מהי שירה: א. הצגת הבעיה (טור 107)

בס”ד

בשלושת הטורים האחרונים עסקתי בלימודי חסידות. בטוקבקים שמלווים אותם התפתח דיון בשאלת משמעותם של טקסטים, ולכן הקדשתי לזה את הטור האחרון. בטור הזה אנסה לסטות מהנושא לעניין משיק, ולהגדיר שירה מול פרוזה. אני אטען ששתי הסוגות הללו נבדלות זו מזו בעיקר במישור של משמעות ופרשנות, ולכן אחרי הבירור הזה יתאפשר לנו לחזור ולדון בשאלת התורות החסידיות, שכנראה נמצאות על הרצף שאשרטט כאן בין שירה לפרוזה.

מקורו של הדיון הזה בשיעור שנתבקשתי לתת בשבת שירה לפני כעשר שנים בבית כנסת בפתח תקווה. חשבתי לדבר קצת על המושג שירה בכלל, ובתוכו על השירה המקראית. כצעד ראשון פניתי לאנציקלופדיה העברית כדי לחפש הגדרות ואפיונים של שירה, ולתדהמתי גיליתי שאין שם ערך כזה. לו לא הייתי מכיר את מדעי החרתא הייתי חושב שדי מוזר שאנשים כה רבים עוסקים כל ימיהם בתחום אקדמי כלשהו ולא מנסים אפילו להציע לו הגדרה. חיפוש נוסף (אם כי לא מקיף) לא העלה בידי ניסיונות רציניים ושיטתיים לעשות זאת.[1]

עקב כך שינסתי אנוכי הקטן מותניי, וניסיתי להציע הגדרה כלשהי למושג הזה, ובסופו של דבר גם להסביר מדוע התורה קרויה שירה. הדברים הוצגו בניסוח ראשוני בשרשור שהעליתי לפני שנים לא מעטות בפורום עצור כאן חושבים (=עצכ”ח). מעבר להגדרת המושג העמום והמורכב הזה (שירה), מטרתי היתה גם להציע דרך שיטתית להגדיר ולנתח מושגים מורכבים בכלל (ובכך לתרום את תרומתי הצנועה לבני דודנו חסרי האונים ממדעי החרתא). עשיתי זאת בדרך של סדרת שיעורונים כתובים שכל אחד מהם עורר דיון שמאד נהניתי ממנו, וכל דיון כזה בא לידי ביטוי בשיעורונים הבאים. אני מודה כאן לכל בעלי הניקים היקרים ששיתפו פעולה והביאונו עד הלום (חלק מדבריהם יובאו כאן בהמשך).

כעת חשבתי להתקדם צעד אחד הלאה ולגבש כאן את התובנות הללו למסכת מסודרת יותר. אני מזמין את הקוראים ללוות אותי במשך כמה טורים בהמשכים שיעסקו בנושא זה ויציגו את התמונה כפי שאני רואה אותה. הטור הזה הוא הפותח, ואדון כאן בקושי למצוא הגדרה למושג כמו שירה. אני מקווה שתהיה לכם סבלנות לקרוא ולעקוב. למיטב שיפוטי המאמץ ישתלם הן לגופו של עניין והן במישור המתודולוגי הכללי.

פרולוג

אין טוב מתיאור הבעיה באמצעות המשפטים הבאים שפותחים את תיאור ספרו של זנדבנק, מזשיר, באתר הוצאת כתר:

מזשיר, צירוף הלקוח משיר של דוד אבידן, כשמו כן הוא: יש בו ניסיון לספר לקוראי השירה מה זה שיר. לכאורה סוגיה פשוטה; למעשה לא פשוטה כלל.

