על נכים ומתאבדים: איום והשפעה לא הוגנת (טור 114)

בס”ד

במהלך נסיעה בבוקר יום ב האחרון עלו בדעתי שני נושאים ששווה להקדיש להם טור באתר: מחאת הנכים (שבאותו זמן חסמו ובעצם שיתקו את כל אזור כביש 40 וצומת אל על, כביש 1, כביש 6 וכל הסביבה, וגרמו לי לנסוע כמעט שעתיים לעבודה, לבני לאחר למילואים ולאלפי אנשים אחרים לאחר לעבודה ולהתעצבן), ודיווח ברדיו על פסיקת ביהמ”ש העליון שאיום בהתאבדות אינו עבירה פלילית. חשבתי להתחיל בנושא השני ולהשאיר את הנכים לטור הבא כדי שמה שאכתוב עליהם לא יהיה מוטה בגלל הכעס האישי שלי. אבל כשהתיישבתי לחשוב קצת על הדברים, ראיתי שיש קשר מהותי ביניהם, שכן שניהם נוגעים להשפעה שאינה הוגנת. מכיון שעשרת הטורים האחרונים עצרו את רשימת הנושאים המצטברת אצלי שמחתי על ההזדמנות לשלב שני נושאים לטור אחד, והרי הוא לפניכם.

על איומים בכלל ואיום בהתאבדות

מאז 1966 החוק הישראלי אינו רואה בהתאבדות עבירה (ראו למשל את הסקירה כאן). אולם שידול וסיוע להתאבדות, לפחות בנסיבות מסוימות, כן. ומה על איום בהתאבדות? יש להקדים ולומר שאיומים הם עבירה פלילית.

לכאורה איום בהתאבדות אינו נכנס לגדר איום שכן איום של ראובן להתאבד אינו מאיים לפגוע בשמעון אלא רק במאיים (ראובן) עצמו, אך דומה כי טיעון זה לא מחזיק מים. אם ראובן היה מאיים על שמעון שאם לא יעשה כרצונו הוא יפגע בלוי, זה ודאי ייחשב איום על שמעון למרות שהוא לא צפוי להיפגע. מדוע? מפני שהמאוים לא רוצה שאדם אחר ייפגע, ניתן לראות בכך סוג של פגיעה בו עצמו. חשבו על איום על בן משפחה שלו (בן, בת, אישה), שבוודאי ראוי לתואר איום. גם שם לא המאוים נפגע אלא מישהו קרוב לו, ובכל זאת זה נחשב כאיום עליו. פגיעה במישהו קרוב היא גם סוג של פגיעה בי ולכן גם איום לפגוע בו הוא איום עליי. בה במידה פגיעה או איום לפגוע באדם אחר די בו כדי להיחשב כאיום עליי. לעניין זה, כל אדם נחשב קרוב אליי (כי איני רוצה שהוא ייפגע). גם איום כזה עלול לגרום לי לשנות את החלטתי או אופן פעולתי, למרות שלא אני זה שאמור להיפגע.

האם איום בהתאבדות מותר או אסור?

אם כן, נראה לכאורה שגם אם ההתאבדות עצמה מותרת האיום בה הוא פסול ויש לאסרו. כך אכן היה נהוג בבתי המשפט ובמשטרה, שהגישו לא מעט כתבי אישום על איומי התאבדות, והשיגו גם הרשעות. כל זה עד אתמול. אתמול דווח על מקרה שאישה שלחה מכתב לשופטת שדנה בעניינה, ובו היא כותבת:

אני יושבת בחדרך בפעם האחרונה ורוצה שתסתכלי לי בעיניים כדי שהמבט מלא כאב סבל וייסורים ילוו אותך בכל מקום ובכל זמן ויהא צל מלווה של חייך, וירדוף אותך בחלומותייך. את, אישה של צדק חוק ומשפט אבל רוצחת נשמות חפות מפשע בלהב פסיקה, בדם קר ובקור רוח מקפיא… אני נאלצת ללכת בדרכו של שופט בן עטר [שופט שהתאבד] כמוצא אחרון. אני מקווה כי אחרי מותי תשני את פסק הדין.

אותה אישה נעצרה, הואשמה והורשעה בבימ”ש השלום והמחוזי בעוון איומים, ואתמול בית המשפט העליון קבע בפסק דין תקדימי שיש לשחררה שכן איום בהתאבדות אינו עבירה פלילית.

