מדיניות השטריימל – הדלקת חנוכייה בתוך הבית (טור 190)

בס”ד

הגמרא בשבת כא ע”ב קובעת את מקום הדלקת נר חנוכה:

תנו רבנן נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו.

עיקר הדין הוא הדלקה בפתח הבית מבחוץ, ובשעת הסכנה אפשר להדליק בפנים.

רש”י שם מסביר:

הסכנה – שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם, כדאמרינן בגיטין (יז, א).

הדברים הובאו להלכה ברמב”ם (הל’ מגילה וחנוכה פ”ד ה”ח), ובשו”ע או”ח סי’ תרעא ס”ה. ובט”ז שם סק”ג הביא שתוס’ חלקו על רש”י בביאור שעת הסכנה.

הריטב”א על אתר מסביר:

ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו. פי’ לא סוף דבר סכנת נפשות דא”כ פשיטא דעל מצות עשה לא יהרג וכדאיתא לקמן במכילתין גבי תפילין (מ”ט א’ עיין שם) וכדכתיבנא במסכת סנהדרין, אלא אפי’ סכנת צער או איבה כמו בצרפת, ולכן פרש”י ז”ל כאן דהיינו מפני הפרסיים שלא היו מניחין להדליק נר בשום בית ביום ידוע של אידם וכדאמרינן התם (גיטין י”ז א’) [אתא] חברא [שקל] שרגא, ולפיכך היה אומר מורי הרב ז”ל שכשנושב רוח שאי אפשר להדליקה בחוץ מדליקה בפנים בביתו.

וכך גם עוד מפרשים הסבירו שאין הכוונה לסכנת נפשות, שהרי בזה אין כל חידוש. מדובר על סכנה קלה יותר.

בס”ז שם המחבר כותב:

מצוה להניחו בטפח הסמוך לפתח משמאל, כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל;  ואם אין מזוזה בפתח, מניחו מימין; ואם הניחו בדלת עצמו, יניחנו מחציו של כניסה לצד שמאל.

יש כאן קביעה מדוקדקת של מקום ההדלקה, והמפרשים והפוסקים כמובן הרבו לעסוק בה. היינו מצפים שמקום ההדלקה יישמר בקפדנות כראוי לתפיסה הלכתית שמקפידה על הפרטים ההלכתיים שנקבעו. אבל על כך מעיר הרמ”א על אתר:

הגה: ומיהו בזמן הזה, שכולנו מדליקין בפנים ואין היכר לבני ר”ה כלל, אין לחוש כל כך אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח; ומ”מ המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח כמו בימיהם, ואין לשנות אא”כ רבים בני הבית שעדיף יותר להדליק כל אחד במקום מיוחד מלערב הנרות ביחד ואין היכר כמה נרות מדליקין; ומ”מ יזהרו שלא להדליק במקום שמדליקין הנרות כל השנה, כי אז לא יהיה היכר כלל; ואף כי אין היכר רק לבני הבית, מ”מ היכר קצת מיהא בעי.

מכלל דבריו למדנו שבזמנו כולם היו מדליקים בתוך הבית, ובכל זאת יש עניין לשמר את רוח התקנה המקורית. כך כתבו עוד כמה וכמה ראשונים ואחרונים שבזמנם נהגו להדליק בתוך הבית.

הקושי

עד כאן אין בעיה. הרמ”א אכן הקפיד על כל פרטי ההלכה, אלא שכנראה הייתה בזמנו ובמקומו סכנה, ולכן הדליק בתוך הבית. הוא אפילו הקפיד להשאיר היכר לתקנה המקורית (כך גם מפורש בהמשך הגמרא שם). אלא שעד ימינו רבים לא מקפידים להדליק בחוץ, ויש אף כאלה שמקפידים לא להדליק בחוץ אלא דווקא בתוך הבית (לאור דברי הרמ”א. בעיקר מנהג של החסידים). הדברים תמוהים מאד, שהרי ברור שמדובר במנהג שנוצר בגלל סכנה ומשחלפה הסכנה שוב אין סיבה לא להדליק כעיקר הדין.

