על חסידוּת, נשים ומה שביניהם (טור 104)

אחרי פרסום הפוסט הגיעו תגובות בטוקבקים וגם הגיעו אליי כמה הערות וחשבתי להיענות לבקשות/הצעות ולהכניס הבהרה כבר כאן.

ראשית, מטרתי בפוסט לא היתה אישית כמובן, יען כי איני מכיר את הנפשות הפועלות. השתמשתי בכתבה כדי להצביע על בעייתיות שמטרידה אותי כבר מזה זמן בלימודי חסידות.

שנית, ברור שיש גם לימודי חסידות משמעותיים, אבל יש רבים שאינם כאלה (בעיקר הכיוונים האקזיסטנציאליסטיים). מתוכם יש לא מעט שזוכים להערכה על לא עוול בכפם, ועל כך דיברתי.

שלישית, רוח ההתלהבות שנושבת בכתבה מהמהפכה הנשית שחדרה לתחום החסידות גם היא הרגיזה אותי. שילוב נשים בתחום הזה הוא כמעט טריביאלי בעיניי. ממתי האקזיסטנציאליזם סגור בפני נשים? אני מחכה לשילוב ולהישגים משמעותיים בתחום העיון התלמודי, וזה מבושש להגיע בינתיים (אם כי יש בהחלט  תהליכים, ואני מקווה שהם ימשיכו ויבשילו).

ורביעית, לגבי האירוניה והציניות בדבריי, ראו הבהרות הכלליות בדף הפותח לגבי הסגנון באתר הזה.

לסיום, כל התייחסות אישית כאן נאמרה רק לצורך ההדגמה הכללית. ובכלל, הצגת הדברים בכתבה עיתונאית מקוטעת בד”כ עושה עוול לדברים ולדובר/ת ולא נכון לשפוט אותם על פיה. חטאתי בזה כאן ואני מתנצל על כך. ראו בתגובות כאן את הדיון עם עולש גולדברג שדבריה הובאו בכתבה. דווקא מאד התרשמתי ממנה ומדבריה כאן, וזו ההזדמנות להתנצל על כך שאולי דבריי פגעו בה בלי שלכך התכוונתי. אני מפנה את הקוראים/ות לטוקבקים למטה שם תוכלו למצוא את תגובותיה.

אני לא מתקן את המשפטים הנדונים אף שיש כמה שהיה מן ראוי לתקנם, שכן הדיון למטה מתייחס  לפוסט כפי שפורסם לראשונה, ולכן העדפתי במקום זה להוסיף כאן את ההבהרות הללו. דבריי העקרוניים בעינם עומדים, אבל ההתייחסות הספציפית למשפטים שהובאו בכתבה היא בעירבון מוגבל. הם מדגימים כשלים שבהחלט יש לי עניין להצביע עליהם, אבל הם עצמם (והדוברת) לא בהכרח לוקים בכשלים הללו.

בס”ד

הקדמה: על האנליטי והסינתטי

יחסי האמביוולנטי לאנליטיות הוא מן המפורסמות. מחד, כמעט כל מה שכתבתי מכוון כנגד מה שכיניתי הגישה האנליטית. זוהי גישה שלא מוכנה לדבר על מושגים שלא מוגדרים בצורה חדה, או טענות שלא הוכחו. ארגז הכלים האנליטי הוא לוגיקה, לוגיקה ושוב לוגיקה. בספריי עמדתי על כך שזהו ארגז כלים חשוב אבל חלקי, והוא יוצר תמונה חסרה של הסוגיות. הלוגיקה עוסקת בהסקת מסקנות מהנחות, אבל ההנחות עצמן לא יכולות להישאב מהלוגיקה. הגדרת המושגים גם היא אינה מהלך לוגי רגיל. לכן מי שמתמקד רק בלוגיקה אין לו כלום. הוא נותר ללא מידע (ריקותו של האנליטי). מאידך, לגישה האנליטית יש קסם וכוח משיכה רב מפני שהיא מבוססת על עיקרון חשוב ונכון. מה שבעצם חולל ומחולל את הגישה האנליטית הוא הסכנה של הידרדרות השיח לסיסמאות ריקות ולדיבורים חסרי תוכן שלא אומרים מאומה. עמדה סינתטית, שלא מוכנה להסתפק בלוגיקה בלבד, מועדת להיכשל בשיח שנשמע “עמוק” ובעצם לא אומר מאומה. האנליטיות היא מכשיר חשוב כדי להימנע מהסכנה הכאובה הזאת.