שוב ושוב שואלים עצמם חובבי השירה הנבוכים: מה נשתנה טקסט שקוראים לו שיר מכל טקסט אחר? האם יש בו מילים “פיוטיות” יותר? והאם יש בכלל מילים “פיוטיות” ו”לא פיוטיות”? האם די לו שייכתב בשורות קצרות כדי שיהיה שיר? או שיתאר שקיעת שמש ורודה וערגת אוהבים? ואם לא די באלה, אולי אין כלל הבדל מהותי בין טקסט הנקרא שיר לשאר טקסטים, וכל ההבדל טמון בגישת הקורא עצמו, בידיעה שלו שהוא קורא שיר? ומהי היא אותה תחבולה סגנונית שקוראים לה מטאפורה? והאם היא בכלל סגנונית? אולי מדובר בצורת חשיבה יותר מאשר בתופעה לשונית? ומהם אימז´ ודימוי וסמל, הנראים לקוראים דומים כל כך למטאפורה עד שאינם מבינים מדוע ראוי לציין אותם במונחים נפרדים? האם יש אפשרות למצוא איזה מכנה משותף לכל תכונותיו הצורניות של השיר – החרוז, המשקל, התקבולת? ומהם סוגי החרוז וכל השאר? ומהם סוגי השיר? ומהו היחס בין אמנות השיר לאמנות הציור? וכיצד מתייחס השיר לשירים אחרים?

כעת אנסה לפתח קצת יותר את הבעיות שמקשות על מציאת הגדרה מספקת לשירה.

פתיחת הדיון

פתחתי את הדיון בעצכ”ח בפסקה הבאה:

לקראת שבת ‘שירה’ הבאה עלינו לטובה, התחלתי להרהר מהי ההגדרה של שירה, לעומת פרוזה למשל, והאם יש קטגוריות נוספות על הציר הזה. לדוגמא, מזמורי תהילים נראים לי לא שייכים לפרוזה וגם לא לשירה. אז אולי מזמורים זו קטגוריה שלישית? אשמח אם מי מהציבור הק’ יביא מקורות שדנים בהגדרת השירה, במקרא ובכלל, ויציעו בעצמם הגדרות למושג. אני לא מניח שישנה הגדרה חדה לגמרי, אבל אפיונים ייחודיים יכולים בהחלט להועיל.

אחת התגובות הראשונות היתה של ידידי נדב שנרב, שכתב:

וואלה, נתתי על זה פעם שיעור נשים (סליחה על הביטוי) כאן ביישוב. נראה אם אני זוכר משהו. נדמה לי שפסלתי מראש כתיבה בחרוזים: זוהי המצאה מאד מאוחרת, מהמאה השביעית בערך. לפני כן לפי מה שהבנתי אף אחד לא כתב בחרוזים, ובודאי שאין כאלו דברים בתנ”ך. (אגב יש המייחסים לקליר את המצאת החרוז). אגב, למרבית התימהון יש קטע בכוזרי (!) שבו הוא אומר שחרוזים הם דבר מזיק, הפנית תשומת הלב לצד האסתטי, ושעדיף לכתוב ישר ולעניין מה שאתה רוצה. דווקא ריה”ל, גדול משוררי העברית, כותב כך (ואולי זו הוכחה לטבעו האפולוגטי של ספר הכוזרי, כי מדובר שם בטיעון שהערבית מתאימה יותר לחרוזים).

כעת אפשר לסגת למשקל, או פשוט לדבר על כתיבה בשורות קצרות ובשפה מרוממת או כזו המכילה צורות דקדוקיות יוצאות דופן (תמלאמו, כסמו וכו’). לחילופין ניתן לחשוב ששירה היא פשוט מה שלווה במוסיקה, כמו מרים ותופיה. עד כמה שאני זוכר  הסביר הרד”ק כי המלה “סלה” בתהלים פירושה הוא סימן מוסיקלי, משהו כמו פורטיסימו וכאלו, שאמר למזמר או למנצח לשנות את האוקטבה וכדומה.

אתם מבינים שהגדרות אלו לא עומדות במבחן הביקורת. כיום יש שירה ללא משקל ובוודאי ללא מוזיקה ולחן, וכמובן גם ללא חרוזים. אז מה נותר? מה בכל זאת מבחין שירה מפרוזה?