לא קראתי את פסק הדין אלא רק דיווחים אודותיו, אבל הנימוקים שראיתי לא ממש שכנעו אותי. לכאורה זה איום ככל איום אחר, ומטרתו להשיג תוצאות בצורה לא הוגנת ואלימה. גם הטענה שיש איומי התאבדות אותנטיים שבאים לבטא מצוקה לא ממש עומדת לדעתי. אם השוטר או השופט מגיעים למסקנה שאכן מדובר בהבעת כוונות אותנטית ולא באיום שמטרתו השגת תוצאות רצויות כלשהן, אז הם בסך הכל צריכים להוציא את המאיים זכאי. אבל זה לא נראה לי נימוק שמחריג באופן גורף איום בהתאבדות מכלל האיומים האסורים.

ניתן לחשוב על הצדקות שפוטרות מעונש או מאחריות (כי האדם היה במצב נפשי שבו הוא לא יכול היה להימנע מלאיים או להודיע על כוונה להתאבד), או על הצדקות שמראות שכלל לא מדובר באיום (כי הכוונה הפלילית חסרה. מדובר במצב בו יש בדברים ביטוי אותנטי ולא איום שנעשה במטרה להשיג תוצאות). אבל כל ההצדקות הללו לא אומרות שעקרונית איום בהתאבדות אינו איום, אלא לכל היותר שבמקרים המסוימים הללו יש לזכות את הנאשם..

השופטים כתבו בין היתר בנימוקיהם שפרשנותם מיועדת לאפשר לאנשים להביע מצוקה. הטענה היא שהכללת איומי התאבדות בסל העבירות הפליליות עלולה להקשות עוד יותר את מצבם הקשה בין כה וכה של המאיימים. דפנה ברק ארז כותבת:

ריסונו של חופש הביטוי על ידי המשפט הפלילי במצבי מצוקה שבהם מתעוררות אצל אדם מחשבות אובדניות עלול להוביל אפוא לאפקט מצנן על השמעת תחושות של מצוקה וייאוש – בפני קרובי משפחה וחברים או בפני גורמים טיפוליים ורשויות רווחה.

עם כל הכבוד לאפקטים מצננים, אני לא רואה כיצד השיקול הזה יכול להוות שיקול פרשני לחוק. לכל היותר יש לפנות למחוקק שייתן את דעתו על העניין כיצד לעדכן את החוק כדי למנוע נזקים כאלה. מעבר לזה, השמעת תחושות של מצוקה וייאוש בפני גורמי טיפול, קרובים, או חברים, אינה קשורה בשום צורה לאיומים על שופטים או שוטרים או סתם אדם אחר.

כך למשל היה מקרה שבו אדם שקיבל פסק דין של הרחקה מביתו איים שיתאבד, והורשע בעבירת איומים. אני מניח שארגוני הנשים לא יצאו למחאות ברחבי הארץ על ההרשעה הזאת, והפעם בצדק (כמו שאמרו רבותינו: גם שעון עומד מורה פעמיים ביום את השעה הנכונה). זה אכן איום לכל דבר, והמאיים רוצה להשיג באמצעותו תוצאה רצויה כלשהי. זהו שימוש  באמצעים אלימים ולא הוגנים להשגת מטרות. מה ההבדל בין זה לבין איום על שופטת כדי להשפיע עליה שתשנה את פסק הדין? ושוב, אם השופט מגיע למסקנה שבאמת מדובר בהצהרת כוונות אותנטית ולא באיום, הוא יכול לפטור מעונש (אם המאיים היה כפוי) או לפטור מאשמה (אם הוא בכלל לא התכוין לאיים), אבל זה כבר שיקול קונקרטי שאמור להיות מופעל במקרה הספציפי. החרגה גורפת של איומים כאלה ממש לא נראית לי מוצדקת.

בינתיים נראה לכאורה שאיום בהתאבדות הוא איום לכל דבר. כעת אנסה להסביר מדוע לדעתי לא זהו המצב.

על סחיטה ופיתוי

דומני שכבר הזכרתי כאן פעם את ההבחנה החביבה של רוברט נוזיק בין סחיטה לפיתוי.[1] לכאורה בשני המקרים הללו אדם מנסה להשיג תוצאה שרצויה לו על ידי הצבת שתי אלטרנטיבות בפני המאוים: אם תעשה X (שרצוי לי) תקבל תועלת A ואם לא תעשה X תקבל תועלת B (נמוכה יותר). במה שונה אדם שמאיים עליי שאם לא אשטוף את רצפת ביתו הוא ייקח לי 100 ₪ ואם אשטוף הוא לא ייקח כלום, מאדם אחר שאומר לי שאם לא אשטוף לא אקבל 100 ₪ ואם אשטוף כן אקבל? בשני המקרים הללו מוצבות בפניי שתי אלטרנטיבות שהפרש התועלות ביניהן הוא 100 ₪, במטרה לשכנע אותי לשטוף את ביתו. אז למה, שואל נוזיק, החוק אוסר סחיטה ומתיר פיתוי?