אני נוטה באופיי ובנטיותיי הפילוסופיות לניתוח אנליטי וחד של המושגים והרעיונות. דווקא בגלל התנגדותי לגישה האנליטית (שדרשה ממני התגברות לא פשוטה על אופיי), חשוב לי כפל כפליים להבהיר מושגים, להגדיר ולהסיק מסקנות, ובעיקר לחדד מה משמעותם של המושגים ומה המסקנות הללו אומרות. קל מאד להיתלות בסינתטיות ולפטור את עצמנו מהצורך להגדיר מושגים ולבחון את משמעותם. די לנו שנצטט שיר עם אסוציאציה או נפריח לחלל האוויר אמירה שנשמעת “עמוקה” ולא אומרת מאומה, כדי לייצר הרצאה פופולרית שתיתן לנו הילה של הוגים מעמיקים.

כמו שיודע כל למדן, במקרים רבים הדרך לעשות זאת היא הצגה דיכוטומית ודיאלקטית של תזה ואנטי תזה זו מול זו (מה שמכונה בישיבות “חקירה למדנית”). כשמעמידים את הטענה מול טענה אלטרנטיבית קל יותר לבחון את משמעויותיה והשלכותיה דרך ה”נפקא מינות” שלה. אבל החקירה הדיאלקטית אינה ערובה לכך שאכן אנחנו עוסקים בטענה בעלת תוכן. לפעמים במבט נוסף נראה ששני הצדדים שניצבים זה מול זה לא אומרים מאומה, או לחלופין אומרים את אותו דבר. זו אחת הביקורות החדשות על הלמדנות הבריסקאית, ואין להכחיש שיש בה ממש. אפשר לחקור האם השולחן עומד על הרגליים או שהרגליים נושאות את השולחן. יש כאן שתי אלטרנטיבות זו מול זו, אבל שתיהן אומרות את אותו דבר. אמנם ניתן לחדד את המשמעות של האמירות הללו ואולי להצליח לזקק מהן שאלה אמתית, אבל כל עוד לא עשינו זאת ולא הבהרנו את כוונתנו מדובר בשיח ריק וחסר ערך.

כמי שמחזיק בעמדה סינתטית, ברור לי שלעתים גם אם לא נעשה זאת יש לשיח משמעות, כאשר השומעים מבינים על מה מדובר. לעתים גם קשה להגדיר מושגי יסוד והבדלים ביניהם, ואם כולם מבינים אותם אז אולי אין בכך צורך. אבל חשוב להיזהר מגלישה לשיח ריק כשהאידיאולוגיה סינתטית משמשת אותנו כדי להיפטר מלצקת תוכן קונקרטי בדיבורינו. זה אולי טוב למשורר אבל לא להוגה או פילוסוף. מי שטוען טענות צריך להבהיר את כוונותיו ואת משמעות מושגיו וטענותיו.

הרבי מויז’ניץ כתב פעם שמוטב להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. על כך אני נוהג לומר שעדיף יותר לא להיכשל בשניהם. הוא הדין בנדון דידן. הכי טוב להימנע משני סוגי הכשלים שתוארו למעלה: לא לתת מעמד בלעדי ללוגיקה, אבל בה במידה יש להיזהר שלא נתעלם ממנה ונגלוש למחוזות הנונסנס. לצערי העולם שלנו מלא באזרחי שתי הקבוצות: אלו שמתעלמים מהלוגיקה ואלו שמתמקדים רק בה. אני מנסה בכוחי הדל לתרום לחיזוקה של הקבוצה השלישית, שלא מתעלמת מהלוגיקה ורואה בה תנאי הכרחי גם אם לא מספיק, ובו בזמן לא רואה בה את חזות הכל (כדרכו של תנאי הכרחי, ליודעי ח”ן לוגי).

לימודי חסידות: נקודת מוצא

מזה שנים מלווה אותי תחושה שבמקרים רבים מדיי לימודי חסידות שכל כך פופולריים בימינו, אינם אלא חירטוט חסר תוכן. אולי זה סוד קסמם. לאנשים נמאס מחשיבה שיטתית ומסודרת, הם מאסו באנליטיות ובעצם הם עצלים, ולכן הם מחפשים קתרזיס לרגשות עמומים שמפעמים בהם. ואם זה גם נשמע עמוק מיני ים, מה טוב! כך הם מגיעים לכל מיני שיעורים או כתבים שלא עושים יותר מדקלום סיסמאות, שכשבוחנים אותן במבט נוסף מגלים שמאחורי ה”עומק” לכאורה יש ואקום שלא אומר כלום. במקרה הטוב, מדובר בתיאור של תחושות סובייקטיביות של הכותב/הדובר, שלא באמת אומר משהו על המציאות שמחוצה לו. לא על אלוקים, לא על עם ישראל, ולא על העולם בכלל. כל זה לא מפריע לאנשים ליהנות ולחוש שהם למדו עניינים עמוקים מיודעי ח”ן מדופלמים.

מהו לימוד?

