנו נכשל). בטור 29 עסקתי בהערכה מורכבת של אנשים, והזכרתי שם את אמירתו של מתמטיקאי שווייצרי ששוחחתי איתו ואמר לי שהוא מאד אוהב ומעריך את יחס התנ”ך לגיבוריו, שמציג אותם כאנשים בשר ודם שנכשלים וקמים, ולא כמו מיתוסים עתיקים אחרים שמציגים את הגיבורים שלהם כמלאכים. לא תמיד חשוב לשאול אם לאדם כלשהו יש יצרים, או אם הוא נכשל, ואפילו לא אם הוא עשה תשובה. שאלה לא פחות חשובה היא למה הוא נכשל, איך הוא עשה את זה ואיך הוא מתמודד עם זה.

בספריו של חיים גראדה, צמח אטלס ומלחמת היצר, הוא מעמיד זו מול זו את הדמויות של ראש הישיבה הנובהרדוקאית הצעיר והסוער, צמח אטלס, ומולו את בעל המחזה אברהם (שכידוע הוא שם ספרותי לחזון איש). כדי להבין את הסיפור צריך להכיר את הרקע לדברים. תנועת ההשכלה פגעה בצעירים רבים שנטשו את אמונתם ואת מחויבותם הדתית. הסבא מנובהרדוק שרצה להתמודד עם התופעה הזאת שלח את בחוריו להקים ישיבות לנוער צעיר בכפרים. ראש ישיבה כזה היה בחור צעיר כבן עשרים, שאסף סביבו ילדים ונערים צעירים, ולימד וחינך אותם לאמונה ומחויבות תורנית. נובהרדוק נתנה לחניכיה חינוך מאד פרוע ולא קונוונציונלי שהעמיד בראש את הכנות והיושר, וחינך לזלזול בדעת בני אדם כדי לא לתת להם השפעה על החלטותיי. כשבחור צעיר שקיבל חינוך כזה נעשה אחראי על ילדים ונוער אין פלא שיכולים להתרחש דברים בעייתיים.

צמח אטלס דנן, הקים ישיבה כזאת בכפר וולקניק. הוא מתואר בספר כאדם שאכול בספיקות וביצרים. הדרך שלו להתמודד איתם היא לחנך את תלמידיו בצורה קיצונית וסוערת ולא להתפשר עם שום הרהור כפירה או ספק, ועם שום יצר. הוא יוצא לג’יהאד על כל בצבוץ של ספק או הרהור אסור. על רקע זה הוא זורק מישיבתו את חיימקה (זהו המחבר, חיים גראדה), שנקלע בעקבות כך לבקתתו של בעל המחזה אברהם שנפש באותו כפר. המחזה אברהם, לפי תיאורו, הוא האנטי תזה של צמח אטלס, הרמוני ומיושב בדעתו. מוכן לשמוע כל שאלה וכל דעה ומתמודד עמן ביישוב הדעת ובשלווה. התיאור של החזון איש בספרו של גראדה (שלאחר מכן נטש את מחויבותו הדתית ואת העולם הדתי) הוא ספר מוסר מרשים ביותר, הרבה יותר מכל ספרי ההגיוגרפיה שקראתי עליו.

מאז קריאת הספרים הללו מלווה אותי התחושה שקיצוניות של אדם בדרך כלל משקפת מלחמה שלו עם עצמו, כלומר עם דברים שמציקים לו ומטרידים אותו בתוכו פנימה. אנשים ששלמים עם עצמם ועם דרכם מתנהלים בדרך כלל בשלווה. הם יכולים להיות קיצוניים בתפיסת עולמם (והחזו”א בהחלט היה כזה), אבל יחסם לבריות ולדעות אחרות הוא שליו ולא סוער.

אבל כאן ברצוני להצביע על היבט אחר, ואולי הפוך. אותו צמח אטלס שהיה מוטרד מהרהורים ויצרים אינו אשם בכך. הוא אדם ככל אדם, ומטבע הדברים מלווים אותו הרהורים ויצרים. אין לשפוט אותו על כך שיש לו ספיקות או הרהורים, שכן זה טבע האדם. לשבחו ייאמר שהוא מנסה להתמודד עמם. נכון שהוא עושה זאת בצורה בעייתית, ולפעמים גם פוגע בתלמידיו, אבל זה מה שבאמת נראה לו נכון. הוא פועל לפי מיטב הבנתו ולמען ערכים שהוא באמת מאמין בהם. האם הוא לא ראוי להערכה על כך? הוא בחור צעיר שנשלח לשדה קרב מורכב בלי שהיו לו כלים של ממש להתמודד שם, וזה המיטב שהוא יכול היה לעשות.

הדרך מול התוצאות

אנחנו רגילים להעריך אנשים לפי תוצאות מעשיהם ולפי שורה תחתונה, אבל דומני שדרך ההתנהלות והמוטיבציות הן פרמטרים לא פחות חשובים לשקלול בהערכה שלנו. בהינתן מצבו של אדם, השאלות כיצד הוא מתנהל, מה חשוב לו ומניע אותו ועל מה הוא נלחם, לא פחות חשובות להערכתנו אותו מאשר הבעיות שהוא גורם. גישה כזאת כמובן לא מאפשרת לנו לגבש הערכה ברורה כי הקריטריון הוא מורכב וסובייקטיבי, מה עוד שאיננו יודעים מה בלבו של אדם ומהן בדיוק המוטיבציות והמטרות שלו,[2] אבל לפחות חשוב להבין שהשורה התחתונה אינה מדד טוב מספיק להערכה כזאת. אפשר וראוי כמובן לבקר התנהלות בעייתית של אדם, אבל כשבאים לשפוט אותו לפעמים נכון לנתק את השיפוט מהביקורות הללו. ההבחנה הזאת באה לידי ביטוי בשני מישורים: 1. חשיבותה של הדרך – בעל תשובה מול צדיק. 2. חשיבותם של המניעים והנסיבות – בעל עבירה מול צדיק.