הכשל נעוץ כמובן בהסתכלות ההפרשית. אכן בהסתכלות כזאת אין הבדל בין שני המקרים, אבל לא נכון לשפוט מקרים כאלה במשקפיים הפרשיות. חשוב מאד מה עומד בכל אחת מכפות המאזניים ולא רק ההפרש ביניהן. במקרה של הסחיטה או האיום, המאיים אומר שייקח ממני משהו שמגיע לי (אין לו זכות לקחת זאת ממני) אם לא אעשה כרצונו. ואם אעשה הוא לא ייקח זאת ממני (מה שבין כה וכה אסור לו לעשות). במקרה של פיתוי הוא מציע לי אם אעשה את מה שהוא רוצה תמורה שהוא לא חייב  לתת לי, ואם לא אעשה הוא לא ייתן לי את התמורה המדוברת. לגמרי לגיטימי.

כלומר ההבדל בין המקרים הוא רף הזכויות שלי. אדם לא יכול לפגוע בזכויותיי (לקחת לי כסף) בשום מקרה. לכל היותר הוא יכול לא להוסיף עליהן משהו משלו (לתת לי כסף). במקרה של סחיטה – לפחות באחת משתי האפשרויות (אם לא אעשה את מה שהוא דורש) הוא מאיים לעשות משהו לא חוקי (לקחת לי כסף). לעומת זאת, במקרה של פיתוי בשני המקרים לא נעשה משהו לא חוקי. מותר לו לתת לי כסף אך בה במידה מותר לו גם לא לתת לי. שתי הפעולות הן חוקיות, ולכן הפיתוי מותר.

ניתן לומר שגם בסחיטה וגם בפיתוי היוזם יוצר מצב של צומת עם שתי קרניים: אם אעשה כדרישתו הוא יעשה A ואם לא – הוא יעשה B. במקום שבו שתי הדרכים מותרות על פי החוק זהו פיתוי. הוא משתמש באמצעים שעומדים לרשותו באופן שימקסם את רווחיו, וזה לגיטימי. אבל כשאחת מהדרכים בצומת כרוכה בפעולה לא חוקית, הוא מפיק רווחים בדרך שאינה חוקית ולכן זוהי סחיטה אסורה.

בהסתכלות הזאת, המקרה של איום בהתאבדות נראה כבר אחרת. הרי אם ההתאבדות עצמה מותרת, כי אז המאיים בעצם בונה צומת שבה שתי הדרכים הן לגיטימיות וחוקיות. הרי מותר לו להתאבד ומותר לו גם שלא להתאבד. לכן בעצם יש כאן פיתוי ולא סחיטה, שהרי הוא משתמש באמצעים החוקיים שעומדים לרשותו כדי למקסם את רווחיו. לכן איום בהתאבדות לכאורה באמת צריך להיות מותר. הוא לא דומה לאיום לקחת ממני כסף (מעשה אסור) או לפגוע בי (גם הוא אסור כמובן). אלו נחשבים בצדק לאיומים מפני שהמעשים אינם חוקיים, והוא משיג את התוצאה הרצויה לו באמצעי לא חוקי. אבל בצומת שבה שתי הדרכים מותרות הרי זה פיתוי ולא סחיטה, ולכן המסקנה היא שלכאורה יש להתירו.[2]

עמדת הפרקליטות: השפעה לא הוגנת

ומה חשבה הפרקליטות? הנה עוד מובאה מהמאמר שלונקק לעיל:

הפרקליטות לעומת זאת, עמדה על הרשעתה של תרצה וטענה כי איום בהתאבדות איננו בגדר התבטאות לגיטימית, וזאת במנותק מהשאלה האם התאבדות כשלעצמה היא אסורה. היא אף הציעה כי ניתן להרשיע אותה באופן חלופי בעבירה של “השפעה לא הוגנת”, בהתחשב בכך שהמכתב נועד להשפיע על תוצאות ההליך השיפוטי. כמו כן, נטען כי מעשיה יכולים להיחשב גם כניסיון לסחיטה באיומים. השופטת ברק-ארז דחתה את עמדת הפרקליטות.

