על גזענות חרדית (טור 206)

בס”ד

כמה פעמים בעבר כבר התייחסתי לנושא הגזענות (ראה למשל כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן וכאן). זהו נושא רגיש ורווי באמוציות, ולכן קשה לאנשים לדבר עליו בצורה מאוזנת. במקרים רבים, אנשים מעלים טיעונים ענייניים וזוכים לתגובה נעלבת ולכותרת שהם גזענים במקום תגובה עניינית. להתרשמותי, במקרים רבים התגובות הללו עולות כשאין למתגוננים טענות ענייניות ולכן הם מעדיפים להיעלב. זה קל יותר ופוטר אותך מהתייחסות לטיעונים ומהתמודדות עם מצבך העגום.

לפני כמה ימים מישהו העלה לאתר מאמר של הרב משה יצחק פרקש שהתפרסם בכתב העת צריך עיון (כתגובה למאמר קודם של אליהו לוי), שעוסק בשאלת היחס של חרדים אשכנזים לספרדים ונוגע ישירות גם בצורת ואופי השיח בנושאים אלו. המאמר כתוב בצורה שלא עושה הרבה חשבון לתקינות הפוליטית (אמנם הוא מקדים יותר מדי הקדמות, הסתייגויות והתנצלויות), ובמובן הזה אהבתי אותו. תוכלו לראות שם את הטוקבקים, וכנראה לא תופתעו. מעט טענות והרבה היעלבויות והשמצות (אמנם יש כמה טובים מאד). המאמר עורר בי לא מעט מחשבות, וחשבתי לפרוס כמה מהן כאן. אקדים ואומר שלא מדובר כאן בגזענות במובנה המקורי, שהרי זוהי השוואה שנעשית בעיקר בין תרבויות ופחות בין גזעים. אבל לצורך הדיון אאמץ את המונח המעצבן אך מקובל ‘גזענות’.

ההקדמות

הכותב דווקא מתחיל בפסקה שגרתית עם מעשה שהיה:

נסעתי באוטובוס מבית וגן ורציתי לשבת בכיסאות שמול כיוון הנסיעה. מולי ישבו שני בני ישיבה, בעלי חזות עדינה למדי, ורגליהם פרוסות על המושבים שלפניהם. כשהתיישבתי אמרתי להם בחיוך שאני לא יודע “את מי לדפוק” (דהיינו, מי מהם ייאלץ לקפל את רגליו). ענה לי האשכנזי שבהם: “שב מולו, הוא ספרדי!”, תוך שהוא מצביע על חברו. הזדעזעתי מהתגובה, ומיד מחיתי בו. הבחור פטר אותי בקש, והפציר שזו היתה סתם בדיחה. הפליא אותי ביותר לראות שהבחור הספרדי קיבל את ההתבטאות בשוויון נפש וכלל לא נפגע, ואף ניסה לגמד את העוול בפיטומי מילים שהוא כבר רגיל, וזה כמו בדיחות של אחיו. אמרתי להם שזה סיפור מזעזע, ועוד אכתוב על זה מאמר. והנה אני מקיים את דברי.

אמרתי לנוסעים הצעירים שלכל בדיחה יש מסר מסוים, והמסר של הבדיחה הזו הוא דה-הומניזציה של הספרדי. לעומת האשכנזי, הספרדי אינו בן אדם שראוי שלא ידפקו אותו. יתרה מזו, הוא כל כך לא בן אדם, שאפשר לומר לו את זה בפניו. הסברתי לבחור הספרדי שהסיבה שהוא לא נפגע מהבדיחה היא עגומה עוד יותר, שכן הוא כבר רואה בדה-הומניזציה שלו דבר כה פשוט, עד כדי כך שהוא לא נפגע ממנה. הוספתי שזה שהוא הרגיל את עצמו שלא להיפגע מבדיחות כאלה, הוא מנגנון הישרדותי בתוך חברה שבדיחות מהסוג הזה הן שכיחות בה.

