על תפילות חילוניות ומשמעותן (טור 97)

בס”ד

בסוף השבוע שעבר היה פירסום על כינוס בספריה הלאומית שעניינו התפילה. שמעתי ראיון ברדיו עם אחד מהמארגנים, שהסביר שכיום אנחנו מדירים את החילונים מהתפילה (או שהם מדירים את עצמם), והכנס רוצה לתת ביטוי לכל הגוונים באוכלוסייה ולכל סוגי התפילות.

ואכן בשנים האחרונות מתפרסמים קבצי תפילות חילוניים, סידורים חילוניים, קהילות חילוניות עם רבנים חילוניים ובתי כנסת חילוניים שעוסקים לא מעט בתפילה. אם ללימוד היתה עדנה לפני כמה שנים הרי  שבשנים האחרונות יש עדנה משמעותית גם לתפילה. כך למשל קהילת ניגון הלב של האי גברא דמיתקרי “הרב” שי זרחי בעמק יזרעאל היא אחת התופעות הידועות בהקשר הזה. שמעתי על לא מעט דתיים שהולכים לשם כדי לטעום ולהתרשם מהאותנטיות של התפילה שלהם (להבדיל מזו שלנו. ראו בטורים 77–78 כאן). כך גם ב”בית תפילה ישראלי” במכללת “עלמא” ועוד הרבה. תוכלו פשוט לגגל ולמצוא לא מעט חומר, מקורות ומקומות.

ביטוי חביב להפליא לתופעה זו הוא שירו של קובי אוז (מילים ולחן, בתוך מזמורי נבוכים), “תפילת החילוני”:

לא עשיתי לי רב וחוקותיי הן אלתור
כשאני במצוקה אני לוקח כדור
מאוד התקדמתי (מוצאי מקופים)
ובכל חולשותיי אשמים ההורים
ואין איזה תלם
רק כביש מהיר רב מסלולי
המוביל לקניון הכללי
ואם נס מתרחש זה לגמרי לגמרי סתמי
לא נגרם בגללי

אבא הוי אב הרחמן
היֶה לי ידיד נפש נאמן
רפד ליבי באמונתך
תן בי יראה למשמע שמך

כך התפללתי במניין יהודים
לצידי חרדי רעד געש פחדים
כי למען השם הוא רובוט שיטתי
מיוזע כמותי, מבורך ילדים
לידנו דתי לאומי שסוגד לעפר
ומרוב התפלשות בעבר
מתהלל החוגר כמשיל חגורו
וכולנו חיים על חרבו
עולה ושמש מעוטר חטוטרת
רפורמי בשינוי האדרת או בשינוי הגברת
מסורתי ונערו, חתן גיל המצוות
כוזרים חשוכי ממתקיםמאחור יש רחש ולחש חופשי
מטפחות ופאות ועיצוב מספרות
כי מעבר פרגוד רם הקול החושי
קם הקול הנשי
של הלא נספרות

רבן יוחנן בן זכאי בכה מלמעלה מצער, אולי משמחה
והגשם ירד או דמעה הוא מחה.
מליבי נפלטה אנחה,
כולם תלמידיך פטיש החזק, נר ישראל, עמוד הימיני
ברך את בניך מכל הגוונים גם דתי גם חילוני!

אבא הוי אב הרחמן
היֶה לי ידיד נפש נאמן
רפד ליבי באמונתך
תן בי יראה למשמע שמך

אני מתרשם שהתפילה כאן אינה בדיוק תפילה חילונית אלא תפילה של דתי לא ממוסד (מה שקובי אוז מכנה נבוך). אבל בתוך דבריו מוזכרות בין היתר גם תפילות חילוניות. שי זרחי וקהילתו ודאי מדברים על תפילה חילונית ממש, גם במובן של תפילה ללא אלוהים (ולא רק תפילות ללא דת ממוסדת או מחויבות הלכתית). בתפילות אלו ניתן למצוא טקסטים אחרים (שירי משוררים) שהופכים אצלם לתפילה, אבל יש מהם שמשתמשים בטקסטים המסורתיים של הסידור (נדמה לי שזה אפילו יותר IN). כאן רציתי לגעת בנושא המעניין והמאתגר והדי אופנתי הזה.