ההבחנה הזאת באמת מאירת עיניים. גם אם לא רואים בזה איום, עדיין לכאורה יש כאן השפעה שאינה הוגנת. הרי הנאשמת רצתה להשיג פס”ד נוח יותר באמצעות איומי ההתאבדות. אלו ודאי לא שיקולים לגופו של עניין, ומטרתה היתה להשפיע על השופטת באמצעים לא הוגנים (ראו למעלה את נוסח המכתב ששלחה לה. סחיטה אמוציונלית די ברורה). אם כן, למרות שהשיקול של נוזיק אכן מביא אותנו למסקנה שאין כאן איום, בכל זאת נראה שיש כאן השפעה לא הוגנת.

אבל מבט נוסף מעלה שגם זה לא כל כך סביר. הרי השיקול שהבאתי למעלה עוסק לא פחות בהשפעה לא הוגנת מאשר באיום עצמו. טענתי היתה שאיום מסוג כזה הוא פיתוי ולא סחיטה, כלומר שזהו שימוש באמצעים לגיטימיים למקסם רווחים. אז אמנם יש כאן השפעה, אבל למה זה לא הוגן? לכאורה אלו אמצעים שהחוק מעמיד לרשותה (שהרי מותר לה להתאבד), והיא עושה בהם שימוש הוגן כדי למקסם את רווחיה. נכון שהטיעונים שלה לא היו ענייניים לגופו של עניין (אלו לא טיעונים שמראים חוסר אשמה), ולכן השופטת יכולה (וכנראה צריכה) היתה לא להתרשם מהם ואף אחד לא היה אמור לבוא אליה בטענות אם היתה עושה זאת (פרט לרחמנים מקצועיים), אבל עצם העלאת האיום נראית לגיטימית. זה כמו שנאשם ילבש בגדי מסכן כדי לשכנע את השופט לרחם עליו ולא להחמיר בדינו. גם זו השפעה בטיעונים לא ענייניים, ועדיין אף אחד לא מעלה בדעתו שזה אסור.

נשוב לדוגמה שהבאתי למעלה. הסברתי שסחיטה אסורה מפני שבאחת מהדרכים מדובר על מעשה לא חוקי (ליטול מהמאוים כסף או לפגוע בו), אף שהדרך השנייה (לא לפגוע בו או לא לקחת ממנו כסף) היא חוקית. אם כך, לכאורה ניתן היה לתהות מדוע שלא נתיר גם סחיטה, ונחכה: אם המאוים ישטוף לו את הבית הוא לא יפגע בו ואז לא קרה כלום (לא היתה עבירה על החוק). ואם המאוים לא ישטוף את הבית והמאיים ייקח לו כסף או יפגע בו – או אז יש כאן עבירה על החוק ואז נתערב (נאשים אותו ונכניס אותו לכלא). למה כבר בשלב הסחיטה עוד לפני שנעשה משהו לא חוקי, נקבע איסור בדבר? נדמה לי ששורש העניין הוא השפעה שאינה הוגנת. גם אם המאוים יחליט  לשטוף את הבית הוא עשה זאת תחת השפעה לא הוגנת, ולא מהחלטתו החופשית. האיום במעשה לא חוקי השפיע על החלטתו גם אם בסופו של דבר הוא לא התממש (במקרים רבים איומים נאמרים כדי לא להתממש). לכן גם אם הוא יקבל את ההצעה (שלא ניתן לסרב לה) עדיין יש באיום כזה בעייתיות. לכן החוק אוסר אותו בצדק, וקובע שכבר האיום עצמו הוא מעשה לא חוקי.

המסקנה היא שההבחנה בין השפעה לא הוגנת לבין איום כפי שהציעה הפרקליטות אינה מובנת מאליה, ובעצם לא כל כך הגיונית. כל עוד ה”מאיים” משתמש באמצעים חוקיים קשה לדבר על חוסר הוגנות. ומכאן שאכן איום בהתאבדות מכיון שהוא חוקי אין בו גם משום השפעה לא הוגנת, כפי שנקבע בפסק הדין.

ובכל זאת השפעה לא הוגנת

ובכל זאת, התחושה האינטואיטיבית היא שעדיין יש הבדל בין השניים. גם אם מדובר במעשה חוקי, עדיין אי אפשר לקבוע קטגורית שאין כאן השפעה לא הוגנת. לדוגמה, אם שופטת מצויה באמת היתה מתחשבת באיום הזה בבואה לקבוע את הכרעת הדין או את פסק הדין. הגם שמעשה ההתאבדות מותר – תחושתי היא שיש כאן השפעה לא הוגנת. רק אם שופטות ושופטים לא היו מושפעים מזה כלל ניתן היה לקבל את הזיהוי בין השפעה לא הוגנת לבין איום.

