על שינויים בהלכה ושאלת הסמכות (טור 101)

בס”ד

מספרים שבמשפחות נוצריות שונות מצאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל נותרו מנהגים מוזרים שאין להם הסבר. למשל, בערב פסח לפני הסעודה באותן משפחות (כאמור, נוצריות למהדרין) נהגו לרדת למרתף להתחיל שם את הסעודה ואז לעלות למעלה ולסיים אותה. כך ניתן למצוא שיירי מנהגים שנותרו בקהילות יהודיות (או פסאודו יהודיות) שונות ברחבי העולם, זכר למנהגים ולהלכות שנהגו שם ובטלו מזמן. התופעה נראית מאד מוזרה, שכן אין שום היגיון לעשות זאת בימינו. מאידך, לא נעים לצחוק על המנהגים הללו, שכן מדובר במסורות שאנשים מסרו עליהן את נפשם וסבלו בגינן ולכן אין פלא שהן שרדו, גם אם בצורה כה מוזרה ותמוהה. בטור זה ברצוני לעמוד על כך שבעצם כולנו נוהגים בצורות כאלה ולדון מה ניתן וצריך לעשות עם זה.

על חששות והלכות

בטורי הקונטרוברסלי על הקטניות (טור 2) עמדתי על כך שבעצם כולנו נמצאים באותו מצב. הבאתי שם את האגדה האורבנית על הרבי מגור שבבואו להדליק נרות חנוכה ביקש מהמשמש שלו לסלק את המטאטא שניצב שם ליד החנוכייה. הוא הסביר שיש לו חשש שבשנה הבאה כל החסידים ידליקו נרות עם מטאטא מונח ליד החנוכייה. השמש סילק את המטאטא, ובשנה הבאה החסידים כמובן שמו מטאטא וסילקו אותו ואז הדליקו נרות. הסברתי שם שלמרות שכולנו צוחקים על האיוולת בסיפור הזה, בעצם אנחנו מתנהגים בדיוק באותה צורה. “גזירת קטניות” שיסודה כנראה בחשש מהימצאות חמץ באריזות הקטניות, חשש שכבר לא קיים היום, ובכל זאת כולנו מקפידים להיזהר מכל שמץ קטניות במוצרי המזון לפסח.

עוד הוספתי שם שיש להבחין בין מנהג לבין תקנה או גזירה. בתקנה וגזירה הכלל הוא שדבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו, כלומר תקנה או גזירה שהתקבלו בסנהדרין צריכים סנהדרין אחרת כדי לבטלם, וזאת גם אם בטל הטעם. אבל קטניות אינה תקנה וגם לא גזירה אלא חשש. הציבור חשש מהימצאות חמץ בקטניות, ובצדק, ולכן לא השתמש בקטניות בפסח. אבל משבטל החשש בטלה ה”גזירה”. כך ניתן לחשוש ממהמורה בכביש ולעקוף אותה כדי לא לסכן את חיינו, אבל רק איוולת היא להמשיך לעקוף את מקום המהמורה אחרי שהיא כבר לא קיימת שם. הסיבה לכך היא שלא היה מוסד מוסמך שקבע איסור על מעבר בכביש באותו מקום. זה היה חשש ולא גזירה או תקנה.

כמה דוגמאות הלכתיות

לגבי חששות זה נראה מובן מאליו, אך כאמור זהו המצב גם בתחום ההלכתי. מדובר הן בהלכות דאורייתא ועוד יותר בהלכות דרבנן שאין בהן כיום שום היגיון ובכל זאת אנחנו משמרים אותן מסיבות שונות. אביא כאן רק דוגמאות ספורות מתוך כמה וכמה.

א. דוגמה ראשונה היא חזרת הש”ץ. מקור התקנה בדאגה לאנשים שלא יודעים להתפלל או לקרוא. הש”ץ קורא את התפילה בקול כדי שיוכלו להתפלל אתו או לצאת ידי חובה על ידו.

כיום כמעט אין אדם שלא יודע קרוא וכתוב ולא יכול להתפלל מהסידור. זה כמובן לא מפריע לנו לחזור על התפילה פעמיים ביום תמידין כסדרם ומוספים כהלכתם, ולהכפיל את מספר הפעמים שאנחנו ממלמלים את הטקסט הזה, שגם במקור הוא רב מדיי.