נקודת מוצא אישית

אודה ולא אבוש שכשאני שומע על תפילה חילונית או על הדרת חילונים מתפילה אני מקבל חום. אין לי כוח לבלבולי המוח האופנתיים הללו. בתחילה דומה היה הדבר בעיניי למשולש שמתמרמר על הדרת המשולשים ממשפחת המעגלים. גם המשולש רוצה להיות מעגל, וארורה הלוגיקה שמדירה אותו מכך. מי בכלל שמה?!

יהיו שיאמרו שאין הנדון דומה לראיה, שכן משולש עגול הוא אוקסימורון במישור הלוגי-מושגי, אבל תפילה חילונית זהו ביטוי בעל מובן. התפילה עושה לנו משהו (או שאנחנו עושים לה?), וגם החילוני רוצה את התרפיה הזאת. למה שהוא לא יוכל לעשות מדיטציה לצלילי “מודה אני”, “יקום פורקן”, או
“והוא רחום”. אין מניעה לכך שמי שרוצה לעשות מדיטציה יעשה מה שבליבו. באמת למה להדיר אותו?! אלא שעדיין, גם אם זה לגמרי בסדר שיעשה מה שהוא רוצה, אבל מה הוא רוצה ממני? מי מדיר אותו? אם זה מוגדר לוגית (וגם אם לא), אז הדלת פתוחה לכל אחד שרוצה בכך. הפטפוטים על הדרה הם חסרי שחר. אבל האם זו באמת תפילה? למרות התחושות האישיות שתיארתי כאן, חשתי שכדאי אולי לחשוב על הדברים באופן פתוח ולראות אולי בכל זאת ניתן למצוא שם משהו בעל משמעות ובעל ערך.

האם זו תפילה?

במחשבה ראשונה יש ממש בטענות הללו. אם תשאלו אותי אומר לכם שכל אחד יכול כמובן לעשות מה שהוא רוצה, אבל לא אצלי בביהכ”נ. בוודאי שלא אצרף אותו למניין, והוא כמובן לא נחשב מתפלל בעיניי ובוודאי לא יצא ידי חובה. מבחינתי תפילה היא עבודת ה’ ולא תרפיה פסיכולוגית. מדיטציה אינה תפילה, גם אם היא מאד מועילה לנו אישיותית ופסיכולוגית (?). תפילה היא עמידה (מציקה למדיי, לטעמי) לפני ה’, ומי שעושה אותו דבר ממש בפני הוואקום הקדוש לא עשה ולא כלום. אולי נפשו התנקתה ונרפאה מכל חולייה (ואולי לא), ואולי הוא עבר חוויות רליגיוזיות מרטיטות, ואולי אפילו קרה לו בדיוק מה שאמור לקרות למתפלל הדתי (חוויות רליגיוזיות?), אבל תפילה אין כאן.

תחיית המתים של ישעיהו השלישי

כעת יאמר האומר תחיית המתים אני רואה: ישעיהו השלישי (המכונה אצל בני דודנו מכת המרכזניקין פרופ’ ל. שר”י) קם לתחיה לנגד עינינו הנדהמות (שנאמר: ישעיהו לא מת. וכי לחינם חנטו חנטיא…). כידוע, לשיטתו של הנ”ל תפילה היא בעצם דקלום בעלמא, שיכול היה להיעשות גם על ספר הטלפונים ולאו דווקא על סידור, כלומר מדובר במנטרה סתמית וחסרת כל תוכן ומשמעות מצד עצמה. משמעותה ועניינה היחיד הוא קיום המצווה הדתית ויציאה ידי חובה. האם דבריי כאן לא זהים לדבריו? ואם כן – מה רע בזה? האם כל כך ברור שהוא לא צודק?

האלטרנטיבה שמוצגת נגדו היא שלתפילה יש ערך ותוכן מצד עצמה, מעבר לעצם המלמול המחויב, או איזה פולחן שרירותי. יש שיאמרו שיש לה ערך תרפויטי או ערך של שיפור אישי ורוחני. עובדה היא שחז”ל לא תיקנו לומר את ספר הטלפונים (אם כי לפחות כיום חלקים מסוימים בתפילה נראים לי לפעמים  די קרובים לזה). ברור שהם התכוונו שיהיה לתפילה תוכן כלשהו מעבר לעצם העמידה בפני ה’. ואפילו ר’ חיים (מבריסק), אביהן של ליטאים, חידש בספרו על הרמב”ם שיש כמה כוונות בתפילה, בעצם לפחות שלוש (בלי להיכנס לכוונות האר”י): כוונת המילות, עמידה לפני ה’, ויציאה ידי חובה (לפחות למאן דאמר מצוות צריכות כוונה).

