סלאח, פה זה ארץ ישראל: מבט אחר על מחדלי העלייה מצפון אפריקה (טור 103)

בס”ד

לפני כמה שבועות ראיתי את סרטו של דוד דרעי (יוצא ירוחם. משפחתו מוכרת לנו היטב משם), סאלח, פה זה ארץ ישראל. הסרט מספר את סיפור הקמתן של עיירות הפיתוח בשנות החמישים, ויש בו כתב אישום חריף נגד החברה והממשל בישראל של שנות החמישים. במזימה מתוכננת היטב ובפטרנליזם לקחו עולים תמימים והביאו אותם למחוזות נידחים (כמו ירוחם), בלי לתת להם אפשרות לבחור מקום מגורים ותעסוקה, ואף התנכלו למי שהעז להתנגד ולמרוד. בזאת בעצם קבעו וקיבעו את גורלם וגורל ילדיהם לשנים ודורות קדימה. כל זאת בניגוד לעולים אשכנזים שהגיעו באותו זמן (כמו קבוצת עולים מפולין), שדווקא כן קיבלו אפשרויות לבחור מקום מגורים ותעסוקה במרכז הארץ לפי רצונם.

הסרט מלווה בראיון מתמשך עם הגיאוגרף אלישע אפרת, שעמד במוקד התכניות החדשות ל”פיזור האוכלוסין” והקמת עיירות הפיתוח. מדובר בדמות מרתקת שהיה לה תפקיד מרכזי בתהליכים המדוברים. הלה מודה בכנות גמורה ובפה מלא לעיני המצלמה, ונראה שגם ללא כל בושה או התנצלות, בכך שהדבר נעשה דווקא לאוכלוסיות חלשות שלא יכלו להתנגד. לפולנים היו אפשרויות אחרות, הוא אומר. הם יכלו להגר למדינות אחרות. הם ידעו בפני מה הם עומדים והיו להם קשרים. אם לא היו מקבלים את פניהם בצורה אטרקטיבית דיה, הם לא היו כאן. זאת בניגוד לעולים ממרוקו שלא הייתה להם אופציה אחרת, לא היו מודעים לאפשרויות והיו ללא קשרים במקומות המתאימים. דברים ציניים ומקוממים, ובעצם הצופה לא ממש מבין איך אפרת לא מתבייש להצהיר זאת קבל עם ועולם בלי למצמץ. לפעמים נדמה בכל זאת שכוונתו להכות על חטא, אבל הרושם הכללי שלי הוא שממש לא.

מהפרוטוקולים, שכמובן רובם חסויים (משיקולי ביטחון המדינה? עאלק), נחשפת תמונה בעייתית של גזענות, של סטריאוטיפים לגבי עולי צפון אפריקה, השכלתם, תרבותם, הפוטנציאל שלהם ועוד. התנהלות פטרנליסטית מקוממת שמקבלת החלטות קרדינליות עבורם במקומם. הדברים מתחזקים לאור ראיונות נוספים עם אנשי אקדמיה שמלווים את הסרט (למשל ההיסטוריון ד”ר אבי פיקאר, ידידי שהוא תושב ירוחם בעצמו). הם מספרים ללא כחל ושרק על צורת החשיבה של השלטון הישראלי דאז ועל השימוש הציני שהוא עשה בעולים.

אז הנה הטוויסט: אני חייב לומר שלמרות התחושות הקשות ולמרות העובדות – לא השתכנעתי. הבמאי מניח כמובן מאליו שאם הוא ישים בפנינו את העובדות כהווייתן הן תדברנה בעד עצמן. ואכן התרשמתי שרוב הצופים יצאו מזועזעים עד עומק נשמתם (לא תתפלאו שכך גם התרשם המבקר של עיתון הארץ). אבל כבר תוך כדי הצפייה בסרט, ועוד יותר אחריה, חשבתי לעצמי שהתמונה ממש לא פשוטה ולא חד משמעית. מדובר בכמה נקודות שונות שאדון בהן כאן בקצרה אחת לאחת.