ב. דין חודשי ההבחנה בין בעל ראשון לשני. על פי ההלכה אישה שבעלה נפטר או גירשה צריכה לחכות לפחות שלושה חדשים לפני שהיא נישאת בשנית. הסיבה היא שאם ייוולד לה ילד אחרי שבעה חודשים מהנישואין לשני לא נוכל להבחין האם הוא בנו של הראשון שנולד לתשעה חודשים או של השני שנולד לשבעה. ההנחה התלמודית היא שיש שני סוגי הריון, כזה שנמשך שבעה חודשים וכזה שנמשך תשעה ולכן נוצר הספק.

כיום זה לא רלוונטי, גם מפני שלא נראה שבאמת יש שני סוגי הריון מובחנים כאלה. נראה יותר שמדובר ברצף. מעבר לזה, יש כיום אפשרות רפואית לקבוע די בקלות האם ילד הוא בנו של ראובן או שמעון. ובכל זאת אף אחד לא מעלה בדעתו לבטל את שלושת חודשי ההבחנה.

ג. יו”ט שני של גלויות. זוהי אחת התקנות המציקות והמיותרות ביותר, ומקורה בספק לגבי קיבוע החודש (קביעת ראש חודש, האם בי”ד החליט לעבר את החודש או לא). בעבר בי”ד היה מחליט בזמן אמתי האם לקבוע ראש חודש ביום העשרים ותשעה לחודש או להאריך את החודש בעוד יום אחד (לעבר אותו). כשבי”ד בירושלים היה מחליט על כך היתה יוצאת הודעה לכל רחבי העולם או על ידי שליחים או באמצעות הדלקת משואות בראשי ההרים. למכניזם ההודעה יש קצב מוגבל, ולכן יש רדיוס מסוים של מקומות שלוקח להודעה יותר משבועיים להגיע אליהם ואז הם לא היו יודעים מתי לחגוג את פסח או סוכות. חכמים קבעו שבכל המקומות מחוץ לגבולות הארץ יחגגו יומיים מספק כדי לא לחלל את החג. הבעיה חריפה הרבה יותר בראש השנה שכן הוא חל בא’ בחודש ולא בט”ו, ולכן שם קבעו שגם יושבי ארץ ישראל חוגגים יומיים. אמנם כיום הלוח כבר קבוע וכולם יודעים מראש את התאריכים הנכונים, אבל חכמים קבעו להמשיך לחגוג יומיים שמא ייבנה המקדש ונחזור לקדש חודשים על פי הראייה והבעייה תחזור.

אלא שגם תקנה זו היא אנכרוניזם מובהק, שהרי מנגנוני ההודעה של ימינו יכולים להגיע לירח בכמה שניות. גם אם נחזור לקדש על פי הראייה, אין מקום בעולם שלא ניתן לעדכן אותו בזמן אמתי על החלטת בית הדין. צריך לזכור שמעבר לחוסר הנוחיות ותחושת המיותרות והמגבלות חסרות הטעם על התנהלותנו, בגלל תקנה זו לא מניחים תפילין באותו יום על אף שבעצם זה יום חול רגיל. לא מעט הלכות ועיסוקים מתבטלים רק בגלל החשש חסר השחר שמהרה ייבנה המקדש ונחזור למצב של ספיקא דיומא. זאת כמובן מעבר לעצם הבעיה של “בל תוסיף” על חגים שבדינו לנו מלבנו ללא שום טעם.

ד. בליעה בכלים.[1] הלכות תערובות ואיסור והיתר עוסקות לא מעט בבליעה של איסור בכלים שונים בניסויים שנעשו בשנים האחרונות התברר שהכלים בימינו כמעט לא בולעים. ההערכות של חכמים כמה נבלע בכלים הן חסרות קשר למציאות (לפחות בימינו וכנראה גם בימיהם). גם תהליכים פיסיקליים וכימיים נוספים שההלכה מניחה כנראה לא ממש קשורים למציאות (תתאה ועילאה גבר ועוד). יש פוסקים שהסכימו שיש מקום ואף צורך לשנות את ההלכות הללו, אבל מתוך חשש משינוי לא לגיטימי ופריצת גדר הם ביקשו הסכמה של פוסקים נוספים שלא ממש הגיעה כמובן, וכך הנושא נותר תקוע. אנחנו אוסרים כלים וזורקים אותם, ואף מגיעים מדי פעם לקולות מפליגות בגלל ההחלטה על בליעת כלים, וכל זאת ללא קשר למציאות הממשית.