כוונת המילות אינה רק הבנת פירוש המילים, אלא גם התכוונות למה שהן אומרות. להבנתי, הדרישה לכוונת המילות אינה דרישה הלכתית שהיא חלק הלכות תפילה, אלא דרישה ששייכת לרובד המושגי שקודם להלכה. תפילה היא סוג של דיבור, ודיבור אינו השבת רוח מהפה או הנעת שפתיים, אלא הנעת שפתיים שמבטאת תוכן כלשהו שאליו מתכוין מניע השפתיים. אז אם התפילה אומרת “סלח לנו” עלינו להתכוין שהקב”ה יסלח לנו אחרת פשוט לא התפללנו אלא רק הנענו שפתיים. ואם אנחנו מבקשים שהקב”ה ישוב לציון – עלינו להתכוין לכך בליבנו. בלי זה לא התפללנו (ולא שרק לא יצאנו ידי חובת תפילה).

נכון שבמישור הפרקטי יש ויתורים. הכוונה הדרושה מעכבת רק בתחילת תפילת העמידה, והרמ”א מוותר אפילו על זה. אבל זה רק ויתור לחולשה ולא אידאולוגיה. ברקע יש כנראה הנחה שסתמא לשמה, כלומר שאם אדם אומר את התפילה יש כאן כוונה מכללא. אבל אדם לא  מאמין ודאי לא מתכוין שהקב”ה ישיב את שכינתו או יסלח לו. אחד כזה, גם אם אמר בדבקות את כל המילים ורקד תוך כדי כך באקסטזה רליגיוזית הוא כלל לא התפלל.

בשולי דבריי רק אעיר שישעיהו השלישי אמנם צודק בדבריו, אבל כדרכו לוקח אותם צעד אחד רחוק מדיי. אכן יש בתפילה ממד פורמלי הלכתי של יציאה ידי חובה ועמידה לפני ה’. אבל לא נכון שזו כל המשמעות שלה. אכן עבודת ה’ וקיום המצווה הפורמלי שבתפילה (דקלום ספר הטלפונים)  קיים, אלא שזו רק קומה ראשונה. מעליה יש עוד קומות של תרפיה וכוונות ומשמעויות נשגבות עד שבעת רקיעי האר”י ועד בכלל. יתר על כן, במקום אחר עמדתי על כך שאם אדם מתפלל בלי הקומה הראשונה הזאת, כלומר עושה זאת רק כדי לחוות או אפילו להשתפר, הוא לא יצא ידי חובה. מצוות צריכות כוונה. אלא שמעבר לקומה הזאת אפשרי שיש עוד קומות רבות נוספות.

איפכא מסתברא

כעת אני רוצה להציג עמדה הפוכה. רבים מעוררים על היעדר התוכן והמשמעות של התפילה אצלנו. אנשים מתפללים שלוש פעמים ביום מצוות אנשים מלומדה, ובעצם התפילה לא עושה להם כלום. אם באמת יש לתפילה משמעות מעבר לקיום המצווה (דקלום ספר הטלפונים), אזי סביר שהיא אמורה לעשות לנו משהו, כלומר לשנות משהו אצל המתפלל. המהדרין מוסיפים שהקב”ה עצמו ודאי לא צריך אותה, וגם את צרכינו הוא הרי יודע לבד. התפילה מיועדת לשנות אותנו, ולעשות מאיתנו כלי לשפע שהוא ישפיע עלינו. אם כן – תמציתה של התפילה היא המשמעות שלה ומה שהיא עושה לנו. המצווה להתפלל, שהיא אכן חלק מההלכה, אינה מצווה להניע שפתיים אלא מצווה לעשות עבודה רוחנית ונפשית שתשנה ותשפר אותנו.