ה”הגדרה” הפוסטמודרנית

אני לא יכול להתאפק מלהביא כאן את תרומתו המופלאה של אחד המשתתפים שם (העונה לניק “מואדיב”,[2] שלקוח מתוך חולית כמובן), שכתב מיד אחרי הפתיחה שלי:

אם אתם מכירים את מדורי הספרות והשירה בעתונות, אולי גם נתקלתם בשיר המצוטט לעיל. מצד שני, יכול להיות שקראתם אותו בפורמט אחר. שירה, זה מה שאנשים מחליטים שהוא שירה. ע”ע יצירות אמנות והאסלה של דושאן.

ואנוכי אפילו לא ידעתי שנחה עליי הרוח ואני בעצם כותב שיר… בהמשך השרשור שם נשאלה השאלה: מיהו המשורר שחיבר את ה”שיר” הזה? האם זה אני או מואדיב? או שמא המילים שלי והלחן (הוויזואלי) שלו? (תודו שמדובר ממש בלחן) האם בכלל נכון לראות את זה כשיר?

מסקנתו הבלתי נמנעת של מואדיב היתה ששירה היא מה שאנשים מחליטים שהוא שירה, והדוגמה המתבקשת היא כמובן האסלה של דושאן.

זו גם מסקנתו של גדעון עפרת בספרו מהי אמנות. אחרי שהוא שולל עשרות אפשרויות להגדיר אמנות (מתוך בחינה אנליטית די מרשימה של יצירות אמנות מוכרות שלא עומדות בקריטריונים השונים שהוא מציג), הוא מגיע למסקנה שאמנות היא מה שמוצג במוזיאון. זהו הלך המחשבה הפוסטמודרני, ששואל שאלות טובות ואז העצלות המחשבתית מביאה אותו לייאוש וניהיליזם, כלומר למסקנה שאי אפשר להגדיר מאומה ואין משמעות לשום דבר. מכאן כמובן קצרה הדרך למסקנה שכל מושג הוא שרירותי ותוצאה של נרטיבים ו/או מזימות, שהרי פשר עקבי לא ניתן לתת לו, ומכאן שכל אדם או קבוצה בכלל לא טוענים אלא מקדמים את האג’נדה שלהם. מי שרוצה לדחוף את הבלדות יגדיר שירה באופן אחד, ואחר שעניינו בשירה אקספרסיוניסטית יגדיר אותה אחרת. הוא הדין לפואמות, סונטות (כמו אלו של שייקספיר), מחזות (של הנ”ל), אפוסים היסטוריים בחרוזים ועוד ועוד. הכל אג’נדות ומזימות ואינטרסים. ומהי האמת? זו תהא נעדרת (ראה סוף סוטה: “וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת”), כלומר נעשית עדרים עדרים (ראה סנהדרין צז ע”א), ובלשון זמננו – נרטיבים נרטיבים.

מרסל דושאן עסק באמנות קונספטואלית, והאסלה שלו היא ביטוי לגיטימי לכך שהמושג אמנות הוא מורכב. זו דרכו של אמן לטפל בשאלות מופשטות, אבל זה כמובן לא קונסטרוקטיבי. תיאוריה לא תצא מכאן. אפשר לראות את האסלה שלו כסימן שאלה על הגדרת האמנות, ואולי גם מחאה/התרסה כנגד הגמוניה של ההגדרות המסורתיות שהיו שרירותיות במידה רבה. כל זה בסדר גמור מבחינתי. אבל עפרת בחר לראות אותה כסימן קריאה, כלומר כקביעה פוזיטיבית שאין הגדרה לאמנות. ההיפוך הזה של סימן השאלה לסימן קריאה הוא מאפיין פוסטמודרני מובהק.