הנקודה היסודית והחשובה ברקע הדיון היא משמעותו של לימוד. לא לימוד תורה אלא לימוד בכלל. כשאני קורא שיר, אני לא לומד. אני אולי נפעל על ידי השיר, ואם הוא מוצלח הוא עושה לי טוב ומעורר בי תחושות מעניינות ומספקות. אבל חשיבה ולימוד מתחילים כשאני מנסה לנתח את השיר ולהבין את משמעויותיו. אם לא הגדרתי את המושגים וניסחתי את הטענות לא למדתי. זה אולי פעל עליי, ואולי גם שינה אותי, אבל לימוד הוא משהו אקטיבי. אני אמור להפעיל את החשיבה שלי ולהגיע למסקנות ולתובנות. לאידך גיסא, גם אם יצירת תחושות וחוויות כשלעצמה אינה לימוד, ברור שרעיונות בפסיכולוגיה יכולים להיות לימוד (אם כי דומני שחלק גדול מהם אינו כזה). זה לא לימוד של העולם אלא של האדם. כשאני לומד על נפש האדם אני בהחלט לומד. אבל כשנפשי מתפעלת ממשהו זה לא לימוד.

צריך להבין שאם נהיה מוכנים להגדיר לימוד במובן רחב מדיי, אזי כל פעולה שלנו היא לימוד. אני בטוח שכעת כל המשוררים ולומדי החסידות מקוראיי (=בערך הקבוצה הריקה) קופצים כעת בהתלהבות ואומרים לעצמם: בדיוק כך. כל אירוע וכל חוויה הם לימוד. זהו מלל ריק. אני לא מכחיש שכל אירוע יכול להשפיע עליי ואולי אני גם יכול ללמוד ממנו. אבל זה רק אם באמת עשיתי פעולה של למידה ביחס אליו. אם נגדיר כך את הלימוד המושג הזה מתרוקן מתוכנו . בטור 35 עמדתי על כך שמחשב ובעלי חיים אינם חושבים. חשיבה היא פעילות אקטיבית. מי שמתוכנת על ידי משהו אמנם משתנה על ידו אבל אי אפשר לומר שהוא חושב או לומד. אם זו ההגדרה של לימוד, אז אני לומד כשאני חולף על פני עמוד טלפון, רואה ענן, או אפילו ישן. אני לא מכחיש שכל דבר כזה יכול לעשות לי משהו, אבל לא הייתי קורא לזה לימוד. אם כל דבר הוא לימוד אז שום דבר אינו לימוד.

מהו שיעור?

שיעור הוא הרצאה או מאמר שהעיסוק בהם הוא לימוד. אם מישהו מדקלם מנטרות סיניות לידי או אם כלב נובח לידי, זה אולי יכול להשפיע עליי בצורות שונות, אבל לא הייתי קורא לזה שיעור. כדי ללמוד אני אמור להבין את האמור או הכתוב, להפנים, ואולי גם להסיק מזה מסקנות (למשל לשלול את ההיפך ממה שנאמר, או את הנאמר עצמו). עליי לעשות על הדברים שאני לומד עבודת עיבוד פעילה כלשהי. זה אמור לפחות להיכנס ולהיות מונח אצלי במגירה כלשהי. ושוב, רק אם אני הנחתי זאת במגירה הרלוונטית, ולא כשזה פשוט קרה לי.

מזווית שונה, שיעור אמור להיות מורכב מטענות. טענה אמורה לבטא עובדה כלשהי, לטעון. הבעת תחושה או חוויה אינה טענה במובן הזה. כשאני אומר שאני אוהב את פלוני זו טענה עליי עצמי, אבל לא טענה מעניינת במובן שמישהו יכול ללמוד ממנה משהו. אני רק מדווח על מצב  נפשי. זאת להבדיל מטענה שמישהו ראוי לאהבה, שהיא טענה לכל דבר ועניין. כשמשהו מרומם את רוחי, גם אם המשהו הזה הוא דיבור או מאמר של אדם כלשהו, זה לא הליך של לימוד אלא לכל היותר טיפול. המשהו הזה שרומם את רוחי אינו שיעור אלא לכל היותר תרפיה. כשאני אומר שמשהו היה מרומם יש כאן דיווח על חוויה או תחושה, אבל בהחלט לא עיסוק בתובנה. אני לא טוען כאן מאומה (אלא על מה שקרה לי עצמי בעקבות הדברים).

דומני שלימודי חסידות בדרך כלל נכנסים לקטגוריה הזאת. יש כאן אדם שמדבר או כותב, אבל הקוראים או השומעים לא באמת לומדים אצלו. הם לכל היותר  מושפעים ממנו ונפעלים על ידיו. ייתכן שאנשים מסוימים מוצאים בדברים ערך תרפויטי, אבל במקרים רבים לא מדובר בלימוד. יש כאן אמירת מנטרות שאולי מרשימה את האנשים ומשפיעה עליהם, אבל לא מלמדת אותם במובן הקוגניטיבי שתואר למעלה. אחת האינדיקציות לכך היא כשתנסו לחשוב על המנטרות ששמעתם, להגדיר אותן ולהבין את משמעויותיהן והשלכותיהן, במקרים רבים תגלו ואקום. אולי זה עשה לכם משהו, אבל העשייה הזאת לא עברה דרך הקוגניציה שלכם.