אלא שאם כך – אז הרי זה בדיוק מה שקורה אצל החבר’ה הללו (החילונים המתפללים). הם הרי לא מאמינים בחובה להתפלל. הם רוצים להתפלל, ועושים זאת מפני שזה מועיל להם. מבחינתם התפילה היא תרפיה. היא מובילה לשינוי והשתפרות באישיות ובנפש. הם שופכים צקון שיח בפני הואקום הקדוש וזה כנראה באמת משמעותי עבורם ומשנה אותם. אז האם באמת נכון לומר שהם לא התפללו? להיפך, לכאורה יש מקום לטענה שדווקא הם אלו שבאמת מתפללים. אם הדתיים עושים זאת בגלל החובה הדתית וקשה להם מאד לצקת תוכן נפשי ורוחני לאקט התפילה, הרי שהתפילה החילונית היא במהותה עבודה רוחנית ונפשית. לכאורה זו התפילה הכי אותנטית. אז מה הנפ”מ אם לדעתם הם עומדים בפני הוואקום הקדוש? וכי הקב”ה צריך אותנו ואת תפילותינו? אם השינוי וההשתפרות מתרחשים, האם אין זה אומר שמדובר בתפילה למהדרין?

בעצם מה שקורה אצלם הוא בדיוק מה שקהילות דתיות רבות מחפשות שיקרה אצלן. ההתנערות מהאיבון והדוגמטיות, והפיכת התפילה למשהו משמעותי רוחנית ונפשית. זה בדיוק מה שקורה שם, ואין פלא שקבוצות דתיות מחפשות מפגש איתם כדי ללמוד את סודם. הפגישות עמם וההתפעלות שהן מעוררות אצל רבים אומרת שבעצם יש כאן סוג של קנאה סמויה. הם עושים את מה שהיינו רוצים שיקרה אצלנו. אם הם מתפללים בלי שיצטרכו את הקב”ה שיעמוד מולם (או שיעמדו מולו) כדי שזה יקרה. האם לא מתקיים בהם בעצם ולוואי אותי עזבו ותורתי שמרו (ראה למשל פסיקתא דרב כהנא פסקה טו ועוד)?

אז זהו שלא

ובכל זאת, יש תחושה ברורה שאין חיה כזאת תפילה חילונית. בלי שעומדים מול הקב”ה אין כאן תפילה. ראשית, מפני שכפי שטענתי למעלה אכן הקומה הראשונית בתפילה היא המחויבות והיציאה ידי חובה. גם אם נכון שזו לא כל התפילה, עדיין בלי קומה זו אין תפילה כלל יש שיאמרו מעבר לזה, שהשינוי לא יקרה ולא יכול לקרות אם אין כאן עמידה מול הקב”ה. אבל אני לא בטוח בזה. עובדה שהחבר’ה הללו מדווחים על חוויות ושינויים משמעותיים גם בלי אמונה ובלי לעמוד מול הקב”ה (אלא מול עצמי או מול הוואקום ית’ שליט”א).

אך יש כאן עוד מעבר לזה. גם הקומות הבאות, אלו שמעבר לחובה וליציאה ידי חובה, אינן רק התרגשות וחוויה, או שינוי נפשי בעלמא. השינוי הזה אמור להיות קשור לקב”ה. השינוי הדרוש אינו סתם שיפור עצמי או חוויה. לשינוי הולכים לפסיכולוג או למהפנט. חוויות מקבלים מלס”ד, מהופעה מעניינת ומרגשת או מטיול במקום יפה. השינוי והחוויה שבתפילה, גם אם הם נדרשים ומצופים, צריכים להיות קשורים ליחס בינינו לבין הקב”ה. כשאני עומד מול הוואקום הקדוש אולי קורה בי שינוי, אבל תפילה אינה מילה נרדפת לשינוי או אפילו לשיפור. גם אם רואים את התפילה כמכשיר לשינוי מדובר כאן בשינוי בקשר עם הקב”ה, וזה לא יכול לקרות בתפילה חילונית. אמנם ייתכן שהמתפלל יגלה פתאום שהוא מאמין ואז לכאורה התפילה אכן עשתה את המוטל עליה. אבל כשהחילוני בעודו חילוני מדבר על תפילה ועל ערכה, הוא ודאי לא מדבר על זה. בפאזה הנוכחית שלו הוא לא מתפלל כדי להפוך למאמין, אלא מדבר על אקט של תפילה חילונית בלי קשר לקב”ה. מה שיקרה לו אח”כ לא קורה ביוזמתו ולכן לא על כך הוא מדבר.