הקונטקסט ההיסטורי

אלישע אפרת מספר בסרט על הרציונל של הקמת עיירות הפיתוח. הוא אומר שהממשלה הגיעה למסקנה שחייבים לפזר את האוכלוסייה ברחבי הארץ. לא  ייתכן שכל אוכלוסיית הארץ תתרכז בשלוש ערים גדולות וכל שאר המרחב יישאר ריק מתושבים.

כעת שימו את עצמכם בנעליהם הגדולות של בן גוריון וכנופייתו. ברור להם כשמלה שהמדינה לא הייתה שורדת אם כל האוכלוסייה שלה הייתה מתרכזת בשלוש ערים. לא הייתה לאנשים פרנסה, אין להם השכלה מתאימה ולא כסף למגורים בערים הללו, ולכן הם היו נופלים לנטל על הרווחה ומשרד הסעד. היינו מקבלים בפרוורי הערים הגדולות שכונות עוני ענקיות של פחונים ואוהלים עם תנאי תברואה ירודים ותנאים תת-אנושיים בהם האנשים הללו היו חיים. חשבו על שכונות העוני הענקיות מלאות הסחי והביצות בהודו, בפבלות של ריו בברזיל, על שכונות הפחונים בפאתי עריה הגדולות של סין ועוד. אין פלא שבן גוריון לא רצה את כל זה אצלו בחצר.

מעבר לכל זה, צריך לזכור שרק סיימנו מלחמת הישרדות (מלחמת העצמאות), והאיומים הביטחוניים עדיין מונפים כחרב על ראשינו. שטחים נרחבים ריקים מיושב מעוררים בהכרח בעיות ביטחון לא פשוטות. קשה מאד לממש שליטה וריבונות על שטחים כאלה, ועלינו לזכור שהמדינה הייתה אז בראשית דרכה. ריבונותה מאותגרת יום יום ושעה שעה, וממש לא מובנת מאליה. ממשלה שנמצאת במצב כזה, חייבת לחשוב על דרכים לפזר את האוכלוסייה ולהביא להתיישבות בכל מרחבי הארץ. כעת ברור לגמרי מדוע בן גוריון מחליט לפזר את האוכלוסייה.

כשהוא ניגש לעשות זאת, הוא פונה תחילה לכלל האוכלוסייה וקורא להם להגיע לנגב. קולו מהדהד עד היום: מרחבי הנגב השוממים קוראים לכם ומחכים לכם. כידוע, ובסרט עצמו גם מסופר על כך, בן גוריון אמר זאת יום יום ושעה שעה, ואף עשה זאת בעצמו כשהתיישב בשדה בוקר (כמאמר השיר: “והנגב עוד יהיה פורח, וגם הזקן יהיה שמח”). אלא שעם ישראל היקר והחלוצי כולל הניצוץ היהודי והאלוקי שבליבו, לא ממש נענה לאתגר. אנשים העדיפו להישאר במקום השראת השכינה במרכז הארץ תחת גפנם ותאנתם, ובמדינה דמוקרטית אתה לא יכול להכריח אף אחד לעבור לגור במקום שהוא לא רוצה בו.

אז מה עושים? המדינה נלחמת על חייה נגד אויבים רבים מסביב, סובלת ממצוקה כלכלית לא פשוטה, והאשכנזים רוצים רק “ארלוזורובה פינת גובה דיזנגובה” (כמאמר הגששים). מה יותר טבעי מלקחת אוכלוסייה שבין כה וכה בשליטתך ותחת ידיך ולהעביר אותה לנגב ולעיירות הפיתוח. מדובר באוכלוסייה שאתה זה שצריך למצוא לה פתרונות. אוכלוסייה שמטבע הדברים לא תעורר בעיות קשות מדיי, שאין לה משאבים כדי לגור במרכז הארץ ואין לה השכלה שמאפשרת לה תעסוקה שם. הממשלה היא שמספקת להם מגורים ותעסוקה, והיא מחליטה לעשות זאת בנגב. חשבו, מה אתם הייתם עושים במצב כזה אם ההחלטה הייתה בידכם, ואם האחריות מוטלת עליכם? משאירים את כל הארץ ריקה ויוצרים פבלות בתל אביב ובחיפה?