ניתן אולי לראות זאת בצורה אחרת. אם באמת האדם לא מתכוין להתאבד ורק מאיים כדי לקבל פס”ד נוח יותר, אזי הוא בעצם משקר לבית המשפט וזה מעשה לא חוקי. במצב כזה אולי אין כאן איום, שהרי ההתאבדות היא חוקית, אבל בהחלט יש כאן השפעה לא הוגנת. לעומת זאת, אם האדם באמת מתכוין להתאבד ורק מודיע זאת לבית המשפט, במצב כזה יש מקום לסברא שזה לא איום ולא השפעה לא הוגנת, שהרי זה נתון אמתי שעשוי להיות רלוונטי לשופט בבואו לקבוע את פסק וגזר הדין. כעין עדות מומחה שמעיד בפני ביהמ”ש מה יקרה לנאשם בעקבות גזר הדין.

נכון שקשה למדיי להעריך האם מדובר באיום אותנטי או לא, אבל זו רק בעיה דיאגנוסטית. ברמה העקרונית וההגיונית נראה שהבחנה זו שרירה וקיימת. כעת יש להעריך האם הכוונה היתה לאיים או שהיתה כאן הצהרה אותנטית. אם הצלחנו להגיע למסקנה – מה טוב, ואם לא – בהיעדר אבחנה ברורה ייהנה הנאשם מחזקת החפות כמקובל בחוק הפלילי.

הפגנות הנכים

כבר כמה פעמים התבקשתי מגולשים באתר לחוות דעה על הפגנות הנכים ועל יחסה של המדינה אליהם. כתבתי כבר בעבר שלדעתי יש כאן שיבוש ערכי מאד יסודי, וכאן אפרט זאת מעט יותר. ברמה העקרונית סיוע של המדינה לנכים הוא בגדר צדקה, ואדם לא יכול לתבוע צדקה אלא לכל היותר לבקש אותה. לשון אחר, אין לו זכות לקבל צדקה אלא לכל היותר יש על הנותן חובה לתת לו אותה. הדבר דומה בעיניי לעני שקיבל ממני קצבה של אלף ₪ לחודש, וכעת מפגין מול ביתי וחוסם את החנייה שלי בתביעה שאתן לו משכורת חודשית. הוא מתראיין לרדיו ותוהה: וכי מישהו חושב שאדם יכול לחיות מאלף ₪ בחודש? הוא דורש בתוקף השוואה למשכורת מינימום כפי שאני נותן לכל עובדיי.

בעיניי מצב הנכים דומה מאד למה שתיארתי. עקרונית לא מגיעה להם אגורה שחוקה. אף אחד לא חייב להם כלום, שכן הם לא עבדו ולא עשו שום דבר שמזכה אותם בכסף כלשהו ממישהו. אמנם נכון שמן הראוי (ובהלכה זו אף חובה) לתת צדקה לעניים ולנזקקים, אבל זו חובה של הנותן ולא זכות של המקבל. מדובר על מתן צדקה וולונטרי ולא על תשלום של מה שמגיע. זהו חסד ולא דין, ולכן המקבל לא יכול לדרוש אותה מהנותן ובוודאי לא להפגין (ועוד יותר בוודאי לא באלימות) על מנת לקבל זאת ממנו.

ההשוואה למשכורת המינימום

קשה לי לחשוב על טיעון מופרך יותר מהטיעון שעולה כאן חדשות לבקרים: וכי אדם יכול לחיות ממשכורת פחותה ממשכורת מינימום?! שדרני הרדיו האמפתיים שלנו מצקצקים בשפתותיהם בצדקנות ורוטנים ביחד עם המרואיין על האפליה: אין חולק שאתם צודקים, הם אומרים, שהרי אפילו אדם בריא לא יכול לחיות מ-3000 ש”ח לחודש, אז נכה על כל הוצאותיו ודאי לא יכול לחיות מזה (כמעט אין יום שאני לא שומע את הטיעון המטומטם הזה). אכן, זהו קו”ח שאין עליו תשובה, אלא שמסקנתו לא נוגעת לעניין. העובדה שנכה לא יכול לחיות מסכום מסוים לא אומרת שאני או כל אחד אחר צריך לתת לו יותר. הקו”ח הזה מוכיח לכל היותר כמה כסף נדרש כדי לחיות בכבוד (וגם זו שאלה מהו הסטנדרט הרלוונטי), אבל אין לו הרבה משמעות בדיון על הסכומים שהמדינה חייבת לתת לנכים. זה שפלוני צריך משהו לא אומר שאלמוני חייב לתת לו את זה.