ה. חזקות שונות. לדוגמה, הגמרא מניחה שיש חזקה שנשים רוצות זוגיות בכל מחיר, ובלשונה: “טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו”. אישה מעדיפה זוגיות בכל מחיר, גם אם הבעל הוא לא “סחורה” מי יודע מה. גם לחזקה זו יש השלכות מרחיקות לכת על מסורבות גט ועגונות שלא מקבלות גט מבעליהן ובתי הדין לא מבטלים את הקידושין בטענת “אדעתא דהכי לא קדשא נפשה” (ראה פס”ד שלי כאן). ההנחה היא שלא משנה מה יקרה, הבעל חולה נפשית או גופנית, מכה ומתעלל, ממאן לתת גט, האישה רוצה את הזוגיות הזאת והיתה רוצה אותה גם אם היו שואלים אותה מראש.

ושוב, גם כאן ברור שהמצב כיום שונה בעליל. נשים רבות הן בררניות ולא מוכנות להינשא אלא לבן זוג שמקובל עליהן. דומני שמדובר ברוב מוחלט של הנשים, כולל חרדיות, שלא מוכנות להינשא לכל בעל בכל מחיר. הדבר לא מביא את בתי הדין לשנות משהו מהתייחסותם. בתי דין לא מבטלים קידושין בטענת אדעתא דהכי למרות שברור שהקידושין בטלים ומבוטלים (אגב, הם כנראה בטלים גם אם בי”ד לא עשה מעשה ולא ביטל).

ו. יש הלכות דאורייתא שונות, כמו פסול נשים לעדות והיחס לגויים, שבהחלט יש מקום לשקול שינוי שלהן בימינו בגלל שינוי המציאות הרלוונטית. במאמריי (כאן וכאן) הראיתי את המנגנון המאפשר זאת, אבל פוסקים לא מוכנים אפילו לשקול זאת. בזכות טיעוניי אלו זכיתי לתואר המכובד אפיקורס (רק השבוע שמעתי מרב חשוב שהוא כבר נשאל כמה וכמה פעמים האם אכן יש להתייחס אליי כאפיקורס, ואני מניח שיש גם רבנים אחרים שנשאלו זאת).

התחום ההלכתי מעורר את שאלת הסמכות: הלכה והמשפט

יש כמובן הבדל בין חששות שונים לבין התחום ההלכתי. ההבדל העיקרי הוא שחששות תלויים במציאות, ואם המציאות השתנתה ברור שאין טעם לחשוש. לעומת זאת, בתחום ההלכתי מדובר בהלכות מחייבות ותקפות שנקבעו על ידי בי”ד מוסמך ומחייב (סנהדרין, או התלמוד שהפוסקים כתבו שיש לו דין סנהדרין). גם בחוקי המדינה אף אחד לא חושב שאם יש חוק שכבר אינו רלוונטי הוא בטל מאליו. הכנסת אמורה לבטל אותו, וכל עוד זה לא נעשה האזרח לא אמור לעבור עליו.

ואכן הרמב”ם בתחילת פ”ב מהל’ ממרים מביא את ההלכה התלמודית שדבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו. כלומר קביעה הלכתית שנקבעה בסנהדרין לא יכולה להשתנות אלא על ידי סנהדרין. ובתקנות וגזירות דרבנן יש דרישה נוספת שהבי”ד המאוחר יהיה גדול בחכמה ומניין מהראשון שקבע את הלכה המקורית. לכאורה הכללים ההלכתיים הללו שגם נפסקו להלכה מונעים קטגורית כל שינוי הלכתי (להבדיל מביטול חששות שתלוי רק במציאות). לכן טענות לטובת שינויים נתלות כיום לא מעט בתירוץ הסמכות. גם אם ראוי לשנות, אין לנו סמכות לכך.