וראה זה פלא, צאצאיהם של אלו שלא נענו לאתגר של בן גוריון, יושבים כיום בסינמטק בתל אביב ומצקצקים בלשונם למראה הזוועות הגזעניות שחוללה ממשלתם. אף אחד מאתנו ומהורינו לא היה מוכן לנוע ולו טפח דרומה. אנחנו כמובן לא נעשה מאומה כדי לשפר את המצב להוריד את הנטל מהממשלה. אבל כל כך קל ונוח להאשים את הממשלה הגזענית והמחדלית, זו שאשמה בכל, בהעברת אוכלוסייה והנצחת בעיותיה. הרבה יותר קל מאשר לעשות משהו בעצמנו.

למה ציפינו? שהממשלה שבין כה וכה משקיעה כספים עצומים שאין לה כדי ליישב ולפרנס את העולים הללו שהגיעו חסרי כל, תקנה להם דירות או בתים במרכז תל אביב? מילא אם הם רוצים לקנות לעצמם בתים שם ודאי אי אפשר למנוע זאת מהם. אמרנו כבר, זו מדינה דמוקרטית. אבל זה לא היה המצב. הממשלה היא שקונה להם את הבתים ומיישבת אותם. האם עליה לעשות זאת בתל אביב כשיש מצוקה קיומית של פיזור אוכלוסין? האם הממשלה צריכה להשקיע הון שאין לה כדי ליצור במו ידיה בעיה לא פתירה שמאיימת על עצם קיומה של המדינה? אלו דרישות שיכולות לבוא רק ממי שלא נושא באחריות. כל מבקרי כורסא למיניהם.

תשאלו, מה עם הפולנים? למה הממשלה לא עשתה זאת גם להם? הטענה הייתה שאלו יסתדרו עם הקשרים והקרובים והחברים שלהם, ישתמשו בהשכלה המקצועית שלהם ויסתדרו בערי המרכז. וגם אם לא – יש היגיון להשקיע בהם כסף שכן האלטרנטיבה היא שהם כלל לא יגיעו לכאן. המדינה החדשה שיוועה לכוח אדם ולתושבים ולא יכלה להרשות לעצמה לוותר על עולים רבים. אין פלא שאותם לא טרינספרו לערי הפיתוח. זה אולי לא יפה ולא נעים, אבל האם מדובר בשיקול כל כך מרושע? האם לא ניתן להבין זאת כשמתחשבים באילוצים ובאחריות של הממשלה על מה שיקרה במדינה החדשה שקמה? האם כל אחד מאתנו שהיה נושא באחריות ומקבל את הסמכות לא היה עושה אותו דבר?

בהסתכלות כזאת, תהליכי פיזור האוכלוסין פתאום נראים מתבקשים והגיוניים מאד. אני מניח שניתן היה לעשות זאת ביתר עדינות, ולנסות להיות יותר שוויוניים. אפשר היה לא לעבוד עליהם ולא להתאכזר אליהם. אפשר היה  להסביר יותר ולסייע להם יותר. אבל אז יש לקחת בחשבון שכל זה אולי לא היה קורה. אפשר היה גם לנסות ולהתגבר על הסטריאוטיפים. הרי היו גם פולנים חסרי השכלה ופוטנציאל, וכמובן גם מרוקאים בעלי השכלה ועם פוטנציאל. יתר על כן, אם נודה על האמת, גם לפולנים לא היה ממש לאן ללכת אחרי השואה אם לא לישראל. כל זה נכון. אבל טעויות ומחדלים, ואפילו קצת רשעות וחוסר צדק יש תמיד. כל אלו הם דברים אנושיים שקשה ואולי לא אפשרי להימנע מהם. מי שלא עושה הוא תמיד מושלם ואף פעם לא טועה. במבט כללי ממעוף הציפור נדמה לי שפיזור האוכלוסין הייתה מדיניות מתבקשת והגיונית במצב ההוא. למעשה נראה שלא הייתה ברירה אחרת.