על חסידוּת וחסידוֹת

בשבת האחרונה התפרסמה במוסף שבת של מקור ראשון כתבתו של יהודה יפרח, “תנועת החסידוֹת” (בחולם), על נשים שלומדות ומלמדות חסידות. ההתלהבות שנשבה מבין השורות הייתה בולטת מאד. לא פלא, שהרי “מהפכת הלימוד הנשי” הגיעה גם לעולם החסידות. לפני הכל אומר שאיני מתלהב ממהפכת הלימוד הנשי בכלל. אני לגמרי בעד שנשים תלמדנה (וגם עוסק בעצמי בהוראה לנשים), אבל בינתיים לא ממש רואה תרומה מהותית שלהן כנשים ללימוד. אני גם לא רואה כמויות של תלמידות חכמים שכולם (ובעיקר כולן) מדברים עליהן בהתלהבות כה גדולה, לפחות כאשר מדובר בעולם התלמודי-הלכתי (ראה דבריי בטורים 56,57,58, בעקבות מאמרי במוסף שבת של מקור ראשון). אכן, יש לכך הסברים טובים, ואני מקווה ומאמין שעם הזמן זה עוד יגיע. לכן אין בדבריי כאן האשמה, אלא רק תיאור, גם אם אכזרי משהו, של המציאות. אם כן, ליטווק כמוני היה מתפעל הרבה יותר מכתבה על ההישגים של נשים בלמדנות תלמודית ובעיון הלכה, מאשר על הישגיהן בחסידות (אם יש בכלל דבר כזה הישגים בחסידות).

יתר על כן, אם בכלל יש תרומות נשיות ללימוד, להערכתי הן בדרך כלל לרעה. במינוח מלמעלה, ניתן לומר שלפעמים הלימוד שלהן כבר אינו לימוד אלא סוג של תרפיה. במובן הזה החסידות תפורה על נשים כבגד, והכתבה הזאת הדגימה זאת בצורה מאד מרשימה. אין פלא שיש מהפכה נשית בלימודי חסידות. לא הייתי חושב אחרת. בה במידה זה אולי מסביר מדוע המהפכה הגדולה לא באה לידי ביטוי בעולם הלמדנות והעיון התלמודי. יש ניסיונות להפוך גם אותו לתרפיה (לימוד אקזיסטנציאליסטי-קיומי), שבעיניי מפקיעות ממנו שם תלמוד תורה והופכות אותו לכדור הרגעה או טיפול נפשי-רוחני. לשמחתי זה לא כל כך מצליח בינתיים. כאמור, לימוד אינו טיפול. הלימוד יכול אולי לטפל, ויש שיאמרו שהוא צריך לטפל (אני לא בטוח בזה), אבל הטיפול אינו הלימוד עצמו. לימוד תורה גם הוא לימוד, וככזה גם הוא כפוף למה שתיארתי למעלה. סיורים חווייתיים בעקבות מקובלים בספרד או בצפת, גם אם הוא מאד מעשיר ומחכים וגם אם הוא מעלה פלאים את רמתנו הרוחנית, אינו לימוד תורה. דקלום מנטרות חסידיות או מימרות תלמודיות בארמית מדוברת עם פרשנות אקזיסטנציאליסטית שלהן אינן לימוד, בדיוק כמו שהיפנוזה או לקיחת כדור פסיכיאטרי אינם לימוד, למרות שהם משנים ואולי גם משפרים אותנו לא פחות.

רק לענות לכל אלו שקפצו כעת למקרא הדברים. כן, אני יודע שמדובר בהכללה (הסללה), וברור שיש חריגים ויש שלומדות ברצינות. אבל אם בהכללות עסקינן אז דבריי עומדים בעינם. וכן, אני מודע לכך שלעתים לימודי חסידות בהחלט יכולים להיות משמעותיים ומלמדים, אלא שבמקרים רבים הם לא, וזה לא פוגע בפופולריות שלהם (אלא אולי ההיפך). בנוסף, גם אני מסכים שלימוד תורה לא חייב להיות קר ומנוכר (אם כי רצוי שיהיה J), אבל החמימות והתוצאות הנפשיות אינן חלק מהותי מהלימוד אלא לכל היותר תוצאות (מבורכות או לא) שלו. הוספת אספקטים כאלה ללימוד אינה בהכרח משפרת אותו. להיפך, במקרים רבים זהו קלקול ועיוות שלו. במקום ללמוד אנחנו מחפשים לקחים קיומיים. במקום לחפש את מה שיש בטקסט אנחנו מטמיעים בו את מה שאנחנו רוצים שיהיה בו, שהרי באנו כדי לקבל ממנו משהו. גישות אלה מביאות לכך שהתוצאות הנפשיות-רוחניות לא באות ועומדות בצד הלימוד אלא מחליפות אותו. ההשלכות הקיומיות הן הן תובנות הלימוד ולא רק תוצאות שלו. הלימוד הופך להיות סוג של כדור פסיכיאטרי-רוחני, וחז”ל כבר לימדונו את האיסור שיש על “מתרפא בדברי תורה” (ראה שבועות טו ובפוסקים).[1] כאן אני לא מדבר על איסור אלא על פספוס. נראה לי שאין כאן איסור של מתרפא בדברי תורה (אם כי אני לא בטוח למה), אבל יש כאן ביטול עשה של מצוות תלמוד תורה. זה פשוט לא לימוד.