ובכל זאת יש בעייה

ובכל זאת, קשה להתכחש לכך שהמצב הזה מעורר תחושות לא נוחות. אנחנו תקועים עם הלכות רבות שאינן רלוונטיות. אם נתבונן במראה נמצא שכולנו נוהגים כמו האנוסים או חסידי גור (אני לא יודע מי משתי הכתות הללו קרובה יותר ליהדות). מעבר לזה, האנלוגיה לשינוי חוקים שהובאה למעלה מחדדת עוד יותר את תחושת האי נוחות. החוק יכול להרשות לעצמו לקבוע שכל עוד חוק כלשהו לא שונה הוא מחייב גם אם בטל טעמו, שכן יש מוסד פעיל שיכול לעשות את השינוי (הכנסת, היועמ”ש שקובע שחוק כלשהו אינו אכיף או שאין בו עניין לציבור, או לפעמים גם בתי המשפט דרך פרשנות חקיקה, או חקיקה שיפוטית). אבל בהלכה אנחנו תקועים כבר כאלפיים שנה בלי מוסד שיש לו סמכות לשנות שום הלכה וגם לא לחדש הלכות נחוצות חדשות, בעוד שהמציאות משתנה בקצב רצחני שרק הולך וגובר.

הדבר מעורר תחושות קשות של חוסר רלוונטיות של ההלכה שמאיימות על ההלכה ועל המחויבות הציבורית אליה, שלא לדבר על חילול השם הנורא שכל זה מעורר כלפי פנים (התחושות גם בתוך הציבור הדתי) וכלפי חוץ (התורה, ואנחנו כולנו, נראים כמו חסידי גור ר”ל). בשנים האחרונות אנחנו רואים ערעור על המוחלטות של המחויבות ההלכתית. יש דתיים לייט, כאלה ששומרים או לא שומרים נגיעה, כאלה שמדברים בטלפון או מסמסים בשבת, כאלה שגרים עם בני או בנות זוג ללא נישואין וכדומה. לדעתי חלק מהגורמים לתופעות הללו, מעבר לעידן הפוסטמודרני ולערכי החופש והאוטונומיה (בפרשנות מעוותת שלהם), הוא חוסר האמון (המוצדק) בהלכה. אדם שואל את עצמו למה לקיים הלכות לא רלוונטיות, שכל קיומן נובע מתאונה היסטורית שקרתה לנו לפני אלפיים שנה. כמה אנשים מוכנים לחיות את חייהם על סמך מערכת בלתי רלוונטית רק בגלל שאין לנו סמכות לשנות אותה? נניח שמטוס ובו כל חברי הכנסת היה מתרסק וכולם היו נספים, האם יעלה על הדעת שכלל אזרחי המדינה ימשיכו לקיים באדיקות את מערכת החוקים האנכרוניסטית הזאת רק בגלל שאין סמכות לשנות? אז למה שיהודי ימשיך לשמור ולקיים מערכת נורמטיבית שחלק ניכר ממנה מבוסס על נורמות עתיקות ולא רלוונטיות, ועל נסיבות עובדתיות שהשתנו מזמן? האם אני אמור לחיות לאור מערכת חוקים שאין לה משמעות וערך רק בגלל שלפני אלפיים שנה מישהו החליט שכך ראוי לנהוג, או ששררו אז נסיבות שחייבו התנהגות כזאת (וידוע הטיעון המופרך של החזו”א על כך שהמציאות המחייבת היא זו ששררה באלפיים שנות תורה, כלומר בתקופת התלמוד ולא בימינו) והמטוס של אלו שיכולים לעדכן ולשנות זאת התרסק? חלק ניכר מההלכה נראה כמו אנכרוניזם מעיק ומציק, ואין פלא שרבים נוטשים אותה ברמות ובמינונים שונים. הממסד הרבני והמחנכים מנהלים קרב מאסף במטרה להגן על מערכת שלא ניתנת להגנה.

חשוב להבין שאם המערכת בכללה היתה מעוררת אמון, והיו בה רק סדקים שוליים שדורשים מחויבות בגלל חוסר סמכות – ניחא. אבל התחושה היא שכיום לא זה המצב. אגב, לדעתי לא מדובר ברוב ההלכה אבל יש חלק לא מבוטל ממנה שהוא כזה (ראה בדוגמאות למעלה). אני חושב שאם אנשים היו רואים שמה שניתן וצריך לשנות היה משתנה, הם היו מוכנים לקבל את עולן של ההלכות שהפוסקים היו אומרים שאין לשנותן. אבל התחושה היא שהפוסקים לא  מוכנים לגעת בכלום, ואין פלא שהדבר מביא לאבדן אמון בכלל המערכת (לפעמים שלא בצדק).