הסלקציה

בסרט מסופר שהמוסדות עשו סלקציה בין העולים. המדיניות הייתה שמביאים אותם בלי חולים, קשישים וחסרי השכלה. הממשלה רצתה רק כאלה שיתרמו למדינה החדשה ולא ייפלו עליה לנטל.  נשמע רע מאד, לא? זוהי עוד ביקורת נפוצה, אבל גם היא לא מוצדקת לדעתי. גם אם זה נכון, עדיין מה היינו אנחנו עושים במקומם? יש מדינה בסכנה קיומית שלא יודעת אם תוכל לשרוד. היא לא יכולה לשאת את עצמה על כתפיה. האם היה עליה להעמיס על כתפיה הדלות עוד נטל ועוד מעמסה במצב כזה? האם אנחנו היינו עושים זאת? כמה אנשים מהורינו וסבינו באותה תקופה לקחו על כתפיהם משפחה מעולי צפון אפריקה לסייע לה להיקלט ולהתמודד? אבל כאמור קל יותר להטיל אשמה על הממסד, גם אם הוא פעל כפי שפעל בגלל שאנחנו לא עזרנו לו.

מעניין לציין שבסרט מסופר שלאחר שהחלו צרות ורדיפות של היהודים במרוקו החליטה הממשלה להביא את כולם לארץ. היא ביטלה את הסלקציה, ועשתה זאת במבצע לא פשוט למרות כל הקשיים והאילוצים הנ”ל. הסלקציה נהגה לפני שהחלו הרדיפות הללו, ולדעתי בהחלט אפשר להבין מדוע. הממשלה לא רצתה להעמיס על כתפיה עוד קשיים אם אין צורך חיוני בזה. ועובדה שכשהתעורר הצורך הם לא היססו, קיבלו על עצמם את האחריות והעלו את כולם.

גזענות טבעית

אין להכחיש שהייתה שם לא מעט גזענות ולא מעט סטריאוטיפים. היא עוד קיימת בימינו, אם כי לשמחתי נחלשת. ההסתכלות הייתה שעולי צפון אפריקה הם אבק אדם שהוא נטל בלבד ואין ממנו תוחלת. אבל חשוב להבין שמעבר לכך שהייתה בזה אמת מסוימת, זו הייתה ההסתכלות הטבעית באותו זמן. גם אם היא לא מוצדקת זה מה שבאמת חשבו אז. מקימי המדינה היו אוסף של פולנים ורוסים טובים, שלא היה להם מושג מה טיבו של יהודי מרוקאי. הם לא פגשו אחד כזה מעולם, ולפחות לפי הקריטריונים שלהם באמת מדובר באדם בעל השכלה פחותה ותרבות ירודה. סוג של ערבי (הנה עוד סטריאוטיפ). מטבע הדברים הם ניזונו מסטריאוטיפים ופעלו לפיהם. אפשר לבקר את הסטריאוטיפים הללו, אבל לא  נכון לבקר את מי שפעל על פיהם. הוא עשה את המיטב לפי מה שבאמת חשב. גם אם הם טעו, אסור לשפוט אותם שיפוט אנכרוניסטי.

האם הם באמת טעו? דומני שככלל העולים מצפון אפריקה אכן היו פחות משכילים. הם היו בעלי יכולת נמוכה יותר להסתדר בעולם המערבי שאליו הגיעו. אם יורשה לי להוסיף, היו שם פחות סופרים ויוצרים מאשר בין עולי המערב. אין להכחיש שכמעט בכל סטריאוטיפ יש משהו. כך הוא נוצר. הבעייתיות בסטריאוטיפים היא כשמניחים את נכונותם באופן גורף ובלי בדיקה, וכשחושבים שמדובר במשהו שלא ניתן לתיקון. כשלא נותנים לאנשים אפשרות להפריך אותם ולחרוג מהם. אבל עצם ההבחנות יכולות בהחלט להיות נכונות, לפחות סטטיסטית.