יש שהוכיחו (ראו למשל כאן) שהדין הזה לא מעכב, שאל”כ הראשונים לא היו עושים כך (כשההנחה היא שהראשונים עשו זאת גם בלי שהייתה סכנה. מניין? לא יודע). בכל אופן, עדיין אין בכך משום הסבר מדוע היום כשכבר אין סכנה לא מקיימים את הדין לכתחילה. וכי דין לא מעכב אין צורך לקיים? מה עוד שכבר הזכרתי כמה פעמים שדין לא מעכב אינו התנדבותי. לדוגמה, כאן כתבתי שממשנת התכלת לא מעכב את הלבן אין ללמוד שהתכלת הוא התנדבותי. מי שלא הטיל תכלת בבגדו יצא ידי חובת לבן (או חובת ציצית), אבל לא יצא ידי חובת תכלת.

שמעתי כבר לא פעם הסברים מחשבתיים כאלה ואחרים שמנסים להצדיק את המנהג המוזר הזה. לדוגמה, שהיום צריך להתמקד בהארת תוך הבית ועבודה כלפי בני הבית ולא החוצה. אבל אלו כמובן לכל היותר וורטים חסידיים (שהיא כידוע מילת גנאי בעיניי). השאלה היא אחרי שגמרנו את שעת הוורטים וכולם מחאו כפיים, מה מקום להנהגה הלכתית כזאת?

קשה לי כאן להימנע מהשוואה למנהג הקטניות (ראו עליו בטור 2), שגם הוא כנראה נוצר בגלל חשש כלשהו, אבל נותר באינרציה גם בימינו כשהחשש כמעט לא קיים ובפרט במקומות ומאכלים שהוא בוודאי לא קיים. גם שם ההצדקה הזאת שמקדשת תאונות היסטוריות והופכת חשש לגזירה מגוחכת בעיניי. אבל מילא בקטניות זוהי חומרא בעלמא להמשיך ולהחמיר גם כשאין בכך טעם. האינרציה של חומרות ידועה. השאלה לגבי נר חנוכה היא כיצד נוצרת אינרציה של קולות? כיצד אנשים מתירים לעצמם להדליק שלא כדין כשאין לכך הצדקה הלכתית? כאמור, לעתים מדובר ממש בהקפדה יתירא שלא לחרוג מהקולא.

מדיניות השטריימל

מבחינתי זוהי מדיניות השטריימל (שמאפיינת מאד את החשיבה ההלכתית החסידית). השלטון הפולני חייב את היהודים ללבוש לבוש מוזר מזנבות שועלים על ראשם, ואחרי שחלפה הגזירה הם נותרו עם הלבוש הזה כקוד מקודש ומחייב, ואף מקפידים לא לסטות ממנו. מדיניות זו נשמעת לי טיפשית להפליא גם בהקשר של השטריימל, אם כי שם אני עוד יכול אולי להבין אותה. אולי יש בה איזו התרסה כלפי הכפייה שבעבר וגם הזדהות עם אבותינו שסבלו ממנה. בבחינת הסיפור על שכנו של הבעל שם טוב מההצגה “איש חסיד היה”. אותו שכן יהודי, הקוזאקים שרפו את אביו. הוא ראה שאביו הפך לאש קטנה ולא מרשימה, ואז הוא נדר שיאכל ויגדל וישמין כדי שכשהקוזאקים ישרפו אותו (האופטימיות היהודית הנצחית) תהיה שם להבה גדולה שתלך מסוף העולם ועד סופו.

אבל במקרה של נר חנוכה הדבר כרוך במעבר על ההלכה, ולכן שם קשה לי יותר להבין את ההיגיון שבמדיניות הזאת. למה להפוך מצוקה לאידיאולוגיה, ומהי ההצדקה ההלכתית לכך? אותם יהודים יכולים להתפלפל על כל קוצו של יוד (כיוון הדלקת הנרות, מי ראשון ומי שני, האם השמש מימין או משמאל, מהו המהדרין והמהדרין מן המהדרין, מהו הזמן, האם כשמדליקים בבית עושים זאת בפתח של אחד החדרים או על השולחן ועוד), אבל הלכה פשוטה, מוסכמת וברורה להדליק בפתח הבית הם לא מקיימים.