“הייאוש נעשה יותר נוח”

בהתמודדות מול מושגים מורכבים אנחנו רגילים לטענה שחיפוש אחרי הגדרה הוא נאיבי ומודרניסטי (ר”ל). כיום אנחנו כבר מפוכחים יותר (=עצלנים, בתרגום חופשי), ויודעים שאין הגדרה לשום דבר. וכך אפשר לעשות הכל מהכל, ואין לאף אחד מונופול על כלום. כל מי שינסה להגדיר  משהו מיד ייתקן בתגובות מזלזלות שמצביעות על דוגמאות נגדיות (בלי להציע אלטרנטיבה כמובן). כך אנחנו מגיעים לכך שלחשוב שאתה יודע משהו זו התנשאות, ולטעון שמישהו אחר טועה זו בכלל רשעות בלתי לגיטימית. הגדרה ובהירות היא שאיפה נאיבית ומיושנת. המהדרין יוסיפו: לא הכל בחיים הוא לוגיקה. כך העצלות והייאוש הופכים לאידיאולוגיה השלטת, והחשיבה ובוודאי האמון בשכל הם בעצם כפירה בעיקר. במקום לומר לא מצאתי הגדרה כי המושג הזה מורכב מדיי ואני עצלן, מציעים את ה”הגדרה” שאמנות היא מה שמוצג במוזיאון. אם אפשר רצוי לתמוך את דבריך במחאה צדקנית: “מי שמך?!”, “וכי יש לך מונופול על ה_?!” (מלא את החסר)

אם הדבר מזכיר לכם את שאלותיו של מריו שהובאו בתחילת הטור הקודם (כמו גם כמה וכמה תגובות בשלושת הטורים האחרונים), זה לא מקרה כמובן. גם שם הטיחו בי שרק מה שאני מסכים לו הוא לגיטימי, ושאין לי מונופול על הגדרת לימוד ומשמעות, ושמדובר במושגים מורכבים שלא ניתנים להגדרה (עם דוגמאות נגדיות) וכו’ וכו’. וגם שם לא נעשה מאמץ להציע הגדרה אחרת לאלו שהצעתי. סימן השאלה הוא מטרת הדיון, והצגת סימני קריאה היא איבון שמרני, לוגיציזם בלתי אופנתי.

שאלת המשמעות של תורה חסידית ובכלל קשורה בטבורה להגדרת מושגים מורכבים. כשעוסקים במושגים מורכבים כגון משמעות של טקסט והגדרת שירה, לא סביר לצפות להגדרה חדה ברמה המתמטית, ואפילו לא לקריטריונים ברורים וחד משמעיים. מאידך, לא כדאי להתייאש ולייאש. למרות הקושי, בעבודה מסודרת ושיטתית ניתן בד”כ להציע הנהרה סבירה של מושגים מורכבים. לפחות צריך לנסות ולא להישאר בתהיות כאידיאולוגיה.

כשלעצמי, אני ממליץ בהחלט לאמץ את השאלות שמעלה הניתוח הפוסטמודרני, אבל לדחות בשתי ידיים את ה”תשובות”. תשובות מהסוג של האסלה של דושאן או ה”הגדרה” של גדעון עפרת הן מתיחת סימן השאלה (האם אין הגדרה לאמנות? האם כל מה שמוצג במוזיאון הוא אמנות?) והפיכתו לסימן קריאה (אין הגדרה לאמנות! אמנות היא מה שמוצג במוזיאון!). במקום לענות על השאלות מסתפקים בהצהרה שאין תשובה, ורצוי להציג זאת במשפט שמנוסח כאילו הוא כן מציע תשובה (ניהיליסטית). כמאמרו של מוהר”ח לוין זצוקלה”ה “הייאוש נעשה יותר נוח”. לדידי, השאלות אמורות להיות קטליזטור לחיפוש מאומץ יותר ויצירתי יותר של תשובות והמשגות, ולא הצדקה לייאוש הניהיליסטי כפי שמנשב מתוך התשובות הנ”ל.