האם יש שיפור?

האם אנחנו היום טובים יותר? מבחינות מסוימות כן, שכן אנחנו היום מבינים שמדובר בשוני תרבותי. התרגלנו לזה שיש יתרונות בכל תרבות (תעיד הפריחה של הזמר המזרחי שהיה נחשב בעבר ז’אנר ירוד), והבנו שרוב הדברים לא קבועים ולא גנטיים אלא ניתנים לשיפור ושינוי. האדם הוא יצור דינמי ויש לו פוטנציאל להשתפר ולהשתנות. את כל זה אנחנו מבינים טוב יותר מאבותינו ומדורו של בן גוריון. אין להכחיש שחלק מההבדל אינו אלא תקינות פוליטית. גם אם איננו באמת חושבים כך, אנחנו נאלצים לדבר כך. לפעמים יש הבדלים אמתיים, בעיות קשות שדורשות פתרון, אבל אנחנו מכסים עליהן בשיח שוויוני וליברלי שמדחיק ומכחיש אותן. כשיש בעיה בעיירות הפיתוח אנחנו לא תולים זאת בעולי צפון אפריקה עצמם, למרות שלי אין ספק שיש להם אשם תורם משמעותי במה שקרה להם. קל לנו יותר להאשים את בן גוריון מאשר אותם עצמם, ובוודאי יותר מאשר אותנו ואת הורינו (שלא נענו לקריאותיו של בן גוריון לאכלס בעצמם את עיירות הפיתוח).

המסקנה היא שמדובר בראייה בעייתית שלפחות היבטים מסוימים ממנה טעונים תיקון. אבל השיפוט שאנחנו עושים לה לא אמור ולא יכול להטיל אשמה ואחריות על בן גוריון ובני דורו. זה באמת מה שהם חשבו (אולי בטעות) וכך הם פעלו. מעבר לאילוצים שתיארתי למעלה, הם באמת ובתמים חשבו שאלו האוכלוסיות שנמצאות תחת ידם ולכן קיבלו החלטות בהתאם להבנתם. לדעתי אין כאן מזימות מכוונות שמטרתן לצבור כוח על חשבון המזרחיים. הראייה הזאת היא איוולת פוסטמודרנית שתולה הכל במזימות. ראייה שמעדיפה לדבר על מוחלשים במקום על חלשים (כלומר שיש מי שגרם לחולשתם, בדרך כלל במזיד. לעולם לא הם עצמם כמובן).

מטרתו של שיפוט כזה יכולה להיות אך ורק עם הפנים קדימה: ללמד אותנו לא לחזור על הטעויות הללו. כאמור, אנחנו כיום מפוכחים יותר (וגם קצת תקינים פוליטית יותר), ולכן אנחנו היום צריכים להסיק מסקנות. כיום כבר אין הצדקה לטעויות מהסוג הזה. אבל לא נכון לשפוט את העבר בצורה כזאת. זהו אנכרוניזם.

על יללות ופתרונות

אבל הסרט עסק בשיפוט של הדור ההוא ולא בהסקת מסקנות לימינו. מסקנתו הייתה שנעשה כאן עוול והאשמה מוטלת על הממסד האשכנזי. כמובן שמכאן עולה שעליהם גם מוטלת החובה לתקן אותו. את זה אני לא מקבל. האשכנזים שהקימו את המדינה הזאת ונשאו בעול ובאחריות, פעלו וגם טעו. הם חיו ופעלו לפי מיטב שיפוטם, המוטעה לעתים, ולכן עקרונית אין להטיל עליהם אשמה (אלא במקום של רשעות מכוונת שלא הייתה נכונה גם לשיטתם).