1. חז”ל אומרים שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור.[3] משמעות הדבר היא שגם אם מבחינת התוצאות בעל התשובה יכול להגיע לכל היותר למעלתו של הצדיק הגמור, עדיין יש לו את היתרון שהוא עשה תשובה. הדרך חשובה גם היא להערכתנו אותו. בחסידות מסבירים כך את הגמרא לגבי מי שאומר אחטא ואשוב (משנה יומא ח, ט), שבעצם מדובר באדם שרוצה לרכוש את מעלת בעל התשובה ולכן הוא רוצה באופן יזום לחטוא ולשוב. גם הרב קוק באורות הקודש ח”ב (עמ’ תקל-לב) עומד על כך שאחת השלמויות היא עצם היותנו משתלמים. כלומר ערכו של אדם אינו נקבע רק לפי המצב בו הוא נמצא אלא גם לפי הדרך שלו.[4]
2. עד כאן עסקנו בבעל תשובה מול צדיק גמור. אבל בדבריי כאן כוונתי למשהו רדיקלי יותר. בעל התשובה הוא מי שנמצא במעלה הכי גבוהה, וראינו שיש חשיבות לדרך שהוא עבר ולא רק למצבו האובייקטיבי. כאן רציתי לטעון טענה לגבי בעלי עבירה. גם הנפילות והמגרעות לא בהכרח מספיקות לשיפוט שלילי. גם אם האדם לא שב, כלומר הוא עדיין בעל עבירה, עדיין הערכתנו אותו אינה פשוטה. השאלה עם מה הוא מתמודד ואיך הוא עושה זאת.

כך היא גם המחלוקת לגבי נח, שהתורה אומרת שהיה צדיק בדורותיו. רש”י על אתר מביא שיש שדרשו זאת לגנאי ויש שדרשוהו לשבח. יחסית למקומו הוא היה צדיק, אבל בדורו של אברהם הוא לא היה נחשב צדיק כה גדול. מאידך, בדור כמו שלו קשה יותר להיות צדיק. משמעות הדבר היא שנח אמנם לא היה צדיק גמור. היו לו חסרונות ומגרעות, והוא לא בהכרח עשה עליהן תשובה. ועדיין הערכתנו אותו לא בהכרח נפגעת מזה. יתר על כן, ייתכן שרואים אותו כצדיק גדול יותר מצדיק גמור בדור קל יותר. כאן כבר לא מדובר על מי שעשה תשובה אלא על ההערכה הנכונה לאדם לא מושלם. לא השורה התחתונה קובעת, אלא המניעים והנסיבות ואיך הוא מתמודד עם מגרעותיו.

יפה אולי לסיים בדברי הרמב”ם הידועים בהל’ תשובה פ”ב ה”ב:

ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו’, וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו’…

וכבר העירו על כך (ראה למשל בלח”מ כאן) שלפי הקריטריון הזה קשה יהיה למצוא בעלי תשובה. על מי ניתן לומר שאחרי שעשה תשובה לא שב לחטא לעולם? כמה ממפרשי הרמב”ם[5] כתבו שלא מדובר כאן על הערכת העתיד אלא על הערכה לגבי איכות ועוצמת התשובה בהווה. מבחינת מצבו העכשווי הוא לא ישוב לחטא לעולם. אחרי זה ייתכן שהוא ייפול שוב, שכן האדם הוא יצור מורכב ולא תמיד יציב, אבל הערכתנו אותו היא לפי מצבו הרגעי וכוונותיו ולא בהכרח לפי מעשיו בפועל. הוא רוצה את הדבר הנכון גם אם לא יצליח להוציא את רצונו זה אל הפועל באופן מעשי.

אני בטוח שמה שכתבתי כאן נשמע לאנשים טריביאלי, אבל כשתבדקו את יחסכם למקרים שתיארתי כאן (כמו הרב נריה גרוס בספרו של דאום, או מריבות הרבנים), תראו שהדבר אינו כן. כולנו בני אדם, גדולים יותר או פחות. כדאי להימנע מהערצה ומייחוס שלימות לאנשים, ובה במידה לא נכון לשלול מהם את ההערכה המגיעה להם בגלל חוסר המושלמות הזה. ברגע שנאמץ את ההמלצה השנייה לא יהיה צורך ביצירת ההערצה וייחוס השלימות הילדותי הנהוג אצלנו.

[1] שמחה רז, בספרו מלאכים כבני אדם, דווקא מציג בני אדם כמלאכים. לעומת זאת, רב הנסתר מציג מלאכים כבני אדם.

[2] זה היתרון של ספרות, שכן הסופר מרשה לעצמו לתאר את הרהוריו של האדם בספר ובכך מספק לנו תמונה מלאה ומורכבת יותר על התנהלותו. לכן דווקא לגבי גיבור ספרותי ניתן לגבש עמדה שיפוטית. לגבי אדם חי הדבר מאד בעייתי.

[3] ראה מחלוקת בברכות לד ע”ב וסנהדרין צט ע”א, וברמב”ם הל’ תשובה פ”ז ה”ד.

[4] ראה על כך במאמרי כאן שעוסק ביחס בין תהליך לשינוי מצב.

[5] ראה משנת רבי אהרן ח”ב דרשות (עמ’ רמט), שיחות מוסר (לר’ חיים שמואלביץ), תשלא, מאמר ד, ועוד.