אני חייב לומר שדבריו כאן תמוהים טובא. אמנם לא ראיתי את שפת הגוף של הדובר אבל עד כמה שאני מבין את הסיטואציה אין כאן ולו בדל גזענות, לא דה הומניזציה ולא נעליים. קצת חוש הומור (ואפילו הומור עצמי על היחס האשכנזי לספרדים). הבחור הספרדי קיבל את ההתבטאות בשוויון נפש, כפי שאכן צריך לעשות אדם הגיוני (כן, יש גם ספרדים הגיוניים. לא כולם עסוקים רק בהיעלבויות). אגב, לעתים ההקפדה היתירה בכבודם של הספרדים מצביעה על גזענות סמויה (ההנחה היא  שאסור להרגיז את הפרימיטיבים הללו, אפילו בצחוק). אמנם ההיעלבויות האוטומטיות המקובלות בדיונים כאלה דווקא מצדיקות את הגזענות הזאת (ולכן היא אינה גזענות). התרגלנו לזה שאסור לומר את האמת ובוודאי לא להתבדח אחרת האחר נעלב, ולכן ההנחה שהוא ייעלב בשומעו את האמת יש בה ממש.[1]

לאחר מכן פרקש מוסיף עוד שתי הקדמות. ראשית, הוא אומר שלא כדאי לטאטא אל מתחת לשולחן את הבעיה, ואם יש יחס מסוים של אשכנזים כלפי ספרדים מן הראוי לשים אותו על השולחן ולדון בו. כאשר “לדון” אין פירושו רק להיעלב ולגנות ולחפש דרכים לטפל בו, כמקובל במחוזותינו, אלא לבחון את שורשיו ולשאול האם יש בו ממש ועד כמה, ומניין הוא נובע. שנית, הוא מקדים שדיון כזה כמובן עוסק בהכללות, אבל אין להימנע מזה. כשעוסקים במאפיינים קבוצתיים אזי באופן מהותי נדרשים להכללות, וזה לגמרי נכון כמובן. הכללה כשלעצמה אינה גזענות, כל עוד מודעים לכך שמדובר בהכללה. הכללה צריכה להיבחן דרך הפריזמה של האמת, האם היא נכונה או לא, ולא בשאלה האם היא מעליבה והאם מדובר בגזענות.

הסכימה

בגוף דבריו פרקש מקדים שבכוונתו לטעון שלוש טענות:

• הפער המנטלי בין אשכנזים לספרדים הוא גדול מאוד; מובן מאליו שהוא מעורר רגשות ותחושות, ואין לתמוה על כך – היה הדבר תמוה יותר אילו הפערים לא היו מעלים את התחושות הרווחות.
• יש לתת את הדעת לשני נושאים פרטיים שעלו במאמרו של לוי, ולא זכו לטיפול ההולם את מורכבותם: קבלה למוסדות ונישואין.
• אין הדבר אומר שהגזענות אינה בעיה; היא בהחלט בעיה, ודרושה מחשבה מעמיקה כיצד למגר אותה ולקדם יחס ומדיניות שוויוניים יותר.

הטענה הראשונה היא עובדתית, וככזו היא צריכה להיבחן במונחי אמת או שקר. הטענה השנייה היא נורמטיבית, האם ראוי לגזור מההבדלים מסקנות (קבלה למוסדות ונישואין).

לכאורה שאלת הגזענות נוגעת רק למישור השני, אבל זה לא מדויק. גם במישור הראשון יכולה לבוא לידי ביטוי גזענות, למשל אם מציגים הבחנות בין שתי הקבוצות שאין להן בסיס במציאות. כאשר אדם מניח הבדלים עובדתיים בין קבוצות למרות שאין לכך בסיס, ייתכן שזה עצמו נובע מגזענות (כלומר מההנחה האפריורית שהאחר הוא נחות מבחינה זו או אחרת). אמנם אם יש לטעות הזאת בסיס סביר, אזי גם אם מדובר בטעות אין כאן בהכרח גזענות. זוהי טעות ככל טעות אחרת.