במקום להסתובב סחור סחור ולדבר על הדברים הבה נראה אותם עצמם. הכי טוב לבחון כמה דוגמאות מהמאמר של יפרח.

דוגמה ראשונה

המאמר נפתח בדבריה של עולש גולדברג, מורה לחסידות במדרשות שובה ולינדנבאום, שאומרת את הדברים הבאים:

החסידות, כענף של המסורת הקבלית, היא כולה קריאה לפמיניזציה של תפיסת האלוקות. עצם פיתוח מושג השכינה כממד נקבי של האלוהות, הפנייה אליה וההזדהות איתה, ומיקוד תשומת הלב באלוהי שבנפש ולא בטרנסצנדנטי, הוא פרוייקט חסידי. החסידות היא נשית גם בשיבה אל שכבת הפשט של הזוהר כעולם תוכן המתהווה בטבע, “בלכתך בדרך”, בשפת מיתוס ולא במערכת הפשטות, בסיפור. הבעש”ט עצמו מתואר כאיש היער המחפש את האלוהות   ובשוק, הוא תופס את האדם כמכלול גוף-נפש-נשמה, ואת הזוגיות כתנאי לעבודה רוחנית. הקרבה הזו אל היש ואל הגוף, שמתגלמת גם בנסיעה לארץ ישראל, היא תנועה נשית מובהקת.

על התיאולוגיה הפמיניסטית כבר כתבתי בהרחבה בטור 40. עמדתי על כך שמדובר במלל נבוב וחסר תוכן של ממש. אוסף ההכללות בקטע הזה ממש זועק לניתוח דומה. כך למשל האמירה שהחסידות כולה (!) אינה אלא פמיניזציה של האלוהות. כשתקראו קטע של ר’ צדוק או השפת אמת על כך שראובן הוא בחינת שמעון ולוי, ושקליפת עמלק היא החלל הפנוי של המשכא דחיוויא, לא קראתם נכון. מה שיש כאן הוא פמיניזציה של האלוהות. איפה? לא יודע. האם באמת מדובר בחסידות שעשתה (או עוללה) זאת? לדעתי במידה רבה זה כבר נמצא בקבלה שהחסידות מסתמכת עליה.

המשפט הבא בקטע הזה מסביר לנו שהפנייה לשכינה וההזדהות עמה ומיקוד תשומת הלב באלוהי שבנפש ולא בטרנסצנדנטי הוא פרוייקט חסידי. אפילו נניח שאני מקבל את הטענה שזהו פרוייקט חסידי, ואפילו נניח שניתן להגדיר ולתת משמעות ברורה למשפט העמום הזה, עדיין איני מבין כיצד הוא קשור למשפט הפותח. מה לזה ולפמיניזציה של האלוהות? האם כוונתה לטעון שנשים מתמקדות באלוהי שבנפש ולא בטרנסצנדנטי? או שמא האלוהי שבנפש הוא נשי ולא גברי? גם בנפש של הגברים האלוהי הוא נשי? מה זה אומר בכלל? האם הפנייה הזאת לאלוהי שבנפש מאפיינת את כל הנשים? רובן? האם אין גברים כאלה? ומה עם האדמו”רים שכתבו את ספרי החסידות? הם היו נשים עם זקן ושטריימל? ובכלל, מה זה להתמקד באלוהי שבנפש ולא בטרנסצנדנטי? הייתי שמח למשמעות קצת יותר ברורה. באיזה מובן “הקרבה ליש ולגוף היא תנועה נשית מובהקת”? מה זה בכלל קרבה לנפש ולגוף? לגברים אין קרבה כזאת? האם הם כולם קרובים לאין ולנשמה ולא  ליש ולגוף?

ברור לי שבקטע קצר כזה אי אפשר להסביר את כל הטענות הללו, אבל יש לי חשד כבד (שמעוגן בניסיון) שאי אפשר להסביר אותן גם בספר עב כרס. חלקן פשוט שטויות מגמתיות, וחלק אחר הוא הכללות גסות שבמקרה הטוב לא אומרות הרבה. ניכר שהדוברת מחפשת את עצמה במקום ללמוד את הדברים. היא לא קוראת מה יש בטקסט אלא מכניסה לתוכו את מאוויי ליבה. המינוח והדקלום מחליף את ההמשגה והטעינה. שימוש במינוח נשי מספק את הצרכים ולכן אין צורך לטרוח ולהמשיג ולהגדיר ולטעון טענות. זוהי תופעה פוסטמודרנית מובהקת.