שדרוג פוסטמודרני של שירי הנישא ברוח

כאן המקום להביא שדרוג פוסטמודרני של השיר דלעיל, שנעשה על ידי מי שעונה לניק “היללבןשחר”, שכותב כך:

מואדיב (אייקון לייק), אבל שבירת השורות שלך הגיונית מדי, זה צריך להראות בערך כך:

הילל מסיים את הודעתו בהצהרה הבאה:

מעולם לא הצלחתי להבין את המשוררים ששוברים את שורותיהם במקומות הלא נכונים.

ולהגדרתך לשירה:

האסלה של דושאן נועדה לפרק את המשמעות של יצירות אומנות, ובאמת לטעון שכל דבר שעליו אנחנו מחליטים הוא יצירת אומנות. (ומאז עברו 90 שנה של קשקוש יצירתי אוונגרדי, שהפך את שבירת המוסכמות למוסכמה העיקרית) אבל אין זה נכון. מדריך הטלפונים או המפרט הטכני של המחשב שלי אינם שירה, גם אם נתעקש שהם כן.

האם לכל מושג צריכה להיות הגדרה: על זן, אחדות הניגודים והרשת של קוואיין

בקיצור, המצב בקקט. לכאורה המסקנה היא שאכן המושג הזה ריק. אין באמת הגדרה לשירה, והחיפוש אחריה הוא סתם עקשנות ליטאית. לכאורה צודקים מואדיב ועפרת. מאידך, כפי שרואים מסוף הודעתו הנ”ל של הילל, כשאנחנו עומדים מול שיר אנחנו חשים שיש דבר כזה, וכך גם כשאנחנו עומדים מול משהו שאינו שיר. אנחנו אפילו מצליחים לזהות שירים לא רע ברוב המקרים (אם כי השירה הפוסטמודרנית בהחלט מאתגרת אותנו במישור הזה). ומאידי אידך, אולי לא צריך להסיק שאין דבר כזה אבל בו בזמן גם לא נכון לחפש הגדרה. יש מושגים שאין לנו הגדרה עבורם, ועדיין אנחנו משתמשים בהם לא רע. משמעות לא בהכרח תלויה בקיומה של הגדרה.[3]

רוברט פירסיג, בספר הפולחן הידוע שלו זן ואמנות אחזקת האופנוע, עומד על כך שגיבורו פיידרוס, מרצה לרטוריקה וחיבור שמחפש באובססיביות הגדרה למושג איכות (של חיבור), לא מוצא אותו מפני שהחיפוש מונע על ידי טעות. הוא טוען שהיוונים דפקו לנו את המוח בכך שהטמיעו בנו את ההנחה שלכל מושג חייבת להיות הגדרה חדה, ושאם אין כזו אזי המושג ריק. המושג איכות אינו ניתן להגדרה אבל הוא קיים. גם אם אין לנו הגדרה ברורה ומומשגת, ברור שיש חיבורים איכותיים ויש שאינם כאלה. מי אמר שלכל דבר צריכה להיות הגדרה?!

אני בהחלט מקבל שלא לכל מושג יכולה וצריכה להיות הגדרה, ובפרט מושגי היסוד (אלו שבהם משתמשים כדי להגדיר מושגים אחרים). אם לכל מושג היתה הגדרה אזי בהכרח היינו נקלעים למעגליות, שהרי הגדרה ליניארית (קווית) לעולם מעמידה מושגים על מושגים יסודיים יותר. אלו שנמצאים בתחילת השרשרת, מעצם היותם כאלה, לא יכולים להיות מוגדרים על בסיס משהו שמחוצה להם.

אבל כן צריך, או לפחות כדאי, לעשות מאמץ להנהיר את המושגים הללו, גם אם לפעמים זה באמת נעשה בצורה מעגלית. כפי שכבר הראה קוואיין, ההבנה שלנו לא תמיד עובדת בצורה קווית. יש לנו רשת של מושגים שכל אחד מהם נותן משמעות לכל האחרים, והקישורים ביניהם מנהירים את כולם יחד.[4] ההבנה שלנו לגביהם נעשית בחזית רחבה על כולם יחד, ולא מהאחד לשני. הלוגיקה מאלצת אותנו לוותר על הגדרה קווית של כל המושגים, אבל מודל הרשת של קוואיין פותח לנו פתח לתקווה להתקדם ולהגיע לפחות להנהרה אם לא להגדרה.