מעבר לזה, פרקש מניח לכל אורך דבריו שאם אכן ההבדלים העובדתיים והמנטליים נכונים, אזי יש הצדקה לאפלייה בקבלה למוסדות ובשידוכים, שהרי אלו נעשים על בסיס ענייני. אבל גם כאן אני חולק עליו, שכן יש לגזענות עוד ביטוי נפוץ: שימוש גורף במאפיינים נכונים בלי לתת את הדעת לכך שמדובר בהכללה. לדוגמה, גם אם נכון שבבתים ספרדיים נפוצה יותר צפייה בטלוויזיה עדיין ניתן לבדוק זאת לגופו לפני שמחליטים לא לקבל תלמיד ספרדי לישיבה או לחיידר. יש כמובן מקומות שבהם קשה, יקר, או בלתי אפשרי לבדוק את הדברים לגופם, והדברים אמורים בפרט כאשר ההכללה נכונה באחוזים מאד גבוהים. במצבים כאלה השימוש בהכללות אינו מבטא גזענות. לדוגמה, אין שום סיבה לערוך בדיקה ביטחונית בשדה התעופה או בקניון ליהודים וערבים כאחד. הסכנה הביטחונית נשקפת כמעט רק מערבים (באחוזים מאד גבוהים), והמאמץ וההצקה לכלל הציבור שכרוכות בבדיקה שוויונית לכולם אינם סבירים ולא מידתיים. לכן בהחלטה לבדוק רק ערבים אין שום ממד גזעני, ואם הערבים נעלבים יש להם בעיה בהבנת המציאות, או בחוסר איכפתיות לסכנות (או אולי אינטרס להימנע מהצקות) – אז שיתמודדו.

אם אסכם, במקום שבו אפשר באופן סביר לבצע בדיקה עניינית, ההליכה לפי סטריאוטיפים בהכרעה במקרה פרטי, גם אם הסטריאוטיפים נכונים, יש בה ניחוח גזעני. לפעמים מדובר בעצלות, שכן לגורם הממונה אין כוח לבדוק את המצב לגופו והוא מעדיף להניח הנחות לאור מאפיינים כלליים (נכונים). אבל העצלות הזאת גופא היא פסולה, שכן החובה לתת יחס שוויוני לכל האוכלוסיות צריכה לגרום לנו לא להיכשל בעצלות בנושאים אלו. לכן גם עצלות עלולה לבטא גזענות סמויה, שכן העצל לא מקפיד על מתן יחס שוויוני לכל אדם וכל קבוצה.[2]

המאפיינים העובדתיים

בהמשך פרקש שם על השולחן באומץ ראוי לציון כמה וכמה הבדלים עובדתיים בין אשכנזים לספרדים. לכל אורך הדרך הוא מתפתל בין טענות שיפוטיות לבין התנצלויות שאין בכוונתו לשפוט ולקבוע מי צודק ומי לא, מי טוב יותר ומי פחות, אלא רק לתאר. בסופו של דבר עיקר עניינו הוא להסביר מדוע היחס האשכנזי לספרדים הוא כזה, ולהראות שאין כאן גזענות גם אם ההבדלים אינם נתפסים כשיפוטיים. על כך אומר שדומני שכמעט כל המאפיינים הללו הם שיפוטיים בעליל למרות הכחשותיו הלא אמינות, אבל נכון שלפחות חלק מהם נכונים.