על אמונה סמויה

לסיום אציע עוד רובד התייחסות לחילוני המתפלל. ייתכן שמאחורי התופעה הזאת עומדת אמונה סמויה. אמנם כפי שתיארתי בסעיף הקודם החילוני המתפלל לא מתכוין להפוך למאמין ולא זה ערכה של התפילה בעיניו. אבל ייתכן שבמובלע ולא במודע בעצם הוא אדם מאמין. הוא תופס אינטואיטיבית את קיומו של אלוקים ואת הצורך והמשמעות של העמידה ושפיכת צקון לחש בפניו, ולכן גם אם במודע הוא מדבר כאתיאיסט, הוא בעצם לא מתפלל לוואקום שליט”א אלא לקב”ה. ואל יהיה הדבר תמוה בעיניכם. יש אנשים רבים שמאמינים בדברים באופן סמוי שלא מודע גם להם עצמם (ראו על כך בהרחבה במחברת הרביעית. הוכחות “תיאולוגיות” מבוססות על אמונות סמויות שכאלה).

אמנם נכון שלפעולה כזאת אין משמעות של מצווה, שהרי מצווה צריכה אמונה וכוונה לעבוד את ה’ באמצעותה (גם לשיטות שמצוות לא צריכות כוונה הן צריכות אמונה. ראה כאן). וכמובן שהוא לא יוצא ידי חובת תפילה בצורה כזאת, ולכן אם הוא חוזר פתאום בתשובה ונעשה מאמין באותו יום ברור שהלכתית הוא לא יצא ידי חובה ועליו להתפלל שוב. וכמובן שאי אפשר לצרפו למניין שהרי הלכתית אין כאן תפילה. ועדיין כל זה נוגע בעיקר לרובד הראשון (של יציאת ידי חובה והערך הדתי של המעשה). אבל אם מסתכלים על הקומות הבאות, כלומר על הפעולה שעושה התפילה – שם אולי זה כן נעשה גם במקרה של תפילה חילונית. התוצאות של התפילה יכולות אולי להיות מושגות גם בדרך זו.

סיכום: תפילה חילונית ומשמעותה

לסיכום, היה מקום לראות את התפילה בצורה לייבוביצית כמעשה פורמלי. כפי שהסברתי, זה לא סביר. יש לתפילה מטרות נוספות, ביניהן כנראה רוחניות ואישיותיות. אבל גם אם מקבלים את קיומן של מטרות כאלו, אין זה אומר שכל חוויה או השתפרות אישית יכולה להיחשב תפילה. התפילה אמורה להיות קשורה ליחס שלנו עם הקב”ה. מעבר לזה, מצוות תפילה דורשת כוונה ואמונה, כלומר שנתפלל כדי לשפר את עמידתנו מול הקב”ה ואת הקשר שלנו אליו. כשזה קורה ב”מתעסק” (כלומר מבלי משים ובלי כוונה) ספק עד כמה הדבר יכול להיחשב כתפילה. בשורה התחתונה, דומני שתפילה חילונית, רליגיוזית ככל שתהיה, היא חסרת משמעות דתית, אבל לא בהכרח חסרת ערך דתי. ראינו למשל שאולי תהיינה לה תוצאות בעלות משמעות דתית.

לגבי האפשרות ללמוד ממתפללים חילוניים ולאמץ תובנות שלהם אלינו – אני די בספק, אם כי אין לי ניסיון מעשי ולכן קשה לשלול זאת קטגורית. ייתכן שניתן לשאוב מהם צורות חדשות ליצור חוויות ותחושות רליגיוזיות, אבל כל עוד אין לכל אלו קשר לעמידה לפני ה’ אין זו תפילה. אבל אולי כשאדם מאמין, שכן עומד לפני ה’, ישתמש בטכניקות כאלה (גם אם מקורן חילוני), זה ייצור אצלו קירבת אלוקים וישפר את יחסו ועמידתו לפני הקב”ה. לאור מצבנו העגום, ייתכן ששווה לנסות.

ועדיין דיבורים על “הדרת החילונים מהתפילה” הם כמובן פתפותי ביצים אופנתיים ותו לא.