אבל כעת מוטל עלינו לנסות ולהמשיג את רשת המושגים הזאת, ולא להסתפק בהצהרה שההבנה היא מעגלית ולא קווית. אמירה זו לכל היותר יכולה לעודד אותנו לעשות צעדים אינטלקטואליים בכיוון ההנהרה המעגלית. היא נותנת פתח לתקווה שאפשר להצליח (מה שהמודל הליניארי מדכא), אבל היא לא מחליפה אותם. הייאוש הוא מוצא קל מדיי, מפלטו של העצל. רודולף אוטו, בהקדמה למהדורה האנגלית של ספרו, הקדושה, אומר שאחדות הניגודים היא מפלטו של העצל. מי שמתעצל ולא מוכן לחפש הגדרה והנמקה טובה ולפתור בעיות אינטלקטואליות, מוצא לעצמו מפלט נוח בהצהרות על עומק, מורכבות ואחדות הניגודים (בתרגום לשפת החסידות: קפיצה לחלל הפנוי ואחיזה בקליפת עמלק תוך אמירת “לשם ייחוד” מתוך אהבת ישראל עצומה כדי לא לשקוע ח”ו לתוך נ’ ספירות דתוהו בבחינת מוחין דבינוניות). אמירות כאלה נשמעות עמוקות ויצירתיות מאד, אבל בעצם מהוות כסות לוואקום תוכני ולעצלות.

ארס פואטיקה

התחום שאמור לעסוק בהגדרת שירה הוא פואטיקה. במסגרת זאת נוהגים להגדיר סוגה כלשהי של שירים בשם ארס פואטיקה. אלו שירים רפלקסיביים שבהם המשוררים כותבים שירים שעוסקים בשירה, ביצירתה ובמהותה. רוב החומר שמצאתי ביחס להגדרת שירה הוא חומר ארס פואטי. אצל ביאליק יש לא מעט שירה ארס פואטית, ובין היתר מקובל לחשוב ששירו “לא זכיתי באור מן ההפקר” הוא כזה:

השיר הזה לא עוסק בהגדרת שירה אלא בתהליך היצירה שלה (חציבתה מלבו, מסלעיו וצוריו של המשורר). אמנם ראיתי גם כמה הצעות שתולות את הגדרת המושג שירה בתהליך היצירה שלו: שיר הוא מה שנוצר בצורה שנוצרים שירים (להבדיל מסיפורת למשל), וכך נותר לנו רק לאפיין את תהליך היצירה, וזה מה שעשה ביאליק. תהליך זה מתואר כאן בצורה ארס פואטית, ולפי הצעה זו הוא מהווה בסיס להגדרת שירה. נדמה לי שגם אם נקבל את מה שיש כאן כהגדרה, זה לא נותן לנו כלי לאבחן ולזהות האם מה שעומד בפנינו הוא שיר או לא. בשביל זה צריך להיכנס למעמקי ליבו של המשורר/יוצר ולא ברור איך עושים זאת. אלו הגדרות לא קונסטרוקטיביות.

יש גם ניסיונות להגדיר ישירות את השירה עצמה (ולא רק את תהליכי היצירה שלה) בצורה ארס פואטית, אבל גם מהם לא ניוושע. כשמנסים לפתח הגדרה שיטתית קשה להיעזר באמירות כמו “שיר הוא כמו קצף גל על עננה שבונה לו עיר לבנה”, וכן על זו הדרך.