היסטוריה צורך גבוה

נדמה לי שיש שם איזו הנחה שאם קרה לנו משהו בהיסטוריה הדבר מתקדש, והופך להיות הנהגה לכתחילאית. אולי בגלל שזו יד ההשגחה (הקב”ה כנראה התכוון שלא נקיים את ההלכה ועשה זאת בדרכיו העקלקלות, בעזרתם האדיבה של הקוזאקים).

האסוציאציה שלי מיד לוקחת אותי למה שכתבתי במאמרי על ההרמנויטיקה, שם עמדתי על כך שבגישה האקדמית מפרשים הלכות על בסיס הרקע ההיסטורי שבו הן נוצרו, בעוד שבפרשנות הישיבתית והמסורתית מתעלמים מהקונטקסט ומפרשים את ההלכות מתוכן. אם מתבוננים על ההלכה בעין אקדמית מקבלים תמונה די דומה למה שתיארתי למעלה כמדיניות השטריימל. הלכה כלשהי נוצרת בגלל אירועים היסטוריים, אנחנו מעניקים לה משמעות מתוכה כאילו היא אינה תוצר של הנסיבות המקריות, וכעת מקדשים אותה ורואים בה נורמה מחייבת.

אפשר כמובן להתכחש לתיאור האקדמי ולומר שהלכות אכן נוצרות במכניזמים פנימיים טהורים ולא מתוך השפעה של אילוצים ונסיבות. אבל כפי שהסברתי שם, זו אפולוגטיקה לא משכנעת. מחקר שנעשה באופן ראוי (וכמובן לא כולם כאלה), יכול להצביע באופן די משכנע על תלות של הלכה בקונטקסט ההיסטורי והתרבותי שבו היא נוצרה. אם מאמצים הסתכלות מפוכחת כזאת על ההלכה, אבל נצמדים לכך שהיא ממשיכה להיות מחייבת גם עבורנו, מתקבלת תמונת השטריימל. התאונה ההיסטורית נתפסת כיד ההשגחה העליונה ולכן לא מפריע לי שהמחקר אכן צודק וההלכה הזאת היא פרי הנסיבות. מבחינתי זו ההלכה הנכונה והיא מחייבת לגמרי. כך הוא גם לגבי שינויי גרסה בתלמוד ובספרי הראשונים. לעתים מדובר בטעויות ברורות, ובכל זאת הלומד המסורתי ממשיך להתייחס לטקסט כפי שהוא (הבאתי שם דוגמה מובהקת מהרמב”ם בפ”ד מהל’ שכירות), כלומר שוב מקדש את התאונות ההיסטוריות. השטריימל מכה שנית.

משנה ראשונה זזה ממקומה

כבר שאלו אותי כמה פעמים על דבריי שם, וכבר עניתי לא פעם שמאז השתנו אצלי דברים ואני לא רואה את התמונה כפי שראיתי אותה אז. אני מניח שאם אשתכנע שגרסה כלשהי בתלמוד או בראשונים היא שגויה לא אמשיך להתייחס לנוסח כפי שהוא לפנינו כמחייב ולא אחפש לו תירוצים. אבל חשוב לי לומר שגם אם מאמצים את המשנה הראשונה דידי, עדיין אין כאן מדיניות של שטריימל. גם אם רואים בכל מה שקורה כאן את יד ה’ והשגחתו, שיקול כזה לא אומר להוביל למעבר על ההלכה. הלכה שנקבעה על ידי מוסד מוסמך בצורה כזאת, אזי גם אם אותו מוסד אכן הונע מתהליכים ונסיבות היסטוריים, קביעתו עדיין בתוקף (ראה גם בטור 166, שבמקרים רבים יש גם שיקולים ענייניים מעבר להשפעת הנסיבות). אבל אם יש קביעה הלכתית תקפה שנסיבות היסטוריות גרמו לכמה מאבותינו לעבור עליה (בהיתר, בגלל הסכנה), הדבר אינו מתיר לנו, שכבר לא מצויים במצב כזה, לעבור עליה. מטפיזיקה, גם אם היא נכונה, אינה שיקול הלכתי לגיטימי.