דרכי ההתמודדות

הניסיונות להתמודד עם התופעה המדאיגה הזאת מתמצים בהגנות אפולוגטיות. ראש וראשון לכולם הוא טיעון הסמכות (אין לנו סמכות לשנות). דרך נוספת היא יציקת תכנים שונים להלכה שאיבדה את הרלוונטיות שלה. כך חזרת הש”ץ, שבמקורה נועדה לסייע למי שלא יודע להתפלל, מוצגת כהלכה שמטרתה לתת צביון ציבורי לתפילה. אגב, דווקא כאן יש בתפיסה כזאת היגיון מה, אבל לא נראה שזו אכן היתה מטרת התקנה המקורית. ברור שמדובר בהסבר שניתן דה פקטו רק כדי למנוע שינוי של הלכה שבטל טעמה. כך מקוננים על חורבן ירושלים ומתכוונים בעצם למקדש. יו”ט שני של ראש השנה מקבל משמעויות מיסטיות שונות (מה קורה בשמים ועל מה דנים אותנו)[2], כשבמקור מדובר בסתם תקנה מחמת ספיקא דיומא.

דרך שלישית של התמודדות היא תיאוריית הטעמים הנסתרים. שיקולים אפולוגטיים מביאים רבנים ופוסקים שונים ליצור תיאוריה שמאחורי התקנות והגזירות יש עוד טעמים נסתרים ולכן שינוי הנסיבות לא יכול להצדיק שינוי שלהם. זוהי תיאוריה חסרת כל היגיון, וברור לי לגמרי שמדובר בניסיון אד הוק להסביר מדוע אסור לשנות כלום. אם נראה לכם שבטל טעמה של תקנה או גזירה, טעיתם. יש טעמים נסתרים שאף אחד לא יודע מהם, והם כמובן לא בטלו. אם לא יודעים מהם, איך יודעים שהם לא בטלו? פשוט, לא יודעים שהם כן בטלו. זהו פתרון קסם נגד שינויים. החיסרון היחיד  שלו הוא שהוא ממש לא משכנע ולא הגיוני. אבל תודו שהוא ממש מועיל. צאו וראו כמה אנשים מצטטים אותו בארשת חשיבות והבעה של עמקות עצומה בכל דיון על שינוי בהלכה.

חריגות

לא תמיד היה כך. פוסקים לאורך הדורות שינו הלכות, תקנות וגזירות, במאות מקרים. זאת למרות שמאז חתימת התלמוד אין סמכות לשנות הלכות דאורייתא או דרבנן, פוסקים עושים זאת כל הזמן ובגדול. ניתן לראות דוגמאות רבות לחריגות מכללי השינוי בפרק האחרון של ספרו של הרב נריה גוטל השתנות הטבעים בהלכה. אחרי שהפוסקים עושים זאת, מוצעות פרשנויות שונות וכך נוצרים כללים שמסייגים את כללי הסמכות מונעי השינוי. למרות שאין בי”ד, ובוודאי הוא לא גדול בחכמה ומניין, בכל זאת משנים לא מעט הלכות. לסיכום המכניזמים הללו ראה מאמרי כאן.

אין לי ספק שהפוסקים ששינו את ההלכות הללו לא עשו ניתוח של הסוגיות והבינו שיש כללי סייג שמבטלים את הצורך בסמכות. מדינא דגמרא אין לשנות מאומה, ובכל זאת הם משנים. מדוע? מפני שנראה להם בלתי נסבל להשאיר את המערכת קפואה לאורך אלפי שנים על אף כל השינויים. הם ראו חובה וממילא גם זכות לעצמם להתאים את ההלכה למציאות. חשוב להבין שזה נעשה כבר בימי הביניים כשקצב השינויים היה רחוק מלהיות כמו הקצב המטורף בימינו, וכשהתקשורת והמידע היו הרבה פחות נפוצים ונגישים, כך שחילול השם והתמונה האנכרוניסטית היתה הרבה פחות חדה ומזיקה ממה שהיא בימינו. אחרי שהשינויים נעשו באו אחרים והגדירו כללים שמסייגים את הצורך בסמכות במקרים שונים (כללי הסייג הללו מתוארים במאמרי הנ”ל ובספרו של גוטל).