בדרך הטבע כנהוג במחוזותינו בטוקבקים הוא זוכה לקיתונות של חרפות שמשקפות חוסר מוכנות לבדוק עניינית את המאפיינים שהוא מונה. אני בטוח שרבים מהקוראים מיד חושבים על דוגמאות נגדיות שיפריכו את טענותיו העובדתיות (סבתי הצנועה והאינטלקטואלית מקזבלנקה… ובכלל, מה ההגדרה לאינטלקטואליות? מי שמך לקבוע?…), אבל דוגמאות נגדיות אינן רלוונטיות כשעוסקים בהכללות. כשלעצמי, אני חושב שחלק מהמאפיינים שהוא מביא נכונים (כהכללות כמובן) אבל יש גם חלק שלהערכתי אין להם בסיס אמיתי. לאור ההקדמות שנתתי למעלה, תוכלו להבין שהביקורת שלי היא על החלק שאינו אמיתי ובעיקר על המסקנות הנורמטיביות שהוא מסיק מהמאפיינים הללו.

אביא כאן שתיים מהדוגמאות:

• פערים אינטלקטואליים. פרקש טוען שיש פער אינטלקטואלי ניכר בין ספרדים לאשכנזים. בתחילה חשבתי שמדובר בטענה חסרת שחר שלא מגובה בשום נתון. בדברי ההסבר פרקש מביא נתונים, למשל אחוז בני עדות המזרח שזכו בפרס נובל,[3] או כמות שופטי העליון המזרחיים וכדומה. הוא תולה זאת במנטליות אשכנזית ששואפת לאינטלקטואליות ומעריכה אותה, לטוב או למוטב (יש כמובן גם סיבות נוספות). כלומר כוונתו אינה לאינטליגנציה אלא ליחס התרבותי להישגים אינטלקטואליים. תחת ההגדרה הזאת אני נוטה להסכים להכללה שלו (לפחות לגבי הציבור היהודי בארץ. וגם כאן היא כמובן הולכת ופוחתת עם השנים, גם בתוך הציבור החרדי). גם אני הגעתי למסקנה הזאת כבר לפני שנים רבות, למרות שכמובן יש גם סיבות נוספות. רק כדי להוריד מהשולחן טענות צפויות, סיפורים ספציפיים לא מעלים ולא מורידים לעניין זה. מדובר בהכללה, וככזו להערכתי יש בה ממש.

אבל ההבחנה הזאת לא מובילה למקום שפרקש לוקח אותה. גם אם היא נכונה, היא אינה מצדיקה שום אפליה, לא בקבלה למוסדות ולא ביחס לנישואין. אם באמת חשוב לך לתקן, אדרבה בדוק בקפדנות את המועמדים לחיידר, לישיבה או לבית המשפט, וסנן אותם לפי קריטריונים רלוונטיים ולא לפי מוצא. הרי ברור שיש ספרדים עם תרבות אינטלקטואלית מובהקת, ויש אחרים שגם על רקע התרבות שתוארה התקדמו והגיעו להישגים. מגיע לכל אחד מאלו יחס שוויוני. בדיוק כך מתקדמים לקראת הוצאה מיטבית של הפוטנציאל מכולנו.

• צניעות. פרקש טוען שמושגי הצניעות של האשכנזים שונים מאוד ממושגי הצניעות של הספרדים (בלי קשר להלכה). הוא מזכיר שהבן איש חי פוסק שמקום ההנקה אינו מקומות מכוסים כי כל הנשים מיניקות בגלוי. כמו כן בקרב הציבור הספרדי בחו”ל היה מקובל שהחתן לאחר החתונה “פורש את השמלה” כפשוטו, לעיני ההורים והעדים. שתי ההתנהגויות הללו לא עולות על הדעת בציבור חרדי אשכנזי. הוא מציין שאין לו כוונה לקבוע מהי ההתנהגות הנכונה והראויה, אלא רק להצביע על כך שבעיניים אשכנזיות הדבר נחשב ברבריות, ולא נכון להתעלם מכך.