הגדרות של משוררים

יש ז’אנר אחר של טיפול בסוגיא הכאובה הזאת. והוא הגדרות (בפרוזה. לא שיריות, ולכן אין כאן ארס פואטיקה) שמציעים המשוררים עצמם. לכאורה מי מומחה גדול מהם לתאר ולאפיין את הז’אנר?! יבוא הנחתום ויעיד על עיסתו. בשרשור הנ”ל מביאה העונה לניק “ריב” מובאות מתחילת ספרו של לואיס אונטרמאייר, שמציגות כמה הגדרות שניתנו על ידי משוררים.

כך, למשל, וורדסוורת כותב:

השירה היא ביטוי רב-דמיון של רגשות עזים, ביטוי ריתמי, בדרך כלל …זוהי ההתפרצות הספונטנית של רגשות עזים, כשאנו נזכרים בהם תוך שלוה.

נו, שוין.

והנה דבריו של קולרידג’:

האובייקט העיקרי היאה ביותר למדע הוא קומוניקצית האמת; האובייקט העיקרי והיאה ביותר לשירה הוא קומוניקצית-התענוג… הייתי רוצה שמשוררנו הצעירים, הפקחים, יזכרו את הגדרות השירה והפרוזה שלי והם: פרוזה: מלים במיטב סדרן. שירה: מיטב המלים במיטב סדרן.

למשוררים אולי הגדרה כזאת עשויה להועיל, אבל אני הקטן לא נמנה עליהם. אני, ליטווק שכמותי, מחפש הגדרה קשיחה ומועילה יותר, או לפחות הנהרה.

כדי לאזן נעבור לאגף הנשי. המשוררת האמריקאית אמילי דיקינסון כותבת:

אם אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אש לא תוכל לחממני, הריני יודעת כי שירה היא, אם אני חשה תחושה פיזית, כאילו הסירו ממני את קדקדי, יודעת אני ששירה היא זאת. אלו הן הדרכים היחידות לדעת דבר זה. או שמא יש דרך אחרת?

טוב, זה נשמע מבחן סובייקטיבי למדיי. אני לא בטוח שמנגנוני הטמפרטורה אצלי פועלים כמו אלו שלה. אז איך גם אני יכול לדעת את מה שדיקינסון יודעת?

אז אולי הרברט ריר יושיענו:

ההבדל בין שירה ופרוזה איננו ואף אינו יכול להיות לעולם הבדל פורמאלי בלבד… השירה היא ביטוי יוצר, הפרוזה ביטוי קונסטרוקטיבי.

הבנתם? אני לא ממש.

ובמקום אחר הוא מוסיף עוד אספקט:

השירה תלויה לא רק בצלילה ומשמעותה של המלה, אלא יתר מזה, בהדן הרוחני של המלים.

כאן דומני שכבר יש משהו (מי אמר שאין תועלת במשוררים?). נראה זאת בטורי ההמשך.

טוב, אז המשוררים לא ממש מועילים לנו כאן. הם כותבים שירה ולא חוקרים אותה,[5] וכנראה שאדם לא רואה נגעי עצמו. אולי כדאי שננסה את מזלנו אצל אלו הקשורים לפילוסופיה, למשל ז”פ סארטר שכותב:

בשביל הפרוזאיקן המלים הם אמצעי – כמין שמשה של חלון, להראות בעדן את העולם. בשביל המשורר המלים הן ראי, אספקלריה, שבתוכה נצוד העולם. המלה של השירה מייצגת את משמעות הדברים, בה בשעה שהפרוזה מבטאה אותה.

גם כאן יש תחושה של נגיעה, ועדיין תחושת השובע רחוקה מאתנו. עם הגדרות כאלה לא נגיע רחוק. אולי יש בהן סוג של אינטואיציות ראשוניות, אבל הגדרה והנהרה של ממש לא נצליח להוציא מהן.

סיכום ביניים

המושג שירה הוא חמקמק ביותר. אי אפשר לתלות אותו בחריזה או משקל, ובוודאי לא במנגינה. האם הקיטוע של פסקת הפתיחה שלי הוא באמת שיר? אם לא – למה לא? מה חסר בו? ואם הייתי מלחין אותו, האם אז הוא כן היה הופך לשיר? ואם הייתי משנה את המילים למילים גבוהות יותר, או כותב אותו בחריזה ומשקל? לא נראה סביר. לא כל כך קל להפוך קטע פרוזה יבשושי כמו זה שלי לשיר.