פתרון אפשרי

כיצד הפוסקים יכולים לפעול חזיתית נגד ההלכה התלמודית? הרי הכללים שדורשים בי”ד ושהוא יהיה גדול בחכמה ומניין מקודמיו, הם מדין התלמוד שמחייב את כולנו. כולם מסכימים שאין לחלוק על התלמוד. התירוצים והכללים שנוצרו בדיעבד כדי להסביר שיש מכניזמים לגיטימיים הם כמובן יצירות אד הוק.

בספרי על ההלכה (השלישי בטרילוגיה שתצא לאור בעז”ה במהרה בימינו), אני מציע הסברים שונים לעניין ומנסה להראות שיש מכניזמים שמסייגים את כללי הסמכות. אבל כאמור, כל אלו הם מכניזמים שנוצרו אד הוק. כאן אני רוצה לטעון שמאחורי כולם יש הסבר יסודי אחד, למרות שאף אחד לא אומר אותו בגלוי וכמובן לא מעלה אותו על הכתב.

הדרישות שמסייגות את היכולת לשנות (דבר שבמניין, בי”ד גדול מקודמיו), הן עצמן נאמרו בתלמוד. המצב אז היה שיש סנהדרין בא”י או שצפויה להיות והיעדרה הוא מצב זמני. כשאנחנו בבבל ואין לנו סנהדרין, או כשאנחנו צופים (גם אם בטעות כשעוד לא הבינו את עומק הגלות הצפויה, והפסקת הסמיכה) שהיא תוקם בקרוב, קל והגיוני לקבע את ההלכה ולא לאפשר לשנות אותה עד שיקום מוסד מוסמך. אין פלא שקבעו את הכללים שמי שלא מוסמך לא יכול לשנות. אבל כעת אנחנו כבר כאלפיים שנה בלי סנהדרין וגם לא נראה שבקרוב תקום סנהדרין, והתאונה ההיסטורית ארוכת השנים הזאת איבנה את ההלכה והביאה אותנו לעברי פי פחת. זוהי ממש שואה תורנית וחילול השם נורא. לא רק שאנחנו לא נראים טוב, אלא שאנחנו לא באמת מקיימים את רצון ה’ ורצון התורה. הרי אם תקנת יו”ט שני לא רלוונטית בימינו, אזי התורה רוצה שנניח תפילין ביום הזה (אלא אם נקבל את ההסברים המופרכים שמציעים תכנים אד הוק ליו”ט שני). כל הלכה שדורשת שינוי בעצם אומרת שבמצב הנוכחי אנחנו לא מקיימים את רצון ה’. המחיר של השמרנות והאיבון אינו רק מחיר של נוחיות ושל חילול השם בעיני אחרים. המחיר הוא קודם כל אי קיום רצון ה’ וציוויי התורה.

לכן נראה לי ברור שהכלל שדורש בי”ד הגדול כדי לשנות הלכות הוא עצמו לא רלוונטי בימינו. הוא נאמר במקורו לזמנים ומצבים שבהם יש אלטרנטיבה, סנהדרין בארץ ישראל או שיש ציפייה שתקום סנהדרין. במצב כזה קבעו שאף גורם אחר לא ישנה את ההלכה. כפי שהערתי, במצב כזה גם חוק המדינה מונע מעבר על החוק עד שהוא עובר שינוי על ידי הכנסת. אבל כשאלפי שנים אין מוסד מוסמך שיכול לעשות שינוי, ברור לגמרי שהתורה ממש לא מתכוונת שנישאר מקובעים למערכת אנכרוניסטית רק בגלל שיקולי סמכות מוזרים כאלה. העיקרון יכול לקבוע שהסמכות מסורה רק למוסד המוסמך, אבל זה כשיש מוסד כזה. כשאין מוסד מוסמך וגם לא צפוי שיהיה בקרוב, אין סיבה לשלול את הסמכות מאחרים.