מעבר לזה, גם לעולי צפון אפריקה עצמם היה אשם תורם. לא היה עליהם לחכות שיפתרו להם את הבעיות אלא ליטול יוזמה ולעשות זאת בעצמם. הרומנים שגם הם הופנו לירוחם (לא רק מרוקאים), נטלו יוזמה ונטשו אותה ברגע שיכלו. אני בטוח שהיו גם לא מעט מעולי מרוקו שיכלו לעשות זאת אבל הם העדיפו להישאר פסיביים ולחכות שיפתרו להם את הבעיות. הרבה יותר קל להטיל אשמה על אחרים ולצפות שהם יפתרו לנו את  כל הבעיות. זה המשך של אותה פסיביות שהביאה אותם למצבם העכשווי. האדם הפסיבי תולה באקטיביסט והיוזם את כל בעיותיו ומצפה שהוא יפתור אותן עבורו. התרבות והמנטליות האשכנזית היתה כנראה יוזמת ואקטיבית יותר, ולא בכדי היוזמה והפעילות להקמת המדינה היתה אשכנזית טהורה (במחילת כבודה של ועדת ביטון), והפסיביות המזרחית שהותירה אותם בצד בתהליך הזה, היה לה חלק ביצירת הבעיה ויש לה כעת גם חלק באי פתרונה.

כל עוד ימשיך השיח התקין פוליטית שמדבר על מוחלשים במקום על חלשים, ועל מזימות במקום על טעויות, הדבר ינציח את הבעיות ולא יתרום לפתרונן. כל עוד המזרחיים ימשיכו ליילל ולא ייטלו את היוזמה לידיהם ולא יבינו שגם להם יש חלק בבעיה ובאי פתרונה, הבעיות לא ייפתרו. בעולמנו האכזרי בעיות לא נפתרות אם אנחנו עצמנו לא עושים מאמצים כדי שזה יקרה. אני חושב שהפלסטינאים לוקים באותה מחשבה כושלת שתולה את כל בעיותיהם בדומיננטיות המערבית והיהודית ולכן גם מצפה שהיא תפתור את הבעיות עבורם. הפלסטינאים עוסקים ביללות במקום בעשייה. הם קובלים על האוריינטליזם המערבי הקולוניאליסטי שהוא שורש כל הבעיות (והוא כמובן גם זה מתאפשר להם ליילל ומקשיב להם. שהרי הוא המציא את הדמוקרטיה, הליברליזם וההכאה על חטא) בלי להכיר בחלקם (הנכבד). הם מערימים קשיים ומכשולים על כל פתרון, כל זאת בתקווה שמישהו יעשה עבורם את כל העבודה בלי שהם יצטרכו לשלם מחיר על טעויותיהם שלהם.

אני חייב לומר שבתקופת מגורינו בירוחם התרשמנו מכלי ראשון עד כמה היללנות הזאת עומדת בעוכרינו בבואנו לפתור את הבעיות. כשאנשים לא מבינים שהאשמה במצב הקיים ובבעיות שנוצרו היא גם לפתחם ושגם עליהם מוטלת האחריות לפתור אותן, זה לא יקרה. אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי. אנשים לא מוכנים להשקיע מאומה בקידום ילדיהם. הם מעדיפים להשקיע במוצרי צריכה שונים או באוכל, ואז בוכים על מצבם העגום ועל היעדר אופק לילדיהם. עולים מרוסיה שהגיעו גם הם לירוחם (למרות אשכנזיותם), היו באותו מצב כלכלי אם לא למטה מכך, אבל רבים מהם נמצאים כיום בדרך בטוחה להתקדמות ולפתרון הבעיות. הסיבה לכך שהם היו אקטיביים והשקיעו בקידום ילדיהם ובקידומם שלהם. רבים מהעולים מצפון אפריקה מנציחים את בעיותיהם שהתחילו בגלל הפסיביות בגלל אותה פסיביות כושלת. שוב, זה לא כולם ולא תמיד, אבל זו הכללה שיש בה הרבה מן האמת. מי שמכחיש את התופעה הזאת מאימת התקינות הפוליטית לא תורם בכך להיעלמות הבעיות. ההיפך הוא הנכון.