אכן נכון, לגבי אחוז מסוים מהציבור הספרדי (דומני שרוב החרדים הספרדים אינם כאלה, ובפרט שני המנהגים שתוארו למעלה כבר כמעט לא קיימים היום). בכל אופן, השיקול הזה יכול להיות רלוונטי לשידוכים. לכן שוב על החתן דנן לבחון ספציפית את זוגתו המיועדת והרגליה, אבל איני רואה סיבה לפסול אותה אפריורי עקב מוצאה. השאלה האם מוכנים לעשות בדיקה עניינית. אם לא – אזי כפי שכתבתי למעלה ייתכן שיש בבסיס הגישה הזאת גזענות. יתר על כן, אם אכן יש כאן מאפיין שנתפס לא ראוי, נכון היה לנסות לשנות את המצב ולהגביה את הרף אצל הספרדים. ואם כפי שהוא טוען אין כאן שיפוט של נכון ולא נכון, אזי מן הראוי לפעול לשינוי היחס האשכנזי דווקא, כדי שלא ייווצרו מחסומים מיותרים בין קבוצות באוכלוסייה.

הוא ממשיך לעסוק בעוד כמה מאפיינים שלא אכנס אליהם כאן (עממיות, מוחצנות, חוסר גבולות והיררכיה, יוזמה ובכיינות, פשע ונשירה וקבלת ביקורת). כמה מאלו נכונים כהכללה, אבל לגבי כמה אחרים (כמו האחרון למשל) איני בטוח כלל ועיקר. בכל אופן, גם אם הכל נכון הערותיי דלעיל עומדות בעינן.

מסקנות

כפי שכתבתי למעלה, עצם התיאור של ההבדלים שחלקם לא נכון לדעתי, כבר הוא אולי מחביא מאחוריו ניחוח גזעני, וזאת כבר במישור העובדתי. כשאתה לוקח כמה דוגמאות ובונה מהן תמונה (בפרט אם היא לא מדויקת) של תרבות שלימה זו עצמה הכללה שיש בה ניחוח גזעני. רוב מוחלט של הנשים (בפרט החרדיות) מעדות המזרח לא מניקות את תינוקותיהן בפומבי. אבל לטעמי הדיון במאפיינים העובדתיים מוביל אותנו לחלק הפחות חשוב בדיון. זה שייך בעיקר לז’אנר ההיעלבויות. השאלה החשובה יותר אינה במישור התיאורי, אלא במישור הנורמטיבי: האם ההבדלים הללו, גם אם הם נכונים, אמורים להשליך על היחס של האשכנזים לספרדים?

לדעתי בהחלט לא. אם אין אפשרות לבדוק את המקרה המסוים באופן ספציפי, או שהבדיקה דורשת מאמץ ומחיר לא מידתי, אולי ניתן לראות בכך הצדקה כלשהי. אבל חוסר מוכנות של חברה שלימה על כל פרטיה לעשות בדיקות ענייניות וקבלת החלטות כוללת על פי סטריאוטיפ לגבי כל פרט אין להם שום הצדקה.

פרקש כותב:

הבדלי מנטליות אלו, כפי שהם נתפסים על-ידי אשכנזים רבים, יוצרים יחס של “אחרוּת” כלפי הציבור המזרחי. יחס זה בהחלט טבעי. טבעי שחברה שמעריכה חריצות תחוש אחרוּת כלפי קבוצה שאינה חרוצה; טבעי שחברה שמעריכה גבורה תרגיש תחושות דומות ביחס לקבוצה פאסיבית; וטבעי שהציבור האשכנזי, המעריך תכונות כמו אינטלקטואליות, יוזמה וכו’, ירגיש אחרות במידה מסוימת כלפי הציבור הספרדי, ככל שהוא אינו מייצג את אותם הערכים.