אגב, זה לא מאפיין דווקא נשים. העצלות והמאיסה בהפעלת הראש, בהגדרה ובהמשגה, בעיסוק במבנים לוגיים מורכבים ומשמעותם, מביאה רבים בימינו לשיעורי חסידות. אין פלא ש”המהפכה הנשית” משתלבת בתהליכים הללו בצורה מופלאה ממש. במקום להתאמץ וללמוד אנחנו מפייטים ומשוררים, כלומר מנפיצים מילים “שלא אומרות לי שום דבר” (כמאמר המשורר, שלמה גרוניך הי”ו). רק את ההתפעלות מהקרנבל הזה איני מבין.

דוגמה שנייה

הרי לכם עוד כמה משפטים:

החסידים חיו בתודעה שחבל הטבור בין אלוהים לעולם לא נחתך. וזוהי הכרעה תיאולוגית אמהית. היא פותחת פתח שלם לעולם של ‘מבשרי אחזה אלוה’, לצמיחה פנימית עמוקה של הנפש והבנה שהיא הזירה שבה מתרחש המפגש עם האלוהות. האלטרנטיבה היא שהצמצום כפשוטו, אלוהים הוא טרנסצנדנטי, הוא מופיע כאבא רחוק שלא תמיד יש ‘הוכחה’ לקיומו, ולכן האדם מקבל המון חופש, אוטונומיה ומקום ליוזמה. זהו העולם המקראי הבנוי על דיכוטומיה.

בשיעוריי על הצמצום (ראה בקצרה גם כאן) הסברתי מדוע תפיסות שהצמצום אינו כפשוטו הן פטומי מילי בעלמא, כלומר טענה חסרת פשר ושחר. שוב המינוח מחליף את הטעינה, כמקובל במחוזות המהפכה הנשית והחסידית. ובכלל, מה מבחין בין אלוהים טרנסצנדנטי (סובב) לאימננטי (ממלא)? מדובר בשני סוגים של תחושה לכל היותר, ובמילים אחרות בדיווח על מצב נפשי ולא בטענה על העולם. כאמור, זה לא לימוד אלא לכל היותר תרפיה. התודעה שחבל הטבור לאלוקים לא ניתק, גם היא לא אומרת מאומה. מה אתה הקורא יכול להסיק מהאמירה שמישהו חי בתודעה כזאת? מה הוא יעשה אחרת ממי שחושב שהחבל כן ניתק? ברור שיש כאן תודעות שונות, ואולי יש להן השלכות עקיפות על ההתנהלות המעשית. אבל בסופו של דבר מדובר בסיסמא שמתארת ומדווחת על תחושות ולא בטעינה כלשהי. שוב, זה לא לימוד אלא לכל היותר תרפיה. באיזה מובן זו “הכרעה תיאולוגית אימהית”? לכל היותר יש כאן הכרעה תיאולוגית לגבי ראיית האימהות האלוקית. אבל למה ההכרעה הזאת עצמה היא אימהית? ובכלל, האם גברים לא יכולים לעסוק באימהות ובמהותה? האם זו בהכרח תרומה נשית ייחודית?

רמז כלשהו למשמעות הטענות העמומות הללו ניתן לקבל במשפט הלפני אחרון. שם אנחנו מתבשרים (או נרמזים, ננזפים) שהאלוהים הנקבי-חסידי לא צריך הוכחה. חיפושי ההוכחות הם כנראה מגרעת של הגברים הנוטים לטרנסצנדנטי. אגב, אני בהחלט יכול לאשר זאת. מבין אלפי שאלות ושואלים שמגיעים אליי מכל הכיוונים, בטלפון, בפגישות, במייל, באתר, אחרי הרצאות, פשוט אין נשים. נראה ששאלות אינטלקטואליות לא מטרידות אותן. כך שאולי נכון שיש כאן מאפיין נשי, אבל אני מצפה לטענה על כך שזה טוב או רע, נכון או לא נכון, המלצה או שלילה, ולא סתם תיאור פסיכולוגי. תיאור פסיכולוגי אינו לימוד תורה. יש גם גברים שנוטים לאינטלקטואלי ויש שלא. האם האמירה הזאת היא לימוד תורה? יש גברים גבוהים ויש נמוכים. זה לימוד תורה?