המדינה לא חייבת להחזיק אנשים שאין להם יכולת השתכרות. היא עושה זאת, וראוי שתעשה זאת במידת האפשר, אבל אין כאן זכות שלהם אלא לכל היותר חובה שלה (שהיא קיבלה על עצמה). ואם המדינה מחליטה שביכולתה להקציב סכום מסוים לסיוע לנכים (הן במסגרת ביטוח לאומי והן במסגרת תקציב המדינה הרגיל), אז זהו הסכום שהיא נותנת. בין הנותנים יכול להתפתח ויכוח על כמה ראוי לתת (חלוקת עוגת התקציב), אבל איני רואה מה יכולה להיות ההצדקה לתביעות, דרישות והפגנות מצד המקבלים. מכוח איזו זכות הם תוקעים אותי עם עוד אלפי אנשים שממהרים להגיע למקומות שונים בתביעה שניתן להם אלפי שקלים נוספים בחודש?!

אחת האינדיקציות לאבסורד שבתביעה הזאת היא חוסר האבחנה בין נכים במצבים כלכליים ובריאותיים שונים. התביעות הללו מנוסחות כאילו נכות היא סוג של עבודה שמגיעה עבורה תמורה (מכאן ההשוואה התימהונית למשכורת המינימום). לא משנה אם משפחתו היא אמידה, אם יש לו ירושה גדולה, אם חבריו ומשפחתו עוזרים או לא עוזרים לו וכדומה. מדוע זה כך? הרי החובה להתפרנס היא על האדם עצמו. אם הוא לא יכול, המשפחה והחברים אמורים לסייע לו (ושוב, זו לא זכות שלו אלא חובה מוסרית שלהם). מניין צמחה התפיסה האבסורדית שיש לו זכות לקבל זאת מהמדינה? האם איגוד הנכים מייצג סוג של עובדים בשירות המדינה שטוענים לתגמול לא מספיק ולא הוגן על עבודתם?

חובות וזכויות

בבסיס דבריי עומדת ההבחנה בין חובות לזכויות. בהגות המשפטית מקובלת טבלת הופלד שקובעת שביסוד כל חובה של פלוני יש זכות לאלמוני ולהיפך. אם לי יש זכות שתשלם לי כי הזקת לי, יש עליך חובה לשלם. אם לווית ממני כסף יש לי זכות שתפרע לי את ההלוואה ולכן גם לך יש חובה לעשות זאת. אבל שני הצדדים הללו מאפיינים רק הקשרים משפטיים. בהקשרים לא משפטיים אין יחס כזה בין זכויות לחובות.

במאמרי על חושן משפט הבהרתי את הדברים בפירוט, וכאן רק אומר שבצדקה לדוגמה אין יחס כזה. צדקה היא חובה על הנותן ולא זכות של המקבל. גם השבת הריבית היא חובה על המקבל (המלווה שקיבל את הריבית) ולא זכות של הנותן (הלווה). לא בכדי צדקה וריבית מופיעות בחלק יו”ד שבשו”ע, ולא בחו”מ. הסברתי שם שחו”מ הוא ספר הזכויות ההלכתי (הזכויות שיש כנגדן חובות ולהיפך), ואילו יו”ד הוא ספר החובות (שאין כנגדן זכויות). בהקשר משפטי אם אתה לא ממלא את חובתך אני יכול לתבוע אותך בבית דין או בבימ”ש, שכן לא מדובר רק על אי מילוי חובה שלך אלא על אי סיפוק או פגיעה בזכות שלי. אבל בהקשרים לא משפטיים אין לי אפשרות כזאת מפני שהחובות שלך הן עניינך ולא ענייני (אני יכול לכל היותר לפנות לבי”ד שיכפו אותך למלא את חובתך. ראה שם את ההבדלים).