מחד, שיר אינו רק סיפור בצורת כתיבה שונה. מאידך, יש לא מעט שירים שדווקא כן נראים כאלה. יש כל כך הרבה סוגי טקסטים שהיינו רואים בהם שירה, ולא ברור שיש משותף ביניהם ומהו. יש מזמורים, בלדות, אפוסים בחרוזים, שירה מודרנית, שירי תהילה וניצחון, שירים עם חריזה ובלי חריזה, עם משקל ובלי משקל, עם מנגינה ובלי מנגינה. יש שירים שמתארים סיפור בצורה מעט שונה מפרוזה ויש שאין בהם עלילה או סיפור. יש אפילו תיאורים של סיפור אמתי, כמו חלקים משירת דבורה. האם שירת דבורה היא באמת שירה ולא רק פרוזה שנאמרת בפאתוס? ומה ההבדל בין סיפור אמתי לבדיוני?[6] ומה בין סיפור לבין ערך אנציקלופדי או ספר הוראות להפעלת מכונת כביסה? האם אלו קשורים להגדרת שירה?

אז עם מה נשארנו אחרי כל כאב הראש הזה? מה משותף לכל סוגי השירה, ומה מייחד את כולם מול הפרוזה? המורכבות והחמקמקות הזאת מביאה בקלות לייאוש שאת ביטוייו ראינו למעלה. הבאתי את המובאות הללו כדי להדגים את המורכבות של המושג שירה ואת הקושי להגדיר ולהנהיר אותו. אין פלא שבני דודנו העוסקים במדעי החרתא נואשו ממנו והותירו אותנו בלי מענה שיטתי. בטור הבא אתחיל להציע דרך להתקדם באופן שיטתי אל הגדרה/הנהרה של מושגים מורכבים בכלל ושירה בפרט.

[1] מצאתי בעיקר ספרון של המתרגם וחוקר הספרות שמעון זנדבנק, מזשיר. ראה עליו גם בהמשך.

[2] מורה או מחנך, בערבית.

[3] מי שנזכר בדיונים על החסידות בטורים הקודמים, ואפילו אולי חושב שיש סתירה במשנתי, זה כמובן שוב לא מקרה. אבל סבלנות, עוד נגיע בעז”ה לעניין זה.

[4] דומני שלא במקרה התיאור הזה מזכיר את אופן פעולת המוח האנושי (רשת נוירונים).

[5] ראה על ההבחנה הזאת במאמרי כאן.

[6] בדיון שם הביאה “ריב” את ההגדרה הבאה מאריסטו (“על אומנות הפיוט” ע’ 49-50):

ברור שאין זה מתפקידו של המשורר לספר את מה שהיה במציאות, אלא מה שעלול היה להיות, כלומר מה שאפשר היה להתרחש מתוך הסתברות או מתוך הכרח – שכן ההיסטוריון והמשורר נבדלים אחד מרעהו לא במה שזה מספר בלשון שקולה וזה לא בלשון שקולה, אלא בזאת הם  נבדלים, שאחד מספר את המקרים כמו שהיו, ואילו השני – כמו שעלולים להיות. ומשום כך פילוסופית היא השירה ונעלה מן ההיסטוריה, שכן מספרת השירה בעיקר את העניינים הכלליים, בעוד שההיסטוריה את העניינים הפרטיים.

ממש לא סביר בעיניי שההבדל בין פרוזה לשירה הוא על הציר של בידיון מול המציאות. יש שירים שמתארים מציאות (כמו חלק  משירת דבורה) ויש פרוזה שעוסקת בבידיון (כמעט כל הספרות היפה). דומני שבתקופתו של אריסטו הז’אנרים הללו כפי שאנחנו מכירים אותם כיום עוד לא היו קיימים.