מאידך, בסוף הקטע היא מסבירה לנו שלגברים יש “המון חופש, אוטונומיה ומקום ליוזמה”. האם כוונתה לומר שהתיאולוגיה הנשית והחסידית נוטלת מאתנו את החופש? (בהמשך היא אכן מדברת על הפסיביות הגבוהה שהיא בעצם אקטיביות…?!) אם כן, אז מה טוב בזה? שאלתי את עצמי האם זה בכלל נכון עובדתית? במבחן העובדות, זה אולי מאפיין נכון לנשים מול גברים, אבל דומני שדווקא הליטאיות היא הרבה פחות אקטיבית מהחסידות. הציונות, ובוודאי הציונות-הדתית, כתנועות מעשיות הן דווקא תולדה של החסידות. אבל מי בכלל בודק את הטענות הללו?! זה כמו לבדוק שיחה של המשגיח בישיבה בכלי היגיון ותצפית. זה עוד מאפיין של “לימוד החסידות” (לא רק הנשי): טענותיו לא אמורות לעמוד בשום מבחן ביקורתי. בעצם אלו סיסמאות שלא אומרות מאומה, ובוודאי לא משהו שניתן לבדוק. לכל היותר  משהו שמתיישב למישהו טוב על הלב. הרי תמיד כשתציגו דוגמה נגדית יאמרו לך שברור שזו רק הכללה, ויש את בחינת הנשי שבזכרי והזכרי שבנשי, ובחינת נצח שבהוד שמאפילה על ההוד שביסוד. בקיצור, לא תצאו מהם ראש.

ברור שיש טענות מורכבות, אבל גם טענות מורכבות אמורות לטעון משהו שניתן לבחון אותו ולחשוב עליו. להערכתי שום דבר מזה לא קורה כאן. יתר על כן, ברור שגם הכללות הן טענות חשובות ומשמעותיות. הן אומרות משהו על טבע העולם, אף שיש לכל אחת מהן חריגים ויוצאי דופן. העובדה שיש יוצאי דופן אינה ביקורת. הביקורת שלי היא שגם אם מדובר בהכללה שסובלת יוצאי דופן, אף אחד לא בודק את הטענות החסידיות-נשיות הללו. אין פלא שמתקבלת אצלי התחושה שמדובר בהפרחת סיסמאות ותו לא.

שוב עליי לחדד: אני לא מצפה שהדובר עצמו יבדוק את טענותיו. ייתכן שהוא אומר זאת מניסיון חייו או מקריאת מחקרים שעשו אחרים, או סתם משיקולי שכל ישר. אני מחפש את עצם הטענה שעומדת לבדיקה. אני שואל את עצמי אם הייתי רוצה לבדוק את הטענה הזאת מה היה עליי לעשות? הרי גם הטענה שיש אלוקים לא ניתנת לבדיקה, אבל לדעתי היא בהחלט אומרת משהו ברור ומובחן. משמעותה היא שיש גורם טרנסצנדנטי (ולא אימננטי. איך א-ל אימננטי בכלל עושה משהו?) שברא את העולם, שנתן תורה וכדומה. נכון שהטענות הללו לא ניתנות לבחינה מדעית אבל יש להן פשר ברור. לעומת זאת, לטענות שהובאו כאן למעלה אין פשר. זה לא שהן מדברות על משהו שלא חווינו באופן בלתי אמצעי או שאין ביכולתנו לחוות. לא ברור על מה הן מדברות, אם בכלל. מה הן בכלל אומרות?

אני חושב שבשורה התחתונה עובדה היא שהמלל הזה מדבר לאנשים רבים, וכנראה גם לנשים לא מעטות. טענתי היא שמדובר בתרפיה ולא בלימוד. אני מוכן לקבל שזה פועל עליהם, אבל עדיין אין כאן לימוד. אין כאן טעינה והפעלת מחשבה רקורסיבית של הלומד. הוא בעצם מתפעם משיר שמוצא חן בעיניו. לא הייתי מתפעל מהשתלבות נשים במהפכה החסידית, וזאת משתי סיבות עיקריות: א. זה טבעי וצפוי לגמרי (נראה אותן בלמדנות). ב. במקרים רבים זה לא משהו ראוי לשבח אלא קלקול.

דוגמה שלישית

יפרח שואל:

אבל גם החסידות לא עשויה מקשה אחת. אם הבעש”ט משחק בין האין ליש, המגיד ממזריטש בוחר להתמסר לאין ולחזור לעמדה שמאפסת את המציאות.

אודה ואבוש שעל אף שהמילים מוכרות לי (אין, יש, לשחק, להתמסר, לאפס, ובעיקר מציאות), לא ממש הבנתי את משמעות הביטויים והמשפטים בשאלה הזאת (“לשחק בין האין ליש”, “להתמסר לאין”, ואתם יודעים מה? גם “עמדה שמאפסת את המציאות” שלכאורה יותר מובן, אם תנסו לחשוב על זה קצת מובטחני שתגלו נפלאות. בדוק ומנוסה). יש לי חשד שגם הקוראים, הנשאלת, ואולי אפילו השואל כך. אבל, כאמור, בחסידות לא מדובר על הבנה אלא על התרשמות וחוויה. אי הבנה לא צריכה למנוע אותנו מלענות לבן השיח שלנו בהתלהבות. במינוח של לייבניץ זהו שיח בין מונאדות (שתי בועות שכל אחת מדברת באופן בלתי תלוי עם עצמה, ולצופה מבחוץ נראה שמתנהלת כאן שיחה).