מעבר לכך שחלק מהמאפיינים שהוא מנה אינם נכונים, ומעבר להתעלמות שלו מהעובדה שהוא עצמו מדגיש שמדובר בהכללות, ובו בזמן בכל זאת עושה בהן שימוש כדי להצדיק יחס לפרטים ספציפיים, יש בדבריו אלו הצדקה פטליסטית של המצב החברתי והתרבותי הנתון (בהנחה שזה אכן המצב). אבל האם המאפיינים ותחושת האחרוּת הללו הם בסיס שלא ניתן לשינוי? הרי אפשר לשנות את המאפיינים הספרדים או את היחס האשכנזי אליהם. משום מה פרקש מתעלם מהשאלה האם לגיטימי לפעול על פיהן וכך להנציח אותן, או שמא ראוי יותר לנסות ולשנות זאת? יש בדבריו פטליזם וקבלת המצב כפי שהוא כגזירת גורל שכפויה על כולנו, בלי המאפיין הכל כך חשוב של יוזמה (שמיוחסת אצלו לאשכנזים). אז אם החרדים האשכנזים הם יזמים כל כך טובים, שייטלו יוזמה ויפעלו לשינוי המצב. האם אין לו עניין לתרום לכך שיהיו יותר ספרדים בבית המשפט העליון או בין זוכי פרס נובל?

קבלת המצב כגזירת גורל הכרחית היא תפיסה בעייתית מאד בעיניי. למעשה יש גם בה ממד גזעני, שכן היא רואה את כל המאפיינים הללו כמהותניים ולכן לא ניתנים לשינוי, ולזה כמובן אין שום בסיס הגיוני או אמפירי. בהמשך הוא עוסק בבעיית ה”משתכנזים”, שגם הם נדחים הן בקבלה למוסדות והן בנישואין. ההסבר המדהים שהוא מציע לעניין אינו אלא ההשפעות הטבועות (מהותניות) שמהן לא ניתן להשתחרר למרות הרצון “להשתכנז”. דברים שטבועים בנו מהבית ולא נצליח לברוח מהם. אגב, זה נכון שיש דברים שקשה להשתחרר מהם, אבל התיאור שלו בעניין זה הוא מהותני ופטליסטי בצורה מטרידה מאד.

‘טבעי’ אינה מילה מקודשת. גם דיבור לשון הרע הוא טבעי וכך גם הרצון לנקום ולנטור, ועדיין אנחנו אמורים להשתדל להתגבר על הנטיות הטבעיות הללו. הרצון לנוח גם הוא טבעי, אבל ספורטאי שרוצה להגיע להישגים צריך להתגבר על הרצון הזה. ניתן להבין את מי שנכשל בנקימה, בעצלות, או בדיבור לשון הרע, אבל לא נכון להצדיק אותו.

מצב טבעי שאין בו כל רע אינו דורש שינוי ולכן הוא מהווה הצדקה למדיניות של שב ואל תעשה. אבל אם אתה רואה במצב כזה עניין בעייתי, אזי העובדה שהוא טבעי לא אמורה להביא להצדקה אלא לחשיבה על דרכים לשנות אותו. קשה לי לקבל שפרקש לא רואה במצב כזה בעייתיות (בפרט לאור העובדה שהזכרתי שרוב ההבדלים הללו הם בהחלט שיפוטיים, בניגוד למה שיכול להשתמע מדבריו). ואם יש בעייתיות במצב הקיים, מדוע העובדה שהוא טבעי נתפסת אצלו כחשובה ומכריעה כל כך?! הפתיע אותי לראות עד כמה הממד של עבודת המידות הציבורית והפרטית חסר לגמרי בדבריו.

מעבר לזה, דומני שפרקש נכשל כאן בחוסר הבחנה בין שני המישורים הללו, כלומר בין הבנה להצדקה. הוא מצהיר שבכוונתו רק להסביר ולתאר את המצב ולא בהכרח להצדיק אותו, אבל בפועל הוא לגמרי מצדיק אותו לפחות דה פקטו. בבסיס העניין מונחת גישה מאד בעייתית לטעמי, וכאמור לדעתי לא חסר בה גם ממד גזעני.

ולסיום: היחס האנושי ודה הומניזציה

פרקש מסיים את מאמרו בכך שחובה על האשכנזים לתת יחס הומני לאחיהם הספרדים. גם אם מקבלים את כל ההבדלים הללו, הוא טוען, אין בהם כדי להצדיק דה הומניזציה.