בתחומים אלו שורר בלבול גדול, לשני כיוונים: יש הטוענים שבהלכה אין זכויות (יש רק שיח של חובות). אחרים טוענים שכל חובה של המדינה יסודה בזכות של האזרח. שורשן של שתי הטעויות הללו הוא אחד. במערכת משפטית של מדינה אין חלקים לא משפטיים. ולכן בחוקי המדינה כשיש חובה על האחד יש כנגדה זכות של האחר, ולהיפך. אבל ההלכה אינה רק מערכת משפטית. בחלק המשפטי שלה אכן קיים היחס של הופלד (החובות שם מיוסדות על זכויות של האחר), אבל יש לה גם חלקים אחרים. מי שרואה את ההלכה כמערכת משפטית טועה בטעות הראשונה, ומי שרואה את חובותיה המוסריות של המדינה כחובות משפטיות טועה בטעות השנייה. אלו שני צדדים של אותה מטבע. כאמור, האמת היא ששניהם טועים. החובות המוסריות של המדינה, כל עוד לא עוגנו בחוק והפכו לחלק מהמשפט שלה, לא מקימות זכויות של האזרח. האזרח לא יכול לתבוע מהמדינה שתיתן לו מעבר למה שהיא החליטה. הוא יכול לבקש כמובן, אבל זו לא זכות שהוא יכול לתבוע אותה.

על קומוניזם ומדינת רווחה

אם אני רוצה ללמוד ריתמיקה ואין ביכולתי, האם יש חובה על המדינה לתת לי את השירות הזה? ברור שלא. בה במידה, אם לילד יש קשיים בלמידה אין לו שום זכות שהמדינה תסייע לו. לכל היותר יש חובה (מוסרית) על המדינה לסייע במידת האפשר. ואם אי אפשר – אז לא. כך גם לגבי חולה שצריך סיוע רפואי. יש תרופות יקרות שלא נכנסות לסל הבריאות. זה באמת נשמע מקומם שמשאירים אנשים למות. אבל המדינה אמורה להחליט כמה ביכולתה, אם בכלל, להקדיש לעניין זה. אין כאן זכות של החולים אלא צדקה שהמדינה מחליטה לתת.

תאמרו שחיים ובריאות אינם לימודי ריתמיקה. אני לגמרי מסכים, אבל במישור העקרוני אין הבדל. שום צורך של אדם, חשוב ככל שיהיה, אינו זכות שלו אלא אם הוא מגיע לו מכוח עבודה או מתוך עילה משפטית אחרת. אפילו האמנה בין האזרח למדינתו שקובעת כי היא אמורה לדאוג לו יש לה גבולות. עובדה היא שלא כל צורך נענה, ואפילו צרכים בריאותיים וצרכים של חיים (כמו תרופות מצילות חיים). העובדה היא שהמדינה יכולה להשתדל אבל לא חייבת להצליח ואפילו לא להשתדל מעבר למידת יכולתה. וגם במידת יכולתה היא עצמה אולי חייבת, אבל האזרח לא יכול לתבוע זאת ממנה.

ברקע הדיון הזה נשמעות נימות קומוניסטיות. ההנחה היא שלאנשים מגיע הכסף לפי צרכיהם ולא לפי יכולותיהם והשתכרותם. אבל ככל הידוע לי בינתיים הקומוניזם אינו חלק מהחוקה בישראל, ולכן לכל היותר ניתן להפגין למען הפיכת ישראל למדינה קומוניסטית, אבל אי אפשר להפגין על “זכויות הנכים” כשאין כאלה. אפשר להפגין על זכויות שהחוק קובע ובכל זאת הן לא ניתנות. אפשר גם להפגין על שינוי החוק. אבל מההפגנות שמתנהלות בזמן האחרון התחושה היא שהמפגינים תובעים זכויות שכבר קיימות ומשום מה ברשעות הממשלה לא ניתנות להם. ההבדל בין מצב שבו דורשים זכויות לבין מצב שבו מוחים או מתמקחים על הגדלת המחויבויות, הוא באופי מעשי המחאה. אם נפגעו זכויותיי – אני רשאי לעתים לנקוט בצעדים דרסטיים, ואולי גם לפגוע (באופן מידתי) באחרים. זהו בעצם הכלל שאדם עושה דין לעצמו. אבל זה לגבי מה שמגיע לו בדין (זכויות שיש לו). לעומת זאת, אדם שמתמקח עם הנותן שיגדיל את הצדקה שהוא נותן לו – לא יכול לנקוט באלימות ובוודאי לא לפגוע בנותן ולא באף אחד אחר. כאן הוא לא עושה דין לעצמו אלא מתמקח עם הנותן על גובה סכום הצדקה. ההפגנות האלימות של הנכים משקפות תפיסה קומוניסטית של “זכויות הנכים” במקום תפיסה שפויה של “חובת המדינה” (חובה מוסרית שראוי להפכה למשפטית).