וכך היא עונה:

נכון. ואחריו בעל התניא מבטל את תורת העלאת המחשבות הזרות ומעדיף את ההפשטות על פני העבודה בגשמיות.

טוב, את זה דווקא די הבנתי על פניו, אם כי לא לגמרי ברור לי הקשר לשאלה (טוב, את השאלה עצמה לא הבנתי). ובכל זאת, לא אכחד שגם כאן יש לי כמה השגות. אבל נעזוב את זה כי ההמשך נראה מבטיח יותר:

ר’ נחמן שהנוא נצר לשושלת נשית, חוזר אל המתח הזה, כמו בתורה המפורסמת על החלל הפנוי: מחד ‘אל תתנו לעולם להשלות אתכם’, וגילוי יחס מחמיר לגוף, לאוכל ולמיניות. ומצד שני הוא נוסע לארץ ישראל הממשית, ‘עם אלה הבתים והחצרות’, ובסיפורי המעשיות שלו מבקש לחזור לעולם. המתח לא נעלם בחסידות שאחרי המגיד ובעל התניא.

אז לא כל החסידות היא פמיניזציה של האלוהות? למעלה הבנתי שכן. כעת רואים שיש בה מתחים וגוונים שונים. או שמא, אני תוהה, הפמיניזציה היא עצם המתח? האם יש חסידים בלי מתח? האם פמיניזציה היא קשר לגוף או שלילת הגוף? או שמא ר’ נחמן ששולל את הגוף אינו הוגה חסידי? אולי הוא היה מתנגד סמוי? או  שמא הוא כולל את הכל באחדות הניגודים החסידית המופלאה (עוד לא דיברתי על פתפותי הביצים של החלל הפנוי שכה חביב על לומדי ולומדות החסידות)? אז מה בעצם הטענה? שהחסידות היא הכל? אז בעצם לא אמרת מאומה. ובכלל, אני מתחיל להרהר, וכי גברים לא  נוסעים לארץ ישראל הממשית? אז מי בדיוק הקים את מדינת ישראל, הנשים? ואולי יש ממדים גבריים בחסידות? טוב, אני כבר לגמרי מבולבל.

אבל אני סתם קופ ליטאי יבש ומאובן. אחד שלא מצליח להבין שאנחנו מעל הלוגיקה, מעל השכל, מתחת לחוויה, מנותקים מהאמפירי, לא ניתנים לבחינה, משוררים בפרוזה, סופרים בשיר, קרדינלים במסגד, כמרים בבית הכנסת, נשים שהם גברים, חסידים שהם ליטאים, פמיניזציה גברית, הומניזציה בהמית ועוד ועוד… נשמע לי ממש עמוק, לכם לא?

עוד משהו על פילוסופיה צרפתית וקונטיננטלית

טוב, לא אמשיך להביא את שאר הדוגמאות מהמאמר יען כי הכל הולך לאותו כיוון. רק אסיים בכך שמעבר לקשר הברור לניו אייג’ הפוסטמודרני ופטפוטיו המהובלים, אני רואה כאן גם קשר ברור להזניית הפילוסופיה. הוגים שונים, בעיקר קונטיננטליים (לוינסים וחיות אחרות, בעיקר צרפתים), מבלבלים לנו את המוח עם אמירות דומות שלא אומרות מאומה פרט לתיאורי חוויות סובייקטיביים במסווה של טענות פילוסופיות. אין פלא שגם הן זוכות לעדנה מלומדי החסידות שנהנים מאד לחבר תורה (שאינה תורה) עם חכמה (שהיא איוולת) וליצור מהם נונסנס אחד גדול. אלו מוציאים שם רע לתורה והללו לפילוסופיה, ומיני ומינך יתקלס (=יהיה ללעג וקלס) עלאה. כך כל קבצן מלך וכל ליצן פילוסוף. לא נותר לי אלא להזכיר כאן כמה פוסטים שלי שעסקו במדעי הרוח ולהשאיר לקורא לחברם לכאן.[2]

ולסיום, אני מתנצל על ההכללות שנזקקתי להן כאן. ברור לי שיש לימודי חסידות משמעותיים ויש נשים שלומדות ברצינות, ואולי אפילו תמצאו דברי טעם אצל פילוסוף צרפתי כלשהו ואפילו אחד כזה שחי לא לפני המאה העשרים. ובכל זאת חשבתי שהתופעות הללו חייבות טיפול ומישהו צריך לחדד את העניין. עם כל הנפגעים הסליחה.

[1] ראה גם כאן וכאן.

[2] ראה למשל כאן, כאן וכאן, ובטורים 23–24.