כאנקדוטה יש בנותן טעם לציין שתושביה הוותיקים של ירוחם הם עולים ממרוקו (הרומנים כבר לא שם, כאמור). לאחר זמן הגיעו עולים מהודו. היה מרתק לראות את יחסם של המרוקאים להודים. הם עשו ועושים להם עד היום ממש את מה שהתלוננו שהאשכנזים עשו להם. אותה גזענות, אותה אפלייה, אותו יחס משפיל ומתנשא, אותו זלזול. אלא מאי? כאן הם נמצאים בעמדת הכוח. הם הוותיקים הקולטים וההודים הם העולים החדשים והחלשים (מוחלשים?). אז נוח ליילל על מה שעשו לי, אבל בה במידה נוח לעשות אותו דבר לאחרים.

העוצמה של הויזואלי: החיבור בין העין ללב

ועוד הערה אחרונה, במישור אחר לגמרי. יש משהו חזק במדיום הקולנועי. גם סרט תיעודי הוא בעל עוצמה גבוהה לאין ערוך משידור ברדיו או כתבה בעיתון. אתה רואה מול עיניך מסמכים ואנשים שמדברים בהתנשאות, וקל לך מאד להתרשם ולגבש עמדה. מול עיניך מוצגים מסמכים ומספרים, וקשה לא להשתכנע. אבל צריך להיזהר מהעוצמה הזאת, שכן לא מעט פעמים היא דווקא מטעה. דווקא התחושה שאני רואה בעיניי מכלי ראשון יכולה לגרום לי להיות משוכנע בעמדתי ובשיפוטים שלי. הרשעות והגזענות נוכחות מול עיניי, לכן ברור לי שבן גוריון וחבריו היו גזענים ופעלו ברשעות ואינטרסנטיות. המדיום הוויזואלי גורם לנו ללכת שבי אחרי מראה העיניים ולא לחשוב עוד פעם לפני שמגבשים עמדה, ומאד חשוב להיזהר מזה.

אני נזכר במלחמת המפרץ הראשונה, כשעיראק וכוויית היו בלהבות, וכולנו התמקדנו בגורלם העגום של הקורמורנים (עופות מים. סוג של שקנאים). כתבות טלוויזיה תיארו את העופות האומללים הללו שלא מצליחים להיחלץ מהים שמכוסה בשכבות נפט עצומות, ונחנקים וטובעים. מראה עיניים הוא חזק, וקל היה מאד לשכוח שבאותו זמן היו בני אדם שסבלו ומתו לא רחוק משם. מדוע? מפני שאת זה צילמו וזה נגע ללב. העיניים שלנו מחוברות בחיבור ישיר ללב, וכך הן מגייסות את העוצמה האמוציונלית שלו כדי להשתלט על המוח ולגרום לו לגבש בשטחיות עמדות לא מבוססות. צריך מאד להיזהר מזה, בבחינת “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. כמו שחז”ל אומרים העין והלב אלו תרי סרסורי דעבירה. שניהם מושכים אותנו לשטחיות ועוקפים  את השכל. הם מונעים מאתנו מחשבה נוספת לפני שמגבשים עמדה. אני מעדיף את האוזן על העין (“ההיגיון השמעי” של הרב הנזיר) ואת השכל הקר על הלב והאמוציות.

לסיום, אני מאד ממליץ לראות את הסרט. הוא חזק ומעורר למחשבה. אני חושב שאם רואים אותו אחרי שחושבים על הנקודות הללו, ומפעילים את השכל והאוזן ולא רק את העין והלב, מקבלים התרשמות שונה מזו שהתכוונו יוצריו לעורר בנו. הלקחים אלינו הם חשובים ונכונים מאד (אם כי כאמור הסרט לא עסק בהם), השיפוט של העבר (שהוא מוקד הסרט) קצת פחות.