השפעה שאינה הוגנת: משפט ומוסר

כעת אשוב להעיר על שאלת ההשפעה שאינה הוגנת. גם בהקשר של הנכים היא עולה, שכן הצגת המסכנות כבסיס לתביעה היא בעצם השפעה שאינה הוגנת. במה היא שונה מהמכתב ששלחה אותה אישה לשופטת (שחלק מנוסחו מובא למעלה), מהאמירות שנשמעות בתקשורת מפיהם של הנכים או התומכים בהם? בשני המקרים מדובר במסחטה רגשית שמנסה להשיג תוצאות שלא באמת מגיעות לך. במקום לבקש צדקה אתה מנגן על רגשות הנותן. אמנם הנכים לפחות פונים לגורם מוסמך שיכול להחליט לתת להם, בעוד שלשופטת אסור היה לפעול בניגוד לחוק (לפחות תיאורטית), ועדיין יש תחושה של פריטה על נימים לא הוגנים.

מאידך, האם כל מסחטה אמוציונלית היא השפעה לא הוגנת? אני חושב שכן. לא במובן המשפטי, אבל לפחות במובן המוסרי והאנושי. במובן המשפטי קשה לומר שהנכים עוברים על עבירת האיום שהרי הם לא מאיימים אלא לכל היותר משקרים (אומרים שיש להם זכויות בעוד שאין להם), וכנראה לפחות חלקם עושים זאת בשוגג ולא במניפולציה צינית. ועדיין לתחושתי יש כאן השפעה שאינה הוגנת. ובכלל בשיח הציבורי שלנו הרגש משמש דרך קבע כסוג של מכשיר להשפעה לא הוגנת.

הערה על רגשות

זה מחזיר אותנו לדיונים הקודמים (שירה, חסידות, לימוד תורה). גם שם טענתי שהרגש לא רלוונטי בלימוד תורה שאמור להתנהל בשכל. הוא הדין בנדון שלנו כאן. גם כאן אני טוען שלרגש אין מקום בדיון ציבורי ובדיון כלשהו. לכל היותר אתה יכול לתאר את המצוקה כדי לתת לנוגעים בדבר נתונים כדי שיקבלו החלטה. אבל במקום שאתה לא רק מציג נתונים אלא עושה תעמולה אמוציונלית יש כאן ממד של השפעה לא הוגנת.

אמנם קשה למדיי לשמור על אמות מידה נקיות לגמרי. אף אחד לא יכול להצביע על הנקודה שבה הצגת עובדות על מצוקה עוברת למסחטה אמוציונלית לא הוגנת, וכפי שראינו כך הוא גם במקרים המשפטיים. האם לא לגיטימי שנאשם שבא לשמוע את גזר דינו ילבש בגדי מסכנות כדי לעורר רחמים אצל השופט? איני יודע. ובכל זאת, דומני שחשוב לפחות להיות מודע להבחנה הזאת, ואז לנסות עד כמה שאפשר להתגבר על הקשיים הדיאגנוסטיים (תוך מודעות שכנראה לא נצליח בזה לגמרי).

ככלל, הרגש הוא מכשיר רע מאד לקבל החלטות. זה כנראה מה שעומד מאחורי הפתגם העממי שמי שבן 17 ואינו קומוניסט אין לו לב, ומי שבן 23 והוא עדיין קומוניסט אין לו ראש. הרגש מוביל לקומוניזם, אבל השכל אמור לדחות זאת על הסף. זה גם לא צודק, גם לא נכון וגם לא ישים מעשית, על אף שזה מאד מחמם את הלב ומעורר רגשות נפלאים ומרוממים.

דומני שכבר הזכרתי כאן בעבר את מה ששאל אותי פעם תלמיד שהיה צריך לקבל החלטה לגבי בת זוג. הוא שאל האם עליו ללכת אחרי הרגש או אחרי השכל. אמרתי לו שלעולם יש ללכת אחרי השכל. הרגש תפקידו רק לספק נתונים לשכל כדי שיוכל להכריע. ברור שההחלטה לגבי בת/בן זוג צריכה לקחת בחשבון את המצב הרגשי (הכימיה, האהבה וכו’), אבל אלו רק נתונים. ההחלטה צריכה להתקבל בשכל שלוקח בחשבון את הנתונים, גם הללו וגם אחרים. כך הוא גם במקרים שנדונו כאן. במקום שבו מנסים לדחוף את הרגש לתוך תהליך ההחלטה – זהו סוג של השפעה שאינה הוגנת.

[1] ראה על כך בהרחבה בספר השלישי בסדרת לוגיקה תלמודית, ובמאמר לשורש השישי. שם ושם השתמשתי בהבחנה הזאת כדי להנהיר את ההבדל בין מצוות עשה ללאו.

[2] ראו כאן את הדיון על פירוש הביטוי “שלא כדין”.