ראינו שחכמים לאורך הדורות עשו ועושים שיקולי אין ברירה כאלה כחלק מההתנהלות ההלכתית והפסיקתית שלהם. רק כדוגמה לדבר, בתהליך הגיור יש דרישה לקבלת מצוות, מילה וטבילה, והרצאת דמים (=קרבן), ושכל זה ייעשה בפני בי”ד של סמוכים. מה קורה כשאין סמוכים? יש דין שליחותייהו, שמאציל סמכויות על בי”ד הדיוטות. במקורו זה נאמר רק על מצב שיש סמוכים בארץ ישראל ואנחנו בבבל. חכמים הרחיבו זאת לזמן מאוחר (עד ימינו) כשכבר אלפי שנים אין שום סמוך בעולם. תוס’ בגיטין פח ע”ב הרחיב זאת עוד יותר, וקבע שלמרות שהגמרא אומרת שדין “שליחותייהו” נאמר רק על דברים שיש בהם הפסד ממון והם שכיחים, הוא חל גם על גיור. למה? מניין שזה כך? צריך להבין שבלי בי”ד סמוכים הגיור חסר כל תוקף והגר הוא בעצם גוי למהדרין. ובכל זאת, תוס’ קובע בלי שום בסיס ומקור שתקנת שליחותייהו חלה גם על גיור, כי לא ייתכן אחרת. תוס’ בעצם טוען שלא סביר בעליל שההלכה תביא אותנו למצב שבו לא ניתן לגייר ולכן ברור שהיא בטלה.

דומני שהוא הדין גם כאן. נמאס לי כבר לשמוע, ועוד יותר נמאס לי לומר שוב ושוב לשואלים: “אתם צודקים. צריך שינוי והמצב ההלכתי לא נכון ולא מתאים למציאות. הוא בעצם מגוחך ואבסורדי בדיוק כמו המטאטא של הרבי מגור והירידה למרתף של צאצאי האנוסים. אבל מה לעשות, אין לנו סמכות לשנות”. יש גבול לכל תעלול. כשלא מדובר בשוליים אזוטריים אלא בחלק ניכר מהמערכת שהוא אנכרוניסטי, וכשהנזקים למחויבות ההלכתית הם ברורים וחד משמעיים (וגם מוצדקים), אי אפשר להתעלם. הגיעה העת לקבוע שהכללים שדורשים בי”ד כדי לשנות הלכות בטלים ומבוטלים. ברור שמעיקרא הם לא נאמרו למצב כמו שלנו כיום. אף אחד לא התכוין לתקוע אותנו לעשרות ומאות דורות בנסיבות חיים משתנות עם מערכת מאובנת וקפואה. ואם מישהו כן התכוין לזה – זו בעיה שלו ולא שלנו.

הרב קוק בספרו לנבוכי הדור כתב שכשיקום בי”ד הגדול הוא יוכל לבטל את ההלכה שדורשת בי”ד גדול בחכמה ומניין כתנאי לביטול תקנות וגזירות. הוא גם יוכל לבטל את ההלכה שלא דורשים טעמא דקרא (פרשנות תכליתית, שהיא בעצם הבסיס העיקרי לשינוי הלכות). כאן רצוני לטעון יותר מכך. גם כשעוד לא קם בי”ד הגדול, ההלכות הללו (שדורשות בי”ד גדול) צריכות להתבטל במהלך פרשני שלנו. יתר על כן, טענתי היא שחכמים לאורך הדורות עשו זאת לא מעט, גם אם הם לא אמרו את הדברים על השולחן.

הערה על המדרון החלקלק

אני יודע ומבין היטב את הסכנות שבדבר ואת בעיית המדרון החלקלק שוודאי יעלו כאן בתגובות. אני מבין היטב שצריך למצוא מנגנונים אלטרנטיביים שימנעו כאוס ואנרכיה. מה שרציתי לטעון כאן שיש מכניזם סביר לגמרי שפתוח בפנינו כיום. צריך להבין שהשארת המצב על כנו וקביעה של חוסר סמכות גורף מסוכנת לא פחות מפריצת הגדרות שאני מדבר עליה. עצומים כל הרוגיה, ורק חלק קטן מהם תוארו כאן. כל זאת מעבר לעצם החיים בשקר, ועצם העובדה שאנחנו פשוט לא מקיימים את רצון ה’ ואת ההלכה.

[1] ראו דיון הלכתי מקיף כאן, וגם כאן (כולל התייחסות פוסקים בני ימינו).

[2] ראה בטור 27 על רמזי אלול.