למען האמת, תחושתי למקרא הדברים הייתה בין צחוק לבכי, בגלל הטון שהיה כל כך מתנשא. ושוב, מדובר במנגינה ולא בתוכן הדברים. אפשר היה לקרוא את כל זה כהטפה אמיתית וכנה לציבור האשכנזי, ואני אפילו נוטה לחשוב שזו הייתה כוונתו של הכותב. אבל בסאב טקסט, אחרי שהוא מציג את רשימת המאפיינים שמתוארת אצלו כלא שיפוטית אלא תיאורית אבל היא שיפוטית בעליל (האם יוזמה, או שאיפה אינטלקטואלית, הן תכונות נייטרליות? האם בכיינות היא תכונה נייטרלית?), אין פלא שההמשך שלכאורה מדבר גם הוא בניסוח נייטרלי על החובה לתת יחס הומני נתפס גם הוא כהתנשאות (בכל זאת, יש להתחשב באינדיאנים ולהתייחס אליהם כבני אדם. אחרת איך הם יתקדמו?!). ממש כמו השמאלנים שמסבירים לנו על חובתנו לתת יחס אנושי לפלסטינים ולשאר מוחלשים, מה שטומן בחובו התנשאות גזענית בוטה.

אם אסכם, דווקא דבריו הכנים של פרקש שנאמרים באומץ וניכר שהם נכתבים מתוך כוונה לתרום לדיון, מעידים כאלף עדים על בעיית הגזענות העמוקה בעולם החרדי. נראה שהחיים בבועה חרדית מנותקת משאר הציבורים (הן החרדי ספרדי והן החילוני שבו ניתן לראות את הסטריאוטיפים נשברים) לא מאפשרים לאדם לצאת מהקונכיה שלו ולראות את העולם בעין מאוזנת יותר. זהו משוב חיובי, שבמסגרתו הגזענות בונה ומבססת את עצמה.

[1] זהו שורשה של הגזענות השמאלנית המקובלת, שלפיה אין לדרוש דרישות מהפלסטינאים או מכל קבוצה “מוחלשת” אחרת, שהרי הם לא בני אדם שיש להם אחריות אנושית כמונו. המשימה לפתור את הבעיה מוטלת רק לפתחם של הנאורים והמתקדמים (=אנחנו). לכן אם נערכת הפגנת יהודים באום אל פאחם או בהר הבית והערבים משתוללים באלימות ואף רוצחים, האשמה לעולם ב”פרובוקטור”. זאת כמובן שלא כמו נשים שהולכות לא צנוע או צועדי מצעד גאווה, שאם מתנכלים להם האשמה היא אך ורק במתנכל.

[2] כאן מקום אתי לתהות על עניין הקב”א המקובל בצבא. הוא נקבע על סמך מאפיינים סטריאוטיפיים (כמו מקום מגורים, השכלת הורים, עיסוקם וכו’), ואני לא בטוח שיש בו באמת צורך. עושם שם מספיק בדיקות לגופו של עניין ואיני רואה צורך להשתמש בהכללות כאלה.

[3] ראה תגובתו המעניינת של הניק ‘חסידשער’ שם (שלמרות הזעם נכתבת עניינית ומגובה בטיעונים ונתונים), שמביא נתון מאד מעניין שלפיו אחוז זוכי פרס נובל המזרחיים דומה לזה של האשכנזים (כשבודקים בכל העולם, ביחס לאחוזם בכלל הציבור היהודי. אנשים לא מודעים לכך שהספרדים היו פחות מעשרה אחוז מכלל היהודים). עוד כדאי לראות שם פילוח של אוכלוסיות מזרחיות ואשכנזיות שונות, שדרכו הוא מראה שההבדלים הללו יסודם בהכללות גסות מדיי. חלק מזה הוא תופעת החילון שהייתה נפוצה יותר במערב מאשר במזרח (זוכי פרס נובל לא היו בחורי ישיבה). ראו כאן ניתוח מעניין של התופעות הללו (שאני לא לגמרי מסכים לו).