הסברים תכליתיים וחינוכיים

כפי שכבר הזכרתי, המדיניות הזאת נתלית לעתים בהסברים חינוכיים (מיקוד העבודה לתוך הבית פנימה). מעבר לזה שמדובר בשיקול מפוקפק, שכן אין שום מניעה להדליק את הנר בחוץ ולחנך את הילדים בפנים. מדוע צריך שהנר ידלוק בפנים כדי לחנך את הילדים? וכי אם הם יוצאים איתי החוצה מעבר לפתח להדליק את החנוכייה הם לא יחונכו?

אבל מעבר לזה, גם אם היה מדובר בטעם מבוסס וברור, עדיין דרכה של ההלכה היא שהסברים כאלה מגיעים בדרך כלל בדיעבד. אחרי שקובעים את ההלכה על פי גדרי ההלכה והפרשנות המקובלת, אפשר לחפש טעמים והסברים שיפרשו את התוצאה ההלכתית. הסברים שמביאים לשינוי התוצאה ההלכתית לא מקובלים בהלכה. בהלכות דאורייתא אנחנו פוסקים להלכה שלא דורשים טעמא דקרא (אלא אולי אם הטעם ברור מאליו – כדעת תוס’ רא”ש ב”מ צ), וגם בהלכות דרבנן אנחנו לא מפרשים אותן לפי טעמיהן (ראו לדוגמה את ההלכה של קריאה לאור הנר, שאסרו גם במקום שהנר גבוה עשר קומות ואין חשש שמא יטה – ראה שו”ע או”ח סי’ רעה ס”א. וזה עוד נקבע במקרה שלגביו טעם הגזירה נאמר בפירוש בתלמוד).[1]

האם מישהו היה מעלה בדעתו ליטול הלכה שקובעת להדליק נר חנוכה בחוץ, ומטעם חינוכי מפוקפק לשנות ולקבוע שיש להדליק בפנים? אני מניח שאף לא אחד. אפילו לגבי הקטניות אף אחד לא מעלה בדעתו לומר שמשעה שבטל החשש ונוצרו חששות ממדיניות הפוכה ניתן לבטל אותה, למרות שזו לא הלכה שנקבעה במוסד מוסמך כלשהו. ואילו כאן אנשים מרשים לעצמם לעשות זאת. מדוע? ברור שזה מפני שכבר התלמוד עצמו פותח אופציה כזאת במקום סכנה. אבל זו אופציה שהייתה מיועדת מראש אך ורק למקום סכנה, וכשאין סכנה אין שום מקום ליישם את זה בגלל שיקולי חינוך (מפוקפקים).

נדמה לי שהמכניזם הוא הפוך: ראשית, הראשונים והרמ”א הדליקו בפנים, ולכן זה נעשה קדוש. כעת חובה עלינו להמשיך את מנהג אבותינו הקדושים ולהדליק נר חנוכה בפנים. ועכשיו מגיע שלב הרציונליזציה, ואז מציעים הצדקה חסידית מפוקפקת (התמקדות בתוך הבית), וכולם ששים ושמחים בבניין שלם. אני בטוח שאם לא הייתה שעת סכנה בעבר, ומישהו היה מעלה הצעה להדליק בפנים משיקולים חינוכיים, היו אותם חסידים רוגמים אותו באתרוגיהם ומסבירים לו בת”ק טעמים מדוע השיקול החינוכי הנכון יותר הוא להדליק בחוץ, להפיץ את אור א”ס במבואות המטונפים וכו’ וכו’. בקיצור, עושים כאן את ההלכה פלסתר.

שאלה מעניינת שעולה כאן היא מהו באמת היחס בין ההלכות לבין טעמיהן והשיקולים שהובילו לקביעתן. ברור שהלכה נקבעת כדי להשיג תכלית כלשהי, ולכן לכאורה יש היגיון לפרש אותה לפי תכליתה. אבל זה היה מצדיק הליכה עקבית בתר טעמא. אלא שכאן לא באמת עושים את זה, אלא ממנפים שינוי מקומי שקרה בגלל נסיבות אחרות כדי לשמר אותו מסיבות אחרות. לכך איני רואה שום הצדקה הלכתית.

[1] ראו על כך עוד במאמרו של הרז”נ גולדברג בספר מבקשי תורה – יו”ט (לזכר חמיו הרש”ז אויערבאך), כרך שני.